shay681/Legal_Clauses · Datasets at Hugging Face

Id int64 3 743k	text stringlengths 439 1.9M	Legal_Clauses_Found sequencelengths 1 90	__index_level_0__ int64 10 751k
21,314	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3394/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : גוזנר תמר נגד המשיב : גוזנר נתן סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. ניתן היום, י"ט באדר התשנ"ח (17.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033940. A05 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	540
137	ב בית המשפט העליון רע"א 6837/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : ראובן אסנין נגד המשיב ה : המגן חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק אזרחי 612/91 שניתנה ביום 4.11.97 על ידי כבוד השופט סהל ג'ראח בשם המבקש: עו"ד א' פינצ'וק בשם המשיבה: עו"ד ח' קליר החלטה 1. לאור פסק הדין שניתן ביום 10.12.97 ברע"א 2290/97 ראובן אסנין בע"מ נ' איתן חברה לביטוח בע" מ יבואו באי כוח בעלי הדין בדברים במגמה להגיע להסכם פשרה - או, למצער, להסדר דיוני - שייתר את הדיון בבקשה. על תוצאות המגעים יודיעו לבית המשפט תוך 7 ימים מיום המצאתה של החלטה זאת. 2. אם לא יגיעו להסכם כאמור תשיב המשיבה על הבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, י"ז בכסלו תשנ"ח (16.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	542
1,618	בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 3587/95 ע"א 121/85 ע"א 122/85 ע"א 129/85 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המערערים: 1. דן ליאור 2. רעיה ליאור נ ג ד המשיבים: 1. טובה פרי 2. בנימין פרי 3. הללה זיו 4. דיאמנקו בע"מ 5. יצחק כהן 6. טובה כהן 7. אברהם חמד ערעור וערעור שכנגד על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק 1058/78 מיום 7.1.85 כבוד השופט א' חלימה ומיום 27.4.95 כבוד השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: י"ח באדר א' תשנ"ז (25.2.97) בשם המערערים: עו"ד מוזס, מטרני בשם המשיבים 1 ו2-: עו"ד פנחס זלצר בשם המשיבה מס' 3: עו"ד משולם שפרן בשם המשיבים 4 5 ו6-: עו"ד ר' שרון בשם המשיב מס' 7: בעצמו ה ח ל ט ה 1. לאור הודעה בדבר מותו של המשיב מס' 5 ז"ל, אנו מתירים החלפת המשיב מס' 5 המנוח, בעזבונו על ידי אלמנתו המשיבה מס' 6. 2. ב"כ הצדדים מסכימים שהחיוב של המעוולים (המשיבים) כלפי הנפגעת ובעלה, יהיה במאוחד ובמיוחד, כפוף לערעורם של המערערים על חיובם (ע.א. 3587/95) החלוקה ביניהם תהיה כפי שנקבע בפסק הדין והוא הדין ברשלנות התורמת. בכך מסתיים נושא החבות לבד מחבותם של המערערים בע"א 3587/95. 3. ב"כ הצדדים מסכימים בהמלצת בית המשפט לפנות לפשור. הנושא לפשור הוא נושא הנזק בלבד (ולא החבות). אשר על כן, אנו מעבירים את נושא הנזק שעורו וחלוקתו, לפישור, לפי ס' 79ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד1984-. באם לא יסתיים הליך הפשור תוך 60 יום מהיום, יחזור התיק לבית משפט זה. השתתפותם של ה"ב ליאור המערערים בהליך הפשור, תלויה בתוצאות ערעורם. 4. אם יחזרו הצדדים לבית משפט זה, עליהם להגיש לבית המשפט בעוד מועד תחשיבי נזק מעודכנים ליום פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופטת ד' פלפל) שהתשתית להם הוא פסק-דינו של כב' השופט א' חלימה. ניתנה היום, י"ח באדר א' תשנ"ז (25.2.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי אמ358795/	[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ\"ד1984" ]	553
142	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1334 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשת : אושקביץ אנה נגד המשיבים : 1. אושקביץ אנטון 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ג באדר א' תשנ"ז (2.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013340. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	559
11,776	בבית המשפט העליון בירושלים בה"נ 1334/97 בפני: כבוד הנשיא א. ברק המבקשת: אנה אושקביץ נגד המשיבים: 1. אנטון אושקביץ 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד לורה מקסיק ה ח ל ט ה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט כמפורט להלן. 2. ההמצאה למשיב תבוצע על ידי מר מורוזוב לאוניד, לפי הכתובת: רפובליקת בלורוסיה, העיר גרודנו, רחוב סטרואיטלי 15, דירה 35, מיקוד 230009. 3. על ההמצאה יחולו הוראות תקנה 4(ג) לתקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, והוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. המועד לתשובה - ארבעים וחמישה יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, י"ח אדר ב' התשנ"ז (27.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי / 97013340. A02 /דז/	[ "תקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984", "הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	560
13,243	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1334 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: אושקביץ אנה נגד המשיבים : 1. אושקביץ אנטון 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד לורה מקסיק בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג אושקביץ. ניתנה היום, ח' באייר התשנ"ז (15.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013340. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	561
7,385	בבית המשפט העליון רע"א 96 / 8017 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נגד המשיב ה : בנק לאומי לישראל בע"מ בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקשת: עו"ד יעל בן פורת-ניב החלטה מתברר כי הערבון הופקד במועד ולא היה יסוד למשלוח ההחלטה על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. לפיכך, יש להעביר הבקשה לרשות ערעור לעיונו של שופט. ניתנה היום, כ"ה בסיון תשנ"ז (30.6.97) אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96080170. Q02	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	578
151	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1378 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: רפופורט אידה נגד המשיבים : 1. רפופורט איוון 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ג בניסן התשנ"ז (30.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013780. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	595
8,470	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1378 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : רפופורט אידה נגד המשיבים : 1. רפופורט איוון 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג רפופורט. ניתנה היום, י"ט בסיון התשנ"ז (24.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013780. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	596
15,096	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1378 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשת : רפופורט אידה נגד המשיבים : 1. רפופורט איוון 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ד באדר א' תשנ"ז (3.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013780. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	597
154	בית המשפט העליון רע"א 97 / 1533 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. שלף צבי 2. שלף ז'אן הילדה 3. אמיד שמואל 4. אמיד שרה נגד המשיבים : 1. קרן קיימת לישראל 2. מועצת מקרקעי ישראל 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. נוף ליליאן , משיב פורמלי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.2.97 בת.ה. 8551/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' קמא בשם המבקשים: עו"ד עמיר ליבונטין החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015330. A01 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	608
29,695	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 1533/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המבקשים : 1. שלף צבי 2. שלף ז'אן הילדה 3. אמיד שמואל 4. אמיד שרה נגד המשיבים : 1. קרן הקיימת לישראל 2. מועצת מקרקעי ישראל 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. נוף ליליאן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.2.97 בתיק ת.ה. 8551/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' קמא תאריך הישיבה: א' בכסלו התשנ"ח (30.11.97) בשם המבקשים: עו"ד הרטבי, עו"ד לבונטין, עו"ד הורוביץ בשם המשיבים: עו"ד שפירא פסק-דין רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. נחה דעתנו כי כתב התביעה כולל טענה של אפליית המבקשים לעומת אחרים, הכוללת בחובה גם טענה לגבי הליך קבלת ההחלטות הרלבנטיות. אכן יכול והפרוטוקולים נשוא הבקשה כוללים גם מסמכים החסויים בפני עיון אך בכגון דא רשאי השופט המלומד לעיין בפרוטוקולים על מנת להחליט - על יסוד סמכותו בתקנה 117 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- אם ובאיזו מידה האמור בפרוטוקולים חסין מפני גילוי או עיון. אנו מקבלים את הערעור ומחליטים לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ומחזירים את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיעיין בפרוטוקולים ויחליט מה הם אם בכלל הפרוטוקולים שהמשיבים חייבים לגלותם או להתיר את העיון בהם, בשלמותם או בחלקם. ניתן היום, א' בכסלו התשנ"ח (30.11.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015330. B04	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	610
156	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 829 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל- גבאי המבקשת : חרמוב אינה נגד המשיבים : 1. חרמוב ויקטור 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה ה ח ל ט ה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ט בשבט תשנ"ז (6.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008290. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	613
3,140	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 829 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : חרמוב אינה נגד המשיבים : 1. חרמוב ויקטור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, א' ניסן התשנ"ז (8.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008290. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	614
7,927	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 829 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : חרמוב אינה נגד המשיבים : 1. חרמוב ויקטור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חרמוב. ניתנה היום, י"ד בסיון התשנ"ז (19.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008290. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	615
21,114	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1994/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. אבן חיים יצחק 2. אבן חיים עליזה נגד המשיב : מרכז רפואי סורוקה - קופת חולים הכללית סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, י' באדר התשנ"ח (8.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97019940. A03 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	618
158	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5846/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקשת" מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. עבדל רחים בן עלי מסרוואה 2. מאגדי בן פואד מסראווה 3. ריאל בן עבדל לטיף ג'אבר בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- תאריך הישיבה: יג' בתשרי תשנ"ח (14.10.97) בשם המבקשת: עו"ד אמי פלמור-הרץ בשם המשיב 1: עו"ד בנימין אהרון בשם משיבים 3+2: עו"ד חיים שוורצברג ה ח ל ט ה לפניי בקשת המדינה להאריך את מעצרם של שלושת המשיבים בשלושה חודשים נוספים או עד למתן פסק דין במשפטם, לפי המוקדם, על פי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. נגד המשיבים הוגש ביום 16.10.96 כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ביצוע שוד בנסיבות מחמירות וניסיון להצתה. על פי הנטען, ביצעו המשיבים את העבירות בשותפות עם אחד אימן חאג' יחיא. נגד חאג' יחיא הגישה המאשימה כתב אישום נפרד, על מנת שתוכל להביאו כעד תביעה נגד המשיבים לאחר סיום משפטו. עם הגשת כתבי האישום ביקשה התביעה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום בירור משפטם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, וערר שהוגש לבית משפט זה מטעם המשיב 2, כנגד החלטה זו, נדחה על ידי עמיתי הנכבד, השופט חשין. משפטם של המשיבים בפני בית המשפט המחוזי טרם הסתיים ומכאן בקשת המדינה להאריך את מעצרם כאמור. מן הבקשה שלפני עולה כי הבאת רוב הראיות במשפטם של המשיבים הסתיימה עוד ביום 14.5.97. בשלב זה לא יכול עוד בית המשפט המחוזי להתקדם בשמיעת המשפט מפני שלעת ההיא משפטו של חאג' יחיא טרם הסתיים והיה צורך להמתין לסיום משפטו בטרם יובא להעיד מטעם התביעה. דא עקא שמשפטו של חאג' יחיא התעכב הרבה מעבר לסביר. רק ביום 20.9.97 ניתנה הכרעת דין במשפטו הנפרד והמשך הדיון בו נקבע ליום 26.10.97 לקבלת תסקיר של שירות המבחן. יצויין שבניגוד למשיבים, חאג' יחיא לא נעצר עד תום ההליכים אלא שוחרר בערובה ובתנאים מגבילים, ועיון בבקשה ובטענות הצדדים מעורר לפחות התרשמות כי לנוכח שחרורו בערובה לא ניתנה למשפטו העדיפות המקובלת ביחס לנאשמים הנתונים במעצר. אכן, חאג' יחיא עצמו לא נעצר אך בהיות עדותו חיונית לסיום משפטם של המשיבים הנתונים במעצר, מן הדין ומן הראוי היה לנהוג גם במשפטו של חאג' יחיא כבמשפט דחוף שראוי לסיימו בהקדם. אך דבר זה לא נעשה. ער אני לחומרת העבירות שבעטיין הובאו המשיבים לדין. אך חזקה היא מצוות המחוקק שבהיעדר נימוקים כבדי משקל המצדיקים את הארכת מעצרו של נאשם מעבר לתקופה הקצובה בחוק, יש לשחררו ממעצרו. כשלעצמי אני מפקפק אם היענות לבקשת התביעה היום היתה מסיימת את הפרשה. זולת חאג' יחיא יש לתביעה (כעולה מפרוטוקול הדיון שהעתקו הוגש לי) בין שניים לשלושה עדים נוספים. יש להניח שגם שמיעת פרשת ההגנה וסיכומי טענות הצדדים ומתן פסק דין יצריכו זמן לא מבוטל. בנסיבות אלה אני מחליט לדחות את הבקשה. עם זאת אני מחליט להתנות את שחרורו מן המעצר של כל אחד מן המשיבים (ביום 16.10.97) בתנאים הבאים: הפקדת עירבון במזומנים בסך 10,000 ש"ח; וערבות עצמית וצד ג', להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, בסך 30,000 ש"ח. נגד כל אחד מן המשיבים ניתן בזה צו עיכוב יציאה מהארץ, ואם יש בידי מי מהם דרכון עליו להפקידו בבית המשפט לפני מימוש ההחלטה לשחררו. מעת שחרורו ממעצר יימצא כל אחד מן המשיבים בבית מגוריו בטייבה, ולא ייצא מפתח הבית אלא לשם התיצבות במשפטו, או לאחר תיאום מוקדם בין סניגורו לבין פרקליטות המחוז. הפרת תנאי מן התנאים הללו תעמיד לתביעה עילה מוצדקת לבקש את חילוט הערבויות והחזרת המפר למעצר. ניתנה היום יג' בתשרי תשנ"ח (14.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058460. F02	[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982", "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]	622
17,408	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5846/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. עבדל רחים בן עלי מסרוואה 2. מאגדי בן פואד מסראווה 3. ריאל בן עבדל לטיף גאבר בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- החלטה לקבוע לדיון ליום 13.10.97 שעה 10:00. יש להזמין את המשיבים. ניתנה היום, ה' בתשרי תשנ"ח (6.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058460. F01	[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]	623
40,784	ב בית המשפט העליון בה"נ 3760/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : גלבוב נדז'דה נגד המשיבים : 1. גלבוב ולרי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ב בטבת התשנ"ט (31.12.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97037600. A06 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	628
48,865	ב בית המשפט העליון בה"נ 3760/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : גלבוב נדז'דה נגד המשיבים : 1. גלבוב ולרי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מרגריטה לוקשין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג גלבוב. ניתנה היום, כ"ג באדר התשנ"ט (11.3.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97037600. A07 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	629
16,955	ב בית המשפט העליון דנג"צ 5870/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי ה מבקש : גרון דוד נגד המשיבים : 1. עירית חולון 2. ראש העיר ,מוטי ששון 3. מהנדס העיר, מיכאל גופר 4. מנהלת רישוי עסקים 5. מנהל אגף פיקוח עירוני בקשה לפטור מתשלום ערבון בשם המבקש: בעצמו החלטה לנוכח סיכוייה הנמוכים של העתירה לדיון נוסף להתקבל (ראה: סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-), איני רואה אפשרות לפטור את המבקש מן החובה להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים. הערבון יופקד תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"ז בחשון תשנ"ח (17.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058700. O03	[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984" ]	636
163	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 96 / 3383 בפני: כבוד השופט ת' אור המבקש : שטנגר חיים, עו"ד נגד המשיבים : 1. בית המזגן (1986) בע"מ 2. בית המזגן רמת גן (גבעתיים) 1992 בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בתל-אביב יפו בתיק ה.פ. 1688/95 מיום 16.4.96 שניתנה על ידי כבוד השופט קלינג בשם המבקש: עו"ד אלמוג בשם המשיבים: עו"ד סלונים החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן - במישרין - למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה, אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. ניתנה היום כה' באדר א' התשנ"ז (4.3.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96033830. E03	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	644
165	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 1888/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: לופנפלד משה ע"י ב"כ עו"ד י. אלמוג נגד המשיב : גמרמן גיורא ע"י ב"כ עו"ד ד. נוימן בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.2.97 בה"פ 2278/95 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר. שטרנברג-אליעז החלטה סכסוך בין שותפים אדריכלים הובא להכרעת בורר ועבר שני גלגולים בבית המשפט המחוזי. בפעם הראשונה הוחזר הענין לבורר על מנת לשמוע טענות הצדדים לעניין שווי דירה ששימשה למשרד השותפות ובפעם השניה בבקשת המבקש לבטול פסק הבורר שניתן לאחר החזרת העניין אליו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול הפסק. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו. פרט לכך שהפסק אינו לרוחו של המבקש, לא מצאתי ממש בטענותיו. אלה נבחנו ונותחו היטב על ידי בית משפט קמא וקביעותיו ומסקנותיו מקובלות עלי. לא מצאתי בסיס לטענה בדבר משוא פנים, פגיעה בצדק הטבעי וכיוצא באלה טענות שהועלו כנגד הבורר ונדחו על ידי בית משפט קמא. העובדה שהבורר לא שם את שווי המשרד לפי הערכת שמאי שהגיש המבקש אינה מצביעה על משוא פנים ואינה פוגמת בפסק. גם דין טענת המבקש לקביעת תוספת הפרשי הצמדה וריבית, להידחות. המבקש לא העלה בקשה זו בפני הבורר עצמו וגם לא בפני בית המשפט ב"גלגול" הראשון. הערכת השווי נעשתה בדולרים ומכאן שקיים מנגנון הצמדה לדולר. המבקש יכול היה לפנות לבורר ולבקש תיקון הפסק בנושא הריבית ולא עשה כן (ס' 22(א)(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-). משכך, אין מקום לפסיקת ריבית על ידי בית המשפט (ס' 22(ד) לחוק הבוררות). המבקש המשיך להחזיק במשרד כל אותן שנים. ולבסוף, גם אם טעה הבורר אין מקום לתקנו כאילו היה בית משפט זה ערכאת ערעור מה עוד שלא ניתן לומר כי מתוך טעות נמנע הוא מלפסוק ריבית. הוא לא נתבקש לעשות כן ומאחר והיה פטור מחובת הנמקה נותרה הנמקתו עלומה. אין בכך כדי להניעני לשנות מפסקו. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אינני מוצאת לפסוק הוצאות. ניתנה היום, כ"ח באלול תשנ"ז (30.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018880. J03	[ "חוק הבוררות, תשכ\"ח1968" ]	655
11,237	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 1888 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: לופנפלד משה נגד המשיב : גמרמן גיורא בקשת רשותע רעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.2.97 בה"פ 2278/95 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר. שטרנברג-אליעז ב"כ המבקש: עו"ד י. אלמוג החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום ו' בסיוון תשנ"ז (13.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז188897/ 97018880. J02	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	656
38,593	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 7268/97 בש"פ 7477/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ה עורר בבש"פ 7268/97: מאיר דהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל העורר בבש"פ 7477/97: יוסף אטיאס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.12.97 בת"פ 321/97 ובב"ש 2265/97 שניתנה על ידי כבוד השופט המר תאריך הישיבה: א' בטבת התשנ"ח (30.12.97) בשם העורר בבש"פ 7268/97: עו"ד מוחמד בורגל בשם העורר בבש"פ 7477/97: עו"ד יוספי הרצל ויוסי ציטיאט בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא החלטה 1. לפנינו שני עררים. הדיון בעניינם של העוררים היה מאוחד בערכאה ראשונה ובערכאה זו, לפיכך, תינתן החלטה אחת בשניהם ובמידה ויידרש הדבר תהיה התייחסות נפרדת לכל אחד. 2. שני העוררים נעצרו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עד תום ההליכים נגדם. השניים הואשמו בשני אישומים של קשירת קשר לביצוע שני מעשי שוד מזוין וביצוע שני מעשי השוד, כשבשניהם משתתפים שני העוררים יחד עם שותפים שונים בכל אחד מהמקרים. שניים מן האחרים נמצאים במעצר עד תום ההליכים. 3. לצורך הדיון, לא טענו הסניגורים המלומדים שאין ראיות לכאורה נגד הנאשמים והתמקדו בנושא חלופת המעצר. 4. מעשי השוד שבוצעו האחד ב1.9.97- והשני ב - 11.97, היו מעשי שוד חמורים ביותר ומלווים באלימות. במקרה אחד הצטיידו העוררים באמצעים להחלשת התנגדות, אם תהיה כזו (שוקר חשמלי ואלת עץ); במקרה השני הצטיידו הם בבגדים של חרדים על מנת שלא לבלוט על רקע התושבים בבני ברק שם בוצע השוד. לטענת התביעה, המוכחשת, הצטיידו הם בסרט דבק כדי לקשור את קורבן השוד אם יתנגד. בשני המקרים פגעו העוררים בבעלי המקום בו ביצעו את השוד ונסו עם שללם. אין ספק שאם יורשעו העוררים בעבירות המיוחסות להם, יענשו הם בכל חומרת הדין על המעשים הנלוזים והנפשעים שביצעו ויש להניח שמצפה להם - אם יורשעו - עונש מאסר לתקופה משמעותית. 5. באת כוח המשיבה הדגישה את אכזריות מעשי השוד שהיו מלווים במעשי תוקפנות ואת העובדה שכנגד השניים תלויים ועומדים תיקים נוספים של התפרצות לרכב וגניבה וכי לגבי דהן קיים חשש להדחת עדים ואשר שני עדים עיקריים הם אשתו ואחיו שהיה אף הוא נאשם ושוחרר וקיים חשש של השפעה עליהם מצידו. עם זאת יש לבדוק את נסיבותיו האישיות של כל אחד מהם, ולבחון אם יש דרך אחרת להבטיח את שלום הציבור מפניהם על ידי חלופת מעצר. מכאן אעבור לדון בכל אחד מהם בנפרד: 6. יוסף אטיאס נולד ב1971- וגדל בלוד במשפחה נורמטיבית. לדברי בא כוחו, ניסו הוריו להרחיקו מהשפעת חברה רעה מאז היותו בן 12 ולמנוע ממנו להיקלע לחברה כזו בסביבת מגוריו ואכן עלה הדבר בידיהם. אטיאס שירת בצבא, שירות מלא ללא בעיות, קיבל תעודת שחרור טובה ולאחר מכן עבד כאיש אבטחה בחברת החשמל. משפחתו היא משפחה נורמטיבית ולטענת סניגורו היו המקרים בהם מדובר, מעידה זמנית אם כי לא חד פעמית בתקופת חיים בעייתית ואין כל סכנה נשקפת ממנו לחברה אם ישוחרר בתנאים, באופן שיובטח שלומו של הציבור מפניו עד שיתקיים משפטו. 7. מאיר דהן נולד ב1974-. לפי הטענה הוא גדל במשפחה נורמטיבית וחי חיים נורמטיביים רגילים. לטענתו, הוא נקלע למצב משפחתי קשה לאחר שאשתו הפילה והוא עצמו נפגע ברגלו. לטענת בא כוחו יש לייחס משקל לגילו הצעיר של מרשו, להיותו חסר עבר פלילי, לסיכון שישיבתו בבית המעצר בתנאים קשים יחד עם עבריינים אחרים תגרום לו לנזקים נפשיים קשים ותדרדר אותו לעולם הפשע ולחלקו הפסיבי בביצוע המעשה. הוא מצביע על כך כי העורר שירת שירות צבאי מלא כמפקד כיתה ביחידת חי'ר מובחרת נחל מוצנח וסיים את שירותו על הצד הטוב ביותר עם תעודת שחרור ובה חוות דעת טובה של מפקדיו. לטענתו נקלע העורר למצוקה נפשית בתקופה בה בוצעו מעשי השוד בהם לא היה הוא דומיננטי. העורר נשוי ואשתו בהריון. אין חשש להשפעה על עדים, טענה העולה לראשונה בבית משפט זה ואין לה בסיס. אימו באה לבקרו בבית המעצר והוא מתקשר הביתה מספר פעמים בשבוע. אין כל סכנה נשקפת לצבור ממנו וראוי לקבוע חלופת מעצר בכל תנאי שבית המשפט ימצא לנכון. בא כוחו של דהן ביקש להורות על הגשת תסקיר מעצר לפי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: החוק). לאחר ששקלתי את הטענות לכאן ולכאן אני מחליטה כדלקמן: א. לגבי שני העוררים נראה לי כי יש מקום להפעלת הסמכות שבסעיף 21א(א) לחוק ולהורות על תסקיר מעצר. מתסקיר כזה ניתן יהיה ללמוד על נסיבותיו האישיות של כל אחד מהעוררים על משמעות המעצר לגביהם, על החלופה למעצר ולשחרור אם בכלל, או על המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם (סעיף 21א(ב)). התסקיר יוגש תוך 45 יום ולאחר הגשתו יקבע מועד לסיום הדיון בעררים שלפני. ב. לגבי דהן מורה אני כי אשתו ואחיו ימסרו עדות מוקדמת תוך המועד הנ"ל באופן שאם יהיה מקום לשקול בעתיד חלופת מעצר, לא תעמוד הסכנה להשפעה על עדים על הפרק. ניתנה היום, ח' בטבת התשנ"ח (6.1.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ/ 97072680. J04	[ "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ\"ו1996" ]	673
16,055	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5319/97 בג"ץ 5706/97 בג"ץ 5707/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים בבג"ץ 5319/97: 1. רומן קוגן 2. ויקטור רבייב העותרים בבג"ץ 5706/97: 1. טור' אלכסיי זמוטובסקי 2. טור' יעקב שמאילוב 3. אלכסיי קייסק העותרים בבג"ץ 5707/97: 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב 4. אלכסיי קייסק נ ג ד המשיב בבג"ץ 5319/97: הפרקליט הצבאי הראשי המשיבים בבג"ץ 5706/97: 1. מדינת ישראל 2. הפרקליט הצבאי הראשי 3. פרקליט פיקוד מטכ"ל 4. קצין משטרה צבאית ראשי 5. בית הדין הצבאי - מחוז שיפוט מטכ"ל המשיבים בבג"ץ 5707/97: 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת פיקוד צפון, סא"ל ענת זיסו 6. סנ"צ שמואל זולטק, משטרת ישראל 7. בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט מטכ"ל התנגדות לצו על תנאי בג"ץ 5319/97: בשם עותר מס' 1: עו"ד אריה ליכט בשם עותר מס' 2: עו"ד אביגדור פלדמן בג"ץ 5706/97: בשם עותרים 1,2: עו"ד אבי ננטל בשם עותר מס' 3: עו"ד יואב צח-וכס, עו"ד בני שקד בג"ץ 5707/97: בשם עותרים 1,2: עו"ד אבי עמירם בשם עותר מס' 3: עו"ד עמית מור בשם עותר מס' 4: עו"ד יואב צח-וכס, עו"ד בני שקד בשם המשיבים: עו"ד עוזי פוגלמן פסק דין השופט ת' אור : הבעיה 1. במתקן כליאה צבאי אירעה התמרדות של חלק מן הכלואים. הכלואים השתלטו על חלק מן המתקן והתבצרו בו. הם תפסו כמה מאנשי הסגל והחזיקו בהם. ההתמרדות היתה כרוכה בביצוע מעשים שונים, העולים לכאורה כדי עבירות על חוק העונשין, התשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ), ועל חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955- ( להלן: חוק השיפוט הצבאי ). בעקבות ההשתלטות נוהל משא ומתן בין הכלואים לבין שלטונות הצבא, ובסיומו נכרת הסכם בין הכלואים המורדים לבין הרשויות. בהסכם נקבע כי ההתמרדות תסתיים, כי הכלואים יחזרו לשיגרה, וכי הכלואים המורדים לא יועמדו לדין על העבירות לכאורה שהיו כרוכות בהתמרדות. חרף הסכם זה, נעצרו הכלואים המורדים סמוך לאחר סיום ההתמרדות, והוגשו נגדם כתבי אישום המייחסים להם אחריות לביצוע עבירות שונות במהלך ההתמרדות. האם החלטה זו של רשויות התביעה היתה כדין? זו השאלה בה אנו נדרשים להכריע בעתירות שבפנינו. העובדות וההליכים 2. תחילתם של האירועים שהובילו לעתירות שבפנינו בבוקר יום שבת ה9.8.97-, בפלוגה ג' של בסיס כליאה 396 ( להלן: כלא 6 ). באותו זמן, היו בפלוגה כמאה כלואים. בסביבות השעה 10:30 בבוקר, השתלטה קבוצה של כעשרים כלואים מפלוגה ג' בכלא על המיתחם הפיזי בו שוכנת הפלוגה, ועל תשעה מדריכי כלואים בפלוגה. על פי הנטען, ההשתלטות היתה אלימה, והיתה כרוכה בהכאת חלק ממדריכי הכלואים, כבילת ידיהם ורגליהם, חסימת פיותיהם, והשמתם בתאים שבבית הכלא. 3. ברקע ההתמרדות עמדו טענות שונות של הכלואים המורדים בדבר היחס שהם מקבלים בבית הכלא. בין השאר, נטען כי הכלואים ספגו מן הסגל יחס משפיל, לרבות התעללויות פיזיות ומכות. כן נטען, כי מדריכי הכלואים נהגו להגיש נגד כלואים תלונות שווא בענייני משמעת, ובשל כך נשפטו כלואים רבים לתקופות מחבוש נוספות, אשר הצטברו לתקופת המאסר שהושתה עליהם. טענה נוספת נגעה לתרגילי הסדר המהווים חלק משיגרת יומם של הכלואים. על פי הטענה, תרגילי הסדר נמשכו זמן רב בהרבה מן המותר על פי ההוראות, ואף התמשכו שעות ארוכות לאחר גמר שעות העבודה, ולאחר שהכלואים התקלחו. נטען, כי המדריכים בכלא היו מונעים מן הכלואים ללכת לשרותים, תוך גרימת אי נוחות קשה לכלואים. הפרה של הוראה זו על ידי כלוא היתה מביאה לשלילת זכויות שונות. בהקשר זה הועלו טענות ספציפיות המתייחסות לכלואים המצויים באגף הבודדים שבפלוגה ג'. כלואים אלה שוהים בתאם 23 שעות ביממה. אין בתאיהם שירותים, והם עושים את צרכיהם בדלי. נטען, כי ההסדרים הנוגעים לעשיית צרכיהם של כלואים אלה לוקים בחסר, וכי נגרמות להם השפלה ואי נוחות קשה בשל כך. על פי הנטען, שבועיים לפני ההתמרדות פנו הכלואים מורדים בכתב למפקד הבסיס וביקשו את טיפולו בתלונותיהם. העותרים טוענים, כי לפניה זו לא היה כל מענה. 4. לאחר שנודע על המתרחש בכלא, החלו להגיע לאזור הכלא כוחות צבא ומשטרה שונים, ובהם כוחות ימ"ם, צוות משא ומתן של המשטרה, וקציני צבא בכירים. בין קצינים אלה היה אלוף גבי אשכנזי, עוזר לראש אג"מ במטכ"ל, אשר הגיע למקום בשעות הערב של יום שבת, ופיקד על הכוחות בשטח. בין נציגים של הכלואים המתמרדים לבין צוות המשא ומתן נוהל משא ומתן, אשר נמשך עד לבוקר יום ראשון. במהלך המשא ומתן שוחררו בהדרגה ששה ממדריכי הכלואים שנתפסו על ידי הכלואים המורדים, ונותרו בידיהם שלושה מדריכי כלואים. במהלך המשא ומתן העלו המורדים עלי כתב רשימת דרישות ( להלן: מסמך הדרישות ), המובאת להלן בלשון הכלואים המורדים: "1. דבר ראשון שלאף אחד מהמשטטפים לא יעשו כלום , לא חקירות, לא מכות, לא אגף לא ימים בפועל. 2. אין העברת חיילים ששפוטים הרבה זמן לכלא אזרחי (אנחנו כשבצענו את העבירות היינו חיילים) זה כולל את כל החיילים בעתיד. 3. אין להוסיף ימים על 385 , אך ורק על 630 ועם שיבה מאוד מוצדקת. 4. להחליף את הסגריות 'אסקוט' . 5. אין יותר להרביץ ב אגף מכות לחיילים. 6. חיילים ששפוטים הרבה זמן להעביר אותם או לשיקום או לקצינים ונגדים. 7. מבקשים לעיין טוב בטיקים של החודשיים-שלוש האחרונים לגבי השליש שלהם, כי לא יתכן שבגללו שחייל צבר לו במשך תקופה של חצי שנה או שנה עשר תלונות או אפילו פחות ולא ינתן לו השליש שלו. 8. אי אפשר לעשות ת"ס אחרי המקלחת ואחרי האוכל. 9. רופא תורן ולא חובש שיהיה בשבת. 10. הת"ס - לא נגמר עד שמישהו לא יתעלף - למה? 11. לדאוג שכל האסירים יתקשרו כל יום. 12. לא נותנים לשתות כשחיילים זקוקים לזה, גם כן אותו סיפור עם שירותים. 13. חייל שלא קשיר למעצר שלא יהיה בכלא " (ההדגשות במקור - ת"א). כפי שעולה גם מן המסמך האמור, במהלך המשא ומתן דרשו הכלואים המורדים כי האירוע לא ייחקר ולא יפגעו בהם. הכלואים המורדים איימו, כי אם לא תתקבל דרישה זו, יפגעו בעצמם. זאת ועוד, לאורך המשא ומתן הושמעו על ידי כלואים מורדים איומים כי יפגעו במדריכי הכלואים בהם החזיקו, בכלואים המצויים בפלוגה ואשר לא נטלו חלק בהתמרדות, ובעצמם, וזאת אם לא תקויים דרישתם כי ייחתם עימם הסכם, או אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על הפלוגה. כך, במהלך המשא ומתן, בשעות הלילה של יום שבת ה9.8.97-, נמסר לנציגי הרשויות מסמך מטעם הכלואים המורדים, אשר זה תוכנו (מש5/ לתשובת המדינה): "אנחנו רוצים לקבל את החוזה עד מחר בצהרים. חטום על ידי בן אדם שיכול להיות אחראי לכך. אם אנחנו מקבלים את הדף הזה ישר פותחים את כל הדלתות מנקים את הפלוגה עושים מסדרים וספירות הכל כמו שצריך. אם לפני כן מישהו ינסה לפרוץ לפלוגה יהיה פה התאבדות קבוצתית . בהצדעה ובדום מתוח! " (ההדגשות במקור - ת"א). בהקשר זה יצויין עוד, כי מן החומר שבפנינו עולה, כי אצל מפקדי הכלא ונציגי הצבא נוצרה תמונה לפיה הכלואים המורדים מצויידים בכלי נשק קרים, הכוללים סכינים יפניות, אלות, גרזינים, סכיני מטבח, מטפי כיבוי אש, גז מדמיע, מברגים, אזיקים ובקבוקי תבערה. 5. על רקע מיכלול נתונים אלה, העריכו מנהלי המשא ומתן עם הכלואים המורדים, כי קיימת סכנה מוחשית לחיי מדריכי הכלואים, לחיי הכלואים האחרים ולחיי המורדים עצמם, אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על המורדים ועל מיתחם הפלוגה. הם העריכו עוד, כי הכלואים המורדים יהיו מוכנים לבצע צעדים קיצוניים, גם על רקע העובדה שלחלק מן הכלואים המורדים היו הרשעות קודמות בעבירות אלימות. לכך התווסף החשש, שככל שינקפו השעות תהליך קבלת ההחלטות של המורדים ושיקול דעתם ייפגעו נוכח העייפות המצטברת, ובכך יגדל הסיכון לפעולות אלימות מצידם. גורמי הצבא והמשטרה בשטח הגיעו, אפוא, למסקנה כי חתימת הסכם עם הכלואים המורדים היא הדרך היחידה לסיים את האירוע ללא נפגעים. 6. לפיכך, נחתם ביום א', ה10.8.97-, כ24- שעות לאחר תחילת ההתמרדות, ההסכם שהביא להפסקת ההתמרדות. על הסכם זה חתמו שני נציגים של הכלואים המורדים - ויקטור רבייב וגדעון מרטין. מצד המדינה חתמו על ההסכם סגן קצין משטרה צבאית ראשי, אלוף משנה יורם צחור; סגן ניצב שמואל זולטק, ראש יחידת משא ומתן במשטרת ישראל; ופרקליטת פיקוד צפון, ענת זיסו. כן הוספה להסכם חותמתו של מפקד הכלא. וכך מורה ההסכם: "מדריכי הכלואים ישוחררו מיידית, בלא פגיעה פיזית בהם. הנשק לרבות הגרזנים, הסכינים ומיכלי הגז ימסרו מיידית לשלטונות הכלא/לגורמי הביטחון. הכלואים יחזרו מייד לתאים. תערך בדיקת הבקשות שהועלו על ידי הכלואים לגבי תנאי הכליאה. לכלואים לא יאונה כל רע והם לא יישפטו בגין האירוע . לא יועברו כלואים לכלא אזרחי שלא מרצונם כעונש על המקרה. תוקף מסמך זה מותנה בשחרור מדריכי הכליאה וחזרה כללית לשיגרה" (ההדגשה הוספה - ת"א). 7. לאחר חתימת ההסכם, הסתיימה המרידה, הכלואים חזרו לתאיהם, מסרו למפקדי הכלא את אמצעי הלחימה, וכל מדריכי הכלואים שוחררו. חקירת המשטרה הצבאית החוקרת ( להלן: מצ"ח ) החלה יום לאחר הארוע, ובאותו יום נעצרו הכלואים אשר נטלו חלק בהתמרדות, ביניהם העותרים. העותרים היו עצורים עד ליום 8.9.97, אז הוגש נגדם, ביחד עם נאשמים נוספים, כתב אישום לבית הדין הצבאי המחוזי, מחוז השיפוט מטכ"ל. כתב האישום מייחס לנאשמים - שמונה עשר במספר - עבירות שונות בקשר לארוע ההתמרדות. בין עבירות אלה מיוחסות לכל הנאשמים עבירות של מרידה, לפי סעיף 46 לחוק השיפוט הצבאי, יחד עם סעיף 29(ב) של חוק העונשין, ושל סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. כן מייחס כתב האישום למרבית הנאשמים ביצוע עבירות של אלימות כלפי ממלא תפקיד (סעיף 60 לחוק השיפוט הצבאי) אשר התבטאו בפעולות שונות שנעשו במהלך ההשתלטות על הפלוגה ולאחריה; עבירות של איומים כלפי ממלא תפקיד (סעיף 63 לחוק השיפוט הצבאי); וכן עבירות סחיטה שונות במהלך האירוע. יצויין, כי עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה הצבאית כי בית הדין הצבאי יורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים. 8. בעקבות הגשת כתב האישום, הוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק שלוש העתירות שבפנינו (בג"צ 5319/97, בג"צ 5706/97 ובג"צ 5307/97), בהן תוקפים העותרים, שמונה בסך הכל, את ההחלטה להעמידם לדין חרף ההתחייבות בסעיף החמישי להסכם, לפיה הכלואים לא יישפטו בגין האירוע. בכל שלוש העתירות, הוצאו צווי בינים המכוונים נגד בית הדין הצבאי, המורים לו להימנע מכל דיון לגופו של עניין בכתב האישום שהוגש נגד העותרים. כן נקבע, כי צו הביניים לא בא למנוע דיון בשאלת מעצרם של העותרים עד תום ההליכים. 9. יצויין, כי בית הדין הצבאי נעתר לבקשה להורות על מעצר העותרים עד תום ההליכים בהחלטה מיום 1.10.97. בית הדין (כבוד השופט ד' פיילס) ציין בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה נגד כל הנאשמים. בית הדין עמד על כך, כי קיימת עילה למעצרם של הכלואים המורדים, נוכח העובדה שבנסיבות העניין מדובר בפגיעה חמורה במשמעת בצבא. יצויין, כי בית הדין ציין בהחלטתו באורח מפורש כי אין הוא נדרש להסכם שנכרת בין שלטונות הצבא לבין העותרים, וזאת נוכח העתירות שהוגשו לבית משפט זה באותו עניין. 10. על רקע זה ניתן לפנות לעתירות שבפנינו. בכתב תשובתם ובטיעון בפנינו, עוררו המשיבים טענות שונות בהן ביקשו לעגן את החלטת הרשות להעמיד את העותרים לדין. כך נטען, כי קיים ספק האם בנסיבות העניין השתכלל הסכם מחייב בין הצדדים, בהעדר כוונה של הרשות ליצור התחייבות בעלת תוקף משפטי מחייב. על פי הטענה, ההסכם היה אך "אינסטרומנט להשגת המטרה של פתרון האירוע ללא נפגעים ... אקט של הצלת חיים" במצב בו לא היתה דרך אחרת להביא לסיום האירוע ללא נפגעים. טענה אחרת שעלתה היתה, כי דין ההסכם להתבטל, שכן נכרת עקב כפיה ואילוץ. אלה מצאו את ביטויים בכך, שההסכם נכרת עקב האיום שהעלו המתבצרים בפגיעה, בעצמם ובמדריכי הכליאה, אם לא ייענו דרישותיהם או אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על פלוגה ג'. מן הבחינה המשפטית, מעגנת המדינה טענה זו בהוראת סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, הקובעת כי חוזה שנכרת עקב כפיה ניתן לביטול. על אותו בסיס עובדתי, מוסיפים המשיבים וטוענים כי מדובר בהסכם אשר כריתתו עומדת בסתירה לתקנת הציבור, ולפיכך ההסכם בטל (סעיף 30 לחוק החוזים). טענות אלה מעוררות שאלות לא קלות, וביניהן השאלה האם, ובאיזו מידה, חלים הדינים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי) על הסכם מן הסוג בו אנו עוסקים. איני רואה צורך לדון בשאלות אלה ולהכריע בהן בענייננו, נוכח מסקנתי כי גם אם הוראת הסעיף החמישי להסכם היא הוראה תקפה, הרי שאין עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת רשויות התביעה להשתחרר מן ההתחייבות שנטלו על עצמן בהוראה זו. להלן אפרט את נימוקי למסקנה זו. ההשתחררות מן ההסכם 11. ההסכם העומד לדיון הוא הסכם בין רשות שלטונית הפועלת על פי דין לבין קבוצה של יחידים. ההסכם נוגע להפעלתה של סמכות, המצויה בידיה של הרשות השלטונית - היינו, הסמכות לנקוט בהליכים פליליים כלפי מי שחוק השיפוט הצבאי חל עליו. בהסכם התחייבה הרשות שלא להפעיל את סמכותה זו. הכלל הוא, כי הסכמים מסוג זה עשויים להיות תקפים ומחייבים (ראו בג"צ 311/60 י' מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה , פ"ד טו' 1989). אכן, על רשויות השלטון מוטלת החובה לכבד הסכמים עליהן הן חותמות. כבר נפסק, כי " קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (דברי השופט ברק בד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס גמב"ה , פ"ד מב(1) 221, 278). חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה והבטחותיה יונקת, אפוא, מתקנת הציבור (ראו שלו , בסיפרה הנ"ל, בעמוד 101). היא מתבקשת גם מן החובה הכללית לה כפוף השלטון, לנהוג בהגינות וסבירות. "הגישה הינה כי רשות שלטונית המתכחשת להבטחתה (החד-צדדית), לכאורה אינה נוהגת בהגינות ובסבירות" (דברי השופט ברק ב בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה , פ"ד מה(1) 749, בעמוד 841). בתוך כך, הכירה הפסיקה בתוקפם של הסכמים אשר עניינם הפעלת הסמכות לנקוט בהליכים פליליים (בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל אביב , פ"ד מ(2) 393, 402-401). עם זאת, עד כה טרם הוכרעה השאלה מהו ההסדר הנורמטיבי החולש על חוזים מסוג זה, וזאת נוכח הייחוד הטמון בהתקשרות אשר אחד הצדדים לה הוא רשות שלטונית, ואשר נוגעת לאופן הפעלת סמכותה השלטונית של אותה רשות (ראו שלו, חוזי רשות בישראל (ירושלים, תשמ"ה), בעמוד 39; ד' ברק - ארז, האחריות החוזית של רשויות המינהל (תל אביב, תשנ"א), בעמודים 56 - 57; ראו גם בג"צ ארביב הנ"ל, בעמודים 400-399). גדר הספקות הוא האם חלים על הסכמים מן הסוג שבפנינו הדינים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, בין ביחד עם דינים מיוחדים מן המשפט המנהלי ובין אם לאו, או שמא חלה על חוזים מסוג זה מערכת דינים מיוחדת מתחום המשפט המינהלי. 12. אין לנו צורך להכריע בשאלות האמורות, שכן על פי כל הגישות נתון לרשות הכוח להשתחרר, בנסיבות מסויימות, מהתקשרויות שהוא צד להן. הכלל הוא, כי על הרשות לגבש את החלטתה, מתוך התחשבות ראויה בכל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם העיקרון היסודי בדבר קיום חוזים, ולמולו חובתה של הרשות השלטונית למלא את תפקידיה ולהגשים את האינטרסים והערכים עליהם הופקדה בדין (ראו ע"א 64/80 בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 589, בעמודים 600-599 לפסק דינה של המשנה לנשיא השופטת בן-פורת). הרשות רשאית לסטות מהבטחתה, "אם האינטרס הציבורי מחייב זאת. אינטרס זה ייקבע על פי איזון בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה" (פסק הדין הנ"ל בענין ארביב , בעמוד 401). התשתית העיונית של העיקרון בדבר השתחררותו של השלטון מהתחייבויות שנטל על עצמו מעוגנת באותם שיקולים מהם צומח העיקרון בדבר כיבוד הבטחותיו של השלטון. ברוח זו נקבע, כי " ...עקרון ההגינות והסבירות העומד ביסוד הכלל כי הבטחות יש לקיים, הוא גם העומד ביסוד קביעת גבולות הכלל או חריגיו" (דברי השופט ברק בענין ז'רז'בסקי הנ"ל, בעמוד 841 לפסק דינו). באופן דומה, ממעמדו של השלטון כנאמן של הציבור נובעת לא רק חובתו של השלטון לפעול בהגינות ולקיים את הבטחותיו, אלא גם חובתו לפעול באופן אפקטיבי לטובת הציבור, ולהביא להגשמת את הערכים החברתיים אשר עליהם הופקד (ד' ברק, בעמוד 170 בספרה הנ"ל; זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' , (ירושלים, 1996), בעמודים 674 - 675). בעקרונות אלה טמונה זכותו - ואף חובתו - של השלטון, להשתחרר מהסכם שעשה, אם האינטרס הציבורי מחייב זאת (ראו פרידמן וכהן בספרם, חוזים כרך א' (ירושלים, תשנ"א1981-, בעמוד 357). מהם, איפוא, האינטרסים הפועלים במסגרת האינטרס הציבורי במקרה שבפנינו? בענין ארביב הנ"ל, עמד בית המשפט על שלושה אינטרסים המשמשים בהחלטת הרשות האם להשתחרר מעיסקת טיעון: אמינות השלטון, אכיפת המשפט הפלילי, ואינטרס ההסתמכות והציפיה של הנאשם. אינטרסים אלה עומדים על הפרק גם בענייננו, בו מדובר - בדומה לעיסקאות טיעון - בהוראה בהסכם, אשר עניינה באופן הפעלתו של כוח האכיפה של השלטון בתחום המשפט הפלילי. נעמוד, אפוא, על משקלם ושיקלולם של האינטרסים האמורים, על רקע העובדות הנוגעות לענין כפי שנפרשו על ידי הצדדים. 13. א. האינטרס הציבורי באמינותו של השלטון, ובקיום הבטחותיו. כפי שצויין בעניין ארביב הנ"ל, "שלטון המקיים הבטחותיו הוא שלטון אמין. השתחררות השלטון מהבטחותיו עשויה לפגוע באמינות השלטון בעיני הנשלטים, ובכך לפגום במרקם החיים הציבוריים של המדינה ... שלטון שאינו מקיים את הבטחותיו בתחום המשפט הפלילי, פוגם באמינותה של המערכת השלטונית המשליטה את המשפט הפלילי. שמירה על אמינות זו היא אינטרס ציבורי חשוב ... אכן, שלטון שאינו מקיים הבטחות שנתן עשוי להתקשות במתן הבטחות בעתיד, שכן בני הציבור יסרבו להאמין להבטחות שמשתחררים מהן" (בעמודים 403-402 לפסק הדין; ראו גם ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 221, בעמוד 366 לפסק דינו של השופט ד' לוין). ב. לצד ההיבט התועלתני האמור, ישנו היבט נוסף לאינטרס הציבורי באמינות השלטון. עניינו של היבט זה בהגינותו של השלטון. לא מדובר כאן באינטרס של הפרט שהשלטון ינהג בו בהגינות, ויכבד את התחייבויותיו כלפיו. לאינטרס זה נתייחס בסמוך. כאן מדובר על אינטרס חוקיות השלטון, המחייב שפעולות השלטון בהשלטת החוק ובאכיפתו יהיו לא רק אפקטיביות, אלא יעלו בקנה אחד עם עקרונות בסיסיים של השיטה, ובהם העיקרון בדבר שלטון החוק (ראו, לעיקרון זה, בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל פ"ד מ(3) 505, בעמוד 622 לפסק דינו של השופט ברק). קיים, על כן, אינטרס ציבורי כי לא ייווצר הרושם כי אין גבולות לכוח פעולתו של השלטון, וכי כל האמצעים כשירים להשגת האינטרס הציבורי עליו הוא מופקד. כפי שציין Lord Stein בעניין R. v. Latif (1996) 1 All E.R. 353 בעמוד 361 לפסק הדין, ישנו: “... public interest in not conveying the imperssion that the court will adopt the approach that the end justifies any means". ג. יישומם של הדברים למקרה שבפנינו ברור. השלטון מבקש להשתחרר מהסכם, אשר הביא לשחרור בני ערובה ללא פגע, ולחיסולה של התמרדות בבית כלא צבאי, אשר היתה עלולה לגלוש לכלל עימות אלים. קיים חשש, אשר לא ניתן להתעלם ממנו, כי אם יתרחשו חלילה אירועים דומים בעתיד, יקשה עד מאד על הרשויות להביא לפיתרון של האירוע ללא פגיעות בגוף ובנפש, שכן התחייבותה של הרשות כי לא יינקטו הליכים פליליים אם האירוע יסתיים ללא נפגעים תיתקל בחוסר אמון. הדבר עלול לגרום לכך, שבידי הרשות לא תישאר כל אופציה מעשית, לבד משימוש בכוח שתכליתו להביא לסיומו של האירוע. אופציה כזו עלולה להביא - כפי שחששו הגורמים שניהלו את המשא ומתן עם הכלואים המורדים בכלא 6 - לפגיעות בגוף ובנפש, ובכלל זה למי שנקלעו בתום לב אל זירת האירוע. קיים, על כן, בענייננו אינטרס ציבורי בעל משקל ממשי בקיום התחייבותה של המדינה בסעיף 5 להסכם עם הכלואים המורדים. 14. א. אינטרס נוסף אשר יש להביאו בחשבון נוגע לטובת הפרט אשר נקשר בהסכם עם הרשות. בהיבט זה, עוסקים אנו בהגשמת ציפיותיו הסבירות של הפרט שהתקשר בהסכם עם המדינה, כי הסכם זה אמנם יכובד. לעתים אינטרס הפרט מעוגן גם בשינוי מצבו לרעה, הנובע מהסתמכותו הסבירה על ההסכם. ההשתחררות מן ההסכם עלולה לפגוע, אם כן, באינטרס הצפיות ובאינטרס ההסתמכות של הפרט. על הרשות, המבקשת להשתחרר מהסכם, להביא בחשבון גם היבט זה של העיקרון בדבר קיומן של התקשרויות חוזיות. בענין ארביב הנ"ל, תואר אינטרס זה כך (בעמוד 403 לפסק הדין): "אינטרס הציפיה הוא עינוי הדין העובר על נאשם שצפה לכך כי הבטחה שניתנה לו תקויים, ועתה בא השלטון ומתכחש להבטחתו שלו. ... אינטרס ההסתמכות הוא האינטרס של הנאשם אשר פעל על יסוד הבטחת השלטון, מסר מידע, הודה בעובדות כתב האישום או שינה בדרך אחרת את מצבו. במצב דברים זה, מחייבת ההגינות כלפי הנאשם הגנה על אינטרסים אלה שלו אשר השתחררות מעסקת הטיעון עשויה לקפח אותם". כיום, עוצמת ההגנה על אינטרסים אלה של הנאשם זכתה לחיזוק ניכר, בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות לחירות היא עתה זכות חוקתית. לכך יש השפעה ישירה על ההליך הפלילי, אשר "קשור קשר כה אמיץ לחירותו האישית של הפרט, עד כי טבעי הוא שאיזון חדש בין פרט וכלל, המשתקף במתן מעמד חוקתי לזכויות האדם, ישפיע במישרין על סדר הדין הפלילי" (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 355, בעמוד 421 לפסק דינו של השופט ברק). בתוך כך, הכיר בית המשפט לאחרונה בסמכותו לעכב הליכים במשפט פלילי, כאשר בניהול המשפט טמונה פגיעה בחוש הצדק וההגינות (פסק הדין הנ"ל של השופט ד' לוין בענין יפת , בעמוד 370). בית המשפט הכיר בקיומה של סמכות זו, נוכח מסקנתו כי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו יוצר "מתחם חדש של הליך ראוי לתוך המערכת הקיימת... זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד משפיעות גם על הוראות סדרי הדין הפלילי, כל עוד הדבר נעשה לתכלית ראויה, במידה ובהתאם לכללים הקבועים בדין" (שם, בעמודים 369-368; ראו גם בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), בפיסקה 16 לפסק הדין). אכן, החלטת הרשות השלטונית לנקוט הליכים פליליים נגד אדם, תוך אי כיבודו של הסכם בו התחייבה כלפי אותו אדם כי לא יועמד לדין, עלולה לעלות כדי פגיעה כה חמורה בזכות להליך הוגן, עד כי בית המשפט יהיה רשאי להפעיל את סמכותו הטבועה האמורה ולהורות על עיכוב ההליכים. בהתאם לכך, נעשה שימוש בסמכות זו מקום בו ניתנה הודאה על יסוד הבטחה כאמור, אף שההבטחה ניתנה על ידי גורם בלתי מוסמך ( R. v. Croydon Justices ex parte (1993) 3 All E.R. 129 ). באופן דומה הובעה הדעה, כי הפרת הבטחה או הצעה לחנינה, שניתנה כנגד שיחרורם של בני ערובה שנתפסו על ידי בני כת דתית אשר ביקשו לבצע הפיכה במדינה, עשויה להביא גם היא להפעלת הסמכות האמורה, אם ההבטחה הופרה ללא סיבה מוצדקת ( A-G of Trinidad and Tobago v. Phillip (1995) 1 All E.R. 93, 108 ). האם נפגעו אינטרסים אלה של העותרים, ובאיזו מידה? ב. אשר לאינטרס הציפיה, אין חולק כי אינטרס זה הופר. לעותרים היתה ציפיה סבירה כי ההסכם עימם יכובד, והשתחררות התביעה מהתחייבותה פוגעת בציפיה זו. עם זאת, יש לציין כי העותרים נעצרו יום אחד לאחר כריתת ההסכם. בחקירה שנערכה, בחרו חלק מהם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית העומד להם. במצב דברים זה, עולה מן הנסיבות שהציפיה בפועל לכך שההתחייבות בסעיף החמישי להסכם תכובד היתה קצרת זמן. ג. מכאן לאינטרס ההסתמכות. הטענה המרכזית לענין זה מועלית על ידי העותר 3 בבג"צ 5707/97, ויטלי נוביקוב. הלה טען, כי חקירת מצ"ח נוהלה לאחר החתימה על ההסכם, וטרם שנתקבלה והודעה החלטה להעמיד את העותרים לדין למרות ההסכם. במהלך תקופה זו, כך נטען, "נגבו אמרות מן הכלואים אשר חלקם הפלילו את עצמם והפלילו אחרים...". בכך יש משום שינוי מצב לרעה של אותם כלואים. לטענה זו עונים המשיבים, כי החקירות נוהלו תחת אזהרה, וכי רוב החשודים שמרו על זכות השתיקה. תשובה זו אינה מספקת תשובה מלאה לקושי, הנובע מכך שחקירת מצ"ח נוהלה במצב בו העותרים היו רשאים להניח כי קיים הסכם תקף אשר מונע את העמדתם לדין. מכך עולה, שקיימת אפשרות מציאותית כי אותם נחקרים אשר שיתפו פעולה בחקירה לא עמדו על זכותם לחיסיון מפני הפללה עצמית, שכן ההתחייבות לאי העמדה לדין נטעה בליבם את התחושה כי אין הם צפויים להעמדה לדין בעקבות החקירה. במצב דברים זה, ספק אם אזהרה בנוסח הסטנדרטי - להבדיל מאזהרה ברורה על קיומו של סיכון קונקרטי כי ההסכם לא יכובד - די היה בה כדי להעמיד את הנחקרים על הסיכון כי דבריהם בחקירה ישמשו בפועל כראיה נגדם. קיים חשש ממשי, על כן, כי זכותם של נחקרים אלה לחיסיון מפני הפללה עצמית קופחה. לכאורה, בנסיבות אלה היה רצוי כי חקירת מצ"ח תתקיים לאחר קבלת החלטה ברורה בדבר התנערות מן ההתחייבות שבהסכם, או - למיצער - כי הנחקרים יועמדו בבירור על קיומו של סיכון לכך שיועמדו לדין למרות ההתחייבות שלא ייעשה כן. כך ניתן היה להבטיח, כי לנחקרים תהיה זכות אפקטיבית לחיסיון מפני הפללה עצמית. יצויין, כי ברוח דומה פסק בית המשפט בענין יפת הנ"ל. באותה פרשה התקיימה חקירת משטרה בעניינם של הנאשמים, לאחר שאותו ענין עצמו נחקר על ידי וועדת חקירה לפי חוק וועדות חקירה התשכ"ח1968-. סעיף 14 לחוק וועדות חקירה מקנה חיסיון לעדים בפני וועדת חקירה, באופן שעדות שנמסרה לפני וועדת חקירה לא תשמש ראיה בהליך משפטי. בענין יפת נקבע, כי בחקירת המשטרה היתה חובה להעמיד את הנחקרים על החיסיון לפי סעיף 14 הנ"ל. פסיקה זו נומקה בחשש שללא מודעות לזכות יקשה לקבוע האם "נחקר שלא הפעיל את החסיון והשיב לשאלות ויתר מרצון, באמת ובתמים, על החסיון" (שם, בעמוד 309 לפסק דינו של השופט ד' לוין). באופן דומה, העדר מודעות לסיכון להפללה עלול להביא למצב, בו ייעשה ויתור, שלא מדעת, על הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית. מתשובת המדינה לא עולה כי הנחקרים הועמדו על קיומו של סיכון לכך שיועמדו לדין חרף ההסכם שנכרת עימם. עם זאת, אין בכך בלבד כדי להביא למסקנה כי היתה פגיעה חמורה באינטרס ההסתמכות של אותם נאשמים אשר שיתפו פעולה בחקירה. בהקשר זה לא הונחה בעתירות כל תשתית עובדתית, המלמדת מהו הנזק, אם בכלל, אשר נגרם בשל העדר האזהרה הנטען, מבחינת קיומן של ראיות אשר מאפשרות להגיש כתבי אישום, ולאיזה מן העותרים והאישומים הוא מתייחס. במצב דברים זה, אין בפנינו תשתית לקבוע כי היה בעניינו שינוי מצב לרעה כזה, אשר מחייב את המסקנה כי חזרת המדינה מן ההתחייבות שנטלה על עצמה היתה שלא כדין. בשולי הדברים יוער, כי שאלה אחרת עשויה להתעורר ביחס לקבילותן של הודאות, ככל שנעשו, במצב דברים זה. מקומה של שאלה זו, אם תתעורר, בבית הדין הצבאי אשר בפניו יתברר כתב האישום, ואין אנו נוקטים לגביה כל עמדה. 15. א. כנגד אינטרסים אלה, ניצב האינטרס במיצויו של ההליך הפלילי. "האינטרס הציבורי בהעמדתם לדין של נאשמים הוא אינטרס ציבורי מרכזי, אשר סדרי החיים המודרניים תלויים בהגשמתו" (פסק הדין הנ"ל בענין ארביב , בעמוד 403; ראו גם ענין יפת הנ"ל, בעמוד 369 לפסק הדין של השופט ד' לוין). כפי שמציינת י' קרפ במאמרה "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב 64: "המשפט הפלילי הוא מרכיב חיוני בפעולתה התקינה של חברה בת תרבות ובמאבקה לשמירה על ערכיה. המשפט הפלילי משקף את מידת מחוייבותה ונחרצותה של החברה, באמצעות המדינה, להגן על ערכיה. בין השאר נמנים עם ערכים אלה ערכי שלטון החוק, שלום הציבור, הסדר הציבורי והביטחון, הצדק והמוסר החברתי, קיומו השלו של הפרט ויכולתו לממש בדרכי שלום את זכויות האדם שלו, שהן ערך בסיסי במדינה דמוקרטית" ( בעמודים 68-67 למאמר). על רקע תפקידו זה של המשפט הפלילי בהגנה על אינטרסים וערכים חברתיים, נקבע כי מקום בו מדובר בהתנהגות פלילית, חזקה היא כי ישנו אינטרס ציבורי בהעמדת החשוד לדין ( בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, בעמוד 509 לפסק דינו של השופט ברק). זאת ועוד, " ככל שמעשה העבירה המיוחסת לחשוד חמור יותר, כך רב יותר העניין לציבור שבהעמדתו לדין" (שם, בעמוד 511). חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי ביסודות העבירה עצמה, ובעונש שנקבע לה בדין (ראו דין וחשבון הוועדה לבחינת דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין (ירושלים, אוקטובר 1997), בעמוד 12). אכן, לעתים מעצם התקיימות יסודות העבירה עולה, כי ביצועה כרוך בפגיעה קשה בערכים חברתיים חשובים, אשר הגנתם מחייבת תגובה חברתית בדרך של הפעלת ההליך הפלילי. חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי גם בנסיבות הקונקרטיות של העבירה, ובהן מידת הנזק שנגרם בשל ביצוע העבירה, ביצוע העבירה באופן היוצר סכנה לרבים, ביצוע העבירה בסדרה של מעשים המהווים עבירת שרשרת, ריבוי קרבנות לעבירה, קיומו של תיכנון מוקדם ומהותו, ביצוע עבירה כדי להכשיל את מילוי תפקידו של עובד ציבור או מי שממלא תפקיד על פי דין, וביצוע העבירה תוך שימוש בנשק (שם, בעמודים 24-22). חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי גם "...בשכיחותה של ההתנהגות העבריינית. השפעתו ההרסנית של המעשה על מרקם חיי החברה ועל סדרי שלטון תקינים מצביע אף הוא על חומרתו של המעשה" (עניין גנור הנ"ל, בעמוד 510 לפסק דינו של השופט ברק). לאור דברים אלה, נעמוד עתה על חומרת העבירות המיוחסות לעותרים בכתב האישום. ב. תחילה, להיבט הנורמטיבי של העבירות. בכתב האישום, מיוחסות לעותרים עבירות חמורות של פגיעה במשמעת הצבא, ובהן עבירת המרידה, ועבירות של איומים ושל אלימות כלפי מפקדים. מבלי להקל ראש בעבירות האחרות המיוחסות לעותרים, ישנה חשיבות מיוחדת בהקשר העומד בפנינו לעבירת המרידה. מעטות העבירות בחוק השיפוט הצבאי, אשר חומרתן עולה על חומרתה של עבירה זו. הדבר מוצא את ביטויו בעונש המרבי הכבד שנקבע לצידה של עבירה זו - חמש עשרה שנות מאסר. בנסיבות מסויימות, כאשר עבירה זו נעברה תוך שימוש בנשק או איום בו, הועמד העונש המרבי בגינה על מאסר עולם (סעיף 46(א) לחוק). גם יסודותיה של עבירה זו מעידים על חומרתה: על פי הגדרת "מרידה", שבסעיף 46(ב)(1) לחוק, המדובר במצב בו שלושה חיילים לפחות תופסים בנשק או משתמשים בנשק שברשותם, או משתמשים באמצעי כפיה כלפי מפקד, והכל תוך אי ציות בצוותא לפקודות. המדובר בשילוב של כמה יסודות - שימוש בכוח, לרבות כוח בעל פוטנציאל קטלני, כלפי מפקד, והכל במסגרת פעולה מתואמת אשר לצורך ביצועה חברו יחדיו כמה אנשים - אשר כל אחד מהם לבדו הוא יסוד מחמיר אשר טמונה בו פגיעה קשה במשמעת בצבא. שילובם של יסודות מחמירים אלה יחדיו, הוא שמביא למסקנה כי מדובר בעבירה חמורה, מעצם הגדרתה. ג. חומרתן של העבירות המיוחסות לעותרים מתחדדת, נוכח משקלו הסגולי הרב של הערך החברתי העיקרי המוגן על ידי האיסורים הפליליים הנוגעים לעניין - הוא ערך המשמעת בצבא. המונח "משמעת" הוגדר, בזיקה לשירות בצבא, כ"מודעות מושרשת לכוחה הסמכותי של הרשות הפיקודית ונכונות לציית לפקודותיה (החוקיות) בכל תנאי - גם בנסיבות קשות ומסוכנות ביותר" (ע' מודריק, שפיטה צבאית (תל אביב, 1993), בעמוד 62). אכן, אין מדובר בערך מוחלט. בנסיבות מסויימות - כאשר פקודה היא בלתי חוקית בעליל - קובע הדין חובה לא לקיים פקודה (סעיף 34יג(2) סיפא לחוק העונשין; ראו גם סעיף 125 לחוק השיפוט הצבאי). עם זאת, אין חולק כי השמירה הקפדנית על עיקרון זה היא חיונית לארגון הצבאי, אשר נבחן ביכולתו להתמודד עם מצבים קיצוניים בהם נשקפת לפרטים הפועלים בו סכנת חיים. דינשטיין עומד על חיוניותו של אינטרס זה בספרו The Defense of ‘Obedience to Superior Orders’ in International Law (A.W. Sijthoff-Leyden, 1965) , באמרו כי (בעמוד 5): “Any army by its very nature is founded on the basis of discipline. Discipline means that every subordinate must obey the orders of his superiors. And, when we deal with army, ordinary discipline is not enough. Military discipline is designed, ultimately, to conduct men to battle, to lead them under fire to victory, and, if and when necessary, to impell them to sacrifice their lives for their country ... The success of the military objective, to wit, victory in battle, as well as the lives of many soldiers, and above all the security of the nation seem, therefore, to compel ‘total and unqualified obedience without any hesitation or doubt’, to orders in time of war and emergency, and complementary training and instruction in time of peace”. (לדברים ברוח דומה, ראו דברי השופט ב' הלוי בביד"צ מר3/57/ תובע צבאי נ' מלינקי ואח' , פסקים (מחוזיים) יז' 90, בעמוד 213; ראו גם בג"צ 676/82 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' ראש המטה הכללי , פ"ד ל"ז(4) 105, 112). אינטרס זה מצא את ביטויו בשורה של דינים החלים על חיילים המשרתים בצבא. כך, סעיף 3 לפקודת צבא הגנה לישראל, התש"ח1948- קובע כי על כל חייל המשרת בצה"ל להשבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקותיה ולשלטונותיה המוסמכים. בין השאר, השבועה היא "...לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה של ישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים...". לצד השבועה, נקבעו בחוק השיפוט הצבאי איסורים רבים ומגוונים, בהם נקבעו סנקציות על מי שמפר את המשמעת בצבא או גורם להפרתה. נורמות אלה כוללות, בין השאר, איסור על התנהגות מחפירה בקשר לפעולות צבאיות (סעיף 45 לחוק); איסור על מרידה או מתן יד למרידה (סעיפים 47-46 לחוק); איסור על מרי (סעיפים 50-48 לחוק), ואיסורים על סירוב לקיים פקודה ועל אי קיום פקודה (סעיפים 124-122 לחוק). חלק מעבירות אלה הן חמורות ביותר, ולצידן נקבעו עונשים של שנות מאסר ארוכות, ובנסיבות מסויימות (כפי שהוזכר לעיל), אף של מאסר עולם. יצויין, כי נורמות אלה שבדין, המגנות על המשמעת בצבא, חלות על הכלואים העותרים, נוכח העובדה שחוק השיפוט הצבאי הוחל גם על מי שנמצא כדין במשמורת הצבא (סעיף 8(1) לחוק), וגם אלה הם בבחינת "חיילים" לעניין חוק זה (סעיף 16 לחוק). האיסורים השונים שבחוק השיפוט הצבאי, אשר באים להגן על ערך המשמעת בצבא, משרטטים טווח רחב של עבירות, החל בעבירות קלות יחסית, וכלה בעבירות חמורות וקשות. עבירת המרידה מצויה בחלקו החמור ביותר של טווח זה. עובדה זו טבעית היא, נוכח יסודותיה של העבירה, עליהם עמדנו לעיל. מצב, בו חוברים חיילים אחדים, מפעילים כוח כלפי מפקד, ועושים כל זאת תוך אי ציות בצוותא לפקודות מחייבות, הוא מצב בלתי נסבל בארגון צבאי. הוא מלמד על פריקת כל רסן ועול של משמעת, ועל התנכרות מוחלטת לערכים הבסיסיים עליו מושתת הארגון הצבאי. ביצועה של עבירה כזו - ומה גם שנלוות אליה עבירות של אלימות ואיומים כלפי מפקדים - מגבש, על כן, אינטרס ציבורי מובהק בקיומה של תגובה עונשית במסגרת המשפט הפלילי. ד. ניתן היה להקשות, האם דברים אלה שאמרנו על עצמתו של ערך המשמעת בצבא, חלים באותה עוצמה בבית כלא צבאי כמו ביחידה מבצעית בצבא. ניתן היה לטעון, כי השיקולים אשר ביסוד חובת המשמעת, הנוגעים ליכולת של החיילים בצבא להתמודד בהצלחה עם מצבים של סכנת חיים, אינם חלים על מי שמצויים בבית כלא צבאי, ואשר חלקם לא ימשיכו כלל בשירות הצבאי לאחר שיסיימו לרצות את עונשם. כך, עולה מן העתירות כי לפחות חלק מן העותרים פוטרו משירות בצבא, ולא יחזרו לשירות עם תום מאסרם. לתהייה אפשרית כזו יש להשיב בשנים. ראשית, בית הכלא הצבאי הוא חלק אינטגרלי של הצבא. יהיה זה מלאכותי, ואף מסוכן, לנסות ולנתק בין המתרחש בו לבין המתרחש בצבא כולו. מסר, לפיו קיימים "איים" בצבא, אשר העקרונות הבסיסיים של השירות הצבאי אינם חלים בהם, עלול להחליש את תוקפם של עקרונות אלה ולהעמידם בסכנה. מתיחת הבחנות בין יחידות שונות בצבא, תוך יצירת הקבלה בין מידת "קרביותה" של יחידה לבין חלותו של ערך המשמעת בה, עלולה להעמיד בסימן שאלה מתמיד את הערך האמור. היא עלולה להביא לנסיונות חוזרים ונשנים להעמיד במבחן המציאות את גבולותיו במסגרות הצבאיות השונות, לרבות במסגרות קרביות. קשה להפריז בסיכונים הנובעים מאימוץ קו מחשבה כזה. על כן, אין להבחין בין בית הכלא הצבאי לבין כל יחידה צבאית אחרת לענין זה. שנית, ערך המשמעת יונק, בנסיבות הענין, לא רק מן העובדה שעל העותרים חל חוק השיפוט הצבאי, אלא גם מעצם העובדה, שמדובר בהתמרדות בבית כלא. "סדר ומשמעת הם יכין ובועז עליהם בנוי בית-סוהר. באין סדר ומשמעת, במובנם הרחב של מושגים אלה - לא עוד, אלא סדר ומשמעת קפדניים - לא ייכון בית-סוהר והמערכת כולה תיפרע" (דברי השופט חשין בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(4) 136, בעמוד 173 לפסק הדין). ובהשוותו את בית הסוהר לארגונים אחרים בהם המשמעת היא ערך יסודי, ציין השופט חשין (שם) כי: "על דרך של חומר וקל נדמים הם בתי-הסוהר לצבא או למשטרה, אלא שההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי-הסוהר ולו מפאת סוג האוכלוסיה שבהם: אוכלוסיה של מי שעברו על חוק - מהם עבריינים קשים וקשוחים - אוכלוסיה שרבים בה הינם אנשים מרי-נפש הסוברים שהחברה עוולה להם והיפלתה אותם לרעה, אנשי ריב-ומדון, אנשים בעלי סף-גירוי נמוך ונעדרי כל מוטיווציה שהיא לעזור ולהיעזר...". (וראו גם בעמודים 154, 161 לפסק דינו של השופט מצא באותה פרשה). אינטרס זה מצא את ביטויו בהוראות מיוחדות הקובעות משטר של דין משמעתי החל על הנתונים במשמורת צבאית, לצד ההוראות העונשיות שבחוק השיפוט הצבאי. המדובר בהסדר שנקבע בתקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים), התשמ"ז1987-, ובגידרו ניתן להטיל עונשים שונים על ידי רשויות הכלא אם היתה הפרה של המשמעת בכלא על ידי הכלוא (תקנות 59 ו60-). בין אמצעי המשמעת אשר נקבעו בתקנות מצויים שלילת זכויות שונות (ביקורים, מכתבים, סיגריות), כליאה בתא הפרדה, ואף צמצום של הפחתת עונש בשיעור של עד עשרים ושמונה ימים. יצויין, כי לגבי עבירות משמעת מסויימות, ובהן שימוש בלשון מעליבה כלפי חייל סגל או מבקר, הכאת כלוא אחר או שימוש נגדו בכוח, וכן פגיעה בסדר של בית הסוהר או הפרה אחרת של הוראה שנתן לו המפקד או אחד מחיילי סגל בית הסוהר, נקבע כי קיימת סמכות להעמיד לדין את הכלוא על עבירה לפי סעיף 133 לחוק השיפוט הצבאי (אי קיום הוראות מחייבות בצבא). המסקנה, על כן, היא, כי הערך בדבר השמירה על המשמעת חל במלוא עוצמתו גם בבית הכלא, ובכלל זה בבית הכלא הצבאי. ה. להיבט הנורמטיבי של חומרת העבירה מתווספות נסיבות המקרה שבפנינו. לעותרים מיוחסת השתתפות במרידה אשר בוצעה תוך שימוש באלימות בפועל כלפי מפקדים אגב ההשתלטות על פלוגה ג'. ההתמרדות היתה כרוכה בהחזקת מפקדים על ידי המתמרדים, כשחלקם כפותים ופיותיהם חסומים. ההתמרדות הנטענת בוצעה כפעולה מתוכננת ומתואמת מראש של קבוצה גדולה של משתתפים, תוך אחיזה בכלי משחית שונים, מכל הבא ליד, והכל בבית כלא צבאי. בכל אלה יש יסוד המשווה חומרה יתרה לעבירת המרידה המיוחסת לעותרים. זאת ועוד, אין צריך לומר, כי בהפניית אלימות ואיומים כלפי מפקדים בכלא צבאי טמונה כשלעצמה, גם במנותק מעבירת המרידה, פגיעה חמורה במשמעת בבית הכלא. קשה, על כן, להפריז בחומרת המעשים המיוחסים לעותרים בכתב האישום, ובאינטרס הציבורי הנגזר מכך בהעמדתם לדין על מעשים אלה. ו. העותרים עומדים בעתירותיהם בהרחבה על הנסיבות אשר עמדו ברקע ההתבצרות וההשתלטות שלהם ושל הנאשמים האחרים על פלוגה ג' בבית הכלא. האם יש באלה ניתן למצוא צידוק כלשהו למעשים, אשר יש בו כדי להחליש או להקהות את האינטרס הציבורי בהעמדתם של העותרים לדין? ראשית, אעיר כי מסגרת הדיון בבית המשפט הגבוה לצדק מקשה על קביעת ממצאים עובדתיים בשאלה כגון זו, במיוחד כאשר קיימת לגביהם מחלוקת בין הצדדים. ככל שיש ברקע להתמרדות כדי לבסס טענות הגנה לעותרים, וככל שיש בו לשמש נימוק לקולת עונשם - מבלי שאחווה דעה בעניין זה - עליהם לעורר טענות אלה, ולהניח את התשתית העובדתית הנדרשת להן, בבית הדין הצבאי אשר ידון באישומים. לעיצומם של דברים, הרי שמן החומר שבפנינו עולה, כי הצפיפות בבית הכלא, ובכלל זה בפלוגה ג', היתה גבוהה בהרבה מן המותר, ובמועדים שונים עמדה על כפלים מן הצפיפות המירבית המותרת במתקן. כן עולה, כי במצב זה היה גם כדי לסכן את בריאותם של הכלואים. למעשה, אין חולק כי התנאים הפיזיים בבית הכלא, השוכן במבנה ישן מימי המנדט הבריטי, הם קשים. על פני הדברים, מצב דברים זה אינו עולה בקנה אחד עם זכותם של הכלואים לכבוד, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו, בהקשר זה, בג"צ 540/84 יוסף נ' מנהל בית הסוהר המרכזי ביהודה ושומרון , פ"ד מ(1) 567, 573; בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי , פ"ד מו(5) 72, בעמודים 85-84 לפסק הדין). ספק בעיני, אם הדרישות שהועמדו בפסיקה לכך שהתנאים בבית כלא יעמדו ברמה המינימלית המתחייבת במדינה תרבותית אכן התקיימו במקרה שבפנינו. אין לשלול את האפשרות, כי התנאים האמורים תרמו לאירועים נשוא עתירה זו. עם זאת, אין לשכוח, כי בדרישות שהעלו העותרים וחבריהם לאחר ההשתלטות וההתבצרות לא היתה כל התייחסות לטענה בדבר הצפיפות בבית הכלא. כעולה ממסמך הדרישות, אשר נוסחו הובא לעיל, טענותיהם ודרישותיהם של המורדים נגעו להיבטים אחרים של חייהם בבית הכלא. אשר לטענות אלה, וועדה שמונתה בעקבות האירוע בכלא 6 על ידי סגן ראש אכ"א, מצאה כי יש ממש במקצת הטענות, אשר התייחסו לתרגילי הסדר. אך הוועדה לא מצאה כי הטענות האחרות שהועלו הן מוצדקות. זאת ועוד, מן החומר שבפנינו לא עולה כי העותרים או חבריהם מיצו את האפשרויות החוקיות שעמדו בפניהם כדי להעלות את טענותיהם, טרם נקטו בצעד הקיצוני בו בחרו. בעתירות אמנם נזכרת פניה כתובה למנהל בית הכלא חודשיים לפני ההתבצרות. ואולם אף אם נעשתה פניה כזו (והעתק ממנה לא צורף לעתירות), וגם אם פנייה זו אמנם לא טופלה - כנטען על ידי העותרים - אין בכך כדי להצדיק את המעבר לקו הפעולה הקיצוני בו בחרו העותרים. בין השאר, יכלו העותרים לפנות, בעניין תנאי כליאתם, לערכאות השיפוטיות המוסמכות, ובהן בית המשפט הגבוה לצדק(ראו בג"צ 5133/97 ביטון נ' הקמצ"ר , עתירה שעניינה תנאי כליאה, ואשר הוגשה ביום 25.8.97, לאחר ההתמרדות בכלא 6). אין חולק, כי במועד בו אירעה ההתבצרות, היו העותרים יכולים להעזר לצורך זה בייצוג של הסנגוריה הצבאית, אשר ניתן ללא כל תמורה כספית. העותרים לא נקטו בדרך זו. הם העדיפו לנסות ולקדם את עניינם בדרך של שבירת כלים מוחלטת, אשר אליה נלווה גם שימוש באלימות. בשים לב למיכלול הנסיבות אשר עמדו ברקע ההתמרדות, ככל שניתן לעמוד עליהן מתוך הראיות שבפנינו, הנני סבור שעוצמתו של האינטרס הציבורי בהעמדת העותרים לדין אינה נחלשת במידה ניכרת, ואינטרס זה קיים ועומד. ז. עניין אחר אשר עשוי להשפיע על עוצמתו של האינטרס הציבורי בהשתחררות הרשות מהסכם שהיא צד לו, נוגע לשאלה האם היה שינוי בנסיבות בין מועד עשיית ההסכם לבין המועד בו החליטה הרשות להשתחרר ממנו (ראו פסק הדין הנ"ל בענין ארביב , בפיסקה 15 לפסק הדין). ברור, כי שינוי כזה עשוי להביא לשינוי בתמונת המציאות אשר לרקעה נכרת ההסכם, ולכך שהסכם אשר בעבר נתפס כמשרת עניין ציבורי חשוב, אינו נתפס עוד ככזה. על כן, יכול שינוי כזה לשמש נימוק או שיקול נוסף להשתחררות מן ההסכם. עם זאת, חשוב להדגיש כי שינוי נסיבות אינו בבחינת תנאי בל יעבור להשתחררות הרשות השלטונית מהסכמים. בסופו של דבר, היסוד המכריע בשאלת ההשתחררות הוא האינטרס הציבורי אשר עליו הופקדה הרשות. לכן, גם כאשר לא חל שינוי נסיבות, ההחלטה להשתחרר מהתחייבות עשויה להיות סבירה, כאשר טמונה בהתחייבות פגיעה קשה באינטרס ציבורי משמעותי (ראו דברי השופטת נתניהו ב בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל , פ"ד מז(2) 773, בעמוד 784 ואילך לפסק דינה). באופן דומה נאמר, כי כאשר ישנו אינטרס ציבורי כבד משקל ורב חשיבות בהשתחררות מהתקשרות חוזית, יתכן כי הרשות תוכל לעשות כן גם מקום בו "קדמה התרשלות מינהלית להתקשרות החוזית" (ד' ברק ארז בספרה הנ"ל, בעמוד 183; ראו גם בג"ץ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי, מושב עובדים נ' שר החקלאות פ"ד מא(2) 701, 710). לכן, גם אם במקרה שבפנינו לא היה שינוי נסיבות, לא היה בכך כדי להשמיט מעיקרו את כוחה של הרשות להשתחרר מהוראת הסעיף החמישי להסכם. לכך יש להוסיף, כי היה בענייננו שינוי נסיבות בין המועד בו נכרת ההסכם לבין המועד בו נתקבלה ההחלטה על ההשתחררות ממנו. מן החומר שבפנינו עולה כי בעת שהוחלט על כריתת ההסכם האמור קינן בקרב האחראים לניהול המשא ומתן עם המתבצרים חשש מציאותי מפני פגיעה בגופם ובחייהם של השוהים באגף ג'. בין השאר, חשש זה היה מעוגן בעובדה שהיה מדובר בהשתלטות אלימה, אשר לוותה בהפעלת כוח משמעותי מצד המתבצרים; באיומים שונים שהועלו על ידי המתבצרים בדבר פגיעה במדריכי הכליאה שבידיהם, או פגיעה בעצמם; בכך שברשות המתבצרים היו כלי נשק שונים; בנחישות שהפגינו המתבצרים, מצד אחד, ובחשש כי ככל שתארך ההתבצרות, ייפגע שיקול דעתם. נסיבות אלה, כשבצידן רצון למנוע פגיעה בנפש ובגוף, הכתיבו במידה רבה את חתימת רשויות הצבא על ההסכם. נסיבות אלה לא התקיימו עוד בעת שהוחלט על ההשתחררות מההסכם. על רקע זה, אני סבור כי האנלוגיה שביקשו חלק מן העותרים למתוח בין ההסכם שנכרת בענייננו לבין עיסקאות טיעון או הסכמי עד מדינה אינה במקומה. אין מדובר בהתקשרות שנעשתה ביישוב דעת בנסיבות המאפשרות שקילה פרטנית של היבטיה השונים. על צוות המשא ומתן הוטל לקבל החלטה בזמן אמיתי, תחת לחץ כבד הנובע מקיומו של חשש ממשי לפגיעה בגוף ובחיים. במצב זה, לא היתה שהות מספקת לבחינה סדורה של האופציות השונות אשר עמדו בפני צוות המשא ומתן בסוגיה שעל הפרק - האם להתחייב על אי נקיטת הליכים כלפי הכלואים המורדים בקשר להתמרדות, ואם כן - האם לסייג התחייבות זו. במוקד עמדה - ובצדק - השאיפה להגן על שלמות גופם ועל חייהם של השוהים בפלוגה. במצב דברים זה התחולל שינוי מהותי לאחר שהמרידה הסתיימה. באותו שלב, ניתן היה לבחון בצורה שקולה את המשמעות של הוראת הסעיף החמישי להסכם, בדבר אי העמדת הכלואים המורדים לדין. עתה, ניתן היה לשקול בצורה מושכלת את האינטרס הציבורי הנוגע למימושו של סעיף זה. מן החומר עולה, כי כך, אמנם, נעשה. אני סבור, כי בנסיבות חריגות מן הסוג בו עסקינן, בהן מדובר בהסכם שנכרת על רקע חשש לחיי אדם, יש לומר כי סיומו של מצב הדחק בו נכרת ההסכם, שקול לשינוי בנסיבות, אשר יש בו כדי להצדיק שקילה זהירה של ההיבטים השונים הנוגעים לאינטרס הציבורי. ח. בדברים אלה שאמרתי על הנסיבות שאפפו את כריתתו של ההסכם עם המורדים, טמונה גם התשובה לטענות באי כוח העותרים כנגד דרך ניהול המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם. טענתם היתה, כי בניהול ראוי ומושכל של המשא ומתן, ניתן היה להגיע להסכמה עם המורדים, גם מבלי ההתחייבות שנטלו רשויות הצבא על עצמן להימנע מלהעמיד את המורדים לדין על התנהגותם במהלך האירוע. מכאן בקשו שיוסק, שההתחייבות האמורה נעשתה מרצון חופשי ולא כתולדה של כורח הנסיבות באותה עת. דברים אלה אינם מקובלים עלי. כפי שציינתי, בנסיבות המקרה היה חשש אמיתי לפגיעה בנפש או בגוף, הן במדריכים שהיו שבויים בידי המורדים והן של המורדים בעצמם. כך ניתן היה להבין את הנסיבות, וכך הבינום בפועל הנושאים והנותנים מטעם רשויות הצבא. ברי, שלא היה לרשויות הצבא עניין להבטיח את אי ההעמדה לדין של המורדים אלא אם הדבר היה נראה להן נחוץ וחיוני, כדי למנוע את החשש האמור. על כן, נראה לי כי טענות באי כוח העותרים בנקודה זו אינן אלא חוכמה שלאחר מעשה, אשר אין בה לשקף את החששות והשיקולים כפי שאלה היו קיימים בזמן אמת. יש לדחות, על כן, טענות אלה. ט. לסיכום נקודה זו, במעשים המיוחסים לעותרים יש הפרה קיצונית של העקרונות הבסיסיים עליהם מבוסס הצבא ועליהם בנויים בתי כלא. נקיטת הליכים פליליים בתגובה לפעולות כאלה היא חיונית, כדי למנוע חלחולו של מסר מסוכן בדבר החלשת המשמעת בצבא. אי נקיטתם של הליכים עונשיים בתגובה להתמרדות והתבצרות של כלואים בבית כלא, אשר יש בה גם מימד של אלימות, עלול לעודד דפוסים דומים של התנהגות בבתי כלא אחרים, בצבא ומחוצה לו. יצויין, כי יש רגליים לסברה כי אין מדובר בחשש ערטילאי. בכתב תשובתם עומדים המשיבים על כך, שבשנה האחרונה, ארעו כמה הפרות משמעת חמורות בבתי כלא צבאיים, אשר ניתן לראותן כמרידות. מדובר בפעולות מאורגנות של קבוצות כלואים, אשר היו בהן גם יסודות של אלימות ופגיעה ברכוש. המשיבים אף עומדים על כך, שלאחר ההתמרדות בכלא 6, אירע ניסיון התמרדות בבית כלא צבאי אחר, אשר האירועים שהתרחשו זמן לא רב לפני כן בכלא 6 שימשו לו השראה. המדובר, על כן, בהתנהגות עבריינית חוזרת ונשנית, אשר עלולה להיות לה פגיעה קשה במרקם חיי החברה ובסדרי שלטון תקינים. קיים אינטרס ציבורי משמעותי בנקיטת הליכים פליליים לגבי התנהגות זו. הכרעה 16. עמדנו על עיקרי ההיבטים השונים הנוגעים לקיומו של אינטרס ציבורי המצדיק השתחררות של הרשות מן ההתחייבות שבסעיף 5 להסכם. במסגרת זו, התייחסנו גם לאינטרס ההסתמכות של העותרים ולציפיותיהם. השאלה עליה יש להשיב עתה היא, האם החלטת הרשות, לפיה קיים אינטרס כזה, אשר יש בכוחו לגבור על האינטרס הציבורי והפרטי בקיומה של ההבטחה , היא החלטה סבירה. בהקשר זה, מונחים אנו על ידי הכלל לפיו בית המשפט לא יעמיד את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הרשות. השאלה, על כן, איננה האם בית המשפט היה בוחר בדרך פעולה אחרת, בנסיבות המקרה, אלא האם דרך הפעולה בה בחרה הרשות אינה חוקית, במובן זה שהיא עומדת מחוץ למיתחם האפשרויות הסבירות אשר עמדו בפני הרשות. לדעתי, הגם שניתן להעלות על הדעת הכרעות אחרות בבעיה שבפנינו, אין לומר כי פעולת הרשות היא בלתי סבירה, ועל כן מחייבת התערבות שיפוטית. מצד אחד, קיים אינטרס ציבורי בעל משקל ניכר באמינות השלטון במקרה שבפנינו, וכן האינטרס של העותרים שההתחייבות כי לא יועמדו לדין תכובד. מצד שני, קיים אינטרס ציבורי משמעותי ביותר בהשתחררות מהתחייבות זו, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעותרים ונסיבות ביצוען. מתן המשקל היחסי ההולם לכל אחד מן הגורמים במקרה שבפנינו אינו משימה קלה. המדובר במקרה רב פנים, אשר עובדותיו אינן פשוטות. קיימים שיקולים ונימוקים המובילים לכיוונים נוגדים. המקרה שבפנינו הינו אחד מאותם מקרים בהם קיימת אפשרות לקבל אחת משתי החלטות, אשר סותרות האחת את רעותה, כשלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות. שיקלול וגיבוש היתרונות והחסרונות לכדי החלטה כזו או אחרת אינו קל ואינו חד משמעי. ניתן להבין, על כן, את ההתלבטות הלא קלה של רשויות התביעה בהתמודדן עם השאלה האם להשתחרר מן ההסכם. אך יש לחזור ולהדגיש, כי סמכות ההחלטה בשאלה זו, כמו גם האחריות להחלטה ולתוצאותיה, היא בידי הרשויות, ורק החלטה שיש עמה גלישה אל מחוץ מיתחם הסבירות תצדיק את התערבותו של בית משפט זה. חזרתי ושקלתי את כלל הנסיבות, ודעתי היא שאין להתערב בהחלטת הרשויות שלא לכבד את הפיסקה החמישית להסכם. בכך אין בכוונתי לומר שלא ניתן היה להגיע להחלטה שונה, אשר יתכן שגם בה לא היה בית משפט זה רואה להתערב. אך עובדת קיומה של אפשרות להחלטה סבירה אחרת, אין בה כשלעצמה עילה להתערב בהחלטת הרשויות, אשר, כאמור, עומדת גם היא במבחן הסבירות. 17. אעיר, כי מסקנתי זו אינה משתנה, גם נוכח הטיעון שהועלה בבג"צ 5319/97, ואשר לפיו החלטת הרשות אינה עומדת במבחני המידתיות, כפי שאלה נקבעו בפסיקה (ראו פסקי דינו של הנשיא ברק בבג"צ 4330/93 גאנם נ' לישכת עורכי הדין , פ"ד נ(4) 221 ובבג"צ 3477/95 בן עטיה נ' שר החינוך והתרבות , פ"ד מט(5) 1). על פי טיעון זה, רשאית הרשות להשתחרר מהתחייבותה בכל הנוגע לאותן עבירות אלימות המיוחסות לנאשמים, הנוגעות לשלב שלאחר ההשתלטות של הכלואים על פלוגה ג', אך אין היא רשאית לסגת מהתחייבותה לגבי אותן עבירות הנוגעות לעצם ההשתלטות, ולגבי העבירה של סחיטה באיומים. לדעתי, אין להבחנה נטענת זו כל יסוד. עמדתי לעיל על כך, שקיים אינטרס ציבורי מובהק בנקיטת הליכים פליליים ביחס לעבירת המרידה המיוחסת לעותרים, נוכח חומרתה הרבה בנסיבות העניין. אכן, ההבחנה לה נטען בעתירה בבג"צ 5319/97 הנ"ל מעוגנת בתפיסה, כי היה בהתמרדות מרכיב של "זעקה" אשר היתה לגיטימית, נוכח תנאי הכליאה בפלוגה ג'. עם טענה זו התמודדתי לעיל, והראיתי כי העותרים לא ביססו את טענתם כי ההתמרדות בה נטלו חלק היתה מוצדקת. בכך יש כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטיעון לפיו החלטת הרשות אינה עומדת בתנאי המידתיות. הגנה מן הצדק 18. העותר 1 בבג"צ 5319/97 טוען כי אי קיום ההתחייבות שבפיסקה החמישית להסכם מקים לו בנסיבות העניין טענה של הגנה מן הצדק. המדובר בסמכותו הטבועה של בית משפט שלא לדון באישום מסויים, מקום בו אין בידי בית המשפט "להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע... הוא מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" (דברי השופט ד' לוין בענין יפת הנ"ל, בעמוד 370 לפסק הדין). ראשית אעיר, כי מקומה של טענה זו בערכאה הדיונית, בה מתנהל הליך פלילי, ובדרך כלל לא בבית המשפט הגבוה לצדק. לענין זה נפסק, כי קבלת טענה כזו בבית המשפט הגבוה לצדק, "מחייבת קיומה של תשתית עובדתית ברורה וחד משמעית, שאינה מצריכה הבאת ראיות והערכתן, ואשר ממנה עולה כפורחת אותה מידה קיצונית של 'שערוריתיות' המצדיקה עשיית שימוש בסמכות האמורה....בדרך כלל, תידון טענה של 'הגנה-מן-הצדק' כטענת 'הגנה' - להבדיל מבסיס ל'מניעות' - במהלכו של הדיון הפלילי בפני הערכאה הדיונית" (בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , דינים עליון נא 703, בפיסקה 8 לפסק הדין). לכאורה, אמת מידה זו, אשר תצדיק הכרעה בשאלה זו בבית המשפט הגבוה לצדק, אינה מתקיימת במקרה שבפנינו. אוסיף לכך, שעל פי חומר הראיות שבפנינו אין עומדת ההגנה האמורה לעותרים. אכן, כבר נפסק שעשויה לקום טענה של הגנה מן הצדק במקרה דומה, בו הפרו השלטונות התחייבות לכך שמורדים אשר השתלטו על בנין הפרלמנט של טרינידד וטובגו ותפסו בני ערובה, יקבלו חנינה אם יסגירו את עצמם (עניין Phillip הנ"ל, בעמוד 108). עם זאת, לא מצאתי כי במקרה שבפנינו מדובר בהתנהגות של רשויות הצבא אשר על פי אמת המידה האמורה אשר נקבעה בהילכת יפת הנ"ל יש בה כדי להעמיד לעותרים הגנה מן הצדק. בחומר שבפנינו אין יסוד לקביעה כי דרך הפעולה בה בחרו הרשויות, ובהן רשויות התביעה, היתה בנסיבות העניין דרך פעולה בלתי לגיטימית אשר יש בה כדי להכתים את ההליכים הפליליים שננקטו נגד העותרים כשימוש לרעה בהליכי משפט (ראו Bennet v. Horseferry Road Magistrates’ Court [1993] 3 All E.R. 138,151 ). עוד עולה מדברינו לעיל, כי לא הוכחה בפנינו תשתית המאפשרת לקבוע כי בנסיבות העניין לא ניתן יהיה לקיים הליך הוגן בעניינם של העותרים (ראו עניין Latif הנ"ל, בעמוד 361). יש לדחות, על כן, טענה זו. 19. התוצאה היא, כי דין העתירות להידחות. למען הסר ספק מובהר, כי אין בכך כדי לפגוע בטענות מי מן הצדדים לעיצומו של ההליך הפלילי המתנהל בבית הדין הצבאי. הליך זה יידון ויוכרע על בסיס הממצאים שיקבע בית הדין על יסוד הראיות כפי שאלה תובאנה בפניו. כאמור, העתירות נדחות. הצווים על תנאי וצווי הביניים שהוצאו בעתירות מתבטלים בזה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל : אני מצרף דעתי לדעתו של חברי הנכבד השופט ת' אור, אך לא בלב קל. הדרישות שעצבו חז"ל לשאת ולתת באמונה ולעמוד בדיבור (עיין מכילתא פ' בשלח ט"ו; שבת ל"א ע"א, ובעוד מקומות; וכן בבא מציעא מ"ד ע"א; מ"ח ע"ב ובעוד מקומות), כוונו כלפי היחיד ודומה שהעמידו אותן בתחום המוסרי והאתי יותר משעשו אותן לחיובים משפטיים. בעיני תקפות דרישות אלה גם היום, ולדעתי חלות הן לא רק על היחסים שבין אדם לחברו אלא גם על רשויות השלטון ועל בעלי תפקידים ברשויות אלה במשאם ובמתנם עם הציבור ועם בני הציבור. את הבסיס לכך ניתן למצוא בשיקולים מוסריים ואתיים, אך גם בשיקולים תועלתניים; ולא אחווה כאן דעה על הבסיס המשפטי, שהוא עניין לדיון משפטי נפרד, שאינו צריך לענייננו. לא אכחד כי בשל המשקל הרב שיש לייחס, לדעתי, לשיקולים כאלה, דווקא בתחום היחסים מן הסוג האחרון, נטיתי מלכתחילה להחלטה שונה, המשקללת את היתרונות ואת החסרונות במאזני צדק אחרים. כמו כן חככתי בדעתי אם החלטתן של הרשויות במקרה הנדון אכן עמדה במבחני המידתיות. זעקתם של העותרים, ושל הכלואים האחרים בכלא 6, עלתה אולי השמימה, אך יש יסוד לחשש שלא עלתה לאזני המופקדים על הכלא. לזעקה כזאת יש להטות אוזן והיה, אולי, מקום לשקול אותה גם בשלב ההחלטה על הגשת כתב האישום ועל האישומים שייכללו בו. כך או כך, אין לי אלא לדחות את הספיקות ולקבל את מסקנותיו של חברי שתוצאתן היא שאין להתערב בהחלטת הרשויות שלא לכבד את הפיסקה החמשית בהסכם. אכן, ניתן היה אולי להגיע להחלטה שונה, שגם בה לא היינו מוצאים מקום להתערב, אולם לא די בכך כדי להתערב בהחלטת הרשויות כפי שהונחה לפנינו. המשפט הרומי הכיר בהחלטה בנוסח של Non Liquet” ", שהיתה הכרזה של השופט שאין הוא יכול להכריע לחובה או לזכות (עיין ד"ר ג' אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לטיניים , הוצאת שרברק ת"א 1959, ובמילונים משפטיים). לדעתי, זאת גם משמעות ההחלטה לדחות את העתירה. טוב לה שתעמוד כך, מעט עמומה ומעט לא נחרצת, כאשר חתימתה אינה רק בסימן קריאה, אלא גם בסימן שאלה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כד' בחשון התשנ"ח (24.11.97), בפני באי כוח הצדדים. ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97053190. E10	[ "צו על תנאי בג\"ץ 5319", "חוק העונשין, התשל\"ז1977", "חוק העונשין ), ועל חוק השיפוט הצבאי, התשט\"ו1955", "חוק החוזים (חלק כללי), התשל\"ג1973", "חוק וועדות חקירה התשכ\"ח1968", "פקודת צבא הגנה לישראל, התש\"ח1948", "תקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים), התשמ\"ז1987", "פסיקה (ראו פסקי דינו של הנשיא ברק בבג\"צ 4330" ]	682
6,825	בית המשפט העליון רע"א 97 / 686 בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיבים : 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל באמצעות אורה תמר 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן,קטין 7. תמר שמעון,קטין 8. תמר סיון,קטינה 9. תמר יצחק,קטין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שניתנה ביום 16.1.97 על ידי השופטים חשין, קמא, רובינשטיין בתיק ע"א 1285/96 החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן - במישרין - למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה, אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ו' בניסן תשנ"ז (13.4.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ68697/ 97006860. E02	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	685
9,847	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 686/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ה מבקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיבים : 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל באמצעות אורה תמר 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן,קטין 7. תמר שמעון,קטין 8. תמר סיון,קטינה 9. תמר יצחק,קטין בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 1285/96 מיום 16.1.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: חשין, קמא ורובינשטיין ב"כ המבקשת: עו"ד י. ביניש ב"כ המשיבים: עו"ד ש.ז. פונדמינסקי ואח' החלטה 1. מאחר וקיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים אם סכום הפצויים שנותר למשיבים לאחר נכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, הוא גבוה או נמוך מהסך של 25% מסכום הפצויים שנפסקו, אין מקום לדון ב"שאלה העקרונית" אותה מעלה ב"כ המבקשת, כל עוד לא תוכרע המחלוקת הנ"ל, שהרי אם הסכום עולה על 25%, ממילא אין מתעוררת ה"שאלה העקרונית". 2. הצדדים מתבקשים ללבן שאלת הסכום, בין בהסכמה ביניהם ובין על ידי הכרעת צד שלישי (אקטואר מוסכם) או יושב ראש ההוצאה לפועל, ובין על ידי פניה מוסכמת לבית משפט השלום שיכריע בדבר. 3. כאשר יתברר מה הסכום שנותר כאמור, שעליו סבה המחלוקת העקרונית, יבואו הצדדים בדברים כדי לבדוק אם לא ניתן להסדיר את הענין בפשרה (כשנראה לכאורה שהסכום אינו יכול להיות גבוה), או שישקלו אז השארת ההכרעה בענין הסכום שבמחלוקת לבית המשפט לפי סעיף 4(ג) לחוק הפצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1976-. 4. התיק יובא לפני בעוד 60 יום לבדיקת ההתפתחות בו. ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ68697/ 97006860. J04	[ "חוק הפצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל\"ה1976" ]	687
59,520	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 686/97 ע"א 5624/97 ע"א 4081/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המבקשת ברע"א 686/97: מנורה - חברה לביטוח בע"מ המערער בע"א 4081/97 ובע"א 5624/97: המוסד לביטוח לאומי נ ג ד המשיבים ברע"א 686/97: 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן, קטין 7. תמר שמעון, קטין 8. תמר סיון, קטינה 9. תמר יצחק, קטין המשיבה בע"א 4081/97: כלל - חברה לביטוח בע"מ המשיבה בע"א 5624/97: קורנהיל - חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.1.97 בע"א 1285/96 שניתן על-ידי כבוד השופטים: חשין, קמא, רובינשטיין תאריך הישיבה: י"ט בחשוון תשנ"ח (19.11.97) בשם המבקשת: עו"ד ביניש בשם המשיבים: עו"ד פונדמינסקי פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן : 1. לפנינו בקשת רשות ערעור ושני ערעורים, ששמיעתם אוחדה. השאלה המשפטית המשותפת לשלושת התיקים המאוחדים שלפנינו היא, האם הגדרת "מעביד", שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), כוללת גם עובד עצמאי. לשאלה זו חשיבות להכרעה בעניין שלפנינו, מאחר ואם התשובה לה חיובית, אין הנפגע או תלוייו זכאים ל25%- מן הפיצויים ואין המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) זכאי לשיפוי מחברות הביטוח על הגמלה שהוא משלם. רקע עובדתי רע"א 686/97 2. המשיבים הם עזבונו, אלמנתו וילדיו של העובד העצמאי, אשר נספה בתאונת דרכים ביום 1.1.92, שעה שנהג ברכב שבבעלותו במהלך עבודתו. המבקשת הינה חברת ביטוח (להלן: מנורה), שביטחה את השימוש ברכב, בו נהג העובד העצמאי בעת התאונה. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ומשלם לתלויים גמלאות. בעקבות התאונה, הוגשה על ידי המשיבים, לבית משפט השלום, תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, נגד מנורה. בית משפט השלום קבע, שעובד עצמאי אינו נכלל בגדר "מעביד", לעניין סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. לפיכך, במידה והפיצויים שנפסקו "יבלעו" על ידי גמלאות המל"ל, זכאים המשיבים לקבל ממנורה 25% מסכום הנזק, וזאת על פי סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח1968-, (להלן: החוק) (כיום סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995-). בהמשך תהיה התייחסות לסעיפים לפי מספריהם בחוק מ1968-. ערעור שהוגש על ידי מנורה לבית המשפט המחוזי, נדחה על ידו. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו, שניתנת בה רשות ערעור והיא תידון כערעור לפי הרשות שניתנה. ע"א 5624/97 וע"א 4081/97 3. בערעורים אלה מדובר בשתי תאונות דרכים, שבכל אחת מהן נפגע עובד עצמאי, שנהג ברכב שבבעלותו במהלך עבודתו כעצמאי. כל אחד מן הנפגעים היה רשום כעובד עצמאי במל"ל ובהתאם לכך שילם את דמי הביטוח. בשני הערעורים תאונת הדרכים שארעה לנפגע הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה וזיכתה אותו בגמלאות. בין המל"ל - הוא המערער בשני הערעורים - ובין המשיבות בשני הערעורים, שהן חברות ביטוח (בע"א 5624/97 - קורנהיל ובע"א 4081/97 - כלל) נכרת הסכם להסדרת מערכת תביעות השיפוי, שבהן עשויות קורנהיל וכלל להתחייב כלפי המל"ל, לפי הוראת סעיף 150 לחוק (להלן: ההסכם). לפי קביעת בית המשפט המחוזי, מטרת ההסכם שנחתם בין הצדדים היא, לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, להימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות המל"ל כלפי קורנהיל וכלל, לפי סעיף 150 לחוק. 4. סעיף 3 להסכם קובע: "שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן-התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: 1. כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 62.5% מסכום התביעה. 2. כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 80% מסכום התביעה." בסעיף 4(א) להסכם נקבע כי: " מוסכם בין הצדדים, כי כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק והוא זכאי לגימלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטחת של מעבידו - לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד" (ההדגשה אינה במקור, ט.ש.כ.). בסעיף 2 להסכם נאמר: "בהסכם זה - "גימלה ו"מעביד" - כהגדרתם בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" 5. גם בערעורים אלה מתעוררת השאלה אם הגדרת "מעביד", שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, כוללת גם עובד עצמאי, שרק אם אין הדבר כך, זכאי המל"ל לשיפוי בהתאם להסכם. בע"א 5624/97 פסק בית המשפט המחוזי - בניגוד לפסיקתו של בית משפט השלום - כי עובד עצמאי נכנס לגדר הגדרת "מעביד", שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, ומכאן שעל פי סעיף 4(א) להסכם, אין למל"ל זכות שיבוב כלפי קורנהיל. בע"א 4081/97 פסקו שתי הערכאות, כי עובד עצמאי נכנס לגדרה של הגדרת "מעביד" שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. על כך ערעוריו של המל"ל. מבוא 6. העיקרון הבסיסי - שאין חולק עליו - הוא, כי אדם הנפגע בתאונה, זכאי להפצות מהמזיק כדי מלוא הנזק שנגרם לו על ידי אותו מזיק ולא יותר מכך, ואילו המזיק מצידו, חייב לשלם את מלוא סכום הנזק לו גרם ולא מעבר לכך. סוגיה מורכבת ומעניינת במסגרתו של עיקרון זה היא, דינן של הטבות שקיבל הנפגע מצד שלישי. לא אתעכב על נושא זה, שאינו דרוש לענייננו במלוא היקפו, משום שעניין לנו בסוגיה אחת בלבד מתוך מסכת רחבה של שאלות נכבדות, והיא, דינה של הטבה על פי דין. הטבות מסוג זה, מוסדרות - ברוב המקרים - על ידי סעיפי שיפוי, הקיימים ברוב החוקים המסדירים את תשלום ההטבה לניזוק. ההטבה בענייננו היא גמלה ששולמה או שעתידה להשתלם על פי החוק על ידי המל"ל לעובד שנפגע בתאונת עבודה, שהיא - בענייננו - גם תאונת דרכים. 7. עובד הנפגע בתאונת עבודה, זכאי לקבל גמלה מהמל"ל. אם המעביד אחראי לנזק שנגרם לו, זכאי הוא לפיצויי נזיקין מהמעביד. מסכום הפיצויים שהוא זכאי להם, תנוכה הגמלה מכוח הוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין. הוא הדין גם כאשר התאונה משמשת עילה לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לנפגע בתאונה, שגם אז יש לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים. חובת ניכוי זו היא יציר הפסיקה. (ראו: ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן , פ"ד לח(1) 429-430; ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד , תק-על 97(2) 708, פיסקה 23 לפסק דינו של השופט אור). באופן כזה, מקבל הניזוק את מלוא הפיצוי עבור הנזק שנגרם לו, שחלקו משולם על ידי המל"ל והיתרה - אם ישנה כזו - על ידי המעביד או הצד השלישי לפי העניין. נגד המעביד אין המל"ל זכאי לחזור ולשבב את הגמלה ששילם (סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין), ואילו לגבי הצד השלישי דאג החוק לכך שזה לא יצא נשכר מכך שהמל"ל שילם לנפגע גמלה, שנוכתה מסכום הפיצויים שהוא חייב בהם. סעיף 150(א) לחוק (כיום 328) קובע, כי למל"ל זכות לתבוע מהצד השלישי את הגמלה ששילם לנפגע. זכות זו היא בגבולות הפיצויים שנפסקו לנפגע בגין הפגיעה, כשהתקרה היא סכום הנזק שנגרם לנפגע. באופן כזה, אין המזיק משלם יותר מכפי הנזק שגרם, אלא שהוא משלמו לשני גורמים: הנפגע והמל"ל. כך מקבל הנפגע את מלוא נזקו, המזיק אינו משלם יותר מכפי נזקו של הנפגע, והמל"ל מקבל שיפוי מן המזיק שאיננו המעביד, על הגמלה שהוא משלם לנפגע. 8. חריג לכללים אלה מצוי בס' 152 לחוק (כיום סעיף 330), המעניק למל"ל זכות שיפוי מהצד השלישי כדי 75% מהפיצויים ומשאיר בידי הנפגע 25% מהם. (על כך להלן). סעיף 152, שהוסף כתיקון לחוק בשנת 1965 (אז סעיף 70) (חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 11), תשכ"ה1965-), פרץ את מסגרת העיקרון לפיו מקבל הניזוק, מכל מקור אפשרי, את מלוא הנזק שנגרם לו בתאונה ולא יותר מכך. מתוך הוראות סעיף זה עולה, כי בכל מקרה בו תובע המל"ל את הצד השלישי המעורב בתאונה, בתביעת שיבוב, לא יהיה המל"ל זכאי לסכום העולה על- 75% מסך הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למל"ל ולזכאי לגמלה כאחד, ואילו הזכאי לגמלה, שהוא הניזוק, יהיה זכאי לפחות ל25%- מסך כל הפיצויים (והכל תלוי ביחס בין הגמלאות לפיצויים). הסדר זה - שהוא סוציאלי במהותו - מזכה את המל"ל בפחות ממה ששילם לעובד הנפגע, ואת העובד הנפגע ביותר ממלוא נזקו. הוא אינו פוגע במזיק, שאינו משלם יותר ממלוא הנזק המגיע ממנו; הוא עשוי ל'העשיר' את הנפגע עד 25% מסכום הפיצויים "שנבלעו" על ידי גמלאות המל"ל, וזאת, על חשבון המל"ל. באופן כזה, יפוצה הנפגע למעשה בשיעור של עד 125% מסכום הנזק. 9. אף שבע"א 5624/97 וע"א 4081/97 עומדת על הפרק זכות מכח חוזה ולא מכח סעיפי החוק, הרי הלכה למעשה, השוני בין סעיפי החוק הרלבנטיים ובין סעיפי החוזה אינו מהותי והוא מתמצה בשיעור השפוי בלבד. אמנם מבחינה עובדתית נכונה טענת המל"ל, כי בחינת הסכסוך צריכה להיעשות על בסיס ההסכם שבין הצדדים, אולם לאור ההוראה הברורה של ההסכם בסעיף 2 שבו, לפיה תוחל הגדרת סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, ולאור כוונת הצדדים הברורה לאמץ את הסדר השפוי הקבוע בסעיפים 82(א) ו-(ג) לפקודת הנזיקין ובסעיפים 150 ו152- לחוק, אין שוני בניתוח המשפטי של הסוגיה, בין החוק לבין ההסכם. לפיכך, משתוכרע שאלת היקף הגדרת המונח "מעביד", לפי סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, תחול התוצאה גם על מערכת היחסים החוזית שבין המל"ל למבטחות. הדין הרלוונטי 10. מפאת חשיבותן של הוראות הדין הרלבנטיות, תובאנה הן כלשונן. סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין מחייב את הנפגע בתאונת עבודה, התובע פיצויי נזיקין מן המעביד, לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים. וזו לשונו: "המבוטח לפי פרק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד1953- (להלן בפרק זה החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה". סעיף 82(ב) מגדיר את המונח "מעביד" לעניין סעיף זה בקובעו: (ב) "מעביד" - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח...". סעיף 82(ג) שולל מן המל"ל זכות שיבוב כלפי המעביד בקובעו: "(ג) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לעניין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי." סעיף 150(א) (כיום סעיף 328(א) מעניק למל"ל זכות לפיצוי כלפי צד שלישי על הגמלה ששילם, בקובעו: "היה המקרה שחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... רשאי המוסד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". [הדגשה אינה במקור]. סעיף 152(א) ו-(ב) לחוק, מגביל את זכות השיבוב של המל"ל נגד הצד השלישי כדי 75% מסכום הפיצויים, וסעיף 152(ג) מעניק לנפגע זכות ללא פחות מ25%- מסך כל הפיצוים שנפסקו לו: "(א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה. (ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף. (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל25%- מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה...". 11. ההסדר שבסעיף 152, חל רק כאשר קיים "צד שלישי" שהמל"ל זכאי לחזור עליו. כאן ראוי לציין, כי זכות המל"ל ל75%- וזכות הנפגע ל25%- קשורות זה בטבורו, של זה. הן קמות יחד ונופלות יחד. חשיבות רבה נודעת - אפוא - לקביעת מיהותו של "צד שלישי" שניתן לחזור עליו ומיהות "מעביד" שלא ניתן לחזור עליו. סעיף 150 אינו מכיל הגדרה של 'צד שלישי', וגם ביתר סעיפי החוק אין אנו מוצאים הגדרה כזו. בדרך כלל אין כל קושי לאתר את הצד השלישי. מי שאיננו המעביד ואיננו בא בנעליו של המעביד, הוא צד שלישי. ומיהו "מעביד" לעניין זה ? תשובה לשאלה זו תימצא לנו על ידי פניה לסעיף 82 לפקודת הנזיקין. סעיף 82(א) מורה לנו, כי הגמלה המשתלמת לנפגע בתאונת עבודה תנוכה מהפיצויים. סעיף 82(ב) לפקודה מורה לנו, כי "מעביד" הוא החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח. סעיף 82(ג) קובע, כי אין למל"ל זכות שיבוב כלפי המעביד בגין הגמלה ששילם לנפגע, אף שזו מנוכית מהפיצויים המגיעים לנפגע. מאחורי סעיף זה הגיון כלכלי ומשפטי. המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח עבור עובדו והוא זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שנפגע (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי , פ"ד מד(2), 8, 16 (להלן עניין אלגריסי ); ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף , (מהדורה רביעית, תשנ"ח), 1071). החוק מונע מהמל"ל לחזור על המעביד - משלם הפרמיה - ולשבב ממנו גמלה ששולמה מכוח אותה פרמיה, שנועדה לבטח בביטוח הלאומי את העובדים מפני תאונות עבודה. כלל יסוד הוא, כי מבטח - בענייננו המוסד לביטוח לאומי, שכמוהו כמבטח - אינו יכול לחזור אל מי ששילם את דמי הביטוח ולשבב ממנו את הגמלאות ששילם למבוטח על פי אותו ביטוח. שיקולים אלה אינם עומדים כלפי הצד השלישי והמל"ל זכאי לחזור עליו בתביעת שיבוב (ס' 150(א) לחוק). מכאן חוזרים אנו לשאלה מיהו 'צד שלישי' והאם מבטח השימוש ברכב של המעביד הוא 'צד שלישי'. 12. סעיף 150 לחוק, המעמיד למל"ל ששילם גמלה, עילה לחזור על צד שלישי, נדון בבית משפט זה מספר פעמים, אם כי באף אחת מהן לא נדון מקרה של תאונה עצמית ברכב של עובד עצמאי. אפנה, איפוא, לאותה פסיקה ולהשלכותיה על ענייננו. סעיף 150 נדון בבית משפט זה בשני "גלגולים" - ערעור ודיון נוסף. כוונתי לע"א 677/80 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) ולד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לח(4) 543 (להלן: עניין כהנקא ). בעניין כהנקא , נידונה תאונת דרכים, שהיתה תאונה עצמית בה נפגע בעל הרכב, שנהג ברכבו הוא. התאונה לא היתה תאונת עבודה . אף שהתאונה לא היתה תאונת עבודה קיבל הנפגע גמלת נכות כללית מהמל"ל. הנפגע הגיש תביעה נגד חברת הביטוח שביטחה את נהיגתו ברכב. השאלה שעמדה לדיון בפני בית המשפט היתה, האם יש למל"ל זכות שיבוב לפי סעיפים 150 ו152- לחוק הביטוח הלאומי, מאת מבטחו של נהג הרכב שנפגע בתאונה והאם יש לנכות מסכום הפיצויים המגיעים לנהג מאת מבטחו, את הגימלאות שהוא מקבל ועתיד לקבל מאת המל"ל. לצורך זכות השיבוב של המל"ל על פי סעיף 150(א) לחוק, נדרש - במקרה של תאונת דרכים - שהמבטח יהיה חייב לפצות את הנפגע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים). כיון שהמבוטח נפגע בתאונת דרכים עצמית, עמדה לדיון השאלה, האם הנפגע זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים, או מכוח עילה חוזית על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970- (להלן: פקודת הביטוח). מאחר וזכות השיבוב של המל"ל קמה רק כלפי 'צד שלישי', נשאלה השאלה האם המבטח של בעל הרכב - הנפגע, הוא 'צד שלישי' במובן סעיף 150(א) לחוק. בית המשפט פסק, כי המבטח חייב בפיצויים על פי חוק הפיצויים, וכי יש לראותו כ'צד שלישי' במובן סעיף 150(א) לחוק, וכי על הנפגע לנכות מתביעתו נגד המבטח את הגימלאות להן הוא זכאי לפי חוק הביטוח הלאומי. זאת לזכור, כי בעניין כהנקא , תאונת הדרכים לא היתה גם תאונת עבודה , ולפיכך לא היה מעביד בנמצא, וממילא לא חל סעיף 82(ג) לפקודה, המוציא את המעביד מגדר אלה הנחשבים "צד שלישי" שזכויות כלפיו מועברות למל"ל (וראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה , תש"ן) 245). בכך שונה עניין כהנקא מענייננו שוני מהותי, וההלכה שנקבעה שם אינה ישימה כאן. 13. בענייננו, התאונה היא תאונת עבודה. אמנם מדובר בנפגע עובד עצמאי ואלמלא היתה התאונה תאונת עבודה, היה מקום להחיל את הלכת כהנקא , אולם כאשר לגורמים המשמשים בזירה, מתווסף גורם נוסף מכריע, והוא מעביד המשלם את הפרמיות, לא חלה הלכת כהנקא . כזה הוא עניין אלגריסי ובו תוצאה הפוכה מזו שבעניין כהנקא ולפיה אין למל"ל זכות חזרה על חברת הביטוח של המעביד. בפסק דין זה נדונה סוגיה קרובה במהותה ובתפיסתה המשפטית ושונה בתשתיתה העובדתית, הן מעניין כהנקא והן מענייננו ועם זאת משליך הוא ישירות על ענייננו. באותו עניין נדונו ארבעה מקרים בהם נפגעו עובדים בתאונות דרכים, שהיו גם תאונות עבודה. התאונות אירעו עקב שימוש ברכבו של המעביד , בין כאשר נהג ברכב העובד שנפגע (תאונה עצמית) ובין כאשר נהג בַרכב עובד אחר של המעביד. השאלה שעמדה לדיון היתה, האם יש לראות בחברת הביטוח - מבטחת השימוש ברכבו של המעביד - 'צד שלישי' כמשמעו בסעיף 150(א) לחוק, והאם זכאי המל"ל לחזור על חברת הביטוח בגין הגמלה ששלם לנפגע ולקבל ממנה 75% מסך הפיצויים, באופן שהנפגע או תלוייו יהיו זכאים ל25%- מהפיצויים. בית המשפט קבע, כי אין למל"ל זכות חזרה כלפי חברת הביטוח, כפי שאין לו זכות חזרה כלפי המעביד, ומכאן שגם הנפגע אינו זכאי ליהנות מן הזכות ל25%- מסך הפיצויים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי חברת הביטוח - מבטחת השימוש ברכבו של המעביד - עומדת בנעליו של המעביד, ומשכך, אין למל"ל זכות חזרה כלפיה וממילא אין גם לנפגע זכות לקבל עד 25% מהפיצויים. בית המשפט ציין, כי "האחריות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינה מוטלת על האחראי בשל היותו מעביד, אלא בשל היותו משתמש או בעל הרכב מתיר השימוש או המבטח; אך בשל היותו המעביד, אשר נשא בעקיפין בנטל הגמלה המשתלמת לנפגע, אין מחילים על המקרה את הוראת סעיף 152 לחוק , הדן ב'צד שלישי', אלא את הוראות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, הדן בצד שלישי שהוא המעביד". בית המשפט הבחין בין שני ה'כובעים' אותם חובש המעביד: כובעו כמעביד וכובעו כבעל הרכב, ובחן אם מי שניצב מאחורי אותם שני כובעים הוא מי ששילם את דמי הביטוח הלאומי כמעביד, ובכך נשא בעקיפין בנטל הגמלה. כלפי מי שנשא בנטל זה, אין המל"ל יכול לחזור בתביעת שיבוב, יהא הכובע הנוסף אותו הוא חובש אשר יהא. חברת הביטוח, העומדת בנעלי המעביד - המשתמש ברכב, או בעליו - המתיר שימוש בו, גם היא איננה יכולה להיתבע על ידי המל"ל. 14. ניתן לגרוס, שדווקא כפילות רעיונית זו באישיותו של המעביד מאפשרת פיצול אישיותו של המעביד ובעל הרכב באופן שאדם אחד, שהוא המעביד - המשלם דמי ביטוח למל"ל ומבטח את חיובו כלפי העובד מפני תאונת עבודה - הוא גם בעל הרכב המתיר שימוש בו ומבטח - מכוח החוק - את השימוש ברכב בביטוח חובה. כאשר שניים אלה מפוצלים מבחינה רעיונית, ניתן לראות בחברת הביטוח 'צד שלישי', שכן, זו ביטחה את השימוש ברכב על ידי בעליו, החייב בעריכת ביטוח, ואין נפקא מינא אם בעל הרכב הוא גם מעביד שערך ביטוח גם במל"ל (ראו עמדתי בת"א חי' 514/83 שחר נ' סהר חברה לביטוח , פס"מ תשמ"ח(2) 211). אלא מאי? שתיזה זו לא התקבלה על-ידי בית משפט זה והיא איננה עולה בקנה אחד עם ההלכה בעניין אלגרסי ואינה יכולה להיות מיושמת בענייננו. על פי אותה הלכה, כאשר המעביד הוא גם בעל הרכב, אין הוא, וחברת הביטוח בנעליו, נחשבים צד שלישי, ולא ניתן למל"ל לחזור על חברת הביטוח ולשבב את אשר שילם לנפגע. הלכה זו חלה כאשר העובד נסע ברכבו של המעביד בעת שנפגע בתאונת הדרכים, שהיא גם תאונת עבודה, בין אם הרכב היה נהוג בידי המעביד, בין אם היה נהוג בידי עובד אחר של המעביד ובין אם היה נהוג בידי העובד שנפגע בתאונה עצמית . כאן ראוי לציין את האבסורד העלול להווצר, אם נגרוס שחברת הביטוח, המבטחת את השמוש ברכב של העובד העצמאי, היא 'צד שלישי' ממנו ניתן להפצות. ניקח לדוגמא מקרה בו נפגע בתאונה, לא רק העובד העצמאי הנוהג ברכבו, אלא גם עובד שלו שנמצא ברכב. לגבי הגמלה שישלם המל"ל לעובד, לא יהיה המל"ל זכאי לשיבוב מהמבטחת והעובד לא יהיה זכאי לחלק מהגמלה. כך נפסק, כאמור, בעניין אלגריסי . אולם ככל שמדובר בעובד העצמאי, אם חברת הביטוח תחשב כ'צד שלישי', הרי שהמל"ל יהיה זכאי לחזור אל המבטחת ולשבב את אשר שילם לעובד העצמאי והעובד העצמאי יהיה זכאי לחלק מהגמלה, כאמור. מצב כזה הוא אנומלי ובלתי מתקבל על הדעת, שהרי בשני המקרים הן דמי הביטוח למל"ל והן הפרמיות למבטחת יצאו מאותה הקופה ממש. 15. עניין אלגריסי צוטט בהסכמה בפסקי דין מאוחרים יותר (ע"א 585/88 מאיר נ' כהן , פ"ד מז(2) 391; ע"א 265/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מזרחי , פ"ד מו(5) 785 ועוד), וההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה באותו פסק-דין יישבה את המחלוקת, שנתגלעה בין ערכאות שונות באותה סוגיה קודם להנתנו. יש הסבורים, כי יש להחיל אותה הלכה גם כאשר העובד נוהג ברכבו שלו לצורכי מעבידו, שגם אז אין חברת הביטוח, שביטחה את השימוש ברכבו של העובד, בגדר צד שלישי (ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב, תשנ"ו) 131-133). אחרים סבורים, כי במקרה כזה חברת הביטוח, שביטחה את השימוש ברכבו של העובד, היא צד שלישי שניתן לחזור עליו (ראו: י' ריבלין תאונות הדרכים, סדר דין וחישוב הפיצויים (תשנ"ג) 42). אין אנו נדרשים להכריע במחלוקת זו, שאיננה זהה - עובדתית ומשפטית - לזו שבענייננו. 16. הנה כי כן נוכחים אנו לדעת, כי במערכות עובדתיות שונות, המעוררות לכאורה שאלות דומות, הגיע בית משפט זה לתוצאות שונות בתכלית. כוונתי לומר, כי בעוד אשר בעניין כהנקא - כאשר התאונה לא היתה תאונת עבודה - הגיע בית המשפט למסקנה, כי חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב הינה 'צד שלישי' לצורך סעיף 150(א) לחוק וניתן לחזור עליה, הרי בעניין אלגריסי - כאשר התאונות היו תאונות עבודה - הגיע בית המשפט לתוצאה הפוכה, לפיה אין חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, 'צד שלישי' לצורך אותו סעיף ולא ניתן לחזור עליה. התוצאות שונות, משום התשתית העובדתית והרעיונית השונה. ענייננו שונה בתשתיתו העובדתית, הן מעניין כהנקא והן מעניין אלגריסי . לפיכך, יש לבדוק את השווה והשונה בינו לבין אותם שני עניינים ולקבוע את התוצאה המשפטית בהתאם. בענייננו, מדובר בתאונת עבודה, שהיא גם תאונת דרכים, שארעה לעובד עצמאי תוך שהוא נוהג ברכב שבבעלותו במהלך עבודתו כעובד עצמאי. לא קיימת אישיות נפרדת שהיא המעביד, כפי שהיתה קיימת במקרים שבאו תחת גגו של עניין אלגריסי , שבכולם נמצאו מעביד ועובד והרכב היה רכבו של המעביד, ואילו במקרה דנן, לפנינו "יצור" דואלי, שהוא שילוב של מעביד ועובד באישיות אחת - העובד העצמאי. כמו כן, אין מדובר במי שנפגע בתאונת דרכים שאיננה תאונת עבודה, כפי שהיה הדבר בעניין כהנקא . ענייננו קרוב יותר מבחינת הקונספציה המשפטית לעניין אלגריסי מאשר לעניין כהנקא , בכך שאותה אישיות - המעביד שהוא גם בעל הרכב בעניין אלגריסי והעובד העצמאי שהוא גם בעל הרכב בענייננו - שילמה הן את דמי הביטוח הלאומי והן את פרמית ביטוח הרכב. נחזור, אפוא, לבחינת השאלה אם חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכבו של עובד עצמאי, היא 'צד שלישי' על פי סעיף 82 לפקודת הנזיקין. 17. אין חולק, כי העובד העצמאי, בעל הרכב, משלם - על פי החוק - דמי ביטוח לאומי, למל"ל וכן דמי ביטוח השימוש ברכבו, לחברת ביטוח. מהו הפועל היוצא מתשלום דמי הביטוח לשני הגורמים הללו? הוראת החוק הרלבנטית מצויה בסעיף 82 (ב) לפקודת הנזיקין. סעיף זה מגדיר 'מעביד' כמי "שחייב לפי החוק בתשלום דמי ביטוח בעד המבוטח" . הגדרה זו מבהירה, כי לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין, מושם הדגש - לעניין איתור המעביד - על מי שנושא בתשלום דמי הביטוח (לעניין זה ראו: ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המל"ל (טרם פורסם)). ללמדך, כי הפטור מתביעת השיפוי לא ניתן למעביד בשל הפונקציה שהוא ממלא כמעסיק את העובד במסגרת יחסי עובד מעביד, אלא כמי שנושא בנטל תשלום דמי הביטוח. במקרה דנן, הנפגע, שהוא עובד עצמאי, הוא זה ששילם דמי ביטוח למל"ל והוא זה ששילם פרמיה לחברת הביטוח, שביטחה את השימוש ברכבו. על ידי תשלום דמי הביטוח למל"ל, נשא הוא בעקיפין בנטל הגמלה, שהוא עצמו מקבל מהמל"ל. כאן, להבדיל מבעניין אלגריסי , לא ניתן להצביע על עובד ומעביד כשתי ישויות פיסיות נפרדות, אלא מדובר בישות פיסית אחת, שהיא עובד עצמאי החייב בתשלום דמי ביטוח למל"ל, עבור עצמו. האם ניתן לראות בעובד עצמאי, "מעביד" כמשמעותו בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין. אם התשובה לכך חיובית, הרי, שחברת הביטוח, שביטחה את רכבו של העובד העצמאי באה בנעליו של העובד העצמאי כמעביד, ולפי הלכת אלגריסי אין היא בבחינת 'צד שלישי' לצורך סעיף 150(א) לחוק. 18. מכאן מתבקשת השאלה, מיהו החייב בתשלום דמי ביטוח בעד המבוטח העובד העצמאי לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין המגדיר "מעביד" לעניין אותו סעיף כמי שחייב לפי החוק בתשלום דמי ביטוח בעד המבוטח? מורה לנו סעיף 157(ד) לחוק (כיום סעיף 335(ד)), כי מבוטח לפי פרק ו' (תאונות עבודה), ישולמו בעדו דמי ביטוח נפגעי תאונות. ומי ישלם דמי ביטוח אלה? על כך משיב לנו סעיף 161 לחוק (כיום סעיף 342(א)), כי מבוטח עצמאי חייב בתשלום דמי ביטוח בעד עצמו. מכאן, שהעובד העצמאי הוא 'מעביד' לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין ואין המל"ל יכול לחזור עליו (ראו: ת.א. חיפה 171/88 חג'אג נ' אושיות חב' לביטוח (לא פורסם). בערעור על פסק הדין הנ"ל (ע"א 2138/92) הוסכם בין הצדדים כי הנפגע יקבל 25% וניתן פסק דין בהתאם). משאין לחזור על העובד העצמאי, "המעביד", הרי שעל פי הלכת אלגריסי לא ניתן לחזור גם על המבטח, העומד בנעלי העובד העצמאי, משלם הפרמיה עבור הביטוח, שהוא - לצורך העניין - 'המעביד'. אכן, אותו "מעביד" הוא גם "עובד" ונוצרת כאן כפילות רעיונית מובהקת, אלא שכפילות כזו איננה זרה לשיטתנו המשפטית, ולענייננו אומר עליה ד' מור במאמרו "קיצבת זיקנה, גימלה 'תיאורטית' ותביעת תלויים בנזיקין" הפרקליט לז (תשמ"ז) 434, 451: "עובד עצמאי משול לאדם החובש שני כובעים: של עובד ושל מעביד הגלומים באדם אחד. 'המעביד' חייב לבטח את 'העובד' מפני פגיעה בעבודה וכשעובד עצמאי משלם דמי ביטוח מושווה מעמדו כ'מעביד' למעמד מעבידים אחרים ומעמדו כ'עובד' למעמד עובדים אחרים". 19. ערה אני לכך, כי פרשנות לפיה "מעביד", גם "עובד עצמאי" במשמע, אינה עולה בקנה אחד עם "מובנו הרגיל" של המונח מעביד, אך המונח "מעביד", כמו המונח "עובד", מופיע בשורה ארוכה של חוקים, ו"נקודת המוצא העקרונית, אשר חייבת להנחות אותנו, היא, כי לביטויים אלה אין משמעות אוניברסאלית, אלא המשמעות שנודעת להם, קשורה קשר הדוק להקשר בו מופיעים ביטויים אלה" (ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים , פ"ד לה(4) 748, 758 (להלן: פסק דין ניסים ), מפי השופט ברק (כתוארו אז)). לביטוי 'מעביד' אין משמעות אוניברסלית, וייתכן כי אדם ייקבע כ"מעביד" לעניין חוק פלוני, אך אין לראותו ככזה לעניין חוק אחר. המעמד "מעביד" לא יהיה בהכרח זהה לכל דבר ועניין. ייתכנו מצבים בהם יהיה אדם במעמד של "מעביד" לצורך עניין פלוני ולא ייחשב כך לצורך עניין אחר. לא בכדי נעדרת מחוקי העבודה הגדרה למונח "עובד" ולמקבילו "מעביד". מונחים אלו הם מונחים דינמיים אשר בתי המשפט צריכים לצקת בהם תוכן בהתאם לתפיסה החברתית המשתנה. גם במדינות בהן מצוייה בקודקס האזרחי הגדרה זו או אחרת של המושג, לא היה בהגדרות אלו כדי ליתן תשובה למקרי גבול או לשחרר את בתי המשפט מהצורך להשיב על השאלות, כפי שהן מתעוררות בחיי היום-יום של המציאות הכלכלית-חברתית (ראו: פסק דין ניסים , ע' 758; וכן מ' גולדברג במאמרו "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב" עיוני משפט יז 19). 20. דברים אלו יפים לענייננו, שכן, המבחנים וההגדרות שנקבעו בפסיקה לשאלת מיהות ה"מעביד", מתייחסים לקיומם של יחסי עבודה שבין עובד-מעביד. במרבית המקרים (אם לא בכולם) - בהם התעוררה שאלת היות חברת הביטוח 'צד שלישי', מעמדו של פלוני כ"עובד" היה ברור לחלוטין, אלא שנתעורר ספק באשר לשאלת מיהות מעבידו. לא כך בענייננו. כפי שצוין לעיל, קיומם של יחסי עובד-מעביד אינם עומדים במרכז פרשנותו של סעיף 82 לפקודת הנזיקין. השיקול הרלוונטי הוא, נשיאה בנטל הביטוח. יתירה מזו, עצם העובדה, שהמחוקק בחר לייחד הגדרה למונח "מעביד" במיוחד לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין, כאשר לעניין הפקודה מוגדר "מעביד" בסעיף 2, מלמדת, כי המחוקק בחר ליתן למונח זה - לצורך ענייננו - משמעות החורגת ממשמעותו הרגילה. "[סעיפי ההגדרות] נועדו, בעיקרו של דבר, לייתר חלק מההליך הפרשני... מטרתן העיקרית של ההגדרות לקבוע את היקף המשמעות הלשונית (המפורשת או המשתמעת) של המונחים... חשיבותן העיקרית של ההגדרות באה לידי ביטוי מקום שניתן למונח מובן שונה ממובנו הרגיל... במצב דברים זה נותן המחוקק ביטוי ללקסיקון המיוחד בו הוא נוקט , ובכך מזהיר את הציבור ומעמידו על המובן המיוחד שהמחוקק מעניק לאותו ביטוי" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 138) (ההדגשות אינן במקור). 21. אלה הגורסים, כי עובד עצמאי איננו יכול להיחשב מעביד, מעלים טענות שונות בהקשר זה. יש הסבורים, כי אדם אינו יכול להיות מעביד של עצמו (ראו למשל: א' ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שניה מורחבת, תשנ"ו) 461-462). אינני רואה קושי רעיוני לראות בעובד עצמאי יצור דיאלי לצורך ענייננו. יש הגורסים, כי הגיונה של הלכת אלגריסי אינו חל על ענינו של "העובד העצמאי". וכל כך למה? משום ש"נטל" התשלום הכפול המוטל על המעביד שבגינו לא ניתן לחזור עליו ועל חברת הביטוח בנעליו, מוטל על העובד העצמאי בעצמו, ולא ראוי לפגוע בנפגע - העובד העצמאי - על ידי שלילת 25% ממנו, כאשר הוא עצמו משלם את דמי הביטוח. על כך ניתן להשיב ולומר: ראשית, גם במקרה של תאונות עבודה קורות ברכב המעביד, משולמות שתי פרמיות ואף-על-פי-כן לא 'נהנה' מהן העובד לצורך קבלת 25%. שנית, הזכות ל25%- היא אנומליה בדיני הנזיקין. היא מהווה פיצוי יתר, מעבר למלוא סכום הפיצויים המגיעים לנפגע אותו מקבל הוא מהמל"ל ומחברת הביטוח שבטחה את השימוש ברכב, גם יחד. פיצוי יתר סותר את עקרונות הפיצוי המקובלים בדיני נזיקין, שהם, החזרת מצב הניזוק לקדמותו וקשה אף להצדיקו מבחינה רעיונית (לעניין זה ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 243). שלישית, לא נראה לי, גם לגופו של עניין, כי ייטב לענף העובדים העצמאיים, ככלל, להגדיל את פרמית ביטוח הרכב - שהוא פועל יוצא מהגדלת מעגל הנהנים מפיצוי של 125% - על מנת שאם יפגעו יוכלו הם "ליהנות" מפיצוי העולה על נזקם הממשי (ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 237 וכן (עדכון משולב, תשנ"ו) 131-133). ומה שחשוב לא פחות, לא נראה לי, כי יש מקום להרחיב את מעגל ה'צד השלישי' באופן שהמל"ל - ולא רק הנפגע - יוכל לחזור אליו ולקבל 75% של הנזק, בכל אותם מקרים בהם שולמו למל"ל דמי ביטוח עבור הגמלאות שהוא משלם והוא יחזיר לו אותן גמלאות, ממי שבא בנעלי מי ששלם את דמי הביטוח למל"ל. בסופו של דבר, פועל הנטל על משלמי הפרמיות. 22. התפיסה לפיה אין לעשות הבחנה מהבחינה בה אנו דנים, בין תאונה עצמית ברכבו של העובד העצמאי לבין תאונה הקורית לעובד ברכבו של המעביד, יוצרת אי התאמה מלאכותית. זוהי תפיסתו של י' אנגלרד הגורס, כי המסקנה לפיה "יש הבדל בין תאונה הקורית ברכב של העובד לבין זו הקורית ברכב של המעביד יוצרת אי התאמה עם מצבו המשפטי של עובד עצמאי". לשיטתו, "מעמדו של עובד עצמאי כלפי המוסד לביטוח לאומי דומה לזה של עובד שהוא כביכול המעביד של עצמו" המשלם את דמי הביטוח. לפיכך, אין הגיון ענייני להעניק למל"ל זכות שיפוי נגד המבטח האישי של העובד העצמאי. מכאן, שהעובד העצמאי, כמו העובד הרגיל, אינו זכאי ל25%- מן הפיצויים לפי סעיף 152 לחוק (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב, תשנ"ו) 133-132). ההיסטוריה החקיקתית של חוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודת הנזיקין 23. הפרשנות, לפיה "מעביד", לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין, משמעו גם "העובד העצמאי", עולה גם מסקירת ההיסטוריה החקיקתית של חוק הביטוח הלאומי ושל פקודת הנזיקין. חוק הביטוח הלאומי נחקק בשנת 1953 ועסק תחילה בשלושה ענפי ביטוח: זיקנה ושיארים, אימהות, ונפגעי תאונות עבודה. הענף הראשון והשני הוחלו מיד על האוכלוסייה כולה (בכפוף להגבלות מסוימות), בעוד שפיצוי לנפגעי עבודה הוגבל לעובדים בלבד ורק מאוחר יותר, בשנת 1957, הורחב גם לעובדים עצמאיים. בשנת 1955, ובטרם נכללו העובדים העצמאיים במסגרת מבוטחי ביטוח תאונות העבודה, נחקק סעיף 62 לפקודת הנזיקים האזרחיים, הוא סעיף 82 לפקודת הנזיקין כיום. סעיף זה בא להסדיר את היחס בין פקודת הנזיקים לבין חוק הביטוח הלאומי, תשי"ד1953-, לגבי זכויותיו של עובד שנפגע בעבודה (ג' טדסקי, א' רוזנטל פקודת הנזיקין: לאור תולדות התהוותה ותיקוניה , 138-137). בסעיף זה הוגדר "מעביד" כדלקמן: "מי שחייב על פי חוק הביטוח הלאומי בתשלום דמי ביטוח בעד העובד". באותה עת טרם נכללו העובדים העצמאיים בגדר מבוטחי תאונות העבודה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1957, הוחלט לכלול עובדים עצמאיים במסגרת הביטוח הלאומי מפני פגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. בשנת 1968 נחקק נוסח חדש לפקודת הנזיקין ובו סעיף 82, כנוסחו כיום. עתה הוגדר "מעביד" כמי שחייב בתשלום דמי הביטוח הלאומי עבור המבוטח (לעניין ביטוח תאונות עבודה) ולא עבור העובד , כפי שהיה בהגדרה משנת 1955. 24. חקיקת הנוסח החדש כשלעצמו, יש בו כדי להשפיע על הפרשנות הראויה של סעיף 82 (אז סעיף 62) לפקודת הנזיקין, ובפרט על הגדרת "מעביד" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני, פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 348; ראו גם ע"א 214/81 ברזילי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(4) 821, 828). אמנם לפי סעיף 16(ה) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח1948-, אין המחוקק רשאי לערוך שינוי בתוכנה של פקודה בעת עריכתו של נוסח חדש. לדין הקודם יש משקל מיוחד בפרשנותו של הנוסח החדש, שכן נקודת המוצא הינה, כי המחוקק לא ביקש לשנות בהסדר החדש את ההסדר הישן, אלא רק לנסחו מחדש בשפה העברית. עם זאת, קובע סעיף 16(ז) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח1948-, כי משנתפרסם נוסח חדש "יהיה הוא, מיום הפרסום ואילך או מיום שקבעה ועדה, החוק המחייב, ולא יהיה עוד תוקף לכל נוסח אחר של אותו חוק, ולא תישמע טענה שהנוסח משנה מתוכנו של החוק המקורי". משמע, אם מן הנוסח החדש עולה, כי המחוקק שינה את תוכן הפקודה, יש לתת תוקף לכוונתו זו: "הן לנוסח החדש והן לנוסח המשולב חיים משלהם. הם הביאו לביטול החקיקה הקודמת, וליצירתו של דבר חקיקה חדש, אשר לו קיום - וממילא תכלית ופרשנות - משלו. הוראה בנוסח חדש או משולב עשוייה להתפרש בשונה מהמקור ההיסטורי שלה, שכן יש לה חיים משלה, קיום משלה, ועל כן גם מובן משלה" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 363). לא מן הנמנע הוא, כי הכללתם של העובדים העצמאיים בקרב מבוטחי תאונות העבודה היא שהביאה לשינוי בנוסח הגדרת ה"מעביד". נראה אם כן, כי שני הגורמים במצטבר: הוספת העובד העצמאי כמבוטח לעניין ביטוח תאונות בעבודה, ושינוי הנוסח בהגדרת "מעביד", כמי שנושא בתשלום דמי הביטוח בעד "המבוטח" ולא בעד "העובד", יש בהם כדי לחזק את המסקנה, לפיה "מעביד", לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין כיום, הינו גם העובד העצמאי. הרמוניה חקיקתית 25. ניתן לטעון, כי אין הדעת נוחה ממתן פירוש שונה לאותו מונח כפי שהוא מופיע בחוקים שונים (ואף באותו חוק), וכי ראוי היה מבחינת "ההרמוניה החקיקתית" לתת למונח "מעביד" משמעות זהה, לפחות לזו הניתנת לו לעניין חוק הביטוח הלאומי, מחמת שחוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודת הנזיקין עוסקים הם באותה מאטרייה. לטענה זו מענה כפול: ראשית, אין בחוק הביטוח הלאומי הגדרה "כללית" למונח מעביד, אלא יש והוא מוגדר לצורכי סעיף או פרק ספציפי; שנית, ההרמוניה החקיקתית אין משמעה כי יש לתת פרשנות זהה למונח או לביטוי הנזכר בחוקים שונים: "הגישה בדבר "הרמוניה חקיקתית" אין משמעותה כי לכל חוק תכלית הזהה לחוקים האחרים ועל כן לביטויים ולמונחים יש בכל החוקים משמעות זהה. לא זה הוא העיקרון העומד ביסוד ההרמוניה החקיקתית. התכליות של החוקים השונים הן לרוב שונות. על כן מילים או ביטויים זהים זוכים, לעתים, למשמעות שונה בהקשר שונה" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 339). ולעניין היות חוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודת הנזיקין עוסקים באותה מאטרייה הרי: "... ההגדרה הראויה הינה כי חקיקה היא "באותו עניין" אם התכלית העומדת ביסוד החקיקה היא "מאותו עניין". על כן לא די בכך שחוקים שונים דנים באותו עניין (כגון מיסוי) או חלים על אותם אנשים (כגון ניזוקים או עובדים), שכן המדיניות העומדת ביסוד החוקים השונים יכולה להיות שונה" (ברק בע' 341). 26. תכליתו של סעיף 82 לפקודת הנזיקין, כפי שפורש בפסיקה, הינה למנוע חזרה של המל"ל על מי שנשא בתשלום דמי הביטוח הלאומי ועל מי שבא בנעליו. תכלית זו שונה מהתכלית העומדת ביסוד חוק הביטוח הלאומי. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי, המגדיר מיהו המבוטח לכל עניין ועניין (שהרי שונה הגדרת מבוטח לעניין תאונות עבודה מהגדרת מבוטח לעניין דמי אבטלה, למשל) ומיהו הנושא בתשלום דמי הביטוח. בין הוראות סעיף 82 לפקודת הנזיקין לבין חוק הביטוח הלאומי קיים קשר, במובן זה, שהן משלימות זו את זו: חוק הביטוח הלאומי מגדיר מיהו המבוטח ומיהו הנושא בתשלום דמי הביטוח, וסעיף 82 לפקודת הנזיקין בא ליישב בין זכויותיו וחובותיו של המבוטח ובין אלה של הנושא בתשלום כאמור. קשר זה אינו מלמד על תכלית זהה. לפיכך, לא רק שאין כל מניעה לפרש את המונח "מעביד" באופן שונה לעניין חוק הביטוח הלאומי ולעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין, אלא שפרשנות שונה, שתסייע בהגשמת תכליתו ה"משלימה" של סעיף 82 לפקודת הנזיקין, היא גם הפרשנות אשר תגשים את ההרמוניה החקיקתית התכליתית ואת המדיניות המשפטית הראויה. 27. יש הטוענים, כי אחד התנאים שבסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין אינו מתקיים במקרה של עובד עצמאי. התנאי הוא, כי עקב המאורע זכאי הנפגע לפי הפקודה, גם לפיצויים מן המעביד וגם לגמלה, והרי עובד עצמאי אינו זכאי לפיצויים מעצמו ולכן לא חל עליו סעיף 82 לפקודה. אינני רואה קושי בעניין זה. הוראת סעיף 82 חלה באופן מקורי, לפני חוק הפיצויים, על כל אותם מקרים בהם ניתן היה לתבוע את המעביד וגם צד שלישי על פי פקודת הנזיקין . מאז הוחק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יוחדה העילה לפי חוק הפיצויים וניתן לתבוע אך ורק לפי החוק. לפיכך, כאשר המעביד הוא בעל הרכב והתאונה היא תאונת דרכים ותאונת עבודה, אין העובד יכול לתבוע את המעביד כמעביד, תביעתו היא בעילה ייחודית לפי חוק הפיצויים בו נתבע בעל הרכב וחברת הביטוח על פי חוק הפיצויים. אין עוד מעביד האחראי לתאונה ואין כלל אחראי לתאונה במובן המסורתי, משום שהאחריות היא מוחלטת והפיצויים משתלמים על ידי חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, לכל נפגע הזכאי להם על פי החוק. כאשר העובד נוסע בעבודה ברכבו של המעביד וקורית לו תאונת דרכים, אין הוא יכול לתבוע פיצויים ממעבידו בתור שכזה, וההלכה היא שאינו זכאי ל25%- מן הפיצויים והמל"ל אינו זכאי ל75%- מן התגמולים. במצב דברים זה נראה, כי אין לתת לסעיף 82(א) ו-(ג) משמעות מילולית אלא משמעות תכליתית, ובמסגרתה ה"עובד העצמאי" יכול להיות עובד ומעביד כאחד, על אף שאין לו עילת תביעה כנגד עצמו כמעביד. סוף דבר 28. נראה כי הטעמים וההנמקות, שהובאו לעיל, מובילים - במצטבר - למסקנה, כי "העובד העצמאי" הוא בגדר "מעביד" לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין. כפועל יוצא מכך, אין העובד העצמאי וגם לא המל"ל זכאים לחזור על חברת הביטוח שבטחה את השימוש ברכב, לא מכח החוק ולא מכח ההסכם. 29. אשר על כן אני מציעה: א. לקבל את הערעור בע"א 686/97, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את תביעת המשיבים לקבל פיצוי ממנורה, לפי סעיף 152(ג) לחוק, ללא צו להוצאות. ב. לדחות את תביעת המל"ל בע"א 5624/97 ובע"א 4081/97 נגד קורנהיל וכלל ולחייב את המל"ל לשלם לכל אחת מהמשיבות בכל אחד מן הערעורים, הוצאות בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק : אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן. נ ש י א השופט י' אנגלרד : אני מסכים לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן. ש ו פ ט השופט ת' אור: 1. השאלה הדורשת הכרעה בערעורים שבפנינו היא, אם במקרה של עובד עצמאי אשר נפגע בתאונת דרכים עת נהג ברכבו, התובע את נזקיו ממבטחו, והתאונה מהווה גם תאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה1995- ( להלן: החוק ), יש תחולה להוראות סעיף 82(א)+(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ( להלן: הפקודה ), המסייגות את זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד ) על המעביד הנושא בדמי הביטוח הלאומי. חברתי השופטת שטרסברג-כהן נותנת תשובה חיובית לשאלה זו. צר לי, אך דעתי שונה. חברתי פרטה את העובדות החשובות לעניין, את התשתית הנורמטיבית הרלבנטית ואת המחלוקת. לא אחזור על כל פרטי הדברים. להלן אזכיר רק את אותם עובדות, נימוקים ושיקולים החשובים להבהרת עמדתי. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי והסייג לו בסעיף 82 לפקודת הנזיקין 2. חוק הביטוח הלאומי מסדיר בסימן ד' של פרק יד' (סעיפים 328 עד 333) את זכות התביעה של המוסד לביטוח לאומי מצד שלישי לפיצוי על גימלה ששילם המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד ) למבוטחו. סעיף 328(א) לחוק קובע: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". קדמו לסעיף 328 לחוק, סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד1954-, במקומו בא סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח1968-. סעיף 328 החליף את סעיף 150 הנ"ל. מטעמי נוחיות, אתייחס להלן לסעיפים 328 ו330- של החוק, על אף שחלק מפסקי הדין אותם אזכיר התייחסו לסעיפים כפי שמצאו את ביטויים בחוק הביטוח הלאומי תשי"ד1954-, ובחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח1968-, אשר קדמו לסעיפים אלה. על פי סעיף 328, יש למוסד זכות תביעה מצד שלישי, אשר חייב בפיצוי הנפגע, אם מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ( להלן: הפקודה ), ואם מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- ( להלן: חוק הפיצויים ). זכות התביעה היא להשבת הגימלאות ששילם לנפגע (מבוטחו). סעיף 330 של החוק מסדיר את זכותו של הניזוק להנות מ25%- משיעור הנזק שנגרם לו גם כשגימלאות המוסד אותן יש לנכות מסכום הפיצויים המגיע לו עולות על סכום זה, או מגיעות לשיעור העולה על 75% ממנו. אותם 25% הינם על חשבון המוסד, אשר יקבל את הגימלאות המגיעות לו רק כדי שיעור מכסימלי של 75% מהנזק שנגרם לניזוק. זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים, קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה על הצד השלישי, שהוא האחראי לפיצוי הניזוק, יכול להתקיים המצב שהניזוק יהנה מ25%- על חשבון המוסד. 3. סעיף 328, בסייג הקבוע בסעיף 330 לחוק, מהווה את הכלל. לשני סעיפים אלה יש תחולה בכל מקרה בו צד שלישי חב בפיצויים לניזוק, והמוסד שילם לניזוק גימלאות בגין אותו מקרה. הסעיף חל גם במקרה שהגימלאות אשר על המוסד לשלם הן בגין תאונת עבודה שארעה לעובד הניזוק וגם כשתשלום הגימלאות על ידי המוסד הינו על יסוד עילה אחרת, כגון גימלאות המגיעות לניזוק מכוח הפרק הדן בנכות כללית. ההסדר הוא, כפי שהסבירה חברתי השופטת שטרסברג-כהן, שהאחראי לפיצוי הניזוק, הצד השלישי, ישלם פיצוי כפי שיעור הנזק שנגרם לניזוק ולא מעבר לכך, ועל כן, כשלמוסד יש זכות חזרה על הצד השלישי, יקבל הניזוק פיצוי רק כשיעור ההפרש הנותר לאחר הפחתת סכום הגימלאות מגובה הנזק (בכפוף לסייג בדבר 25% אשר בסעיף 330 לחוק). מכל מקום, וזאת יש להדגיש, תחולתו של סעיף 328 מותנית בקיום צד שלישי החייב לשלם פיצויים לפי הפקודה או לפי חוק הפיצויים. 4. לאמור בסעיפים 328 ו330- יש סייג אשר מוצא את ביטויו בסעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (בעבר סעיף 62 לפקודת הנזיקין). סעיף זה קובע, בחלקים הנוגעים לענייננו, כדלקמן: "82. (א) המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד1953- ( להלן בפרק זה: החוק ), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה. (ב) ... 'מעביד' - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו. (ג) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לעניין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי". אדון תחילה בתחולתו של סעיף 82 לפקודה בתביעות בגין נזקי גוף לפי הפקודה. זו היתה תחולתו היחידה קודם חקיקתו של חוק הפיצויים. לאחר מכן, אתייחס לתביעות לפי חוק הפיצויים, ואתרכז בתביעת פיצויים לפי חוק זה המוגשת על ידי עובד עצמאי אשר נפגע בתאונה בעת שנהג ברכבו, אשר היא במוקד ערעורים אלה. סעיף 82 לפקודה - פרשנות בתביעות לפי פקודת הנזיקין 5. סעיף קטן (ג) של סעיף 82 לפקודה קובע, שלעניין סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד1953- (קודמם של סעיפים 150 לנוסח המשולב של החוק משנת 1968 וסעיף 328 בחוק כיום), לא יראו את "המעביד", אם מתקיימים לגביו הנסיבות אשר בסעיף 82(א), כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי. במילים אחרות, בנסיבות האמורות בסעיף 82(א) אין למוסד זכות חזרה על המעביד. ומה הן אותן נסיבות? על פי סעיף קטן (א), מדובר במקרה אשר בו המבוטח בביטוח נפגעי עבודה או תלוייו "היו זכאים עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד וגם לגימלה לפי חלק ב' של החוק" (הדן בביטוח נפגעי עבודה - ההדגשה שלי, ת"א). במקרה כזה, על פי סעיף קטן (א), "תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה". כלומר, הסכום אותו יקבל המבוטח יהיה שיעור נזקיו בניכוי גימלאות המוסד. וכאמור בסעיף קטן (ג), המעביד לא יחשב ל"צד שלישי" והמוסד לא יוכל לחזור עליו לתשלום הגימלאות על פי הוראת סעיף 328. לדידי, האמור בשני סעיפים קטנים (א) ו-(ג) של סעיף 82, וכן הגדרת "מעביד" שבסעיף קטן (ב), מצביעים על כך שהסייג לזכות החזרה של המוסד המופיע בסעיף נועד לחול רק במקרה שלמבוטח-הניזוק קיימת זכות לתבוע פיצויים מזולתו. רק כשקיים פלוני - אדם או תאגיד - אשר חייב בפיצויו של הניזוק, ואותו חייב בפיצוי הוא גם מעבידו במובן סעיף קטן (ב), רק אז לא יחול הכלל בדבר זכותו של המוסד לחזור על צד שלישי החייב בפיצויו של המבוטח. הלשון הברורה של סעיף 82(א) מלמדת שהנסיבות בהן דן סעיף 82 הן נסיבות בהן קיים אחר אשר קיימת נגדו עילת תביעה בנזיקין והוא גם מעבידו של המבוטח כמובנו של "מעביד" בסעיף 82(ב). 6. על פי נוסח הסעיף, לא יכולה להיות לסייג אשר בו תחולה במקרה שהמבוטח על ידי המוסד הוא עובד עצמאי התובע בנזיקין. הטעם לכך הוא, שתחולתו של הסייג היא, בהכרח, כאשר מדובר בתביעה כלפי אחר, ואותו אדם אחר אינו יכול, כמובן, להיות "מעביד" של העובד העצמאי במובן סעיף 82(ב) לפקודה, שהרי במקרה של עובד עצמאי הוא עצמו משלם את דמי הביטוח למוסד. הנה כי כן, לא מתקיימים לגבי אותו אחר תנאי סעיף 82(א), על פיהם יחול הסעיף רק אם מי שחייב בפיצויים נשא בדמי הביטוח. 7. לדידי, גם הגדרת "מעביד" שבסעיף 82(ב) משתלבת בפרשנות סעיף 82 בכללותו, על פיה צריך שתהיה סיטואציה של תביעת נזיקין מאחר על מנת שתחולנה הוראות סעיף 82. על רקע האמור בסעיף קטן (א) כמבואר לעיל, המילים "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח" מרמזות על התייחסותן לאחר, לא המבוטח, אשר חייב בתשלום דמי הביטוח. במילים אחרות, החייב בתשלום דמי הביטוח והמבוטח הינם אישויות נפרדות. הצורך בהגדרה של "מעביד" לא בא על מנת להכניס למסגרתה גם את העובד העצמאי אשר הוא החייב בתשלום דמי הביטוח בעד עצמו. לו זו היתה הכוונה, ניתן היה לקבוע זאת במפורש ובברור. מה שבא הסעיף להשמיענו, היא הבהרה מיהו המעביד לצרכי הסעיף, במקרים בהם יכולה להיות מחלוקת בשאלה מיהו המעביד של המבוטח, התובע בנזיקין בגין תאונה, אשר היתה גם תאונת עבודה, שארעה לו. יחסי עובד ומעביד יכולים להתקיים בסיטואציות שונות. לא אחת תהיה מחלוקת אם בעת ביצוע עבודה מסויימת מעבידו של עובד היה קבלן או קבלן משנה זה או אחר. על פי מבחנים שונים לבחינת קיום יחסי עובד ומעביד, יכולות להיות לכך תשובות שונות. לעיתים קיימת מחלוקת בין ספקי כוח אדם לבין מזמיניו, מי מהם הוא מעבידו של פלוני, וממתי. למחלוקת כזו ראו ע"א 6657/95 רותם גשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם), ודנ"א 8435/96 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (תקדין עליון 97(2) 164). אכן, בע"א 6657/95 הנ"ל נטען על ידי המערערת, שהשאלה מיהו מעביד לעניין סעיף 82 צריכה להחתך על פי הגדרת "מעביד" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. נוכח מחלוקות אפשריות אלה, נקבע בחוק שאותו אחר, אשר יש לו זיקת עבודה אל המבוטח ואשר גם שילם את דמי הביטוח בגינו למוסד, הוא הוא אותו "מעביד" אשר הוראת סעיף 82 מתייחסת אליו; הוא ולא אחר, אשר יתכן והוא מעבידו של המבוטח מבחינות אחרות שאינן לצרכי סעיף 82. הרעיון הוא, שמי שנשא בתשלום דמי הביטוח אשר זיכו את המבוטח בגימלאות, לא ישא בהחזר הגימלאות אשר שולמו למבוטח על ידי המוסד, אפילו שהוא האחראי בנזיקין לפיצויו של הנפגע. 8. אם לערוך סיכום ביניים, סעיף 82(א) בא לענות על מצב בו מעביד ששילם את דמי הביטוח למוסד בגין פלוני שנפגע בתאונת עבודה, נתבע על ידי פלוני בנזיקין. על פי הסעיף, הזכות שלא להיתבע על ידי המוסד להחזר גימלאות ששילם, היא רק למי שנתבע בנזיקין . לכאורה הוא מהווה "צד שלישי" לפי סעיף 328 לחוק. אך בשל היותו מעביד אשר נשא בתשלום דמי הביטוח, לא יוכל המוסד לחזור עליו להחזר הגימלאות ששילם וישלם למבוטח, אשר נפגע בתאונה. במקרה כזה ישלם המעביד לפלוני את הפיצויים המגיעים לו בניכוי גימלאות המוסד ולמוסד לא תהיה זכות חזרה על המעביד. זו סיטואציה מיוחדת הסוטה מהכלל אשר בסעיף 328 לחוק הקובע את זכות החזרה של המוסד. סיטואציה מיוחדת זו, אינה כוללת מקרה בו הנפגע התובע בנזיקין הינו עובד עצמאי. היא נועדה למעביד אשר חב בנזיקין והוא זה ששילם את דמי הביטוח למוסד עבור העובד-המבוטח. במקרה של עובד עצמאי התובע בנזיקין, אין מעביד-נתבע אשר הוא ששילם את דמי הביטוח עבור העובד העצמאי, לכן לא נוצרת אותה סיטואציה אשר סעיף 82(א) דן בה. מכאן, שבמקרה של עובד עצמאי אשר נפגע בתאונה אשר אינה תאונת דרכים, והוא זכאי לפיצוי על נזקיו מאחר, תהיה למוסד זכות חזרה על אותו אחר לתשלום הגימלאות ששילם לעובד העצמאי, והעובד העצמאי יהיה זכאי לפחות ל25%- משיעור נזקיו מאותו אדם. תחולת סעיף 82 לפקודה בתביעת עובד עצמאי לפי חוק הפיצויים עקב תאונה עצמית 9. עד כאן עסקנו בעובד עצמאי אשר נפגע בתאונה אשר אינה תאונת דרכים. האם משתנה המצב כשמדובר בעובד עצמאי אשר נפגע בתאונת דרכים עת נהג ברכב, כפי שאירע הדבר במקרים שבפנינו, ותביעתו לפי חוק הפיצויים מוגשת נגד מבטח הרכב. האם במקרה של תביעת עובד עצמאי כזה יחול הסייג אשר בסעיף 82 לפקודה, כך שלמוסד לא תהיה זכות חזרה על מבטח רכבו של העובד העצמאי? כזכור, חשיבות השאלה לענייננו היא, שאם קיימת זכות חזרה למוסד, יהיה זכאי העובד העצמאי, לפי סעיף 330 לחוק, לפחות ל25%- משיעור נזקיו. 10. ענייננו בתאונת דרכים. סעיף 328 הוחל גם על תביעות לפי חוק הפיצויים, לאחר שסעיף 150, קודמו, תוקן עם חקיקת חוק הפיצויים (סעיף 19 לחוק). יוצא, שגם בתביעה בגין תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים של עובד נגד צד שלישי, כשהתאונה היתה גם תאונת עבודה, יש תחולה לסעיף 328 ועומדת למוסד זכות חזרה על הצד השלישי האחראי לתאונה. ומה במקרה שהתאונה היתה תאונה עצמית של בעל רכב אשר נהג ברכבו הוא? האם במקרה כזה יש למוסד זכות חזרה, ועל מי? בשאלה זו עוסק פסק הדין בפרשת כהנקא (ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר, חברה לביטוח בע"מ (פ"ד לח(4) 543). המקרה שנדון בפרשה זו, היה של עובד עצמאי אשר תבע את המבטח לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפגע. הפיצויים להם היה זכאי התבססו על פוליסה, אשר על פי הוראת סעיף 3(א)(2) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל1970- ( להלן: פקודת הביטוח ) בטחה גם את: "בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו, מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק". סעיף 3(ב) לפקודת הביטוח מוסיף וקובע, כי: "המבוטח בביטוח לפי סעיף קטן (א)(2) יהא זכאי לפיצוי כפי שהיה זכאי לקבל נפגע אחר לפי החוק". התעוררה שם השאלה, אם בנסיבות האמורות עמדה למוסד זכות חזרה על מבטחו של רכב המעורב בתאונה, אשר נהג בו בעליו, העובד העצמאי. הנוהג ברכב חייב על פי פקודת הביטוח לבטח את עצמו בביטוח אישי בפני נזק גוף אשר ייגרם לו בתאונת דרכים כמובנה בחוק הפיצויים. כדי לקבוע אם יש למוסד זכות חזרה על המבטח, צריך היה לקבוע תחילה אם תביעת הניזוק בתאונה עצמית כלפי מבטחו הינה תביעה מכוח חוזה הביטוח אשר התגבש בפוליסה, או שמא תביעתו היא לפי חוק הפיצויים. כדי שתחול הוראת סעיף 328, מן ההכרח שתביעתו תהיה תביעה לפי חוק הפיצויים, שהרי הסעיף דן בצד שלישי החייב בפיצויים לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק הפיצויים. בית המשפט קבע בפרשת כהנקא, שתביעתו של הניזוק הינה תביעה לפי חוק הפיצויים מנימוקים אשר פורטו בהרחבה בפסק הדין. זאת היתה דעתם, פה אחד, של חמשת שופטי ההרכב אשר ישבו בדיון הנוסף בפרשת כהנקא. עוד נקבע בפסק הדין בפרשת כהנקא, כי "צד שלישי" במובן סעיף 328 לחוק הוא: "'כל אדם' שהוא (מלבד המוסד לביטוח לאומי) אשר לנפגע תאונת דרכים עילה לתבוע ממנו פיצוי בגין אותו מקרה" (עמוד 549 לפסק הדין). מכאן הגיע בית המשפט למסקנה, כי המבטח של המכונית, החייב בפיצוי הניזוק בתאונת דרכים, הינו "צד שלישי" במובן זה. משכך, נקבע באותה פרשה כי עומדת למוסד זכות חזרה על המבטח בהסתמך על הוראת סעיף 328 לחוק. הלכה זו, אשר נקבעה במסגרת דיון נוסף, השתרשה בפסיקה. חשיבותה של ההלכה לענייננו, היא בכך שהיא מקנה את זכות החזרה על הצד השלישי בכל מקרה שהמוסד משלם גימלאות, אפילו שהצד השלישי, האחראי היחיד לפיצוי הניזוק, הוא המבטח. בפרשת כהנקא היו הגימלאות ששולמו לניזוק שם על פי הפרק הדן בנכות כללית. אך הלכה זו חלה גם על זכות חזרה של המוסד כלפי צד שלישי במקרה של גימלאות המשולמות על פי הפרק הדן בתאונות עבודה. אכן, בפרשת אלגריסי (ע"א 545/85 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי , פ"ד מד(2) 8), אליה עוד אשוב להלן, אשר גם בה הוכרע הדין בהרכב מורחב, הבהיר בית המשפט שהלכת כהנקא חלה גם כשהגימלאות הן גימלאות המשולמות על ידי המוסד לנפגע לפי הפרק הדן בתאונות עבודה. 11. אם נחזור לערעורים שבפנינו, לכאורה חל סעיף 328 על ענייננו. המבטח הוא, על פי פסק הדין בפרשת כהנקא, "צד שלישי" במובן הסעיף. אלא שכאן עלינו לתת את הדעת להוראות סעיף 82 לפקודת הנזיקין ולהכריע בשאלה אם על פי הוראות סעיף זה, נשללת מהמוסד זכות חזרה כזו. סעיף זה קובע, כזכור, את הנסיבות בהן לא יראו את מי שחייב בפיצויים לניזוק כ"צד שלישי" לצורך סעיף 328 לחוק. שאלת תחולתו של סעיף זה - במקרה של תאונה עצמית של עובד עצמאי כשהוא נוהג ברכבו במהלך עבודתו - עומדת במרכז הדיון והמחלוקת. ומה שחשוב לחזור ולהדגיש, ועל כך דומה שאין מחלוקת, שאלמלא סעיף 82 לפקודת הנזיקין ברי שלמוסד היתה זכות חזרה על המבטח. דעתי היא, שהוראות הסעיף אינן חלות לא רק במקרה של תביעת עובד עצמאי לפי פקודת הנזיקין עקב תאונה, אשר היתה גם תאונת עבודה; אלא גם בתביעה שלו נגד המבטחת עקב תאונת דרכים בה נפגע כשנהג ברכבו, תאונה אשר היתה גם תאונת עבודה. נראה לי, כי נוסחו, תכליתו והגיונו של הסעיף תומכים במסקנה זו. 12. בפרשת אלגריסי נדונו מקרים בהם נפגע עובד בתאונת דרכים שעה שהיה ברכב מעבידו, אם כנוסע שעה שעובד אחר נהג ברכב ואם כנהג הרכב. נדונה בפסק דין זה גם פרשנות סעיף 82 לפקודה ודרך יישומו במקרי תאונות דרכים, אם גם לא נדון בו מקרה של תאונה עצמית לעובד עצמאי כבענייננו. הוחלט בפרשת אלגריסי, שהוראות סעיף 82 חלות בנסיבות האמורות אשר נדונו בו, וכי אין למוסד זכות חזרה על המבטח. מכאן, שלא עמדה לכל אחד מהעובדים שם זכות לקבלת 25% מכוח סעיף 330 לחוק. באותה פרשה דן בית המשפט בדרך יישומו של סעיף 82 לפקודה בתביעה לפי חוק הפיצויים. בקשר לכך נאמר שם: "... כדי ליצור את הקשר בין מי שהנתבע (צ"ל ש'התובע') זכאי לפיצוי ממנו על פי עילות התביעה בחוק הפיצויים לבין המעביד, שבו מדבר סעיף 82, יש 'להרים את המסך', להציץ מאחוריו ולבחון את זהותם של האחראים - המשתמש ובעל הרכב מתיר השימוש - את חובתה של המבטחת ואת מהות היחסים שבינם לבין הנפגע. אם היחס בין האחראי לפיצוי לבין הנפגע הוא יחס של מעביד לעובדו , כי אז אין להתעלם ממנו, ויש להפעיל לגביו את התוצאה המתחייבת מסעיף 82 - לנכות את הגימלה מהפיצוי כמצוות סעיף 82(א) ולמנוע זכות חזרה של המוסד על המעביד כמצוות סעיף 82(ג). ודוק - האחריות לפי חוק הפיצויים אינה מוטלת על אותו אחראי בשל היותו המעביד, אלא בשל היותו המשתמש או בעל הרכב מתיר השימוש (או המבטח). אך בשל היותו המעביד, אשר נשא בעקיפין בנטל הגימלה המשתלמת לנפגע, אין מחילים על המקרה את הוראת סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) הדן בצד שלישי אלא את הוראות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הדן בצד שלישי שהוא מעביד. ... במילים אחרות, לא בשל היות המעביד אחראי לפיצויים פטור הוא מתביעת שיפוי של המוסד, אלא בשל היות האחראי לפיצויים המעביד של הנפגע , אשר שילם את דמי הביטוח הלאומי, פטור הוא מתביעת השיפוי" (בעמוד 23. ההדגשות שלי, ת"א). המקרה האחד שנדון שם (ע"א 379/86) היה של נפגע עובד שנסע ברכב המעביד, כשהוא נהוג, על פי רשות המעביד, על ידי נהג אחר. במקרה כזה חב המעביד כלפי העובד מכוח היותו בעל הרכב אשר הירשה את השימוש בו לעובד האחר (סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים). גם המבטחת שם היתה אחראית מכוח ביטוח האחריות על פי סעיף 3(א)(1) לפקודת הביטוח. מכיוון שהמעביד בעל הרכב חב בפיצויים לפי חוק הפיצויים כלפי העובד והוא גם זה ששילם את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, אין למוסד, על פי סעיף 82, זכות חזרה על המעביד ועל מבטחו לתשלום גימלאות אשר המוסד שילם וישלם לעובד שנפגע. 13. מקרים קשים יותר נבחנו בשני ערעורים נוספים (ע"א 545/85, 135/86) שנדונו בפרשת אלגריסי. דובר שם בתאונה עצמית של עובד שעה שהשתמש ברכב מעבידו, ברשותו. עילת התביעה של העובד במקרה כזה היא נגד המבטחת, על סמך חוזה הביטוח, אך כמוסבר לעיל (ראה פיסקה 10 לעיל) התביעה היא לפי חוק הפיצויים. כך מציג שם בית המשפט את השאלה בה עליו להכריע בשני ערעורים אלה: "הנקודה שעליה תסוב ההכרעה היא על כן זו: האם תאונה עצמית, שעילת התביעה של מי שנפגע בה היא נגד המבטחת, על פי חוזה הביטוח ועל פי חוק הפיצויים, היא המאורע המזכה את הנפגע לפיצויים במובנה של סעיף 82(א) מבעל הרכב המתיר השימוש. אם אכן כך - ובמקרים הנדונים כאן בעל הרכב מתיר השימוש הוא גם המעביד - הרי שהנפגע זכאי לפיצויים מן המעביד, ובכך נפתחת הדלת הן לסעיף 82(א), הן לסעיף 82(ג)" (ראה בעמוד 26). קודם הגיעו למסקנתו שם, מדגיש בית המשפט, שכשמדובר ברכב אשר בבעלות המעביד מתיר השימוש בו לעובדו, חובת הביטוח היא על המעביד. וממשיך בית המשפט ואומר: "האם די בכך כדי ליצור את הקשר בין בעל רכב כזה לבין זכות נפגע כזה על פי סעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)? האם בשל חובה זו של המעביד לדאוג לביטוח האישי ניתן לראות, לצורך סעיף 82(א) לפקודה, את הנפגע בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים כמי שזכאי לפיצויים מן המעביד? בעקיפין בודאי כך הדבר. החובה המוטלת על בעל הרכב באה כדי ליצור לנפגע המשתמש ברשותו מקור לתשלום הפיצויים שיגיעו לו. אם אין רואים את בעל הרכב כאחראי לפיצוי, על מה ולמה תוטל עליו חובת הביטוח המחייבת אותו בתשלום הפרמיה? על ידי תשלום הפרמיה הוא יוצא ידי חובתו. מכאן הזיקה בין זכותו של הנפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית לבין בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד, ששילם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגימלה. קשר זה הוא המכניס את הסיטואציה של התאונה העצמית לתוך תחולתו של סעיף 82(א) (ועמו גם סעיף 82(ג)). על ידי פרשנות של סעיף 82, המתאפשרת עקב השינוי החקיקתי שחל בסביבתו, רואים, לצורך סעיף 82(א), את העובד, שנפגע בתאונה אישית כשהוא נוהג ברשות ברכב המעביד, כמי שזכאי לפיצויים מאת בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד ..." (ראה בעמוד 27). רואים אנו מתוך ציטוט זה, שבפרשת אלגריסי ביקש בית המשפט לברר אם מתקיים התנאי של סעיף 82(א) בדבר קיום תביעת פיצויים לנפגע נגד מי אשר, כמעבידו, שלם את דמי הביטוח למוסד בגינו. דבר זה גם בולט לאורך פסק הדין (ראה בעמוד 23 מול האות ב' ומול האות ג'; בעמוד 25 מול האות ג' ומול האות ו', ובעמודים 26 ו27- בקטעים המצוטטים לעיל). רק אם מתקיים שיש מי שאחראי לפיצוי המבוטח הניזוק, ואותו אחראי הוא גם מי ששילם את דמי הביטוח למוסד, יתקיימו תנאי סעיף 82. רק אז תוגשם תכלית הוראת סעיף 82 למנוע חזרה של המוסד על נתבע החב בנזיקין או לפי חוק הפיצויים לתשלום גימלאות המוסד, אם אותו נתבע הוא גם זה ששילם את דמי הביטוח למוסד. 14. אכן, במקרה של תאונה עצמית לעובד הנוהג ברכב המעביד נדרשה לבית המשפט בפרשת אלגריסי קונסטרוקציה משפטית, על פיה ראה את המעביד בעל הרכב כאחראי פוטנציאלי לתשלום הפיצויים, על אף שבפועל חלה חובת הפיצויים על המבטח בתביעה ישירה של העובד כלפיו. אך קונסטרוקציה משפטית זו, אשר בית המשפט היה מודע לכך שהיא דחוקה מעט, באה לענות על סיטואציה מיוחדת בתביעות לפי חוק הפיצויים החלה בתאונה עצמית של עובד. הסיטואציה המיוחדת היא, שהמעביד בעל הרכב גם הרשה את השימוש ברכבו לעובדו, והוא גם חייב לספק את הביטוח אשר הוא אשר מבטיח את זכות התביעה של עובדו בגין הנזק שנגרם בתאונת הדרכים. מטעם זה, ומתוך ניסיון להתאים סיטואציה זו למצב בו קיים אחר ממנו ניתן לתבוע פיצויים כאמור בסעיף 82(א), נכון היה בית המשפט לראות את המעביד בעל הרכב כמי שחייב בפיצויים לפי חוק הפיצויים. זו היתה גם היתה גישתי בפסק דין אשר ניתן על ידי בבית המשפט המחוזי, קודם שניתן פסק הדין בעניין אלגריסי, בפרשת עזבון המנוח ציון ציבוני (ת"א (נצ') 350/86 עזבון המנוח ציבוני ואח' נ' סלע, חברה לביטוח בע"מ , צלטנר, בעמוד 3630 ב'. גם שם היה מקרה של תאונה לעובד אשר נהג ברכב של מעבידו. סברתי שם, כפי שהנני סבור גם היום, כי "מבחינה רעיונית תביעתו של נפגע כזה היא נגד מתיר השימוש, במקרה שלנו המעביד, ונגד מבטחו, ואין מקום שהתוצאה תשתנה, רק משום שהתביעה מוגשת רק נגד המבטחת". המעביד מתיר השימוש ומי שחב בחובת הביטוח הוא לצורך העניין "מי שחייב בפיצויים" כלפי עובדו, אפילו שהתביעה מוגשת כלפי המבטחת. 15. על ידי הקונסטרוקציה המשפטית האמורה נמתח החבל עד קצהו. הואיל והמעביד בעל הרכב הוא אחר אשר בו תלויה זכות הפיצוי של העובד על ידי מבטח רכבו (על ידי כך שיעשה ביטוח), מוכן היה בית המשפט לראות בו את מי שאחראי לפיצוי העובד אשר נפגע בתאונה. אך אין להרחיק לכת וללמוד מכך שעובד עצמאי אשר אחראי לתשלום דמי הביטוח עבור עצמו, הינו מי שלאותו עובד עצמאי קיימת תביעה נגדו. אדם אינו יכול לתבוע את עצמו, ועל כן עובד עצמאי אינו יכול להיות החייב בפיצויים כלפי עצמו. כמבואר לעיל, סעיף 82 נועד לחול במקרה שקיימת זכות תביעה לעובד מבוטח מאחר , אשר הוא גם זה ששילם את דמי הביטוח למוסד. היא באה להקל על אותו אחר החייב בפיצויים, אשר נשא בהוצאות דמי הביטוח של מי שתובע אותו. באין אחר כזה, אין תחולה לסעיף 82. תכלית זו, אשר עמדה ביסוד סעיף 82 ערב חקיקתו, לא השתנתה עם חקיקת חוק הפיצויים. מאחר שאין לעובד העצמאי שניזוק בתאונת דרכים תביעה נגד עצמו, לא קיים נתבע אשר תכלית סעיף 82 היא להקל עמו בשל היותו מי ששילם את דמי הביטוח עבור העובד שנפגע. מסקנתי היא, איפוא, שאין לסעיף 82 לפקודה תחולה בתביעת עובד עצמאי בגין תאונה עצמית שארעה לו ברכבו. להלן, אדון במספר טענות כנגד עמדה זו ובתשובה להן. טענות לתחולת סעיף 82 בתביעת עובד עצמאי בתאונה עצמית - והתשובה להן 16. אחת הטענות נגד התוצאה עליה הצבעתי לעיל היא, שמבחינה מהותית אין מקום להבחנה בין תביעה מהמבטח של עובד בתאונה עצמית ברכב המעביד לבין תביעה מהמבטח של עובד עצמאי עקב תאונה עצמית. אכן, מבחינתו של המבטח יש דמיון בין השניים. בשני המקרים הוא ישלם פיצויים לפי חוק הפיצויים לנהג בתאונה העצמית. אך אין להקיש וללמוד מכך לפרשנות סעיף 82 לפקודה. התנאים לתחולת סעיף 82 לפקודה קבועים בו וכבר הוסברו לעיל. אין לאלה תחולה כשמשלם דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי עבור הנפגע אינו הנתבע בתביעה לפי הפקודה או חוק הפיצויים. 17. טענה אחרת המושמעת היא, שהעובד העצמאי הוא אשר מממן את עלות ביטוח רכבו, ואם תהיה למוסד זכות חזרה אל מבטחו, עלול הדבר לייקר לו את הביטוח. ייקור כזה יבוא גם נוכח העובדה שיהא זכאי לקבל 25% מגובה נזקיו בנסיבות בהן חל סעיף 330 לחוק ביטוח לאומי. לדעתי, טענה זו איננה מדוייקת מבחינה עובדתית ואינה משכנעת מבחינה משפטית. עלותו של ביטוח הרכב הפרטי נקבע על פי תעריפי ביטוח החלים לגבי כלל המבוטחים - עובדים, עובדים עצמאיים ומי שאינם עובדים כלל. אין, על כן, יסוד לקבועה שעלות הביטוח של עובד עצמאי מושפעת באופן ישיר מכך שלמוסד תהיה זכות חזרה אל מבטחו, ולעובד העצמאי תהיה זכות לקבל לפחות 25% מהנזק. בנסיבות אלה, אין ספק כי עדיף לעובד העצמאי שיהא זכאי לקבל 25% לפי סעיף 330 לחוק, אפילו היה הדבר כרוך בעליה מסויימת של דמי ביטוח רכב החלים על כלל המבוטחים (לטענה בדבר עליה בדמי הביטוח עוד אחזור). מכל מקום, משקבע המחוקק את זכות החזרה ואת הזכויות ל25%- בתנאים אותם קבע, בכך הכריע בעד תחולתן של אלה, ואין הצדקה שנסטה מהוראותיו אפילו כרוך הדבר בעלות ביטוחית גבוהה יותר. 18. ראוי בהקשר זה להזכיר, כפי שמצויין הדבר בסיכומי המוסד בפנינו, שבמשך שנים היה מקובל על הכל שקיימת למוסד זכות חזרה על המבטח במקרה של תאונת דרכים לעובד עצמאי. יש, על כן, להניח, שפרמיות הביטוח אשר שולמו נקבעו בהתחשב בנתון זה. רק עם מתן פסק הדין בת"א (חי') 171/88 חג'אג' נ' אושיות, חברה לביטוח בע"מ (צלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 630, קכ"ה), החלו חברות הביטוח לכפור בזכות החזרה של המוסד עליהן בתאונות של עובדים עצמאיים. אני מזכיר זאת לא כדי ללמוד מכך על הפירוש הנכון של הדין בענייננו, אלא כדי להראות שבקביעת פרמיות הביטוח בביטוח לפי פקודת הביטוח נלקחה בחשבון האפשרות של חזרת המוסד על המבטח כשהמבוטח הוא עובד עצמאי. מטעם זה, עסקינן בענייננו לא בהרחבת המעגל של מי שיוכרו כ"צד שלישי". להיפך. אם תתקבל עמדת חברתי השופטת שטרסברג-כהן, יהיה בכך להקטין את המעגל: מבטחי רכב של עובדים עצמאיים שנחשבו עד כה ל"צד שלישי", יחשבו מעתה למי שאינם "צד שלישי" במקרה של תאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה לעובד עצמאי אשר נהג ברכבו. 19. חברתי, השופטת שטרסברג-כהן מציינת, כי הזכות לקבלת 25% לפי סעיף 330 לחוק היא אנומליה, וראוי למנוע הרחבה של זכות זו. בהקשר זה היא מציינת, שהאפשרות שהניזוק יקבל 125% מהנזק שנגרם לו, מהווה סטיה מעקרונות הפיצוי המקובלים בדיני נזיקין שהם החזרת המצב לקדמותו. היא מסתמכת בעניין זה על דבריו של י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן), בעמוד 243. איני שותף לדעה הרואה בעין צרה תשלום פיצוי בשיעור 25% לנפגע בתאונה, באותם מקרים, שלולא הוראת סעיף 330, הם לא היו מקבלים פיצוי זה, בשלמותו או בחלקו. נזכיר, שלידתה של זכות זו, אשר הוספה לחוק הביטוח הלאומי, היתה ביוזמה שהמוסד היה שותף לה. כרקע לתיקון זה של החוק שימשו מקרים בהם תבעו נפגעי תאונות, אשר היו גם תאונות עבודה, את נזקיהם על פי עילות לפי הפקודה. באותם מקרים, האחריות של המזיק נקבעה לעיתים רק לאחר הליך משפטי ארוך ומסובך, ובשל הצורך לנכות את גימלאות המוסד מסכום הפיצויים לא נותר לנפגע, אשר מימן את ההליך, סכום פיצוי כלשהו. תופעה זו הביאה לא אחת לכך שהניזוק נשא בהוצאות של משפט ארוך, מבלי שזכה בפיצוי כלשהו. לעומת זאת, המוסד נהנה מתוצאותיו של ההליך, מבלי שנדרש לנהל בעצמו תביעה בה היה צריך להוכיח את אחריות המזיק. מצב דברים זה הביא, מצד אחד, למקרים בהם - כשלא נותר בידי הנפגע בסופו של ההליך המשפטי פיצוי כלשהו - המוסד שקל תשלום כלשהו לנפגע מתוך סכום הפיצויים שהוא קיבל מהמזיק; ומצד שני, התברר שנפגעים, אשר היה חשש שגימלאות המוסד "תאכלנה" את תביעתם, הססו להגיש את תביעתם, ולעיתים נמנעו מכך. וגם זאת: עורכי דין אשר גובים את שכרם, כמקובל, באחוזים מסכום הפיצוי שיתקבל בפסק הדין, לא גילו נכונות להסתכן בעבודה רבה אשר יתכן ובצידה לא יהיה שכר כלשהו. המוסד היה ער לחוסר הצדק שנגרם לתובעים באותם מקרים. והגיעו הדברים לידי כך, שהוא החליט מידי פעם לפצות את אותם תובעים אשר תביעתם "נבלעה" על ידי גימלאות המוסד. בנושא זה פעלה במוסד ועדה אד הוק אשר דנה בפניות של תובעים כאלה, והחליטה להעניק להם תשלום כלשהו, אשר נראה לה הולם את הנסיבות. בהתאם למצב המשפט אשר היה אותה עת, היה זה תשלום חסד מצד המוסד, והיתה אי נחת מהסדר זה אשר לא היה מעוגן בחוק, וחשף את המוסד לפניות אשר היענות להן לא נשענה על קריטריונים ברורים. נוכח מצב דברים זה, וכדי שהדבר יהווה תמריץ לנפגעי תאונות עבודה להגיש תביעות נגד המזיקים, הועלתה הצעה להבטיח לנפגעים אלה, בכל מקרה, שיעור מסויים מסכום הנזק שנגרם להם. הצעת החוק בנושא זה הציעה שיובטח לו לפחות 20% מסכום הנזק (ראו הצעת חוק 621 מיום 24.7.64, ה"ח תשכ"ד, עמודים 255-254). בדיונים בועדת העבודה של הכנסת תוקנה הצעת החוק והאחוז הועלה ל25%-. תכלית הצעת החוק לעודד את הנפגע להגיש את תביעתו נגד המזיק, מצאה את ביטויה בדבריו של יושב ראש ועדת העבודה, בעת הבאת הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית (ראו דברי הכנסת, ישיבה מיום 7.4.65, דה"כ תשכ"ה, בעמוד 1807). הוראה זו, לפיה שוריינו לנפגע 25% מסכום נזקיו, הבטיחה הגשת תביעות מצד נפגעים בהן היה מעוניין המוסד. שריון זה מהווה מעין בונוס אשר נותן המוסד, במקרים מסויימים, לניזוקים, כדי לעודד הגשת תביעות, ולבל יצא ניזוק, אשר ניהל הליך משפטי שכתוצאה ממנו זכה המוסד להחזר גימלאות, וידיו על ראשו. מסתבר גם, שהעלות בנושא זה למוסד היא קטנה, יחסית, וכי היא משתלמת למוסד וראויה בעיניו. למה יבוא בית המשפט ויעשה לשלילתה או צמצומה של הוראת סעיף 330? גישתו של המוסד, על פיה מוכן הוא להסתפק, במקרים מסויימים, בפחות מהמגיע לו כדי לחסוך מעצמו התדיינויות, קיימת גם במישור היחסים בינו לבין המבטחות. הדבר מוצא את ביטויו בהתחשבנות שהוא עורך עמן במסגרת תשלום החזר גימלאות למוסד על ידן. על פי ההסכם בין המוסד לבין כל אחת מהמבטחות, בכל מקרה שמגיע למוסד החזר תגמולי ביטוח ממנה, יוחזר למוסד רק 62.5% או 80% מסכום הגימלאות, לפי המקרה, וזאת כדי לחסוך התדיינויות בין הצדדים. אם הנחה זו, שנותן המוסד לחברות הביטוח, מוצדקת וכדאית למוסד כדי למנוע מעצמו התדיינויות, לא ברור לי מדוע לא יחול אותו היגיון על ההסדר החוקי, על פיו יובטח למבוטח הנפגע בתאונת עבודה (כשהמזיק אינו המעביד) שיעור מסויים מסכום הנזק שנגרם לו. בפרט, שמקרים אלה הם חריגים, להבדיל מההסדר הוולונטרי עם חברות הביטוח אשר חל בכל מקרה של תביעת שיבוב של המוסד כלפי חברת ביטוח כלשהי. נדגיש בעניין זה, שהמזיק אינו נדרש בשום מקרה לשלם מעבר לגובה הנזק אשר נגרם לניזוק. ביחסים בינו לבין הניזוק, הניזוק אינו מקבל מעבר למגיע לו לפי עיקרון החזרת המצב לקדמותו. באותם מקרים שהניזוק יהנה מתשלום מכוח הוראת סעיף 330 לחוק, יהיה זה על חשבון המוסד. ולמוסד, כפי שהובהר לעיל, יש עניין בהסדר זה. יוצא, שאין מדובר בתשלום לניזוק מעבר לנזק שנגרם לו, אלא תיגמול שלו על ידי המוסד מנימוקים שלמוסד יש עניין בהם, ללא שהמזיק נפגע עקב כך. 20. השיקולים שעמדו ביסוד תיקון החוק והקניית הזכות לניזוק לקבלת לפחות 25% מהנזק, הובהרו לעיל. בעיקרם של דברים, המוסד היה מעוניין בהסדר האמור כדי לעודד הגשת תביעות על ידי ניזוקים, מהן יוכל גם הוא להנות, מבלי שיזדקק לנהל לבדו את ההליכים המשפטיים נגד המזיק, להחזרת הגימלאות ששילם וישלם לניזוק. ניתנת האמת להאמר, שלשיקול זה היה משקל רב יותר, כשבכל התביעות לפיצויים בגין נזקי גוף נדרש הניזוק להוכיח שהמזיק ביצע עוולה כנגדו - בדרך כלל עוולת רשלנות או עוולת הפר חובה חקיקה. באותם מקרים התעוררה לא אחת גם השאלה בדבר קיום אשם תורם מצד הניזוק. עתה, בחלק גדול של המקרים מדובר בתביעות לפי חוק הפיצויים, על פיו האחריות היא מוחלטת, ללא צורך בהוכחת אשם מצד הנוהג ברכב. עם זאת, עדיין קיימות התדיינויות רבות בנושא החבות. מתעוררות לא אחת שאלות אם התאונה היתה תאונת דרכים כמובנה בחוק הפיצויים, או אם קיים ביטוח תקף לרכב הנדון מצד חברת הביטוח הנתבעת. מכל מקום, המחוקק ראה ליתן גושפנקא להסדר האמור אשר לניזוק ולמוסד עניין בו, ולהשאירו בתוקף. על כן, אפילו יכולה להיות מחלוקת לגבי ההצדקה שבו, ההסדר הוא מחייב. תשלום 25% לעובד עצמאי - מוצדק 21. לדעתי, יש גם הצדקה עניינית לכך שהוראות סעיף 330 יחולו לגבי עובד עצמאי. כמבואר לעיל, הזכות ל25%- לפי סעיף 330, מותנית בקיומו של צד שלישי אליו זכאי המוסד לחזור לקבלת הגימלאות ששילם לניזוק. מבחינת הניזוק, כולל העובד העצמאי שניזוק, אין זה משנה אם למוסד עומדת זכות חזרה לפי סעיף 328, או שזכות כזו אינה עומדת לו מכוח הוראות סעיף 82 לפקודה. בשני המקרים הנפגע יקבל את הפיצויים המגיעים לו בניכוי גימלאות המוסד, אם מכוח סעיף 82 לפקודה במקרה שהנתבע הוא המעביד, ואם מכוח הפסיקה באותם מקרים בהם הנתבע אינו המעביד. חובת ניכוי תגמולי המוסד מסכום הפיצויים חלה הן במקרה שהמזיק הוא "צד שלישי" והן כשהמזיק הוא המעביד. היא חלה על כן גם במקרה של תביעת עובד עצמאי, בין אם נראה בו "מעביד" לצורך סעיף 82 ובין אם לאו. מה שחשוב מבחינת העובד העצמאי, היא שאלת זכות החזרה של המוסד על המזיק. אם על פי פרשנות סעיף 82 לפקודה זו לא קיימת, לא יהיה זכאי העובד העצמאי ל25%-. האם מוצדקת תוצאה כזו ביחס לעובד העצמאי? 22. הכלל הוא, לפי סעיף 328, שקיימת זכות חזרה על האחראי לפיצוי הניזוק ("הצד השלישי"). כל ניזוק, לרבות עובד שנפגע בתאונה שהינה גם תאונת עבודה, זכאי ל25%- מהמזיק, אם המזיק אינו מעבידו. למה לא נראה את מצבו של העובד העצמאי אשר אין לו מעביד, שכן אין לראותו כמעביד של עצמו, כמי שזכאי ל25%- כמו כל עובד אחר, אשר האחראי לפצותו אינו מעבידו? המקרה הרגיל של עובד התובע את נזקיו, הוא כשהאחראי לתאונה הנו אחר ולא מעבידו. כך, כשהעובד נפגע בתאונה בדרכו לעבודה על ידי רכב אחר או גורם אחר. כך, כשהוא נפגע במסגרת עבודתו על ידי מי שאינו מעבידו או עובד שלו. המקרה הרגיל הוא, על כן, זה שלמוסד יש זכות חזרה על האחראי לפיצוי העובד אשר נפגע בתאונה. חריג לכך קיים, על פי סעיף 82 לפקודה, כשהאחראי לפיצויו של העובד הוא מעבידו. למה לא יושווה מצבו של העובד העצמאי לעובד שאין לו מעביד החייב בפיצויו - וזה המצב העובדתי לאמיתו - ולא לעובד אשר עומדת לו תביעה נגד מעבידו? נוכח הפרשנות לסעיף 82 כפי שהצענו לעיל, זו התוצאה המתבקשת. כל שרצינו להוסיף כאן הוא, שהתוצאה המתקבלת הינה גם סבירה בהעמידה את העובד העצמאי, אשר אין לו מעביד, במצב דומה לזה של עובדים אחרים אשר נפגעו בתאונה המהווה תאונת עבודה, ולא מעבידם חייב לפצותם על נזקיהם. אין, לדעתי, הצדקה לפגוע בעובד העצמאי כתובע אשר יש לו זכות לקבלת 25% לפי סעיף 330 על ידי קביעה בלתי מציאותית שכמוהו כמעביד של עצמו. אין להעניש את העובד העצמאי רק בשל היותו עצמאי. השוואת תביעתו של עובד עצמאי בתאונה עצמית לתביעה של עובד את מעבידו ולא לעובד התובע את מי שאינו מעבידו, מביאה לתוצאה שהיא בלתי צודקת ובלתי מתקבלת על הדעת מבחינתו של העובד העצמאי, הנושא בתשלום דמי הביטוח למוסד. עובד אשר נפגע בתאונת עבודה ולא נשא בדמי הביטוח למוסד, יוכל לתבוע ממזיק שאינו מעבידו 25% מגובה נזקיו, ואילו עובד עצמאי, אשר שילם את דמי הביטוח, התובע את מבטחו - ולא את מעבידו, באין לו מעביד אשר חייב בפיצויו - לא יהיה זכאי לקבל 25%. אכן, הגישה הרואה בעובד עצמאי "מעביד" לצורך סעיף 82 הינה מלאכותית ואינה נותנת משקל מתאים לכך שהעובד העצמאי הוא התובע ואין הצדקה לקפחו לעומת עובד אחר אשר תובע צד שלישי שאינו מעבידו. גישה זו עושה שימוש בהוראות סעיף 82 לפקודה, אשר נועדו להקל על מעביד נתבע אשר שילם את דמי הביטוח למוסד, במצב בו הנתבע אינו מעביד אשר שילם את דמי הביטוח למוסד כדי לפגוע ב תובע , עובד עצמאי, אשר שילם את דמי הביטוח. לא סביר בעיני, שהעובדה שהעובד העצמאי נשא בדמי הביטוח למוסד, תפעל להרעת מצבו לעומת עובד "רגיל" שהמזיק אינו מעבידו, אשר לא נשא בדמי הביטוח. מבחינת התוצאה הצודקת המתבקשת לעניין זה, ראוי יותר להשוות את מצבו של העובד העצמאי לעובד אשר אינו תובע את מעבידו מאשר לעובד אשר תובע את מעבידו, שאחרת נמצא עצמנו מענישים את העובד העצמאי על עצם היותו עצמאי. 23. בפיסקה 14 של פסק דינה מביאה חברתי השופטת שטרסברג-כהן דוגמה אשר מבליטה, לדעתה, את האבסורד, אם נגרוס שחברת הביטוח המבטחת את השימוש ברכב של העובד העצמאי היא צד שלישי לעניין סעיף 330 לחוק הביטוח לאומי. הדוגמה היא של תאונת דרכים בה נפגעו, כשהם נוסעים באותו רכב, העובד העצמאי הנוהג ברכבו, ועובד שלו הנמצא ברכב. אומרת על כך חברתי: "לגבי הגימלה שישלם המל"ל לעובד, לא יהיה המל"ל זכאי לשיבוב מהמבטחת והעובד לא יהיה זכאי לחלק מהגימלה. כך נפסק, כאמור, בעניין אלגריסי . אולם ככל שמדובר בעובד העצמאי, אם חברת הביטוח תחשב כ'צד שלישי', הרי שהמל"ל יהיה זכאי לחזור אל המבטחת ולשבב את אשר שילם לעובד העצמאי והעובד העצמאי יהיה זכאי לחלק מהגימלה, כאמור. מצב כזה הוא אנומלי ובלתי מתקבל על הדעת, שהרי בשני המקרים הן דמי הביטוח למל"ל והן הפרמיות למבטחת יצאו מאותה הקופה ממש". צר לי, אך איני מוצא כל אנומליה בתוצאה זו. צריך לזכור, כי השאלה המכרעת אינה מאיזו קופה משולמים דמי הביטוח למוסד ופרמיית הביטוח למבטח. לצורך ענייננו, השאלות החשובות - על פי סעיף 82 לפקודה - הן מי משלם את דמי הביטוח למוסד, והאם מי שמשלמם הוא גם הנתבע, החייב בפיצויים לנפגע בתאונה. התשובה לכל אחת משאלות אלה צריכה להקבע לגבי כל אחד "מנוסעי המכונית" בנפרד, על פי הנסיבות הנוגעות לו. סיכום 24. אם לסכם את האמור לעיל, דעתי היא שהפירוש המוצע על ידי הוא התואם את לשון סעיף 82 לפקודה. פירוש זה תואם גם את תכליתו של הסעיף, אשר באה למנוע את חובת שיפוי המוסד רק כשזו מוטלת על האחראי לפיצוי הניזוק, אשר הוא גם זה ששילם את דמי הביטוח למוסד בגין הניזוק. עובד עצמאי אינו אחראי לפיצוי הניזוק (הוא עצמו). עובד עצמאי התובע מזיק לפי הפקודה זכאי ל25%- על פי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, ואין הצדקה לשלול זכות זו ממנו כשהוא תובע את מבטחו לפי חוק הפיצויים. במקרה של תביעת עובד עצמאי את המבטחת לפי חוק הפיצויים, בתאונה עצמית, המבטחת היא "הצד השלישי" לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. כך נקבע בפרשת כהנקא, ואיני רואה לסטות מהלכה זו. הואיל ולא המבטחת שילמה את דמי הביטוח למוסד, אין מניעה שהמוסד יחזור עליה להשבת הגימלאות ששילם וישלם לניזוק העובד העצמאי, ולאחרון עומדת הזכות, בתנאים הקבועים בסעיף 330, לקבל 25% מגובה נזקיו. 25. א. לו דעתי נשמעה, היה הערעור בתיק רע"א 686/97 נדחה. בערעור זה נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי בתביעתו של עובד עצמאי עקב תאונת דרכים נגד המבטחת שלו, הוא אינו "מעביד" במובן ססעיף 82 לפקודה. כן הייתי מחייב את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ש"ח. ב. את הערעורים בתיקים ע"א 5624/97 וע"א 4081/97 הייתי מקבל. בשני ערעורים אלה, שהוגשו על ידי המוסד, טוען המוסד לזכות חזרה על המבטחות לתשלום תגמולים ששילם לעובד עצמאי אשר נפגע בתאונת דרכים שהיתה תאונה עצמית, אשר היתה גם תאונת עבודה. טענותיו נדחו על ידי בתי המשפט המחוזיים, ולדעתי טענותיו בדין יסודן. יוזכר בעניין זה, כי תביעת המוסד בכל אחד משני התיקים נגד כל אחת מהמבטחות נשענה על חוזה בינו ובין כל אחת מהן ולא על הוראות סעיף 328 לחוק. אך מקובלת עלי דעת חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, כי בחוזה בין המוסד לכל אחת מהמבטחות היתה כוונת הצדדים לאמץ את הסדר השיפוי הקבוע בסעיפים 328 ו330- לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודה (פרט לעניין שיעור השיפוי). לדעתי, על כל אחת מהמבטחות בשני התיקים הנ"ל חלה חובה לשפות את המוסד על פי תנאי החוזה שבינה לבין המוסד. כן הייתי מחייב את כל אחת מהמבטחות לשלם למוסד הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים לפסק-דינו של השופט אור. המשנה לנשיא הוחלט ברוב דעות כאמור בסעיף 29 לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, כ"ה בתשרי תש"ס (5.10.99). נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 97006860. J15	[ "כלל - חברה לביטוח בע\"מ המשיבה בע\"א 5624", "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל\"ה1975", "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ\"ח1968", "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ\"ה1995", "חוק מ1968", "חוק בשנת 1965", "חוק הביטוח הלאומי, תשי\"ד1953", "חוק הפיצויים, או מכוח עילה חוזית על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש\"ל1970", "חוק הביטוח הלאומי נחקק בשנת 1953", "סעיף זה בא להסדיר את היחס בין פקודת הנזיקים לבין חוק הביטוח הלאומי, תשי\"ד1953", "פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש\"ח1948", "חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ\"ה1995", "חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל\"ה1975", "פקודה ), ואם מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל\"ה1975", "חוק הביטוח הלאומי, התשי\"ד1953", "פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש\"ל1970" ]	693
61,697	ב בית המשפט העליון רע"א 686/97 ע"א 4081/97 ע"א 5624/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת ברע"א 686/97 : מנורה - חברה לביטוח בע"מ המערער בע"א 4081/97 ובע"א 5624/97: המוסד לביטוח לאומי נגד המשיבים ברע"א 686/97 : 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן, קטין 7. תמר שמעון, קטין 8. תמר סיון, קטינה 9. תמר יצחק, קטין המשיבה בע"א 4081/97: כלל - חברה לביטוח בע"מ המשיבה בע"א 5624/97: קורנהיל - חברה לביטוח בע"מ החלטה לאור חשיבות העניין, הננו סבורים שיש להרחיב את ההרכב. ניתנה היום, ח' באדר התשנ"ט (24.2.99). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006860. A16 /דז/	[ "כלל - חברה לביטוח בע\"מ המשיבה בע\"א 5624" ]	694
62,014	בבית המשפט העליון רע"א 686/97 ע"א 4081/97 ע"א 5624/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת ברע"א 686/97 : מנורה - חברה לביטוח בע"מ המערער בע"א 4081/97 ובע"א 5624/97: המוסד לביטוח לאומי נגד המשיבים ברע"א 686/97 : 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן, קטין 7. תמר שמעון, קטין 8. תמר סיון, קטינה 9. תמר יצחק, קטין המשיבה בע"א 4081/97: כלל - חברה לביטוח בע"מ המשיבה בע"א 5624/97: קורנהיל - חברה לביטוח בע"מ החלטה ערעורים אלה יישמעו, בדרך של סיכומים בכתב, על ידי השופטים הבאים: הנשיא א' ברק המשנה לנשיא ש' לוין השופט ת' אור השופטת ט' שטרסברג-כהן השופט י' אנגלרד. ניתנה היום, ח' באדר התשנ"ט (24.2.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006860. A17 /דז/	[ "כלל - חברה לביטוח בע\"מ המשיבה בע\"א 5624" ]	695
14,353	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4711/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר העותר ת: רוטנשטרייך אביבה נגד המשיב ה: האוניברסיטה העברית-ירושלים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) בשם העותר ת: עו"ד קשת כהן בקי , עו"ד גרטנר דניאל בשם המשיב ה: עו"ד קליר דורון החלטה צו על-תנאי כמבוקש. 30 ימים לתשובה. ניתנה היום, ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97047110. G02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4711/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר העותרת: רוטנשטרייך אביבה נגד המשיבה: האוניברסיטה העברית-ירושלים צו על-תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבה והמורה לה להתייצב וליתן טעם: 1. מדוע לא תקבע כי העותרת היתה בגדר אדם הכשיר להיות עורך דין בהיותה בעלת השכלה משפטית גבוהה; 2. מדוע סירבה לבקשתה של העותרת לפי סעיף 25(2) לחוק לזכות בהכרה בתוארה הזר ועל ידי כך להיכלל בין בעלי ההשכלה המשפטית כאמור באותו סעיף. 3. מדוע קבעה המשיבה כי העותרת זכתה בתוארה במסגרת לימודים אקסטרניים, כאשר במציאות אין לכך גל אחיזה ואין כל אישור לכך כי המוסד האקדמי בון למדה העותרת מקיים לימודים מסוג זה. 4. מדוע קבעה המשיבה כי היעדרה של העותרת מחלק מהשיעורים מהווה קריטריון ועילה להימנע מהכרה בתואר שקיבלה בחו"ל. 5. מדוע לא יקבע בית המשפט כי ההנחיות הפנימיות שהוצאו ע"י המשיבה תחת השם "כללים בעניין הכרה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים בלימודי משפט בחו"ל (אנגליה וארה"ב) לפי סעיפים 25 ו25-(2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א1961- (להלן - "החוק")" ובמיוחד הנחיה מס' 7 אינן חלות על העותרת אשר סיימה חוק לימודיה במשפטים ברומניה. 6. מדוע לא יקבע ביהמ"ש כי ההנחיה מס' 7 הנ"ל סותרת את האמור בסעיף 25(2) לחוק ולחילופין חורגת מהסמכות הקבועה בדין ועל כן הינה בטלה. גם אם יקבע כי ההנחיה מס' 7 חלה על העותרת וכן כי הנחיה זו תקפה, אין לתת גושפנקא לפירושה של המשיבה להנחיה זו ולהלכה על התואר שקיבלה העותרת, בהסתמך בה על העובדה הבלתי נכונה כי הלימודים בפקולטה למשפטים בבוקרשט הינם אקסטרניים. 7. מדוע לא יקבע כב' בית המשפט כי התחשבות המשיבה בהיקף נוכחות העותרת בשיעורים או ברומניה, חורגת מהסמכות הקבועה בדין, ומהווה פגיעה בחופש העיסוק של העותרת מבלי שניתנה לכך הסמכה מפורשת בדין. 8. מדוע לא יבטל כב' בית המשפט את הכללים ואת החלטתה של המשיבה בהיות הקריטריון של נוכחות התלמיד בשיעור קריטריון המפלה בין תלמידים הלומדים בארץ אשר לגביהם לא חלה חובת נוכחות בשיעורים, למעט במספר מצומצם של תרגילים, לבין תלמידים שלמדו מחוץ לישראל. 9. מדוע לא יבטל כב' בית המשפט את החלטתה של המשיבה הנוגעת לעותרת מהטעם כי החלטה זו נגועה בשרירות לב ובחוסר סבירות קיצוני וגורמת לעותרת נזק ללא תקנה שלא היה באפשרותה לצפותו לאור הוראותיו הברורות של החוק. 10. לחילופין, מדוע לא תאפשר המשיבה לעותרת להשלים את לימודיה באופן חלקי ע"י עמידתה בבחינה נוספת במסגרת הבחינות של לשכת עורכי הדין, כך שאם תעמוד בבחינות אלה, תזכה הן להכרה מטעם המשיבה והן לאפשרות להתחיל התמחותה, כאמור בחוק. המשיבה תגיש תשובתה, אם רצונה בכך, תוך 30 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית-המשפט ולבעלי-הדין ישירות. ניתן היום, ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) שמריהו כהן, מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97047110. G02	[ "חוק לשכת עורכי הדין תשכ\"א1961" ]	697
34,595	ב בית המשפט העליון בג"ץ 8707/96 בג"ץ 4711/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט ' טירקל העותר: יגאל קרסיק (בג"ץ 8707/96) העותר ת : רוטנשטרייך אביבה (בבג"ץ 4711/97) נגד המשיב ה : האוניברסיטה העברית בירושלים עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: ח' באייר תשנ"ח (4.5.98) בשם העותר: עו"ד יצחק יעקב דוידסון (בג"ץ 4711/97) בשם העותרת: עו"ד דניאל גפנה (בג"ץ 8707/96) בשם המשיבה: עו"ד דורון קליר פסק-דין העותר בבג"ץ 8707/96 (להלן - העותר) הוא בוגר בלימודי משפט של האוניברסיטה הממשלתית בעיר אודיסה שבמדינת אוקראינה. הוא ביקש הכרה של האוניברסיטה העברית בלימודי המשפט שלמד באודיסה לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין. האוניברסיטה העברית סרבה בטענה שכל לימודיו של העותר נעשו בהתכתבות, לשון אחרת, בלי שהיה נוכח במהלך הלימודים באוניברסיטה שבאודיסה. כעניין שבעובדה מוסכם על העותר כי הוא לא היה נוכח כלל בלימודי המשפט באוניברסיטה שבאודיסה אלא רק לצורך השתתפות בבחינות. אף-על-פי כן הוא טוען כי הוא זכאי על פי דין להכרה לפי סעיף 25(2) לחוק. העותרת בבג"ץ 4711/97 (להלן - העותרת) סיימה את הלימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בוקרסט שברומניה. אף היא ביקשה הכרה של האוניברסיטה העברית לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין, ואף היא נתקלה בסירוב. היא, להבדיל מן העותר, טוענת כי השתתפה במקצת השעורים בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת בוקרסט. אכן, גליון היציאות מישראל והכניסות לישראל של העותרת, אותו צירפה לבקשת ההכרה, מלמד כי במשך שלוש שנות הלימוד 1993/94, 1994/95 ו1995/96- - בהן סיימה תקופת לימודים של ארבע שנים, כנדרש בלימודי המשפט ברומניה - שהתה מחוץ לישראל תקופות זמן מסויימות. עם זאת, כפי שעולה מגליון זה, היו אלה, בשתי השנים הראשונות, בהן סיימה תכנית לימודים של שלוש שנים, תקופות קצרות באופן יחסי: בשנת הלימודים 1993/94 (אוקטובר 93 עד יוני 94) שהתה ברומניה 39 ימים מתוך 257 הימים של שנת הלימודים; בשנת הלימודים 1994/95 - 44 ימים מתוך 257 ימים. בשנת הלימודים השלישית 1995/96 שהתה תקופה ממושכת יותר: 144 ימים. הטענה הראשונה של העותר והעותרת היא שאין לאוניברסיטה העברית סמכות למנוע הכרה מן הלימודים של העותרים. סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין מסמיך את האוניברסיטה להכיר או שלא להכיר "במוסד בחוץ-לארץ". והנה, גם האוניברסיטה שבאודיסה וגם האוניברסיטה שבבוקרסט הוכרו על ידי האוניברסיטה העברית לצורך סעיף 25(2) לחוק זה. כיוון שכך, הם טוענים, אין האוניברסיטה העברית מוסמכת למנוע הכרה ממסלול לימודים מסויים, או מצורת לימודים מסויימת, כגון לימודים בהתכתבות, מאוניברסיטה שהוכרה. לאחר שהעותר והעותרת עמדו בבחינות של האוניברסיטה, זה באודיסה וזאת בבוקרסט, והתעודות שלהם מוכרות, זו באוקראינה וזו ברומניה, הן צריכות להיות מוכרות גם בישראל. טענה זאת אינה מקובלת עלינו. הסמכות להכיר במוסד בחוץ-לארץ, שהוענקה לאוניברסיטה העברית בסעיף 25(2) לחוק, מאפשרת לאוניברסיטה לתת למוסד כזה גם הכרה חלקית או הכרה מסוייגת, לפי מסלול הלימודים, צורת הלימודים, וכיוצא בזה. פרשנות כזאת של הסעיף נדרשת על פי תכלית החוק. שהרי תכלית החוק היא להפקיד את האוניברסיטה העברית על הרמה הנאותה של ההשכלה המשפטית המוענקת על ידי המוסד בחוץ-לארץ. תכלית זאת דורשת שהאוניברסיטה העברית תוכל לתת הכרה למסלול לימודים עיקרי של מוסד בחוץ-לארץ ולמנוע הכרה ממסלול לימודים משני; לתת הכרה לתכנית או צורת לימודים אחת ולמנוע אותה מתכנית או צורת לימודים אחרת; הכל על פי שיקולים ענייניים של מהות הלימודים ורמת הלימודים, לפי שיקול הדעת של האוניברסיטה העברית. השאלה היא, אם השיקול של לימודי התכתבות, כלומר, לימודים שלא בדרך של נוכחות באולם הלימודים, הוא שיקול חוקי לצורך זה. כדי שבית המשפט יפסול שיקול זה, עליו לומר כי זהו שיקול בלתי-ענייני או בלתי-סביר. אך אין בידינו לומר לא זאת ולא זאת. האוניברסיטה העברית היא, לעניין זה, הרשות המוסמכת. בידה הנסיון והמומחיות. לכן הפקיד המחוקק סמכות זאת בידיה על פי שיקול דעתה. על פי שיקול דעתה, היא רואה לנכון לייחס משקל רב ללימודים של תורת המשפט בדרך של הוראה פרונטלית, היא הדרך המקובלת ללימודי משפט לא רק באוניברסיטה העברית אלא בכל המוסדות להוראת משפט בישראל. אין יסוד לבית המשפט לומר כי עמדה זאת של האוניברסיטה העברית שגוייה או מופרכת באופן או במידה המצדיקים ביטולה. השוו בג"ץ 3844/93 פוטישמן נ' המנהל לפי פקודת רופאי השיניים , פ"ד מח(5) 177, 181. עדיין יש לעותר ולעותרת טענה נוספת. הם טוענים כי מבחנים שנקבעו ופורסמו על ידי האוניברסיטה העברית לעניין מתן הכרה לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין, כבר בשנת 1986, שללו במפורש הכרה מלימודים אקסטרניים, אך זאת רק לגבי לימודי משפט באנגליה או בארה"ב. מסתבר כי אותו זמן לא פורסמו כלל מבחנים לגבי הכרה בלימודי משפט במדינות אחרות, לרבות אוקראינה ורומניה. מכלל הן מבקשים העותר והעותרת ללמוד לא. אך אין זה הגיוני. מבחינת ההגיון מה שיפה לאנגליה וארה"ב יפה גם לאוקראינה ורומניה. מי שהתכוון ללמוד משפטים באוקראינה או ברומניה או בכל מדינה אחרת, ושאל את האוניברסיטה העברית אם היא תכיר בלימודים בהתכתבות, קיבל תשובה שלילית. העותר והעותרת, ככל הידוע, לא שאלו. מכל מקום, הם לא טוענים כי התעניינו באוניברסיטה העברית ונאמר להם כי גם אם ילמדו באוקראינה או ברומניה בדרך של התכתבות יוכרו הלימודים על ידי האוניברסיטה העברית. לכן הם לא רכשו לעצמם אינטרס הסתמכות. אכן, מבחינה משפטית המבחנים שנקבעו לאנגליה ולארה"ב אינם חלים על אוקראינה ורומניה. כיוון שכך, חל על לימודים אלה רק סעיף 25(2) לחוק. סעיף זה מעניק לאוניברסיטה העברית שיקול דעת. לפיכך השאלה היא אם נפל פגם משפטי בהפעלת שיקול הדעת לגבי העותר והעותרת. לשון אחרת, האם השיקול המונע הכרה בלימודים על יסוד התכתבות הינו שיקול זר או מופרך. על כך כבר השבנו בשלילה. התוצאה היא, לגבי העותר, המודה כי קיים את כל לימודיו ללא נוכחות באולם ההרצאות, שיש לדחות את עתירתו. לגבי העותרת המצב שונה במידת מה, בשל טענתה כי השתתפה באופן חלקי בלימודים. אולם שעור ההשתתפות שלה, כפי שהוא עולה מגליון היציאות והכניסות לישראל, לא יכול היה להיות אלא קטן. לפיכך אין אנו רואים הצדקה להתערב בהחלטת האוניברסיטה לגבי העותרת, ואנו דוחים גם את עתירתה. בסוף הדיון הודיע בא-כוח האוניברסיטה העברית בתשובה לשאלת בית המשפט, כי האוניברסיטה תהיה מוכנה להכיר באופן חלקי בלימודי העותר והעותרת בחוץ-לארץ, אם הם יקבלו על עצמם להשלים את לימודי המשפטים שלהם במוסד מוכר בישראל, על פי תכנית שתיקבע על ידי האוניברסיטה העברית. העותרת והעותר יכולים, אם ירצו, לבוא בדברים עם האוניברסיטה העברית כדי להכין, לכל אחד מהם, תכנית לימודים כזאת, שתוכל בסופו של דבר להקנות להם את ההכרה הנכספת. זה מקרוב, לאחר שהוגשו עתירות אלה, קבעה האוניברסיטה העברית ופירסמה ברשומות מבחנים להכרה בלימודי המשפט בחוץ-לארץ, בכל מדינה ומדינה, ובהם כתוב במפורש כי "לא יוכרו לימודי התכתבות או כל לימודים אקסטרניים אחרים". יש לקוות כי הבעיות שהועלו בעתירות שלפנינו לא יחזרו יותר. העותר והעותרת הם, מבחינה זאת, בגדר דור המדבר. ראוי שהאוניברסיטה העברית תתחשב בכך אם תתבקש על ידיהם לקבוע להם תכנית לימודים בישראל שתזכה אותם בהכרה לפי חוק לשכת עורכי הדין. לפיכך החלטנו לדחות את שתי העתירות. ניתן היום, ח' באייר תשנ"ח (4.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97047110. I07	[ "חוק לשכת עורכי הדין, כבר בשנת 1986" ]	700
46,807	ב בית המשפט העליון ע"א 719/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער : אהרון יוסף נגד המשיבים : 1. אהרוני אמנון 2. אהרוני איבון 3. סוציאנו ארנה סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים בגודל 4 A . ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות, גודל גופן 11, תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא. 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער. 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ו באב תשנ"ט (8.8.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007190. P05	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	710
90,365	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 719/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט ע' ר' זועבי המערער : יוסף אהרן נגד המשיבים : 1. אמנון אהרוני 2. איבון אהרוני 3. ארנה סוציאנו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.12.96 בתיק עז' 1282/95 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברנר תאריך הישיבה: י"ט בשבט התש"ס (26.01.2000) בשם המערער : עו"ד ליאון יוסף בשם המשיבים : עו"ד ירון רבינוביץ פסק-דין הנשיא א' ברק: בני זוג ערכו צוואות הדדיות. לאחר זמן ביקשו לבטלן. על פי עצת עורך דינם, חתם כל אחד מהם על תצהיר, בו הוא מבטל את צוואתו. עורך הדין אישר בחתימתו את נכונות הצהרתם. לאחר מות בני הזוג התעוררה השאלה - והיא המונחת לפתחנו - האם הצוואות שערכו בני הזוג תקפות, או שמא בוטלו כדין? העובדות 1. בני הזוג מסעודה אהרן ומאיר אהרן ערכו (ביום 12.8.1985) צוואות הדדיות. הצוואות היו בעדים ונערכו על ידי עורך הדין חדד. כל אחד ציווה כי במותו יעבור רכושו לבן זוגו. כן נקבע כי אם בן הזוג לא יהא אותה עת בחיים, יעבור הרכוש לבנם יוסף אהרן (המערער לפנינו). כעבור ארבע שנים התקשרו בני הזוג עם עורך דינם, מר חדד. הם ציינו באוזניו כי ברצונם לבטל את צוואותיהם. לאחר מספר ימים (ביום 4.9.89) באו השניים למשרדו של עורך הדין. הם חזרו והדגישו כי ברצונם לבטל את הצוואות שעשו. כן ציינו, כי אין ברצונם לערוך צוואה חדשה, וכל רצונם אינו אלא שרכושם יחולק על פי דין, שווה בשווה, בין ילדיהם. בו במקום ערך עורך הדין תצהיר, בזו הלשון: " תצהיר אני הח"מ מסעודה אהרן... לאחר שהוזהרתי כי עלי לאמר את האמת וכי אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר בזה בכתב כדלקמן: 1. אני המצווה עפ"י שטר צוואה מיום (12.8.85) כ"ה אב תשמ"ה (להלן - 'הצוואה'). 2. הנני מבטלת את הצוואה, לכל דבר ועניין וצוואה זו בטלה ומבוטלת כלפי כולי עלמא. 3. ידוע לי כי עובר לביטול צוואתי הנ"ל, יחולק כל עזבוני בין כל יורשי עפ"י דין. 4. ביטול צוואתי זו נעשה על ידי בדעה צלולה בלא כל אונס או כפיה או השפעה אחרת. 5. הנני מצהירה כי זה שמי, זו חתימתי ותוכן תצהירי אמת. (-) מסעודה אהרן הנני מאשר בזה כי ביום 4.9.89 הופיעה בפני עורך דין א' חדד במשרדי ... גב' מסעודה אהרן... ואחרי הזהרתיו... אישר את נכונות הצהרתו הנ"ל וחתם עליה. (-) עו"ד חדד". על תצהיר דומה חתם מאיר אהרן. 2. בני הזוג הלכו לעולמם. הבן יוסף אהרן (המערער בפנינו) ביקש לקיים את הצוואות של הוריו. לטענתו, הביטול אינו תופס, אם משום שלא נעשה בדרך שעושים צוואה, ואם משום שלא בטוח כלל כי המצווים הבינו את משמעות חתימתם. שלושת אחיו ואחיותיו (המשיבים בפנינו) התנגדו לכך. הם טענו שהצוואות בטלות, ועל כן יש לחלק העזבון בין ארבעת הילדים, כאמור בדיני הירושה על פי דין. לעניין הבנתם של המצווים, ציינו המשיבים כי טיעון זה לא הופיע כלל בתצהירו של המערער, ויש להתעלם ממנו. בית המשפט המחוזי (השופט ברנר) קבע כי הוכחה בפניו גמירות דעתם של המצווים לבטל את הצוואות. אמת, בביטול הצוואה נפל פגם - בעיקר, היעדר חתימה שניה על התצהירים - אך פגם זה ניתן לתיקון מכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה). על פסק זה הוגש הערעור שלפנינו. המסגרת הנורמטיבית 3. סעיף 36 לחוק הירושה קובע: " ביטול על ידי המצווה 36. (א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה. (ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת". בכך בא לכדי ביטויו עקרון חוקתי מרכזי לפיו עריכת הצוואה היא ביטוי לכבודו של המצווה ולקניינו (ראו ע"א 724/87 כלפה נ' גולד , פ"ד מח(1) 22, 28; ע"א 1212/90 קרן לב"י נ' בינשטוק , פ"ד מח(3) 705, 732). ברצותו - עושה צוואה; ברצותו - נמנע מלעשות צוואה; ברצותו - משנה או מבטל צוואה שעשה; ברצותו - משאיר את הצוואה ללא כל שינוי או ביטול. עניין לנו באוטונומיה של הרצון הפרטי, אותה עלינו לכבד. על כן, כל הוראה - אם בצוואה ואם מחוצה לה - לפיה המצווה לא ישנה או יבטל את צוואתו - אינה תופסת (ראו סעיף 27 לחוק הירושה). אכן, העקרון הכללי לפיו עלינו לכבד את רצונו של המת משתרע הן על רצונו לערוך צוואה והן על רצונו לבטלה. חוק הירושה קובע הוראות הן באשר לרצון הראשון (עריכת צוואה) והן באשר לרצון השני (ביטול הצוואה). השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם בנסיבות העניין שלפנינו קויימו דרישות החוק באשר לביטול הצוואה? 4. בחינתן של הוראות החוק בעניין ביטול צוואה על ידי המצווה מלמד כי חוק הירושה מבחין בין שלוש דרכי ביטול. הראשונה , ביטול על ידי השמדה; השניה , ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה; השלישית , ביטול משתמע על ידי עריכת צוואה חדשה. מבין שלוש דרכים אלה, עניין לנו בדרך השניה לביטול צוואה. על פיה, ניתן לבטל צוואה באחת מארבע הדרכים אשר חוק הירושה קובע לעריכתה של צוואה (סעיף 18 לחוק הירושה). נמצא, כי ניתן לבטל צוואה בכתב-יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה. ביטול בכתב-יד - כיצד? המצווה מציין בכתב ידו כי הצוואה מתבטלת. כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על ידו (ראו סעיף 19 לחוק הירושה). כתב ביטול בעדים - כיצד? כתב הביטול נערך בכתב. הוא מציין את תאריכו וחתום על ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם, על פני כתב הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם (ראו סעיף 20 לחוק הירושה). ביטול בפני רשות - כיצד? ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב ביטול הצוואה (סעיף 22 לחוק הירושה). ביטול בעל-פה - כיצד? המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה, בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו (ראו סעיף 23 לחוק הירושה). 5. מה מאפיין את ביטולה המפורש של הצוואה באחת הצורות לעשיית הצוואה (להלן - הצהרת הביטול)? הצהרת ביטול הינה פעולה משפטית חד-צדדית, אשר שכלולה אינו מותנה בקליטה על ידי היורשים על פי צוואה. מבחינה זו היא דומה לצוואה. עם זאת, הצהרת הביטול - להבדיל מביטול משתמע על ידי עריכת צוואה חדשה (הדרך השלישית) - אינה צוואה. צוואה היא ייצור "אמבולטורי" (ראו דברי השופט זילברג בע"א 148/52 כספריוס נ' כספריוס , פ"ד ח' 1289, 1292). היא פועלת את פעולתה המשפטית לאחר מותו של המוריש. לא כן הצהרת ביטול. זו פועלת את פעולתה המשפטית מיד. כשם שלא יעלה על הדעת לטעון כי השמדת הצוואה (כגון קריעתה) היא עריכת צוואה חדשה, כך אין זה מתבקש כלל כי הצהרת ביטול מהווה, היא עצמה, צוואה. אמת, הצהרת ביטול נערכת באחת הצורות לעשיית צוואה, אך היא עצמה אינה בהכרח צוואה. עמד על כך הנשיא שמגר בציינו: "כתב הביטול אינו צוואה, שהרי לא מצויה בו כל הוראה מעניקה... אף אם עמידה בדרישות הפורמאליות הקבועות בחוק הירושה כתנאי לתוקפה של צוואה היא תנאי הכרחי לתוקפו של מסמך המבטל צוואה, לא נגזרת מכך בהכרח המסקנה, כי מסמך כזה הינו צוואה..." (ע"א 2622/90 שני נ' לרמר , פ"ד מז(1) 191, 197, 198). ובהתייחסו למסמך המבטל צוואה, כותב פרופ' ש' שילה: "אותו מסמך איננו צוואה למרות שהוא נערך על פי כללי עריכת הצוואה. סעיף 36 איננו מכנה אותו צוואה. תפקידה של הצוואה הוא להנחיל נכסים ולא לבטל הסכמים" (ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה1965- 330 (1992)). אכן, כאשר שיטת משפט ביקשה לקבוע כי הצהרת ביטול חייבת להעשות בצוואה דווקא, הדבר נאמר במפורש (ראו סעיף 1035 לקודקס האזרחי הצרפתי (קוד נפוליאון); סעיף 2254 לקודקס האזרחי הגרמני (הב.ג.ב.); סעיף 679 לקודקס האזרחי האיטלקי). לא כן בישראל, בה מבחין חוק הירושה בין צוואה לבין הצהרת בטלות. 6. הצהרת הביטול היא איפוא פעולה משפטית חד-צדדית (שאינה צוואה). חלים עליה הדינים המיוחדים לה בחוק הירושה. בהיעדר הוראות מיוחדות בחוק הירושה, יחולו עליה - "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים" (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-) - הדינים החלים על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה. ראש וראשון להן, הוראות חוק החוזים (חלק כללי). בהיעדר הוראות בחקיקה זו, יש להקיש מההסדרים הקרובים ביותר (אם בחוק הירושה ואם בחוק החוזים). בהיעדר היקש מתאים, יש לפנות לעקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל (סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם1980-). 7. נתמקד עתה בהיבטים הצורניים של הצהרת הבטלות. אלה קבועים בסעיף 36(א) לחוק הירושה, המפנה אל "הצורות לעשיית צוואה". הפניה זו כפופה, מעצם טבעה, לשינויים המתחייבים ממהות העניין (ראו ע"א 881/80 גמליאלי נ' מונסוף , פ"ד לה(4) 152, 154). כך למשל, בצוואה בעדים צריך המצווה להצהיר בפני העדים כי זו צוואתו (סעיף 20 לחוק הירושה). בשינויים המחוייבים צריך המצווה, המבקש לנקוט בדרך של ביטול בעדים (תהא צורתה המקורית של הצוואה אשר תהא) להצהיר בפני העדים כי זו הצהרתו לביטול צוואתו. 8. מה הדין אם לא קויימו דרישות צורניות אלו או אחרות בהצהרת הבטלות? בכל הנוגע לקיומה של צוואה, נקבע בחוק הירושה כי ניתן לקיימה על אף פגם או חסר בצורתה. סעיף 25 לחוק הירושה קובע: " קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה 25. (א) לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים. (ב) לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19". הוראה זו חלה "בשינויים המחוייבים", גם לעניין צורותיה של הצהרת הבטלות, שכן הוראה זו מהווה חלק מהדינים העוסקים "באחת הצורות לעשיית צוואה" (סעיף 36(א) לחוק הירושה). עמד על כך השופט שמגר בציינו: "אך מובן הוא כי לעניין צורתו של הביטול חלות הוראותיו של סימן א' לפרק השלישי מחוק הירושה, בשינויים הנובעים מן העניין, וניתן לכן ליישם גם את האמור בסעיף 25 לחוק הנ"ל" (ע"א 881/80 לעיל , בעמ' 154). על כן, אם בהצהרת בטלות בעדים המצווה לא הצהיר כי זו הצהרת בטלותו, רשאי בית המשפט לתת תוקף להצהרת הבטלות, ובלבד שלא היה לו ספק באמיתותה של הצהרת הבטלות. 9. על רקע זה קמה ועומדת השאלה - המונחת ביסוד ערעור זה - עד כמה יש לדקדק בצורתה של הצהרת הביטול? האם הדרישות הצורניות המפורטות החלות לעניין עריכת הצוואה, חלות בכל מידת חומרתן גם לעניין הצהרה לביטול הצוואה? האם ההבחנות ההלכתיות - אשר פרשו את סעיף 25 לחוק הירושה - בין "פגם" בהוראה צורנית לעריכת צוואה לבין "חסר" בה, חלות גם לעניין הצהרה לביטול צוואה? תשובתי לשאלות אלה הינה, כי לעניין הצהרת ביטול, יש לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בצורות הפורמליות, ובלבד שבית המשפט שוכנע בגמירת דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה. על כן, אם בית המשפט שוכנע באמיתותה של הצהרת הבטלות, הוא יתן לה תוקף גם אם נפל בהצהרת הבטלות פגם או חסר פורמלי, ובלבד שהדרישות המהותיות בעניין זה תקויימנה. הטעמים המונחים ביסוד גישתי זו הם ארבעה: 10. ראשית , אין להחמיר בהצהרת הבטלות כמו בצוואה עצמה, שכן הצהרת הבטלות אינה צוואה. כפי שראינו, יש להחיל את דיני הצורה של עריכת צוואה על הדינים להצהרת הבטלות "בשינויים הנובעים מן העניין" (הנשיא שמגר בע"א 881/80 לעיל , בעמ' 154), והשינוי העיקרי הנובע מן העניין הוא באופי השונה של הפעולה המשפטית. צוואה היא פעולה משפטית בה אדם מורה כיצד יחולק רכושו לאחר מותו. הדרישות הפורמליות ממלאות מספר פונקציות (או תפקידים). ביניהם יש להזכיר את התפקיד הראייתי, התפקיד הריטואלי, התפקיד ההגנתי והתפקיד המכוון (ראו שילה, לעיל , בעמ' 228; ראו גם ד"נ 40/80 קניג נ' כהן , פ"ד לו(3) 701, 723). פונקציות אלה אינן פועלות במלואן בהצהרת הבטלות. כך למשל, אינני סבור כי להצהרת הבטלות יש תפקיד ריטואלי חשוב. גם תפקידה ההגנתי אינו מרכזי. תפקידה המכוון הוא שולי. לאור מצב דברים זה, אין זה ראוי כלל ועיקר להעביר אל צורותיה של הצהרת הבטלות את כל הדינים, על מלוא חומרתם, החלים בצורות עריכת הצוואה. די בכך שדיני הצורה יקויימו באופן מהותי. כך באופן כללי. בוודאי כך מקום שהצהרת הבטלות היא כללית ומוחלטת, ומתייחסת למלוא הצוואה. 11. שנית , במשפט המשווה מוכרות צורות רבות לביטול צוואה. כך למשל, מכיר המשפט האנגלי בתעודה בכתב שאינה צוואה כדרך אפשרית לביטול צוואה (סעיף 20 ל Wills Act 1837- ). המשפט הגרמני והאמריקני מכירים בפעולות פיזיות פחותות מהשמדה - כגון העברת סימנים על הצוואה - כדרך לביטול צוואה (סעיף 2255 לב.ג.ב.; סעיף 2-507(a)(2) ל Uniform Probate Code- האמריקני). מדינות אחרות מסתפקות בכתיבה על הצוואה המצביעה על רצון לבטלה (ראו סעיף 721 לקודקס האזרחי האוסטרי). חוק הירושה נמנע מכל אלה, והסתפק אך בשתי צורות לביטול מפורש של הצוואה (השמדה, ביטול באחת הצורות לעשיית צוואה). הוא נהג באופן זה, שכן נקודת המוצא היתה שההסדר הקיים רחב דיו כדי להתפרס על כל צורות הביטול האמורות (ראו הצעת חוק הירושה 82 (1952)). אם נפעיל את דיני הצורה של עריכת הצוואה על הצהרת הבטלות, בכל היקפם וחומרתם, התוצאה שתתקבל תהיה שדרכים שונות של ביטול - המקובלות במשפט המשווה - תנעלנה בישראל. תחת גישה ליברלית, המקדימה את ההתפתחויות במשפט המשווה, נסוג לאחור לגישה שמרנית, הנשרכת אחר המקובל במשפט המשווה (ראו Langbein “Excusing Harmless Errors in the Execution of Wills: A Report on Australias Revolution in Probate Law” 87 Colum. L. Rev. (1987) 1, 48 ). 12. שלישית , חוק הירושה מכיר בשתי דרכים לביטול מפורש של צוואה: השמדה והצהרת בטלות. בין שתי דרכים אלה צריכה להיות הרמוניה פנימית. כן צריכה להתקיים הרמוניה פנימית בין שתי דרכים אלה לבין דרך הביטול השלישית, שעניינה ביטול משתמע באמצעות צוואה חדשה. השמדת הצוואה היא פעולה בלתי פורמלית. אין היא דורשת צורה מיוחדת. אין צורך בעדים לשכלולה. אין זה עולה בקנה אחד עם המבנה הפנימי של הוראות החוק אם על צורת הביטול הראשונה (השמדה) נתייחס בלא כל דרישות פורמליות, ואילו על צורת הביטול השניה (הצהרת בטלות) נפעיל את מלוא הדרישות הפורמליות כמו אלה החלות על עריכת צוואה (ראו Langbein “Substential Compliance With The Wills Act", 88 Harv. L. Rev. 489, 522 (1975); Langbein “Excusing Harmless Errors" ibid , at p. 29 ). אכן, מלוא הדרישות הפורמליות מן הראוי שיחולו - כמובן בכפוף להוראות סעיף 25 לחוק הירושה - כאשר המצווה מבטל את צוואתו באמצעות צוואה חדשה. אך כל עוד לא נקט המצווה בצעד זה, והסתפק בהצהרת בטלות, מן הראוי הוא - לשם קיומה של ההרמוניה הפנימית - כי יהא שוני של ממש בין ביטול צוואה על פי הוראות סעיף 36(א) לחוק הירושה, לבין ביטול צוואה על פי הוראת סעיף 36(ב) לחוק הירושה. 13. רביעית , ביסוד דיני הצוואה עומד העקרון הבסיסי של קיום דברי המת. מקורו במשפט העברי ("מצווה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין יב, ע"ב)). הוא מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית (ראו ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נג(2) 817). עקרון זה מן הראוי לו שיחול לא רק בעריכת צוואה אלא גם בהצהרה לבטלותה. כאשר המצווה מביע את דעתו הברורה כי ברצונו לבטל את צוואתו, יש לכבד רצונו זה. אין זה ראוי לסכל רצון זה מנימוקים פורמליים (ראו ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק , פ"ד מב(2) 703, 713). זאת ועוד: כחוט השני עוברת בדיני הצוואה הגישה כי לא הצורה אלא המהות היא העיקר. ידועים דבריו של השופט ח' כהן הכותב: "לא הצורה עיקר אלא התוכן, לא הקנקן אלא מה שיש בו. וכמו דיני היושר מימי עולם, כן המחוקק דנא מביט על כוונת העושה ולא על צורת המעשה" (ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד לב(1) 98, 101). גישה זו יש להפעיל, וביתר שאת, בדיני ביטול הצוואה. לא צורת הביטול עיקר אלא מהותה. אם השופט משוכנע כי המצווה גמר בדעתו לבטל את צוואתו, עליו ליתן תוקף לגמירת דעת זו ובלבד שהדרישות המהותיות בדבר צורת ביטול הצוואה קויימו. 14. פירושן של דרישות הצורה לעריכת צוואה נבחן מספר רב של פעמים בבית המשפט העליון. במספר פסקי דין היתה דעתי דעת מיעוט (ראו בעיקר ד"נ 40/80 קניג נ' כהן , פ"ד לו(3) 701; ע"א 127/87 בדיחי נ' בדיחי , פ"ד מג(4) 341). אין אני חוזר בי מגישתי זו. עם זאת, אין אני מבקש להכניסה בדלת האחורית. אפילו נתמיד בגישה השונה מגישתי לעניין עריכת הצוואה, הנני סבור שיש להכיר בגישתי - המסתפקת במילוי מהותי של דרישות החוק - לעניין הצהרת הבטלות, שהרי לא דין עריכת צוואה כדין ביטולה. דרישות מהותיות בהצהרת הבטלות 16. ציינו, כי הצהרת הבטלות תופסת אם היא מקיימת באופן מהותי את הדרישות הצורניות הנגזרות מהצורות לעשיית צוואה. בחינת המהותיות היא בחינה כוללת. היא לוקחת בחשבון את מכלול ה"יש" ואת מכלול ה"אין". היא מבוססת על הנחת היסוד כי קיימות ראיות מהימנות בדבר גמירת דעת המצווה לבטל את צוואתו. כאשר הנחת יסוד זו מתקיימת, ניתן להכיר בהצהרת בטלות בכתב יד גם אם לא כל הצהרת הבטלות היא בכתב ידו של המצווה. פשיטא שאין צורך בחתימת המצווה או רישום התאריך (השוו סעיף 25(ב) לחוק הירושה). אני מוכן להניח - בלא לפסוק בדבר - כי רישום בכתב יד המצווה המוחק את הוראות הצוואה (תהא צורתה אשר תהא) או המעביר עליה סימני ביטול, מקיימת את הדרישות של צוואה בכתב יד. אשר להצהרת בטלות בעדים, יש לבחון - בצד ראיות על גמירת דעת המצווה - אם הדרישות המהותיות של הצורה התקיימו. דבר זה משתנה ממקרה למקרה. די אם אציין, בדרך השלילה, כי עצם העובדה כי בעריכת הצהרת הביטול השתתף אך עד אחד, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בתוקפה של הצהרת הביטול. פשיטא כי אין לפגום בהצהרת הביטול אם אותו עד יחיד לא אישר במעמד עריכת הודעת הביטול שהמצווה הצהיר בפניו (השוו סעיף 25(א) לחוק הירושה). מן הכלל אל הפרט 17. בערעור שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי כי למצווים (מסעודה ומאיר אהרן) היה רצון ברור לבטל את שתי הצוואות (ההדדיות) אשר נערכו על ידם. ביטול זה נעשה בדרך של תצהיר, חתום על ידי כל אחד משני המצווים. התצהיר נעשה בפני עורך דין שחתם גם הוא על התצהיר. לדעתי, בכך התמלאו באופן מהותי דרישות הצורה באשר לביטול צוואה בעדים. חתימת המצווים ועדותו של עורך הדין מקיימים במקרה שלפנינו באופן מהותי את דרישות הצורה. התוצאה היא כי הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 10,000 ש"ח. ה נ ש י א השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' ר' זועבי : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, ט' באב תש"ס (10.08.00). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007190. A06 /דז	[ "חוק הירושה, התשכ\"ה1965", "סעיף 1035", "סעיף 2254", "חוק החוזים (חלק כללי), התשל\"ג1973", "חוק יסודות המשפט, התש\"ם1980" ]	711
37,755	ב בית המשפט העליון דנ"פ 4603/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אהרן משולם נגד המשיב ה : מדינת ישראל עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 15.7.97, בע"פ 1377/94, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' מצא, מ' חשין, ו-י' קדמי תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשנ"ח (8.4.98). בשם העותר : עו"ד יהודה וינשטיין; עו"ד גלית גוטרמן בשם המשיב ה: עו"ד יהושע למברגר פסק-דין הנשיא א' ברק: ראובן חייב כסף לשמעון. ראובן מחליט להפעיל סחיטה באיומים על שמעון, על מנת שזה יוותר על החוב. במשך למעלה מחודשיים בוצעו כלפי שמעון פעולות של סחיטה באיומים. חלק מהפעולות בוצע מחוץ לישראל, על ידי אנשים שפעלו על פי יוזמתו של ראובן. חלק מהפעולות בוצע בישראל על ידי ראובן עצמו. האם ניתן להעמיד את ראובן לדין בישראל על מכלול פעולות הסחיטה והאיומים? הדין בעניין זה הינו כי עבירה שבוצעה מקצתה בישראל ומקצתה מחוץ לישראל "ניתן להביא את עושה לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום" (סעיף 3 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, בטרם בוטל על ידי חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-). על רקע דין זה, האם ניתן להביא את ראובן לדין בישראל בגין פעולות הסחיטה והאיומים שבוצעו מחוץ לישראל? זו השאלה הניצבת בפנינו בעתירה זו. העובדות 1. בגדרי עתירה זו לדיון נוסף, נתמקד אך באותן עובדות שהן רלבנטיות להכרעתנו. לא נביא, איפוא, אותן עובדות הקשורות באישומים מהם זוכה העותר ושאינם עומדים עוד לדיון. השלד העובדתי הוא, איפוא, זה. העותר (הגר בישראל) חב כספים למתלונן (הגר בארצות-הברית). העותר החליט להפעיל על המתלונן אמצעי סחיטה ואיומים, על מנת להביא את המתלונן לידי ויתור על החוב. להגשמתה של תוכנית זו, החל המתלונן לקבל (החל ב1.12.91-) בביתו שבארצות-הברית שיחות טלפון ובהם איומים (כגון: "אתה תהיה אדם מת בזמן הקרוב מאוד"). היתה זו סידרה של שיחות טלפון אנונימיות. מרביתן בוצעו משטחי ארצות-הברית. בעקבות אחת השיחות הוצת מבנה חניה ליד בית המתלונן. למחרת נתקבלה (על ידי אשת המתלונן) שיחה מאיימת ("תגידי לבעלך שזו היתה אזהרה ובפעם הבאה נפגע בו"). העותר הוא שיזם את מעשי הסחיטה והאיומים (שנמשכו בארצות-הברית עד ה12.2.92-), ובידיו היה הכוח להפסיקם. המתלונן הגיע לישראל. העותר איים עליו אישית בשתי הזדמנויות נוספות (ב11.2.92- וב17.2.92-) בישראל. העותר הועמד לדין בישראל. כתב האישום - עליו לא באה הסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה - פירט את מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בארצות-הברית. כתב האישום לא פירט את עובדות מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל. ההרשעה 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את העותר בסחיטה באיומים, על פי פרטי האישום שהובאו בכתב האישום. כן הורשע העותר בעבירות נוספות (סחיטה בכוח, הצתה, נסיון לקשר וקשר) - מהן זוכה בערעור - ושאינן עומדות לבחינתנו. הוטל עליו עונש מאסר בן שלוש שנים, מהן שנה וחצי לריצוי בפועל. כן הוטל עליו קנס בן 30,000 ש"ח. בהרשיעו את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל, הסתמך בית המשפט המחוזי, בין השאר, על השיחות שנערכו בין העותר למתלונן בישראל. בית המשפט נזקק לשיחות אלה לשם חיזוק התשתית העובדתית לעניין הסחיטה באיומים בחו"ל. עם זאת, הוא לא הרשיע את העותר בגין שיחות אלה. לעניין סמכות השיפוט - הוא העניין המונח ביסוד דיון נוסף זה - נקבע בבית המשפט המחוזי, כי יש לראות בעבירות שביצע העותר מכלול אחד שבוצע במסגרת הקשר ולשם מימושו. עוד נקבע, כי לעניין הסמכות הטריטוריאלית, די בכך שמקצת מסדרת העבירות בוצעו בישראל. "מקצת" זה ענינו מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בארץ. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי הוא מוסמך לדון במעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל, שכן מקצת מעשי הסחיטה באיומים בוצעו בישראל כחלק מהקשר ולשם מימושו, וזאת חרף העובדה שבגין מעשי סחיטה ואיומים אחרונים אלה לא הועמד העותר לדין ולא הורשע בהם. 3. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט א' מצא קבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך להרשיע את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל. לעניין זה נקבע על ידו, כי אין להסתמך על הסחיטה באיומים שבוצעה בישראל, שכן היא לא היוותה חלק מכתב האישום. לדעת השופט מצא, אין גם לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. הטעם לכך הוא כפול: ראשית , משום שמעשי הסחיטה באיומים שנעשו בישראל היו ידועים לתביעה במועד הגשת כתב האישום, וזו בחרה שלא להגיש בגינם כתב אישום; שנית , משום שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן. השופט מ' חשין סבר, כי ניתן להרשיע את העותר בגין סחיטה באיומים שביצע בארצות-הברית. זאת, על סמך ממצא (ללא הרשעה), לפיו ביצע עבירות סחיטה באיומים גם בישראל. השופט חשין סבר כי לא יהיה זה הוגן להרשיע את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל. עם זאת סבר השופט חשין כי, ניתן לראות במכלול מעשי הסחיטה באיומים שביצע העותר (בישראל ובארצות-הברית) עבירת שרשרת אחת. בית המשפט רכש סמכות להרשיע את העותר בגין החוליות הזרות שבשרשרת זו, וזאת על בסיס ממצא (ללא הרשעה), לפיו יתרת החוליות בוצעו בישראל. השופט י' קדמי גרס כי ניתן להרשיע את העותר בביצוע עבירות סחיטה באיומים בישראל, וזאת בהתבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. על בסיס הרשעה זו ניתן לצרף חוליות אלה לחוליות שבוצעו בארצות-הברית, תוך ראיית העבירות כולן כעבירת שרשרת. לאחר עיון בחוות דעתו של השופט חשין, ונוכח העובדה כי נותר בדעת יחיד באשר לשימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, הצטרף השופט קדמי לדעה, כי אפילו לא היה מקום להרשיע את העותר בגין החוליות הישראליות, ניתן להרשיע את העותר בביצוע עבירות הסחיטה באיומים בארצות-הברית, וזאת על בסיס ממצא (ללא הרשעה) כי חלקן של עבירות סחיטה באיומים בוצע בישראל. לאחר שעיין השופט מצא בחוות דעת חבריו, הוסיף וציין כי ספק בעיניו אם בנסיבות העניין שלפנינו מתקיימת עבירת שרשרת, וזאת נוכח מאפייניהם השונים של המעשים שבוצעו בישראל ובארצות-הברית. הטיעונים בפנינו 4. בא כוח העותר העלה בפנינו שלוש טענות עיקריות: האחת , שאין לעשות שימוש, בעניין שלפנינו, בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. בטיעונו זה סמך על פסק דינו של השופט מצא; השניה , כי עבירת השרשרת אינה מוכרת בישראל, וכי הדרך היחידה להכרה בה היא בדרך החקיקה. הטענה השלישית הינה כי אפילו תוכר עבירת השרשרת בישראל, אין לראות במעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל המשכה של שרשרת הסחיטות באיומים שבוצעו בארצות-הברית. בא כוח המדינה טען בפנינו, כי ניתן היה לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. בטיעונו זה סמך על פסק דינו של השופט קדמי. את עיקר טיעונו ריכז בא כוח המדינה בדוקטרינה של עבירת השרשרת. לטענתו, יש להכיר בישראל בדוקטרינה זו, על כל השלכותיה. על פי הדוקטרינה, די בקביעה כי חלק מהיסוד העובדתי בוצע בישראל - גם אם אין הרשעה ביסוד זה - כדי להעניק סמכות לבית המשפט לעניין החוליות שמחוץ לישראל. לטענת בא כוח המדינה, די בממצא כי העותר ביצע חלק ממעשי הסחיטה באיומים בישראל, כדי להקים לבית המשפט סמכות טריטוריאלית. המסגרת הנורמטיבית 5. השאלה המרכזית הניצבת בפנינו עניינה סמכות השיפוט הפלילית של בתי המשפט בישראל. הוראת המפתח קבועה בסעיף 3 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין). הוראה זו קובעת: "סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל לענין עבירות תשתרע על תחום המדינה ומימי חופיה, ולפי חוק - גם מעבר לתחום האמור; עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט, ניתן להביא את עושה לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום". לעניין סמכות השיפוט חלו שינויים עם חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-. בעניין שלפנינו לא חל שינוי בדין. תיקון מס' 39 קובע כי "דיני העונשין של ישראל יחולו על כל עבירת-פנים" (סעיף 12). עבירת-פנים מוגדרת, בין השאר, כ"עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל" (סעיף 7(א)(1)). "עבירה שנעברה... מקצתה בתוך שטח ישראל" (לפי הטקסט החדש) אינה שונה מ"עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט" (לפי הטקסט הישן). 6. הוראת החוק - הישן והחדש - קובעת כי לבית משפט בישראל סמכות שיפוט על עבירת פנים. זו מוגדרת, בין השאר, כעבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט ויתרתה מחוץ לתחום השיפוט. במצב דברים זה, ניתן להביא את העושה לדין בישראל כאילו עשה את כולה בישראל. גדר הספיקות הינו, מהו היקף פריסתו של הדיבור "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט"? בהקשר זה ביססה המדינה את עיקרי טענותיה על הדוקטרינה של עבירת שרשרת. לטענת המדינה, אם חלק מחוליות השרשרת מבוצעות בישראל וחלק מחוליות השרשרת מבוצעות מחוץ לישראל, ניתן לראות בעבירת השרשרת כולה עבירה שמקצתה נעשה בישראל. האם דוקטרינה זו חלה בישראל, והאם יש בה כדי לפתור את הבעיה הניצבת בפנינו? ואם לאו - מהן הנסיבות, אשר בגדרן ניתן לצרכי הסמכות השיפוטית לפצל התנהגות, באופן שמקצתה של העבירה מתבצע בישראל ויתרתה מתבצעת מחוץ לישראל? נפתח בדוקטרינה של עבירת השרשרת. עבירת השרשרת 7. הדוקטרינה של עבירת השרשרת ( delictum continuatum ) מקובלת במשפט הקונטיננטלי. בצרפת היא מכונה infraction continuee (ראה G. Levasseur, Droit Penal General et Procedure Penal 26 (1994); Prandel, Droit Penal 399 (1994) ). בגרמניה היא מכונה Fortgesetztes Delikt (ראה Schonke - Schroder, Strafgesetzbuch, Kommenter (25. Auflage, 1997) ). באיטליה היא מכונה reato continuato . השופט שמגר כינה את ה- delictum continuatum הקונטיננטלי כ"שרשרת עבירות... שאותה רואים כעבירה נמשכת אחת" (ע"פ 535/78 קטורזה נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(1) 517, 529 - להלן, פרשת קטורזה ). מהי עבירת השרשרת הקונטיננטלית, והאם היא חלה בישראל? 8. עבירת השרשרת בתפיסתה הקונטיננטלית, היא "סידרת מעשים מאותו סוג, שנעשו בשלבים שונים, כשבכל אחד מן המעשים מצויים נתונים שעשויים להצמיח רכיב התנהגותי של עבירה בפני עצמה, מאותו סוג, אלמלא היווה הוא חוליה בלבד בתוך מערך אחד של עשייה עבריינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (ש' ז' פלר, יסודות בדיני העונשין 171 (כרך ג', 1992)). בכל אחת מהחוליות של השרשרת מתקיימים כל היסודות הדרושים לאחריות פלילית. עם זאת, בשל מצבן של החוליות כחלק משרשרת, הן מאבדות את זהותן כעבירות עצמאיות, ותחתן בא האיפיון העברייני של השרשרת כולה. כותב פרופ' פלר: "המייחד את עבירת השרשרת הוא שהיא בנויה מיחידות הומוגיניות אשר, פורמאלית, עשויות להיות בעלות אוטונומיה קיומית , פלילית כמובן, בכך שבכל אחת מהן מתקיימים כל הנתונים שבהם מותנית עבירה ספציפית מאותו מין. אולם, אוטונומיה זו של כל חוליה בודדת שלולה ממנה, בשל השתייכותה לקטיגוריה מורחבת, עקב היות כל החוליות שלובות זו בזו באותה מתכונת של שרשרת" ( שם , עמ' 225). טול אדם המקבל קיצבאות חודשיות מרשות שלטונית בטענות שווא. כל נטילת קיצבה מהווה עבירה. עם זאת, בשל היות העבירות השונות עבירת שרשרת, כל עבירה מאבדת את אופיה זה, והיא הופכת חוליה בעבירת שרשרת אחת ( שם , עמ' 224). בדומה, אדם הגונב סחורה ממעבידו. הוא עושה כן באמצעות שרשרת של נטילות. כל נטילה, אילו עמדה בפני עצמה, היתה מהווה מעשה גניבה עצמאי. עם הצטרפותן, מאבדות הגניבות את אופיין היחודי, ותחתן באה עבירת הגניבה כעבירת שרשרת. הוא הדין באדם המוסר סודות מדינה לאוייב. כל מסירה היתה עבירה, אילו עמדה בבדידותה. בהצטרפה לשרשרת, היא מאבדת מאופיה כעבירה עצמאית, ותחתיה באה עבירת הריגול כעבירת שרשרת ( שם , עמ' 227). מסכם פרופ' פלר: "עם סיווג עבירה כאירוע פלילי שבוצע במתכונת של עבירת שרשרת דבוקה בה התדמית של אירוע עברייני מונוליטי עשוי מקשה אחת, על אף ריבוי החוליות שמהן היא מורכבת ועל אף שבכל חוליה מתקיימים כל הנתונים שעשויים להצמיח עבירה נפרדת; אין האירוע נתון עוד לפיצול לריבוי עבירות לפי מבחן כלשהו ולצורך כלשהו" ( שם , עמ' 226). 9. עבירת השרשרת מתאפיינת בהיבט הנפשי. בצד היסוד הנפשי הנדרש לכל חוליה וחוליה, עומד יסוד נפשי נוסף ומרכזי. יסוד זה עניינו "מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה , שמלווה את העשייה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה" ( שם , עמ' 234). עניין לנו, איפוא, בתכנית עבריינית, מחושבת מראש, אשר ביצועה נחלק לחוליות השונות. טול את ראובן הזקוק לכסף, והמחליט לבצע מעשי שוד בבנקים שונים. תהא זו עבירת שרשרת, אם מונחת ביסודה "שיטה המחושבת מראש של עשיית העבירה כולה ושל מימוש החוליות שבה בפרט, ואף ביעד הכולל שבלעדיו כל אחת מן החוליות היא נטולת משמעות כלשהי - מטרייה מנטאלית שיש בה כדי לשלב כל חוליה בזולתה ולראות את כולן ביחד כשרשרת מאוגדת שאינה ניתנת לפירוק" ( שם , עמ' 230). אם החוליות ההתנהגותיות מהוות את הלבנים של מבנה עבירת השרשרת, כי אז ניתן לראות ביסוד המנטלי את המלט המחבר את הלבנים למבנה אחד ( שם , עמ' 233). אם נראה - כדימויו של חברי, השופט חשין - את היסוד ההתנהגותי כאבנים מכוערות של מחרוזות, כי אז ניתן לראות ביסוד המנטלי את הפתיל (הערעור הפלילי, פסקה 14). 10. ביסוד התורה של עבירת השרשרת עומדת המציאות העבריינית. מציאות זו מבוססת על מכלול עברייני אותו תכנן וביצע העושה. מבחינתו שלו - הן מבחינת היסוד הנפשי והן מבחינת היסוד העובדתי - עניין לנו באירוע עברייני אחד; בעשיה עבריינית אחת; בפעילות עבריינית מונוליטית ומלוכדת המהווה מקשה אחת. ובלשונו של פרופ' פלר: "כל קטע התנהגותי שבעבירת השרשרת - מלבד אולי האחרון - מצטייר בעיני העושה רק כמעבר לקטע הבא, על תיאורו המעשי, וכמחובר לשרשרת כולה , עד כדי כך שאלמלא עשיית כל הקטעים, לא היה נעשה אף לא אחד מהם... בכל חוליה התנהגותית של השרשרת טמון יחס מנטאלי אחיד של העושה וכי אותו יחס חובק את תיאורה המעשי של כל חוליה על תנאי מימושה וכן על זיקתה לחוליות הנותרות ולשרשרת כולה, כמתכונות מימוש של משימה קונקרטית אחת ומשותפת, בשיטה מחושבת מראש" (פלר, שם , עמ' 234). הנה כי כן, עבירת השרשרת אינה אך קונסטרוקציה משפטית. היא ביטוי לפעילות עבריינית; היא ביטוי לתופעה הקיימת במציאות "בשטח". הקונסטרוקציה התיאורטית אינה אלא לבוש שהדין נותן למציאות. המציאות היא זו של פעילות עבריינית אחת; הלבוש הנורמטיבי הוא של עבירה פלילית אחת, שתחילתה בחוליה הראשונה וסופה בחוליה האחרונה, תוך שכל החוליות כולן מאבדות מאופיין כעבירות עצמאיות, והופכות להיות, כשמן, חוליות בעבירה אחת אשר ביצועה מותנה במשך זמן. 11. במשפט הקונטיננטלי, בו עוצבה דמותה של עבירה זו, אין היא קונסטרוקציה לשעה; אין היא בעלת תחולה מוגבלת. לעבירת השרשרת קיום בכל תחומי המשפט הפלילי. אין לראות בחוליות השונות חלק משרשרת לעניין אחד, וכחוליות המקימות עבירות נפרדות ועצמאיות לעניין אחר. משנקבע כי קיימת עבירת שרשרת, היא קיימת לכל דבר ועניין. הנה מספר דוגמאות: תקופת ההתיישנות בעבירת שרשרת מתחילה עם סיום החוליה האחרונה; שינוי בחוק הפלילי, המרע עם הנאשם, המתרחש, מבחינת הזמן, בין שתי חוליות, פועל על כל החוליות כולן, בין אלה שהתהוו לפני אותו אירוע ובין אלה שהתהוו לאחריו; חנינה הניתנת במועד שבין התרחשותן של שתי חוליות אינה פועלת על אף אחת מהחוליות, לרבות אלה שהתרחשו בטרם חנינה; משהורשע נאשם בעבירת שרשרת, אין להעמידו שנית לדין בגין חוליה המהווה חלק מהשרשרת, גם אם חוליה זו לא נידונה בפסק הדין המרשיע. העונש המוטל על עבירת שרשרת אינו הצטברות העונשים שניתן היה להטיל על החוליות אילו לא היו חלקים משרשרת אחת, אלא עונש אחד, כפי החמורה שבחוליות. אלה הן אך דוגמאות לעקרון הכללי, המחיל עצמו על כל כללי המשפט הפלילי (המהותי והדיוני). אחד העניינים עליו חלה הדוקטרינה של עבירת השרשרת הוא עניין הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית. על פי תורה זו, כאשר חלקן של החוליות של עבירת השרשרת מבוצעות במדינה וחלקן האחר מבוצעות מחוצה לה, רואים את עבירת השרשרת כולה כמי שבוצעה בתוך המדינה, ועל כן ניתן להביא את העושה לדין באותה מדינה על עבירת השרשרת (המשתרעת על מכלול החוליות) כולה. 12. יתרונותיה של התורה בדבר עבירת השרשרת, לדעת תומכיה, רבים ומגוונים. על פי גישתם, היא נותנת ביטוי למציאות העבריינית ולמכלול העברייני; היא מונעת פיצולו של אירוע עברייני, שעל פי מהותו הפנימית אינו ניתן לפיצול; היא נמנעת מעיוות המציאות העבריינית ומציגה אותה באורח שלם; היא מהווה מחסום בפני עיוות דין ( שם , עמ' 231). פעולתה בתחום המשפט היא "נייטרלית". אין היא פועלת אך לטובת הנאשם ואין היא פועלת אך לרעתו. לעתים ירצה הנאשם לטעון לקיומה (כגון לעניין מעשה בית דין או לעניין הטלת עונש אחד על כל החוליות בשרשרת); לעתים תרצה המדינה לטעון לקיומה (כגון לעניין התיישנות וסמכות שיפוט). 13. חרף יתרונות אלה, ובאיזון הכולל, נראה לנו כי עבירת השרשרת במובנה הקונטיננטלי היא דוקטרינה שאין לה מקום בישראל. חסרונותיה עולים עשרות מונים על יתרונותיה. את מעט היתרונות של דוקטרינה קונטיננטלית זו ניתן להשיג באמצעות התורה בדבר העבירה רבת הפריטים שאינה סובלת מפגמיה של עבירת השרשרת ושעליה נעמוד בהמשך. הטעמים לדחייתה של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת הם שלושה: ראשית , ספק בעינינו, אם לאור אופיה המונוליטי של עבירת השרשרת - לפיו בד בבד עם ההכרה בעבירת השרשרת נעלמת ההכרה באופי העברייני העצמאי של כל אחת מהחוליות - ניתן להכיר בה בגדרי המשפט הפלילי שלנו בלא הוראת חוק מפורשת. טעם זה אינו פשוט כלל ועיקר. מודעים אנו לכך, כי במספר מדינות קונטיננטליות - כגון גרמניה וצרפת - הוכרה עבירת השרשרת בלא הוראת חוק מיוחדת לעניין זה. חרף זאת, הכרה בה בגדרי המשפט הפלילי מעוררת בעיות קשות וסבוכות. לאור משקלם המצטבר של שאר הטעמים, מוכנים אנו להשאיר זאת, בשלב זה, בצריך עיון. עם זאת, אפילו הכרה בדוקטרינה זו אין בה פגיעה בעיקרון החוקיות במובנו הפורמלי, בוודאי שיש בה פגיעה בעיקרון החוקיות במובנו המהותי. אכן, הדוקטרינה של עבירת שרשרת אינה ברורה בהפעלתה; החריגים לה רבים ויוצרים חוסר ודאות באשר להיקף תחולתה. כך, למשל, היש לה תחולה בעבירת הרצח? הניתן לראות ב"רוצח סידרתי" כמי שמבצע עבירת שרשרת במובנה הקונטיננטלי באופן שכל רצח בנפרד חדל להיות עבירה עצמאית? מהו מתחם הזמן שבו פועלת עבירת השרשרת? אב שלפי הטענה אנס את בתו במשך חמש-עשרה שנים - האם ניתן לראות בהתנהגותו עבירת שרשרת הנמשכת תקופה כה ארוכה, והמחייבת, לפי הדוקטרינה הקונטיננטלית, התייחסות אליה כאל עבירה אחת? האם אדם שהחליט להשמיט מהכנסותיו עובר עבירת שרשרת, אם שנים הוא משמיט מהכנסתו, בלא שיקבע לעצמו "גג" לפעילותו? האם ראוי הוא שניתן יהיה תמיד, כעניין שבדוקטרינה, ללא שיקול דעת וללא אפשרות פיצול, לצרף מספר חוליות שעניינן גניבת סכומים קטנים, לשרשרת שעניינה גניבת סכום גדול, ועל ידי כך להרשיע נאשם בעבירת גניבה, שהסכום הגדול הוא מיסודותיה (ראה, למשל, סעיף 390 לחוק העונשין)? דוגמאות אלה ואחרות - שבמשך השנים הוכרו במשפט הקונטיננטלי כחריגים לדוקטרינה של עבירת השרשרת - מלמדות על כך כי גבולותיה אינם ברורים; כי היא יוצרת חוסר וודאות באשר לתחולתה, וכי היא סתומה באשר להיקפה. 14. שנית , היבטים שונים של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת עומדים בניגוד למטרות ולתכליות המונחות ביסוד ההסדרים הנורמטיביים של המשפט הפלילי. אין לשכוח כי ביסוד עבירת השרשרת מונחת התפיסה כי כל אירוע בשרשרת מאבד את אופיו כעבירה עצמאית, והופך אך חוליה בעבירה אחידה, היא עבירת השרשרת, בלא כל אפשרות של פיצול. תוצאה זו נוגדת לעתים קרובות את הטעמים המונחים ביסוד ההסדרים הפליליים. טול למשל את מדיניות הענישה המונחת ביסוד המשפט הפלילי. מדיניות זו מבוססת על האופי העברייני של כל חוליה וחוליה; ביטולו של אופי זה ומיזוגו לאופי של עבירת השרשרת - בלא להעניק בעניין זה כל שיקול דעת - אינו מתיישב תמיד ובהכרח עם מדיניות הענישה הראויה. אכן, יהיה זה בניגוד למדיניות הענישה אם מי שסחר בסם מסוכן מספר פעמים בגדרי עבירת שרשרת יהיה כפוף לעונש מקסימלי הזהה לזה שסחר בסם מסוכן פעם אחת בלבד. תהיה זו סתירה למדיניות הענישה אם מי שביצע מספר מעשי אונס בגדריה של עבירת שרשרת אחת יהא צפוי לעונש המקסימלי הזהה לזה אשר ביצע מעשה אונס אחד בלבד. אך מעבר לכך: תוצאותיה של עבירת השרשרת נוגדות את מטרות המשפט הפלילי אשר באמצעות עבירות ועונשים ביקש להגן על החיים, החירות, הקנין וערכים אחרים של הפרט והציבור. ריבוי עבירות גורר אחריו אפשרות של ריבוי עונשים. רק ריבוי זה עשוי להעניק, בנסיבות מתאימות, הגנה ראויה על הערכים שהמשפט הפלילי נועד להגן עליהם. קיבוצם המחייב לשרשרת אחת, פוגע ביעילות המשפט הפלילי, ובמטרות אשר עליו להגשים. אין זה מתקבל כלל על הדעת כי רוצח סידרתי יתפס תמיד, וללא כל אפשרות של שיקול דעת, כמבצע עבירה אחת של רצח ולא מספר עבירות רצח כמספר הקרבנות שבהם פגע. האינטרס של הקיום האנושי עומד מעל הטכניקה של עבירת השרשרת. אכן, אין לשכוח כי בגדריה של עבירת השרשרת מבצע העושה מחדש, כל פעם, את היסודות העובדתיים והנפשיים של מספר עבירות. הוא מחליט כל פעם מחדש לחזור ולבצע את ההתנהגות שהמשפט הפלילי רואה אותה כאסורה. אמת, לעתים מוצדק הוא להשקיף על הרצף הכולל של ההתנהגות העבריינית. לעתים אין מנוס מכך, שכן אין מספיק נתונים על כל עבירה ועבירה. אך אין זה מוצדק ואין זה ראוי לעשות כן בכל הנסיבות, כפי שנדרש על ידי הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. חסרונה של הדוקטרינה בדבר עבירת השרשרת הוא שהיא מחייבת, מכוחה הפנימי, להתעלם מהאופי הפלילי העצמאי של חוליותיה, גם אם התעלמות זו נוגדת את מדיניות המשפט הפלילי. טול נאשם שהועמד לדין בגין העלמות מס שפורטו בכתב האישום במשך כעשר שנים. על פי התורה של עבירת השרשרת, אין להעמידו שוב לדין על עבירות מס אם מתגלות עבירות מס נוספות בתקופה זו, אף שעבירות אלה לא היו ידועות לתביעה, ואף לא נכללו בכתב האישום. לא יעזור לתביעה ניסוח מדוקדק של כתב האישום המפרט כל אירוע שנתגלה. ההרשעה ברצף האירועים מהווה הרשעה בעבירת שרשרת, וכוחה הפנימי של התורה המונחת ביסוד עבירת השרשרת שולל, מאליו, התגבשותן של עבירות עצמאיות המהוות חלק מהשרשרת. תוצאה זו נוגדת את המדיניות המונחת ביסוד עבירות המס. אך מעבר לכך: מכיוון שהכרעת הדין בעבירת השרשרת מכריעה את הדין בכל החוליות המרכיבות אותה, הרי ניהול המשפט הפלילי הופך להיות מכביד מבחינת הנאשם והתביעה. זו האחרונה תרצה להביא נתונים רבים ככל הניתן על חוליות נוספות, שכן כל חוליה שתתעלם ממנה לא תוכל להיות נשוא למשפט חדש. ואילו מבחינת הנאשם, הוא יעמוד בפני קשיים רבים באשר ליכולת ההגנה שלו. זאת ועוד: חוסר הבהירות של הדוקטרינה מונעת מהנאשם אפשרות ראויה להגנה אפקטיבית, ובכך פוגעת לא רק במתלונן אלא גם בו. 15. שלישית , הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם דינים לבר-פליליים, שיש להם השלכה על המשפט הפלילי. טול את דיני התיישנות העבירה. אלה קובעים כי בעבור תקופה פלונית מתיישנת העבירה. אחד הטעמים לכך הוא, שעם חלוף הזמן שוב אין אפשרות לשמור על מערכת ראיות אמינה אשר תסייע בחשיפת האמת. הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם רציונל זה. דוקטרינה זו קובעת כי ההתיישנות מתחילה עם השתכללות החוליה האחרונה בשרשרת. נמצא, כי הזמן העובר מתחילתה של החוליה הראשונה ועד לסיום החוליה האחרונה - ותקופה זו עשויה להיות ארוכה ביותר - אינו מובא בחשבון בחישוב ההתיישנות. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מוסד ההתיישנות בפלילים. אמת, ביסוד ההתיישנות בפלילים עומדים טעמים נוספים, המבוססים על כך שמאז ביצוע העבירה חדל המבצע מפעילות עבריינית. טעמים אלה אינם תקפים בעבירת השרשרת. אך טעמים אלה אין כוחם עימם למנוע את תחולתם של דיני ההתיישנות במקום שבו הנאשם - לאחר שביצע עבירה שלטענתו התיישנה - ביצע עבירות חדשות העומדות בפני עצמן, ואין כל טענה כלפיהן שהן חלק מהשרשרת. אם אין בכוחן של עבירות חדשות אלה לשלול את תחולת דיני ההתיישנות, במצב שבו הנאשם לא השתקם, אלא חזר וביצע עבירות חדשות שאינן חלק מעבירת השרשרת, מדוע תישלל תחולתם של דיני ההתיישנות בגדריה של עבירת השרשרת? דין לבר-פלילי נוסף שאינו עולה בקנה אחד עם עבירת השרשרת הוא דין החנינה הכללית הניתנת על ידי המחוקק. על פי הדוקטרינה של עבירת השרשרת, חנינה כללית זו אינה חלה על החוליות שהתרחשו לפני החנינה, אם חוליות אלה הן חלק משרשרת, שחוליותיה האחרות התרחשו לאחר החנינה. תוצאה זו אינה מתיישבת עם טעמיה של החנינה. 16. הביקורת על התורה של עבירת השרשרת לא נעלמה מעיני המומחים של המשפט הפלילי הקונטיננטלי. אלה מתחו עליה ביקורת חריפה (ראה Jescheck, Lehrbuch des Strafrechts, Allgemeiner Teil, 4 Auflage, 1988, par. 66, v, 1; Maurach/Gossel/Zipf, Strafrecht, Allgemeiner Teil, Teilband 2, 7 Auflage, 1989, par. 54 III, B, 1; Ostendorf, DRiZ 1983, 426 ff. ). ביקורת זו מצאה אוזן קשבת אצל בתי המשפט. ב1990- החליט בית המשפט העליון הפדרלי של שוויץ לצמצם את הדוקטרינה של עבירת השרשרת ולהעמידה על בסיס שהוא זניח (ראה SchweizBG, 27.4.1990, BGE 116 IV 121 (1990); SchweizBG, 8.3.1991, BGE 117 IV 408 (1991) . ראה גם: SchweizBG NStZ 1993, 331 ). החלטה ברוח דומה ניתנה ב1994- על ידי הסנט המורחב של בית המשפט העליון בגרמניה. כאן נידונו שני מקרים. האחד עניינו שרשרת של עשרים ואחד מעשי תרמית כלפי איגודי ביטוח, שהשתרעו על תקופה מ1980- עד 1985, שבוצעו על ידי רופא, שהעביר לגורמים המבטחים חשבונות מנופחים בגין טיפולים רפואיים שלא ביצע. המקרה השני , עניינו התעללות מינית של אב בבתו. זו החלה ב1972- בעת שהבת היתה בגיל של ארבע, והיא נמשכה חמש-עשרה שנים, אף לאחר שהיא עזבה את הבית. על פי הראיות ביצע האב מאות מעשי התעללות. השאלה היתה אם שני המקרים מהווים עבירות שרשרת, הן לעניין הענישה והן לעניין התיישנות. בית המשפט קבע כי העבירות בשני המקרים אינן עבירות שרשרת. בתוך כך נבחנו כל היבטיה של התורה בדבר עבירת השרשרת (ראה GSSt, 3.5.1994, BGHSt 40, 138 ff. ). נמתחה עליה ביקורת נוקבת. בפסק הדין נקבע כי עבירת השרשרת תצומצם ותחול אך ורק באותם מקרים בהם בלתי נמנע הוא להתייחס אל החוליות השונות כחלק משרשרת אחת. מאז אותו פסק דין לא מצאתי אף לא מקרה אחד - לא בפסיקה של בית המשפט העליון ולא בפסיקה של בתי משפט נמוכים - בו הופעלה דוקטרינה זו במשפט הפלילי הגרמני. הנה כי כן, בסרובנו לאמץ דוקטרינה זו בישראל, אנו צועדים על קרקע מוצקה של משפט ושיפוט, אם כי יש להכיר בכך כי דוקטרינה זו עדיין מקובלת במספר ניכר של מדינות קונטיננטליות (כגון צרפת ואיטליה). 17. בטרם נסיים הדיון בתורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת, ברצוננו להדגיש כי תורה זו לא מצאה בעבר אחיזה במשפט הישראלי. אף שהשופט שמגר נזקק למינוח של "עבירת שרשרת" בפרשת קטורזה , אין בפסק דינו כדי לבסס את תחולתה של הדוקטרינה הקונטיננטלית, על כל השלכותיה, בישראל. גם חברי, השופטים קדמי וחשין - אף שנזקקו למונח "עבירת שרשרת" - לא אימצו בכך את הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. כך, למשל, כותב השופט קדמי: "כל אחד ממעשי הסחיטה באיומים מהווה, איפוא, בנוסף להיותו, כשלעצמו, עבירה עצמאית של סחיטה באיומים - חוליה מן החוליות המרכיבות 'עבירת שרשרת'... המושג 'עבירת שרשרת' - בהקשר הנדון כאן - אינו מבטא 'עבירה' לצרכי אישום והרשעה; אלא - 'אשכול של עבירות' המקובצות עיונית ל'עבירה' אחת, לצרכי קביעת סמכותו של בית המשפט לדון בעבירות המרכיבות את ה'אשכול', גם אם אלו נעברו בחו"ל" (פסקה 3). גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הקונטיננטלית של "עבירת שרשרת" על פיה מאבדות החוליות של עבירת השרשרת את אופיין כעבירה עצמאית. ה"שרשרת" הקונטיננטלית שונה מהותית מה"אשכול" עליו עמד חברי, השופט קדמי. גם חברי השופט חשין - אשר נזקק אף הוא למינוח של "עבירת שרשרת" - לא ראה לנגד עיניו את הדוקטרינה הקונטיננטלית, ולא ביסס עליה את הכרעת דינו. אכן, כחוט השני עוברת בפסק דינו של חברי, השופט חשין, התפיסה כי כל חוליה בעבירת השרשרת שומרת על אופיה כעבירה עצמאית. כותב חברי: "עבירת-שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו'". אכן, חברי, השופט חשין, לא ראה לנגד עיניו דוקטרינה כוללת, החלה בכל תחומי המשפט הפלילי, והמטביעה את חותמה שלה בלא להתחשב במדיניות העונשית מזה או בתכלית המונחת ביסוד חקיקה לבר-פלילית מזה. הוא ראה לנגד עיניו דוקטרינה צרה, החלה לעניין הסמכות הטריטוריאלית בלבד. שני חברי הדגישו בפסקי דינם כי החוליות בעבירת השרשרת ממשיכות לשמור על איפיונן כעבירות עצמאיות, ובכך הבהירו כי אין הם נותנים ידם לאימוץ כולל של הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת. "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט" 18. הגענו למסקנה, כי משפטה של מדינת ישראל אינו מכיר בתורה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. מהו, איפוא, הפתרון הישראלי לאותם מצבים אשר המציאות העבריינית מציגה מדי פעם, ואשר בהם קיים תכנון עברייני כולל ומלא ורצף צעדים להגשמתה של התכנית הכוללת? ודוק: איננו עוסקים בשאלת ניסוח כתב האישום; איננו עוסקים בשאלת שיקול הדעת לחבר אירועים שונים לכתב אישום אחד לצרכי הרשעה וענישה בדרך כלל (ראה י' קדמי, סדר הדין בפלילים 417 (חלק שני, 1993), וכן ע"פ 289/58 הרשקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יד 627). אנו עוסקים בשאלת התכנון העברייני הכולל ורצף העבירות לצורך שאלת הסמכות, ולעניין "מקצתה" של העבירה שצריכה להתבצע בישראל. אכן, אין לתת פתרון כולל לכל בעיות ריבוי העבירות. יש להתמקד בכל סוגיה וסוגיה בנפרד. הפתרון אותו אנו מחפשים מחייב התייחסות לסוגיות השונות - כגון התיישנות, סיכון כפול, חנינה, סמכות אקסטרה-טריטוריאלית וכיוצא בהן סוגיות - בהן איפיון זה עשוי להיות בעל חשיבות. נקודת המוצא שלנו הינה, כי כל סוגיה משפטית צריכה לקבל את הפתרון התואם את המטרה המונחת ביסודה. עלינו להתרחק מתורת משפט של מושגים, לפיה המושג התיאורטי כופה עצמו על האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי. עלינו לשאוף לתורת משפט של ערכים, לפיה המושג התיאורטי הוא פרי האיזון וההסדר של האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי. עמד על כך חברי, השופט מ' חשין, בציינו: "נזכור-נא-אל-נשכח - כי הבחינה המושגית אין בה תכלית לעצמה. אין היא אלא כלי לניתוח ולהבנה, ואת הכלי נעצב בדמותנו כצלמנו. גם לניתוח האנאליטי הושמו גבולות. האנאליזה אינה כופה עצמה עלינו, והרי אנו אדוניה אנו ולא משרתיה" (פסקה 6 לפסק דינו בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); להלן - פרשת פופר ). ההלכה צומחת מתוך המעשה. התיאוריה צריכה לשרת את הפרקטיקה. מושגי המשפט (כגון בעלות, זכות, עבירה) אינם מציאות שאנו חייבים לקבלה כנתון. מושגי המשפט הם קונסטרוקציה הבאה לשרת את האדם. מהי איפוא הקונסטרוקציה המשפטית אשר תשרת את הערכים והאינטרסים של המשפט הפלילי בסוגיה שלפנינו? נקודת המוצא שלנו תהיה תמיד לשון החוק הפלילי. כך דורש עקרון החוקיות בפלילים. נפנה איפוא להוראת החוק הרלבנטית, ונראה מה ניתן ללמוד ממנה. 19. הוראת סעיף 3 לחוק העונשין קובעת כי בית משפט בישראל מוסמך לדון ב"עבירה" אשר "נעשתה מקצתה בתחום השיפוט". לעניין הדרישה כי העבירה נעשתה "מקצתה" בתחום השיפוט, מוכנים אנו לצאת מתוך ההנחה "'שמקצת העבירה' צריך להוות חלק מן היסוד העובדתי של אותה עבירה" (ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 260 (כרך א', התשמ"ד)). נותרה השאלה מה מובנו של הדיבור "עבירה" בהוראת סעיף 3 לחוק העונשין. לענייננו די לקבוע כי "עבירה" היא התנהגות פלילית לפי אחד מחוקי העונשין של ישראל. התנהגות פלילית כזו כוללת, בדרך כלל, יסוד עובדתי (מעשה או מחדל, נסיבה, תוצאה) ויסוד נפשי (מחשבה פלילית, רשלנות). המעשה או המחדל עשויים להיות "רגעיים", ועשויים להיות מותנים במשך זמן (ראה ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(2) 187, 190 וכן ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 170 (כרך ג', 1992)). מעשה או מחדל הם רגעיים, כאשר מבנה העבירה אינו דורש שיעור של זמן להתרחשותם. לעומת זאת, מעשה או מחדל מותנים בזמן, כאשר מעצם הגדרת העבירה, משך הזמן להתגבשות המעשה או המחדל הוא מרכיב קונסטיטוטיבי בהגדרת העבירה. על כן, גניבה היא עבירה "רגעית". לעומת זאת, עבירה נמשכת (כגון עיסוק ללא רשיון בעסק טעון רשיון (סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-)) היא עבירה המותנית בזמן. בעתירה שלפנינו, העבירה בה הורשע העותר היא עבירה רגעית (סחיטה באיומים). נדון, איפוא, במשמעות היסוד העובדתי לעניין בעיית הסמכות, בעבירה הרגעית. 20. ניתן לטעון, כי חלוקת היסוד העובדתי בעבירה לחלק המתבצע בישראל ולחלק המתבצע מחוץ לישראל אפשרית רק בעבירה נמשכת. על פי טענה זו, עבירה רגעית מתבצעת כהרף עין, ועל כן אינה ניתנת לפיצול. טענה זו בטעות יסודה. כל עבירה מתבצעת במשך זמן, ודורשת זמן לביצועה. המייחד את העבירה הרגעית - כגון רצח, הריגה, אונס, שוד או גניבה - הוא שלמשך הזמן אין משמעות קונסטיטוטיבית להתגבשותה. עם זאת, כל עבירה רגעית דורשת זמן לעשייתה, ועל כן ניתנת לחלוקה בין חלק המתבצע בישראל לבין חלק המתבצע מחוץ לישראל. טול את עבירת הגניבה. המעשה נשוא היסוד העובדתי הוא נטילה ונשיאה ("נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב" - סעיף 383(א) לחוק העונשין). יסוד זה דורש זמן לביצועו. הוא עשוי להתחלק בין חלק המתבצע בתחום השיפוט (העשוי לכלול גם את הנסיון לעבור את העבירה: ראה ע"פ 50/65 וויידנפלד נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(1) 7, 13; ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל , פ"ד מד(2) 133, 142), לבין חלק המתבצע מחוץ לתחום השיפוט. 21. כיצד אנו מגדירים את המעשה או המחדל בעבירה רגעית, כאשר מעשה או מחדל זה מורכב ממספר פריטים, שכל אחד מהם בנפרד עשוי להוות עבירה עצמאית? ראובן נכנס לבית, נוטל עימו ונושא ספר מהספריה. אין לנו כל קושי בקביעה כי ראובן ביצע מעשה גניבה אחד. הספר - ולא כל עמוד שבו - נראה לנו כאובייקט הראוי לתחולתה של עבירת הגניבה. אך נניח כי ראובן נטל ונשא שני ספרים. האם הוא ביצע שני מעשי גניבה, או מעשה גניבה אחד בעל שני פריטים? דומה, שתשובתנו האינטואיטיבית הינה, כי גם בנטילת שני הספרים ניתן לראות מעשה גניבה אחד. ניתן, איפוא, לצרף ספר לספר ולראות במעשה כהתנהגות שעניינה גניבת שני ספרים. הטעם המונח ביסוד תשובה אינטואיטיבית זו הינו כי מבחינת התכנית העבריינית, אובייקט הגניבה היה שני ספרים. האינטרס המוגן הוא חזקתו כדין של המחזיק בשני ספרים. אין, איפוא, כל טעם ענייני להבחין בין שני הספרים, כשם שאין טעם להבחין בין התכשיטים השונים שנגנבו מכספת אחת. נמשיך עתה בדוגמא, ונניח כי ראובן החליט לגנוב שני ספרים. בשל קשיי הביצוע הוא גנב ספר אחד ביום אחד וספר שני ביום אחר. האם ניתן לצרף גם כאן את שני הספרים לידי מעשה אחד, באופן שנראה את ראובן כמי שביצע עבירה אחת, או שמא צירוף זה אינו אפשרי ויש לראות את ראובן כמי שביצע שתי עבירות של גניבה? האם יש חשיבות, לעניין זה, למשך הזמן שעבר בין שתי הנטילות? התשובה על שאלות אלה אינה פשוטה כלל ועיקר. ניתן לגרוס כי נדרשת בו-זמניות. אכן, לעניין סוגיות מסויימות יתכן וזו אף התשובה הראויה. לא הרי תשובה לשאלה זו אם היא מתעוררת לעניין ענישה, כהרי תשובה לשאלה זו אם היא מתעוררת לעניין התיישנות. זאת ועוד: התשובה עשויה להשתנות על פי האינטרסים והערכים הראויים להגנה. לא הרי גניבה של שני ספרים, כרציחת שני אנשים. מרכזיות האדם תראה תמיד בכל אדם עולם בפני עצמו. נטילת חייהם של שני אנשים תהווה תמיד שתי עבירות רגעיות נפרדות (ראה פרשת פופר ). לא כן נטילה של ספרים, שלעתים ניתן לראות בנטילת כל ספר עבירת גניבה נפרדת, ולעתים ניתן לראות בהצטברות מספר ספרים - אפילו עבר זמן בין נטילה לנטילה - כמעשה גניבה אחד. 22. מתי ניתן, איפוא, להתייחס אל מעשה או מחדל ביחס למספר פריטים - אשר כל אחד מהמעשים ביחס לאחד הפריטים מהווה מעשה או מחדל בגדריה של עבירה רגעית עצמאית - כחוברים יחד לעבירה רגעית עצמאית בעלת מספר פריטים? מתי נאמר כי כמספר הפריטים כן מספר העבירות, ומתי נאמר כי מספר הפריטים אינו קובע את מספר העבירות, שכן ניתן לקבץ את ריבוי הפריטים לאחדות עבריינית? התשובה לשאלה זו היא לדעתנו זו: כאשר הפריטים השונים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת, ניתן להשקיף עליהם לא רק כעל עבירות רגעיות ונפרדות אלא גם כעל עבירה רגעית אחת, המתבצעת ברצף של זמן, בעלת ריבוי של פריטים. עמד על כך פרופ' פלר, בציינו: "באלטרנטיבה בין עבירה אחת רבת-פריטים ובין ריבוי עבירות כמספר הפריטים, מבחן הבחירה של החלופה הראשונה הוא בהצטיירות הפריטים כרצף גלובאלי אחד מתכונת אירוע עבריני מלוכד מבחינה נפשית ועובדתית " ( שם , עמ' 287). ודוק: האופי ה"רגעי" של העבירה אינו מחייב בו-זמניות. עבירה עשויה להיות "רגעית" גם אם היא משתרעת על רצף של זמן, ובלבד שהזמן אינו מרכיב קונסטיטוטיבי. במצב דברים זה - כאשר משקיפים על המכלול כיחידה אחת - תשתכלל העבירה הרגעית עם סיום הפריט האחרון (ראה, פלר, "לעיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה", משפטים י 121 (התש"ם)). על כן, עשויות מספר נטילות של מספר פריטים, הנעשות בפרקי זמן שונים, להוות עבירה עצמאית אחת של נטילת הפריטים כולם (ראה פרשת קטורזה ). בדומה, מספר איומים, הנעשים כלפי קרבן מסויים, בזמנים שונים, עשויים להוות עבירה עצמאית אחת של איומים; מספר מסירות של ידיעות לאוייב, הנעשות בזמנים שונים, עשויות להוות עבירה עצמאית אחת של בגידה. אכן, המאפיין את העבירה רבת הפריטים הוא במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד, המקיף את הרצף כולו, וסוגר עליו. כן מתאפיינת עבירה זו בסידרת מעשים, המהווים ביטוי לדחף עברייני אחד. פרקי הזמן שבין פריט לפריט צריכים, מטבע הדברים, שלא להיות ארוכים מדי. אף שהסימולטניות אינה תנאי הכרחי, הרי הפרשי זמן ארוכים מנתקים את הקשר בין הפריטים. תחת עבירה רבת פריטים יבואו מספר עבירות כמספר הפריטים. המבחן הוא בסופו של דבר מבחן של שכל ישר. העבירה רבת הפריטים תחול בכל אותם מצבים בהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על מספר פריטים. זאת ועוד: תנאי להכרה בעבירה רבת פריטים הוא כי האינטרס החברתי המוגן בעבירה מאפשר את קיבוצם של מספר פריטים המצויים על רצף אחד לכדי עבירה אחת, רבת פריטים. על כן, ניתן לקבץ מספר גניבות לעבירה אחת רבת פריטים, תוך שהעונש בגין כל הפריטים יהיה כעונש בגין גניבה אחת. לעומת זאת, לא ניתן יהיה לקבץ מספר מעשי רצח או אונס לעבירה רבת פריטים של רצח או אונס. האינטרס החברתי המוגן הוא בעל עוצמה כה רבה, עד כי נדרשת הפרדה, תוך ראיית כל פריט כעבירה בפני עצמה, ותוך הטלת עונש נפרד על כל פריט ופריט (ראה ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 421). עמד על כך השופט חשין באחת הפרשות בציינו: "לא יהיה זה נכון, לדעתי, כי נלמד היקש מעבירות רכוש לעבירות הפוגעות בגוף האדם (ולהיפך), ואפשר ואף נתקשה (לעיתים) ללמוד היקש מעבירות הפוגעות בגוף האדם לעבירות המקפחות חיי אדם. הנה - הוא פלוני הגונב ספרים אחדים, ממדף בחנות ספרים, ניתן - אף ראוי - לראות במעשהו 'גניבה אחת רבת פריטים'...; ואולם קשה בעיני היקש מאותה גניבת ספרים לרוצח המקפח חייהם של כמה אנשים בהינף-יד" ( פרשת פופר , פסקה 6 לפסק הדין). אכן, השאלה היא בכל מקרה, אם בין הפריטים השונים קיימת קירבה, עד כי ניתן לראות בהם פעילות עבריינית אחת, בעלת תכנון אחד, הפוגעת באינטרס חברתי אחד, תוך תכנון עברייני אחיד וכולל. עמדה על כך השופטת דורנר, בציינה: "הקביעה אם רצף של התנהגויות מהווה עבירה אחת או מספר עבירות נעשית על יסוד שני שיקולים: השיקול האחד מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי. נבדק אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן למרות שבוצעו ברצף. השיקול האחר נוגע למהות האינטרס של קורבן העבירה. על פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להיות אינדיקציה לריבוי עבירות הנובעות ממעשים נפרדים אלא אם כן קיימת קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על ידי הפעולה העבריינית. או אז, המעשה הוא אחד" ( פרשת פופר , פסקה 15 לפסק הדין). לתיאוריה של העבירה רבת הפריטים, יפים הדברים שכתב השופט חשין, בפסק דינו נשוא עתירה זו לדיון נוסף, תוך שתחת הדיבור "עבירת שרשרת" יבוא הדיבור "עבירה רבת פריטים": "עבירת שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי' של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו" (פסקה 14 לפסק הדין). 23. בית המשפט העליון הכיר, הלכה למעשה - ובלא לעמוד על ההיבטים העיוניים - בעבירה רבת הפריטים. הוא עשה כן בכל אותם המקרים בהם הוגש כתב אישום על ביצוע עבירה באמצעות רצף של פעולות שכל אחת מהן יכולה היתה לשמש יסוד לאישום נפרד. טול נאשם שהועמד לדין בגין מסירת ידיעות לאוייב בין תאריך פלוני לאלמוני. כל מסירה שכזאת עשויה להיות עבירה בפני עצמה. רשאית היתה המדינה להגיש כנגד הנאשם מספר פרטי אישום כמספר הידיעות שמסר. אך רשאית היתה המדינה גם לקבץ את כל הידיעות לאישום אחד, המורכב ממספר פריטים. עמד על כך השופט זילברג, בציינו: "בעבירות מסוג זה - מסירת ידיעות העלולות להיות לתועלת האוייב, או מסירת ידיעות סודיות בלי להיות מוסמך לכך - אינך יכול לשרטט את רישומי איבריה של כל ידיעה וידיעה; הן, מטבע ברייתן, שלובות זו בזו ונעשות כולן חבילה אחת. לכן מספיק הוא בהחלט, כי גליון האישום יציין שתוך תקופה מסויימת מסר הנאשם ידיעות , ללא ציון אינדיבידואלי של כל ידיעה וידיעה" (ע"פ 45/61 סיטה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד טו 1373, 1377). בדומה, לא פעם הורשע עובד בביצוע רצף של גניבות ממעבידו. כל גניבה מהווה עבירה בפני עצמה. עם זאת, רשאית התביעה לצרף את הגניבות, ולהעמיד את העובד לדין בגין מעשה גניבה אחד בעל פריטים רבים, כאשר מבחינת העיתוי, העבירה משתכללת עם הגניבה האחרונה. היא רשאית לעשות כן, כאשר ניתן להשקיף על כל מעשי הגניבה - בלשונו של השופט זילברג - כעל "חבילה אחת" (ראה, למשל, ע"פ 25/62 רימוק נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד טז 313, 314); או - בלשונו של השופט ברנזון - "מעשה נמשך, מעשה גניבה אחת" (ע"פ 375/63 ענתבאווי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח 229, 232). 24. במה נבדלת העבירה רבת הפריטים מעבירת השרשרת? האם איננו מוציאים את עבירת השרשרת בדלת הראשית ומכניסים אותה בדלת האחורית (בדמות העבירה רבת הפריטים)? אכן, הרציונל המונח ביסוד שתי העבירות הוא דומה. הוא בא להביא תשובה למציאות העבריינית, לפיה לעתים קרובות יש מקום להשקיף על רצף של אירועים במישור הזמן, כחלק מתכנית כוללת ואחידה. הוא בא להתמודד עם "המצב בשטח", לפיו במצבים מסויימים, חלוקה לעבירות מספר לא נותנת ביטוי הולם לתופעה המהווה אירוע עברייני אחד. עם זאת, עבירת השרשרת הובילה רציונל זה לעבר תוצאות שלא ניתן היה לקבלן. לעומת זאת, המושגיות של העבירה רבת הפריטים, נותנת ביטוי הולם למציאות עבריינית זו, בלא שתסיק ממנה את מלוא המסקנות, העולות מתוך עבירת השרשרת. אכן, בין עבירת השרשרת לעבירה רבת הפריטים ישנו הבדל מהותי. הבדל זה מתבטא, בין השאר, בעניינים הבאים: ראשית , התורה בדבר עבירת השרשרת היא תורה נוקשה, הכופה עצמה על כל ענפי המשפט (הפלילי והלבר-פלילי) הרלבנטים לסוג זה של עבירה. לא כן העבירה רבת הפריטים. זהו מושג גמיש אשר תחולתו נקבעת על פי התכלית המונחת ביסוד הסוגיה המשפטית הנוגעת בדבר. הגישה אל העבירה רבת הפריטים הינה פרגמטית. בצדק ציינה השופטת דורנר, כי "הגישה בפסיקתנו, ואף במדינות רבות אחרות, היא פרגמטית. לפי גישה זו ישנן נסיבות שבהן מהוות רצף של התנהגויות מספר עבירות" ( פרשת פופר , פסקה 14). לא הרי ההתייחסות לעניין ניסוח כתב האישום כהרי ההתייחסות לעניין הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית, ולא הרי שני אלה כהרי סוגיות אחרות בהן עניין זה עולה. כך, למשל, נראה לנו - מבלי שנפסוק בדבר - כי אין להחילה לעניין דיני ההתיישנות או החנינה. המדיניות המשפטית בסוגיות אלה מובילה לכאורה למסקנה, כי פריט המהווה חלק מעבירה שהתיישנה או שניתנה לגביה חנינה, אינו יכול להצטרף לפריט שטרם התיישן או שטרם ניתנה לגביו חנינה, וליצור יחד עבירה רבת פריטים שעליה ההתיישנות והחנינה אינן חלות. לעומת זאת, כפי שנראה, מן הראוי להפעיל סוג זה של עבירה לעניין סמכות השיפוט. אכן, העבירה רבת הפריטים היא מכשיר אשר המשפט מעמיד לרשותנו, ואשר השימוש בו צריך להתיישב עם הסוגיה בה נעשה בו שימוש; שנית , על פי התורה של עבירת השרשרת, כל חוליה בה מאבדת מאופיה כעבירה עצמאית. לא כן בעבירה רבת פריטים. כל פריט עשוי לעמוד בפני עצמו. ניתן להעמיד לדין בגינו בלבד. כל הפריטים יחד עומדים בפני עצמם. ניתן להעמיד לדין בגין הפריטים בהצטרפם לאחדות אחת. עניין הוא לשיקול דעת אם לפצל את האירוע העברייני לפרטיו (כפי שנעשה בע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 843) או לראות בו אחדות של אירוע רב פריטים (כפי שנעשה בפרשת קטורזה ). למותר לציין, כי שיקול דעת זה אינו מוחלט ואינו שרירותי. משבחרה התביעה לצרף הפריטים לעבירה אחת בעלת מספר פריטים, מחוייבת היא להתמיד בצרוף זה, ואינה יכולה לעבור באופן חופשי באותו עניין לחלופה של מספר עבירות כמספר הפריטים. שלישית , עבירת השרשרת, על פי התורה הקונטיננטלית, עשויה להימשך שנים רבות. לא כן העבירה רבת הפריטים. במצב הדברים הרגיל יש אחדות של זמן ומקום. מצב "טבעי" זה נפרץ, תוך שניתן לכלול בגדרי העבירה רבת הפריטים גם פריטים המצויים על רצף של זמן ומקום. עם זאת, אין להתרחק יתר על המידה מנקודת המוצא. להתרחקות שכזו צריך שיהיו גבולות סבירים. כך, למשל, לא נראה לנו מתקבל על הדעת לכלול בגדריה של עבירה רבת פריטים, מספר פריטים אשר שנים או חודשים רבים מבדילים ביניהם. 25. אמת הדבר, גבולותיה של העבירה רבת הפריטים אינם מדוייקים. בשלב זה של התפתחות ההלכה רבות הן השאלות הפתוחות. עם זאת, אין בכך כדי לפגוע שלא כדין בעיקרון החוקיות, שכן המבחן הכללי של איפיון התופעה העבריינית ורצף הפעולות להגשמתה ידוע וברור. התפתחות ההלכה לא תנוע מהמושגיות התיאורטית לעבר המציאות הנורמטיבית בתחומים השונים, אלא דווקא בכיוון ההפוך: התפתחות הדרגתית בסוגיות השונות, תוך הליכה זהירה ומבוקרת. בכל מקרה שתחולתה של העבירה רבת הפריטים תהא פרובלמטית או לא תשקף מציאות בשטח, או לא תעלה בקנה אחד עם התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי, ניתן תמיד לחזור למספר עבירות כמספר הפריטים. המושגיות של העבירה רבת הפריטים תחול רק באותם מקרים בהם תחולתם היא ברורה וחד משמעית. 26. האם יש מקום להחיל את העבירה רבת הפריטים לעניין סמכות השיפוט של בתי המשפט (על פי סעיף 3 לחוק העונשין)? תשובתנו היא בחיוב. כאשר מספר פריטים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת, ראוי הוא להעניק סמכות לבתי המשפט בישראל, גם אם חלק מהפריטים בוצעו מחוץ לישראל. ובלשונו של חברי, השופט חשין: "האירוע העברייני... הוא בעיצומו, אירוע אחד, ואין זו אלא פיקציה לפצלו לחלקיו; משקלו האנטי-חברתי הוא כמשקלן המצטבר של חוליותיו; ואם אומרת המדינה, על דרך העיקרון, להטיל את דיני העונשין שלה על עבירה בשלמותה - הגם שרק מיקצתה של העבירה בוצעה בתחומה - ענייננו הוא עניין מעין זה. בראייתה הכוללת של העבירה, אף לא נביא לא לעיוות המציאות ולא לעיוות הדין... עיוותים שהיו נוצרים בפיצול העבירה אברים-אברים. המציאות המודרנית יש בה מעשי עבירה חוצים אוקיאנוסים, וגבולות מדינות אינם נחשבים כבימים עברו, יהא זה מלאכותי אם נראה לפצל עבירת שרשרת לחוליותיה" (פסקה 19 לפסק הדין). אכן, דומה שהסוגיה המתאימה במיוחד לעבירה רבת הפריטים היא דווקא זו של הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית. החוק עצמו מבחין כאן בין חלקים שונים של אותה עבירה. הבחנה זו אינה מוגבלת אך לעבירה המותנית במשך זמן (כגון העבירה הנמשכת). הבחנה זו חלה גם בעבירה הרגעית. דומה שעיקר תחולתה הוא דווקא לעניין עבירות אלה, שהן מרבית העבירות. הפעלתה של סמכות השיפוט בעבירות הרגעיות תעשה בעיקר - אם כי לא באופן בלעדי - באותן עבירות רגעיות המבוססות על מספר פריטים. מניעת תחולתה של הוראת הסמכות במצבים אלה, עשויה לרוקן את הוראת הסמכות מכל תוכן ממשי. הרציונל המונח ביסוד מתן סמכות לבתי משפט בישראל במקרים בהם "מקצת" העבירה בוצע בתחום השיפוט הוא, שהעבירה כולה מהווה רצף עברייני אחד, המונחה על ידי תכנית עבריינית אחת והמלוכד מבחינה נפשית ועובדתית. אף כאן, יש לנהוג בסבירות. אין זה ראוי להעניק סמכות לבית משפט ישראלי, אם רוב רובם של הפריטים הם מחוץ לישראל, ורק פריט זניח הוא בישראל. הזנב אינו צריך למשוך את הגוף כולו. כך למשל - אם נביא דוגמא שנידונה בעת הטיעונים בעל-פה - נניח נאשם המחליט לגנוב אופניים המצויים על אוניה. מטעמים "תכנוניים" הוא מפרק האופניים, וגונב בנפרד חלק חלק. כל חלק (כגון גלגל או כידון) מהווה פריט נפרד. אך הפריטים כולם מתחברים לעבירת גניבה אחת בעלת מספר פריטים. אם חלק מהפריטים נגנבו בעת שהאוניה היתה בלב ים, וחלק אחר בהיות האוניה בנמל ישראלי, ניתן לראות את העבירה רבת הפריטים, כאילו מקצתה בוצע בישראל. לא כן, אם כל החלקים, פרט לפעמון, נגנבו בלב ים. אין זה ראוי שהפעמון יגרור אחריו את האופניים כולם. סיכום ביניים 27. הגענו לכלל מסקנה כי התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה נוהגת בישראל. כמו כן הגענו למסקנה כי בנסיבות מתאימות, ניתן לחבר מספר פריטים - המהווים אובייקט לעבירה פלונית - לרצף עברייני המהווה אותה עבירה, ובלבד שרצף זה מתאפיין במחשבה פלילית כוללת, המשתרעת על הגשמתם של מספר פריטים תוך זמן סביר. דבר זה ייעשה רק כאשר ביצוע הפריטים השונים נעשה כחלק מתכנית עבריינית אחת, אשר ניתן להשקיף עליה כאירוע עברייני כולל ואחיד. קיומה של עבירה אחת רבת-פריטים לא שולל את קיומן של מספר עבירות כמספר הפריטים. עניין הוא לשיקול דעת. תחולתה של העבירה רבת הפריטים בסוגיות השונות תהא מותנית בטעמים המונחים ביסוד סוגיות אלה. אין זו תורה המשליטה עצמה כאדון על המשפט הפלילי. זו תורה שנועדה לשרת את צרכיו של המשפט הפלילי. במסגרת זו נראה לנו כי יש מקום להשתמש במושגיות זו לעניין דיני סמכות השיפוט הקבועים בסעיף 3 לחוק העונשין. על כן, אם מקצת הפריטים בעבירה רבת פריטים - בכמות שאינה זניחה - מבוצעים בישראל ומקצתם האחרת מחוץ לישראל, יש להכיר בסמכות השיפוט של בית המשפט בישראל על כל פריטי העבירה כולם. 28. בהפעילנו מסקנות אלה על המקרה שלפנינו, מתבקשת המסקנה הבאה: בהנחה שכתב האישום נגד העותר כלל את כל הפריטים - בין אלה שהתממשו בארצות-הברית ובין אלה שהתממשו בישראל - כי אז ניתן היה לראות בעבירת הסחיטה באיומים בה הואשם העותר עבירה רבת פריטים. הטעם לכך הוא שעניין לנו ברצף עברייני - "המשך אחד וכמעשה אחד", בלשונו של חברי, השופט חשין (פסקה 17 לפסק דינו), אשר חלקו בוצע בארצות-הברית וחלקו בארץ; רצף זה מורכב מאיומים שביניהם קשר הדוק, שכן כולם מהווים אמצעים להגשמת תכנית עבריינית אחת וכוללת. תכנית זו הינה להביא את המתלונן לידי ויתור על חוב העותר כלפיו. האינטרס הנפגע הוא אחיד. זהו האינטרס של המתלונן לשלמותו ולאוטונומיה של הרצון הפרטי שלו. הפגיעה נעשתה על ידי סידרה של פעולות, אשר כוונו להגשמת המטרה הכוללת הזו. החלק הישראלי של הפעולות הללו אינו זניח. בנסיבות אלה - ומכוח הוראת סעיף 3 לחוק העונשין - יש לראות באיומים שהתרחשו בישראל "מקצתה" של העבירה שבוצעה בתחום השיפוט. "מקצת" זה יש בכוחו לגרור אחריו את האיומים שבוצעו מחוץ לישראל, באופן שבית המשפט מוסמך לדון במכלול כולו. אמת, הסחיטה באיומים בארצות-הברית נעשתה בידי שלוחיו של העותר, ואילו הסחיטה באיומים בישראל נעשתה על ידי העותר עצמו. אין בכך כדי לשנות לענייננו. כן אין זה מעלה ואין זה מוריד כי היוזמה לפגישה בישראל באה מהמתלונן. חרף זאת, הסחיטה באיומים שהתרחשה בישראל מהווה חלק מרצף הסחיטות באיומים שנערכו בארצות-הברית, וכולן נועדו להגשים תכנית עבריינית כוללת, מגובשת ואחידה, שתוכננה מראש על ידי העותר ושמשך התמשכותה הוא יחסית קצר (כחודשיים וחצי). מצטרף אני, איפוא, לעמדתם של השופטים מ' חשין וי' קדמי לעניין זה בערעור הפלילי נשוא עתירה זו. השוני בין עמדתי שלי לעמדתם שלהם הוא בכך, שהם ראו בפעולותיו של העותר כחוליות בעבירת שרשרת, ואילו אני רואה אותם כפריטים בעבירה רבת פריטים. בעניין זה, מקובלים עלי דבריו של חברי, השופט חשין, הקובע: "רצונו של משולם היה כי מרזיוף יוותר לו על חובו, ורצון זה הוא הפתיל שקשר את כל מעשיו של משולם ואת מעשיהם של אחרים - אשר פעלו בשליחותו של משולם ומטעמו - כולם מעשים בלתי חוקיים. כל אחד מהם לעצמו. למתחילה ועד סוף: למן שיחות-הסחיטה הראשונות בארצות-הברית ועד לשיחות-הסחיטה האחרונות בישראל, היה זה רצונו של משולם אשר נפח רוח בשיחות-הסחיטה כולן... והמעשים קשורים אלה-אל-אלה בקשר בל יינתק. כל מעשיו של משולם - ומעשיהם של אחרים בשירותו - הינם כולם חרוזים מכוערים החרוזים על פני אותו פתיל. והפתיל הוא רצונו הבלתי נלאה של משולם כי מרזיוף יוותר לו על חובו. פיצול המערכת הנמשכת והולכת לשיחות-סחיטה העומדות כל אחת ברשות עצמה הינו אפשרי, כמובן, ואפשר כי במקרה זה או אחר יתעורר הצורך לעשות כן. ואולם קשה לכחד שפיצול כי ייעשה, יהיה הפיצול מלאכותי ואינו מתאר את המציאות נכוחה" (פסקה 15 לפסק הדין). 29. העותר לא הורשע בגין הפריטים "הישראליים" ("העבירות הנוספות"). האם יש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי למנוע תחולתו של סעיף 3 לחוק העונשין? בהקשר זה נניח לעת עתה, כי העבירות הנוספות המבוססות על הפריטים "הישראליים" הוזכרו בכתב האישום. האם בעצם העובדה שהעותר לא הורשע בהם, יש כדי לשלול תחולתה של הקביעה כי "מקצתה" של העבירה נעשתה בישראל? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. אין זה תנאי, לתחולת הסמכות על פי סעיף 3 לחוק העונשין, כי הנאשם יורשע באותו "מקצתה" של העבירה שבוצע בישראל. כך, למשל, נסיון או שידול לעבור העבירה הוא בגדר "מקצתה", חרף העובדה שמשהורשע הנאשם בעבירה המושלמת, אין עוד מקום להרשיעו בנסיון או בשידול (ראה ע"פ 121/56 ויידנפלד נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(1) 7; ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל , פ"ד מד(2) 133, 145). אכן, גם אם דורשים כי החלק "הישראלי" יהיה עניש - אין דורשים כי תהא בחלק זה הרשעה בפועל. די - בלשונו של השופט קדמי - ב"קביעת 'ממצא' בלבד בדבר ביצוען של עבירות אלו, אף מבלי להרשיע בהן" (פסקה 3 לפסק דינו). "הזדמנות סבירה להתגונן" 30. הגענו לפריט האחרון בפסק דין רב-פריטים זה. כפי שציינתי, לא בא זכרם של מעשי הסחיטה באלימות שבוצעו בישראל בכתב האישום. האם ניתן בנסיבות אלה לראות במעשי סחיטה באיומים שבוצעו בארצות-הברית כ"עבירה שנעשתה מקצתה בתוך התחום"? האם לא נפגעו זכויותיו הדיוניות של העותר? שאלה זו הטרידה אותנו לא מעט. נחלקו בה דעות חברי, בערעור הפלילי. הגעתי לכלל מסקנה כי בעניין זה אין בידי להצטרף לעמדתם של חברי השופטים י' קדמי ומ' חשין, וזאת משני טעמים. 31. הטעם הראשון הוא, שהנני סבור כי לא ניתן היה לקבוע "ממצא" - כשם שלא ניתן היה להרשיע - באשר לעבירות הנוספות שזכרן לא בא בכתב האישום. הטעם לכך הוא שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד קביעתו של ממצא זה. בעניין זה ניתן ללמוד מהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. הוראה זו עוסקת בהרשעה בעבירה שאשמת הנאשם בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית המשפט. ההגיון המונח ביסוד הוראה זו צריך לחול גם לעניין קביעת "ממצא" באשר לפריטים "הישראליים" של עבירה רבת פריטים. לגישה זו היו שותפים כל חברי ההרכב של הערעור הפלילי. נחה דעתי כי על פי מבחניו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, לא ניתן היה להרשיע את העותר בעבירות הנוספות, ובאותה מידה גם לא ניתן היה בעניין שלפנינו לקבוע לגביהן "ממצא" לעניין סמכות השיפוט, שכן לא ניתנה לעותר "הזדמנות סבירה להתגונן" (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי), לעניין העבירות או הממצאים שבפריטים הישראליים. בעניין זה ציין חברי, השופט מצא, בפסק דינו בערעור הפלילי נשוא עתירה זו: "אין לשלול את האפשרות, שאילו הואשם בעבירות אלו מעיקרא, או אף אילו העלתה התביעה את בקשתה להרשיעו בהן במהלך שמיעת הראיות לפני הערכאה הראשונה, היה בפי המערער הסבר שבכוחו לנקותו מן האשמה בעבירות הנוספות. כדי להיחלץ מהרשעה בעבירות הנוספות, יכול, למשל, לבקש לשכנע את בית המשפט, שאת דבריו בשיחות עם המתלונן ניתן לפרש רק כהודיה במעורבותו במעשים שבוצעו בארצות-הברית, ואין לפרשם כאיומי סחיטה חדשים" (פסקה 18 לפסק הדין). לגישה זו לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת. אכן, עיון בחומר הראיות מלמד, כי המקום שיוחד לעבירות הנוספות בחקירתו של המתלונן היה מצומצם ביותר. הוא לא נשאל כלל על ידי התביעה שאלות הנוגעות לאופי הפלילי של השיחות או על השפעתן עליו. גם הסניגוריה, בחקירתה הנגדית, לא עסקה בנסיון לשלול את פליליותן של השיחות. זאת ועוד: חקירתו של העותר על ידי התביעה וההגנה בעניין העבירות הנוספות התמקדה בשאלת האפשרות לגזור מהן את אחריותו לעבירות שבוצעו בארצות-הברית. החקירה לא עסקה באופי הפלילי של השיחות בתור שכאלו. בפני בית המשפט המחוזי הופיע עד שהיה שותף לשיחה הראשונה מבין שתי השיחות הישראליות. עד זה נטל חלק פעיל באותה שיחה. והנה חקירתו של עד זה התמקדה באחריות של העותר לסחיטות באיומים שבוצעו בארצות-הברית. הוא לא נשאל כלל על אופיים הפלילי של המעשים בישראל. לבסוף, מתוך חומר הראיות עולה שבעת השיחה השניה נכחו אנשים נוספים, ובהם מזכירותיו של העותר. אלה לא זומנו כלל להעיד. הדעת נותנת כי אילו נתפסו השיחות בישראל כעבירות נוספות או כממצאים נוספים - ולא כאמצעי הוכחה לעבירות שבוצעו בארצות-הברית - ניתן היה להזמין עדים אלה. לאור מסקנתנו זו, נשאיר בצריך עיון, אם הדין עם חברי, השופט מצא, כי אין לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, מקום שהעובדות המעידות על אשמת הנאשם היו ידועות לתביעה בעת הגשת כתב האישום, אלא שהתביעה, משיקוליה שלה, נמנעה מלהאשימו על פיהן. 32. הטעם השני הוא, שההגינות לנאשם מחייבת, ליתן לו אפשרות להתגונן כלפי הטענה הספציפית, כי ייעשה שימוש מיוחד בעבירות הנוספות, לצרכי הקניית סמכות שיפוט לבית משפט ישראלי, בהיותן "מקצתה" של עבירה. בפרשה שלפנינו, ביססה המדינה בבית המשפט המחוזי את סמכות השיפוט (לעניין סעיף 3 לחוק העונשין) על עבירות הקשר שבוצעו בישראל. לא נטען כלל בבית המשפט המחוזי כי מעשי הסחיטה באיומים בישראל הם ה"מקצתה" שמכוחם יש לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט על מעשי העבירה שבוצעו בארצות-הברית. מכיוון שכך, לא נתאפשר לעותר להתגונן בפני טענה זו. לא נתאפשר לו לטעון שהעבירות הנוספות אינן חלק מעבירה רבת פריטים, אלא עומדות על רגליהן הן, וכי ניתק החוט המקשר בינן לבין העבירות שבוצעו בארצות-הברית; לא נתאפשר לו לטעון שמשך הזמן שעבר הוא ארוך מדי מכדי להחיל את המושגיות של העבירה רבת הפריטים בענייננו; לא נתאפשר לו לטעון כי מרכז הכובד של האיומים הוא מחוץ לישראל, וכי האירוע בישראל הוא זניח. כל זאת יכול היה העותר לטעון. כל זאת נמנע ממנו. איננו סבורים כי בשלב מאוחר זה של הדיון הנוסף - בו אנו קובעים אמות מידה לעבירה רבת הפריטים - יש מקום לעשות לראשונה שימוש בסמכות המעוגנת בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי. על כל פנים, הטעם הראשון עליו עמדנו מונע אפשרות זו. סיכומו של דבר 33. על פי נסיבות העניין שלפנינו, העבירה של סחיטה באיומים שיוחסה לעותר היא עבירה רבת פריטים. אילו ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן בעניין הפריטים הישראליים (העבירות הנוספות), ניתן היה לקבוע ממצא בעניין הפריטים הישראליים, ומכוחו של ממצא זה לקבוע - כפי שקבע הרוב בערעור הפלילי נשוא עתירה זו - כי בית משפט בישראל מוסמך לדון במעשי הסחיטה באיומים שנעשו בארצות-הברית וזאת גם אם העותר לא היה מורשע בעבירות הנוספות שהתרחשו בישראל. דא עקא, שלעותר לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הממצא בעניין הפריטים הישראליים. מכיוון שכך, לא קנה לעצמו בית משפט בישראל סמכות בעבירה כולה. מכאן, שאילו דעתי היתה נשמעת היינו מקבלים את העתירה. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: 1. מסכימה אני לפסק דינו של הנשיא ולנתוחו המקיף בשאלת טיבה של עבירת השרשרת; אף מקובל עלי המודל המוצע על ידו - הכרה בקיומה של עבירה רבת פריטים - כמתאים לשיטתנו. מבלי שאנמק, אציין רק, כי לדעתי, הלכה למעשה שיטה זו נוהגת אצלנו מזה שנים ביחס לעבירות המורכבות מסדרת מעשים עברייניים, אשר בגינם מוגש אישום אחד. הניתוח המשפטי והמסגרת הנורמטיבית המבססת פרקטיקה זו הועמדו על מכונם בצורה שיטתית בפסק דינו של הנשיא. שותפה אני למסקנה, כי בענייננו ניתן לראות במעשיו של העותר עבירה רבת פריטים אשר בוצעה כסדרה של פעולות עברייניות, שהחלק ה"ישראלי" שבהן אינו זניח. לפיכך, מכוח הוראות סעיף 3 לחוק העונשין, יש לראות בשיחות האיומים והסחיטה שהתקיימו בישראל, "מקצתה" של העבירה שבוצעה בתחום השיפוט. גם אני סבורה כי העובדה שהעותר לא הורשע בפריטים ה"ישראליים" שבסדרת מעשיו העברייניים אינה שוללת מסמכותו של בית המשפט להרשיעו בגין המעשים שבוצעו בארצות הברית, סמכות שקמה לו עקב ביצוע "מקצת" המעשים בישראל. בסופה של הדרך הגיע הנשיא למסקנה, לפיה אין להרשיע את העותר במעשי הסחיטה באיומים שיוחסו לו, כיוון שבהליך שהתקיים לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן ובכך נפגעו זכויותיו הדיוניות. למסקנה סופית זו אינני שותפה ואלה נימוקי. 2. ייאמר תחילה, כי הדיון בערעור בשאלת מתן הזדמנות סבירה למערער להתגונן, והמחלוקת בין חברי, התפתחו כתוצאה מבקשתה החלופית של התביעה, בשלב הערעור, להרשיע את המערער רק בגין השיחות שהתנהלו בארץ כפי שהוכחו בבית משפט קמא, על אף שלא נכללו בכתב האישום. בעקבות בקשה זו, ניתח השופט מצא בפסק דינו בערעור את שאלת ההרשעה המבוקשת, ומטעמים שאותם פירט, הגיע למסקנה כי אין להרשיע את המערער בעבירות נוספות, אשר דבר ביצוען היה ידוע לתביעה בטרם הוגש כתב האישום והיא בחרה שלא להאשים את המערער בגינן. למסקנה שאין מקום להרשיע כמבוקש הצטרף גם השופט חשין מטעמיו, ואוסיף משלי, כי לו עמדה בפני השאלה האמורה, לא הייתי רואה כראוי, בנסיבות הענין, לזכות את העותר מהעבירות המקוריות שהוכחו ולהרשיעו בשלב הערעור בעבירות שונות מאלה שהואשם בהן. דא עקא, שהשאלה שהועמדה בפנינו בעקבות הדיון בערעור היא שאלה שונה. השאלה היא אם ניתן להשתית ממצא לחובת העותר על יסוד השיחות שהתקיימו בישראל. שופטי הרוב בערעור, השופטים חשין וקדמי, סברו שניתן לקבוע ממצא כזה, וכי די בממצא זה כדי לבסס את סמכותו של בית המשפט לדון בסדרת המעשים העבריניים שבוצעו בארצות הברית. הנשיא בפסק דינו אינו רואה להבחין בין הרשעה נוספת לבין קביעת ממצא נוסף. לשיטתו, לפי העקרון הנלמד מסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - החוק), לא ניתן היה לקבוע ממצא נגד העותר בשאלת טיבן ה"מאיים" של שיחותיו עם המתלונן בארץ. הנשיא סבור כי אם לא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הרשעתו בעבירה שונה, הרי שגם לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כנגד הממצא שיש בו כדי לבסס את הרשעתו בגין המעשים בהם הואשם מלכתחילה; ומסקנתו לעניינו, הואיל ולא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הרשעתו בעבירה שונה, ממילא לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כנגד ממצא לחובתו באותו ענין. מסקנה זו קשה עלי משני טעמים. ראשית, סבורה אני כי בענין שלפנינו ניתנה לעותר הזדמנות להתגונן גם מפני הרשעה בעבירה נוספת, וגם מפני ממצא נגדו. לפיכך, אין מתעוררת השאלה העקרונית אם אכן קיים שוני בטיבה של ההזדמנות להתגונן בין שני הנושאים. אוסיף רק כי לדעתי לא היה מקום להרשיע את העותר - בשלב הערעור - בעבירה שונה מהעבירה המקורית שבה הואשם והורשע, מנימוקים שיסודם בשיקול הדעת המסור לבית המשפט לענין הרשעה בעבירה שונה. שנית, במישור העקרוני, עמדתי היא ששני נושאים אלה שונים הם. אפשר שלא יהיה מקום להרשיע נאשם בשל כך שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני אותה הרשעה, אך יהיה מקום לקבוע ממצא לחובתו על יסוד חומר הראיות. אשר על כן, איני שותפה לתוצאה אליה הגיע הנשיא בפסק דינו. 3. בטרם נכנס לדיון לגופו של ענין, נזכיר, כי כל החלטה בשאלה אם מתחייבת בעניינו של העותר הרשעה לפי העובדות שהוכחו, או שיש לזכותו בשל האופן בו התנהל ההליך, תהיה מונחית על פי עקרונות היסוד של שיטתנו: עקרונות המחייבים הקפדה על איזון הולם בין תכליתו של ההליך הפלילי, לבין הכללים שנועדו להבטיח את זכותו של הנאשם להתגונן בו, והכל במגמה למנוע עיוות דין. על העקרונות שהיו לאבן הפינה שביסוד ההליך הפלילי, עמד בית משפט זה מראשית הקמתו ועד לימים אלה פעמים רבות. עוד בע"פ 1/48 באו עקרונות אלה לידי ביטוי בדבריו הנכוחים של הנשיא זמורה: "...הפרוצדורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט". (ההדגשות שלי - ד.ב.) (פ"ד א 5, 18). תכליתו של ההליך הפלילי היא גילוי האמת ועשיית צדק, תוך הקפדה על זכויות הנאשם על מנת שלא ייגרם לו עיוות דין. כך בלשונו של השופט ברק (כתוארו אז): "נסיון החיים אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צרכי הנאשם מזה לבין צרכי החברה מזה. צרכי הנאשם, אלה צרכיו האמיתיים למשפט הוגן, אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט. צורכי החברה, אלה צרכיה האמיתיים להרשעת האשמים ולזיכוי החפים מפשע. איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכישלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט. אמון הציבור בתבונת המערכת הפלילית מתערער, שכן אין הוא רואה - בלשונו של הנשיא זמורה - ששופטיו נכנסים לטרקלין, שבו דנים על חטא ועונשו, אלא רואה הוא את שופטיו עומדים בפרוזדור ודנים על עניינים טכניים גרידא. כיצד ניתן יהיה להסביר את זיכויו של המערער בעניין שלפנינו, אם זיכוי זה מתבסס אך על טעות טכנית גרידא של התביעה ? וכיצד ניתן יהיה להסביר הרשעת אדם בשל טעות טכנית של סניגורו? אכן, החשש הוא שהדיון הפלילי - במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת - יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא". (ההדגשות שלי - ד.ב.). (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 505 516-517). אין חולק כי המשפט מתנהל בגבולות המסגרת שמתווה כתב האישום, וכולו מכוון לבירור האישומים שמייחסת התביעה לנאשם בכתב האישום. נוכח משימת בירור האמת, העומדת ביסוד תכליתו של ההליך הפלילי, קבע המחוקק חריגים לכלל האמור. מטעם זה ניתנה לבית המשפט בערכאה הראשונה סמכות להרשיע נאשם גם בעבירה שלא הואשם בה מלכתחילה. לבית המשפט שלערעור ניתנה הסמכות: "להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת, ואף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן;..." (ההדגשות שלי - ד.ב.) (סעיף 216 לחוק). הסמכות האמורה נועדה למקרים חריגים ויוצאי דופן והיא נשענת על עקרונות היסוד האמורים. 4. סדרי הדין נועדו להבטיח כי הצורך החברתי לברר את האמת במסגרת ההליך הפלילי לא יבוא על סיפוקו תוך קיפוח זכותו של נאשם להתגונן. הליך המתברר תוך פגיעה בזכותו של הנאשם להתגונן פוגע לא רק בזכות היסוד של נאשם להליך הוגן, אלא סופו שהוא מכשיל גם את התכלית של בירור האמת. (ראו: דברי השופטת דורנר בע"פ 4977/92, 5371 חליל ג'וברן נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 650, 700). הכל יסכימו, כי עקרון העל לפיו אין להרשיע נאשם אם לא ניתנת לו "הזדמנות סבירה להתגונן", יחול לא רק על ההרשעה בעבירה אשר לא הואשם בה מלכתחילה בכתב האישום, אלא על כל ענין המתעורר בהליך הפלילי וסופו להוביל למסקנה לחובת הנאשם. עם זאת, השאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן תבחן על פי אמות מידה שונות בהתאם לענין העומד לבחינה. לא הרי ההחלטה להרשיע בעבירה שלא יוחסה לנאשם מלכתחילה בכתב האישום כהחלטה בשאלה אם היתה לנאשם הזדמנות להתגונן מפני קביעת ממצא על פי חומר הראיות. הן מבחינת ההזדמנות הסבירה שניתנה לנאשם להתגונן, והן מבחינת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי ובחינת ההגינות המתחייבת כלפי נאשם, יש לבחון כל אחת מהשאלות בנפרד על רקע נסיבותיו של כל מקרה. כמו כן, אין דומה שאלת ההזדמנות הסבירה להתגונן מפני מסקנה משפטית, להזדמנות הניתנת לנאשם כדי להתגונן מפני קביעת ממצאים עובדתיים העולים מחומר הראיות. בקביעת אמות המידה בדבר קיומה של זכות להתגונן בכל ענין, יוצאים אנו מנקודת המוצא כי המבחן הוא מבחן מהותי ולא מבחן פורמלי, וכי ההליך הפלילי אינו בגדר משחק או תחרות בין שני צדדים הנמצאים על מגרש המשחקים. 5. בית המשפט שבפניו מתקיים ההליך הפלילי, מוסמך וחייב לקבוע ממצאים על פי חומר הראיות הרלוונטי שהובא בפניו. ההזדמנות הסבירה של הנאשם להתגונן מפני קביעת ממצא על יסוד חומר הראיות ניתנת לו בכך שחומר הראיות שיש בדעת התביעה להציג בבית המשפט וכל חומר חקירה אחר נמסר לו. הנאשם עורך את ראיותיו, חקירותיו וטענותיו בהתאם לכך, כשאלה עומדים אל מול האישום המיוחס לו. קו ההגנה שהנאשם וסניגורו נוקטים קשור קשר בל יינתק עם העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום. לפיכך, מתבקשת זהירות מיוחדת בבחינת השאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות להתגונן, כאשר נדונה האפשרות להרשיע בעבירה שלא יוחסה לנאשם בכתב האישום. הממצאים שיקבע בית המשפט, נלמדים מתוך ניתוח חומר הראיות שהובא בפניו, תוך בדיקת השאלה אם ניתנה לצדדים הזדמנות מלאה לליבונן ולבירורן. כאשר הנאשם מודע לקיומן של הראיות כנגדו, וניתנת לו הזדמנות סבירה ונאותה להגיב עליהן בהתייחס לאישומים, הרי שהגנתו לא נתקפחה. ההזדמנות הסבירה והנאותה ניתנת לנאשם כאשר פתוחה בפניו כל דרך חוקית לכרסם במסכת ראיות התביעה ולערער אותה או למנוע קביעת ממצאים מפלילים לפיה. הזדמנות זו באה לידי מיצוי כאשר כל הראיות וכל חומר החקירה גלויים בפני הנאשם ומצויים בידו; כאשר הוא מיוצג כראוי ויש לו הזדמנות מלאה לתכנן את הגנתו לפי כתב האישום ובהתחשב בכלל החומר שנאסף בחקירה; וכאשר ניתנת לו הזדמנות לקיים הליך של הבאת ראיות מצידו, ולחקור חקירה מלאה את עדי התביעה במשפטו. כפי שיפורט להלן, הזדמנות כזו ניתנה לעותר שלפנינו. 6. בטרם אפרט את טעמי לקביעה כי לעותר אכן ניתנה הזדמנות להתגונן, רואה אני להתייחס בקצרה לשאלת פירושו של סעיף 184 לחוק, שאלה שהועמדה בפנינו בדיון הנוסף. סעיף 184 לחוק קובע לאמור: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום." לדעת חברי השופט מצא, אין לעשות שימוש בסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 184 לחוק, כאשר חומר הראיות בגינו מבקשת התביעה להרשיע את הנאשם היה ידוע לתביעה בעת הגשת כתב האישום, והיא בחרה שלא להאשים בגינו. לדעתו, מוגבלת הסמכות של בית המשפט למקרים בהם העובדות הנוגעות לאשמתו של הנאשם נתגלו לראשונה בשלב הראיות. לא ארחיב דברים בשאלה זו, שכן על פי דרכי השאלה אינה מתעוררת בענייננו, כיוון שאין אנו שוקלים הרשעה בעבירה נוספת, אלא דנים בהסקת מסקנות - קביעתו של ממצא עובדתי - מהראיות. ואולם, בהתחשב בדעה כי יש לבחון את שאלת האפשרות לקבוע ממצא מהראיות על פי אותן אמות מידה של בחינת בקשה להרשעה בעבירה נוספת, ראיתי להוסיף בענין זה. אינני סבורה כי בהוראת סעיף 184 הגביל המחוקק את סמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם רק בעבירות אשר התשתית העובדתית לקיומן לא היתה ידועה לתביעה עם הגשת האישום. הסמכות המסורה לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, לקבוע ממצאים ולהרשיע נאשם, היא סמכות לעצמה, ונפרדת ומנותקת היא משיקול דעתה של התביעה ומהראיות שהיו בידיה לפני ההליך השיפוטי. הסעיף דן במצב שנוצר בתום ההליך השיפוטי בפני הערכאה המבררת את המשפט והוא מתייחס לשלב פסק הדין. לפיכך, הביטוי "שאשמתו בה נתגלתה" בסעיף 184 לחוק, מתייחס לגילוי האשמה מתוך הראיות שהוכחו בפני בית המשפט, לאחר שנפרשה בפניו היריעה במלואה על ידי הצדדים. בהליך המתברר בפני בית המשפט מתבררות העובדות מתוך הראיות, ואילו ה"אשמה" במובן סעיף 184 היא קביעה נורמטיבית המובילה להרשעה, והיא מתגלית רק בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט. הפירוש לפיו הוראת סעיף 184 מתייחסת לאשמות המתגלות לבית המשפט במהלך המשפט, עולה בקנה אחד גם עם הוראת סעיף 216 לחוק - ההוראה המסמיכה את בית המשפט שלערעור להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בערכאה הקודמת , אף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת. לענין התשתית המספיקה להרשעה, נגזרת הוראת סעיף 216 מכך שמערכת בתי המשפט הדנה בהליך הפלילי ובערעור היא מערכת העומדת לעצמה. הממצאים והמסקנות נקבעים במערכת זו על פי המסכת העובדתית שהוכחה בערכאה הראשונה. המידע וחומר החקירה שהיו בידי המשטרה או התביעה בשלב שקדם להגשת האישום, אינם יכולים לכבול את ידי בית המשפט בבואו לקבוע את אשמתו או חפותו של הנאשם. הסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 184 ובסעיף 216 לחוק נועדה למקרים חריגים ויוצאי דופן. תכליתה היא לתת בידי בית המשפט כלים למלא את חובתו - לברר את האמת ולעשות צדק. זאת יעשה בית המשפט על פי כל החומר שנמצא בפניו ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות נאותה וראויה להתגונן. לא למותר להוסיף, כי יש בעובדה שהיה בידי התביעה חומר ראיות שניתן היה להרשיע על פיו והיא נמנעה מלהאשים בגינו, נימוק כבד משקל שבית המשפט יביאו בגדר שיקוליו לענין ההרשעה. שיקול זה יש בו טעם כפול: ראשית, משום שמלכתחילה לא ראתה התביעה ענין ציבורי בהשגת הרשעה על יסוד אותן עובדות; ושנית, משום ההגינות כלפי הנאשם המחייבת זהירות וריסון בנסיבות כאלה. 7. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו - האפשרות כי ייקבע ממצא שהעותר סחט את המתלונן באיומים גם בפגישות שהתקיימו ביניהם בארץ - היתה צפויה וגלויה, והסניגוריה עשתה כל שביכולתה כדי למנוע קביעת ממצא כזה. הוכחת הממצא האמור, היתה חלק ממסכת ראיות התביעה, והשאלה אם היו אלה שיחות איום היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. מטרת הבאת הראיות היתה להוכיח כי העותר הוא שביצע את עבירות הסחיטה באיומים בארצות הברית. הוכחה זו היתה מושתתת על כך שמן השיחות שהתקיימו בישראל ניתן ללמוד הן על תכניתו הכללית של העותר לסחוט את המתלונן באיומים עד להשגת מטרתו; הן על הודייתו המשתמעת מאותן שיחות והן על המסקנות שניתן להסיק מהשיחות, כי העותר המשיך לסחוט את המתלונן באיומים גם במפגשים הישראליים בכוונה להשלים את מטרתו - ויתור על חובו. העותר היה מודע לגירסה זו ולחשיבותן של השיחות המאיימות, במיוחד השיחה שהתקיימה בבורסה. הוא הכחיש כי בשיחות אלה סחט את המתלונן באיומים ואף נחקר על גירסתו. השיחות המוקלטות היו ראיות מרכזיות שנבחנו ביסודיות במהלך הדיון. בעדותו הצביע העותר על קטעים מתמליל השיחות, נתן את הסבריו ונחקר על כך. אין לקבל איפוא, את טענת הסנגוריה כיום, כי לא ייחסה חשיבות לאופיין המאיים והסחטני של השיחות. סניגוריו של העותר נמנעו מלהעלות את טענת העדר הסמכות במהלך הדיונים בבית המשפט. הם העלו אותה לראשונה בסיכומי ההגנה, ובית המשפט המחוזי מציין בפסק דינו כי "הטענה הפתיעה לא במעט את בית המשפט", אך מוסיף כי התביעה לא נתבקשה כלל להתייחס לטענה זו ואף לא נכחה בבית המשפט שעה שהועלתה הטענה. לפיכך, ברור ש"השיחות הישראליות" לא נדונו במהלך המשפט במישרין בקשר לסמכות. אולם, לשיטתי, המבחן להזדמנות להתגונן איננו בשאלה אם סניגוריו של העותר התייחסו לכך שעל פי המצב המשפטי "איומים" ו"סחיטה" שבוצעו בידי העותר בישראל, הם "מקצת" העבירה המקנה לבית המשפט סמכות לדון בעבירה אקסטרה-טריטוריאלית. השאלה אם שיחות אלה היו חלק ממערך האיומים הכולל נלקחה ללא ספק בחשבון. השאלה הטעונה הכרעה היא אם ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן מפני הממצא, כי בשיחותיו עם המתלונן בארץ הוא סחט אותו באיומים בקשר למעשי הסחיטה בארצות הברית. משנידונה השאלה אם המעשים שבוצעו בארצות הברית היו מטעם העותר, ונעשו במטרה להשיג את ויתור המתלונן על החוב, קשה שלא לראות את החשיבות של בירור תוכן השיחות בישראל. תוכן שיחות אלה אינו אלא המשך רצוף ובלתי פוסק של דרישתו של העותר לוותר על החוב, תוך איום שללא ויתור יימשכו מעשי האיומים בארצות הברית. שאלת תוכנן ואופיין של השיחות, היתה איפוא, בעלת חשיבות רבה במשפט. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, בטענות הצדדים, בסיכומים ובממצאי פסק הדין המחוזי, מלמד ששאלה זו היתה שנויה במחלוקת עובדתית, נבחנה והוכרעה כממצא בפסק הדין המחוזי. העותר בעדותו טען, כי לא איים ולא ביצע באותן שיחות בישראל את המעשים האסורים שהתביעה מייחסת לו. כדי לתמוך בגירסה זו העיד, כי "הכל היה משחק", וכי ידע שהשיחה מוקלטת מטעם המשטרה. עוד טען בעדותו כי לא יתכן לייחס לדבריו משמעות מאיימת. הוא התייחס בפירוט לתמליל ההקלטה, וכדי לחזק את גירסתו הוסיף, כי השיחה שהתקיימה בבורסה אינה שיחה מאיימת כיוון שהתנהלה בנוכחות "הפקידות" (עדותו בעמ' 153 לפרוטוקול). על פי עדות המתלונן, השיחה התקיימה מאחורי דלת סגורה ולא בנוכחות המזכירות. כך או כך, שיחה זו הוקלטה בידי שני הדוברים והושמעה בבית המשפט. בהתחשב בכך שהאווירה, הטון והתוכן של השיחה הונצחו, הרי גם אם נכח במקום אדם נוסף אין הוא יכול לזרות אור ולתת לשיחה פרשנות מוסמכת יותר מהדברים עצמם. קשה להעלות על הדעת כיצד יכול היה העותר להפריך את משמעות השיחות שהוקלטו והושמעו בבית המשפט, כאשר שני הדוברים נחקרו ביחס לאמור בהן ולפרשנותן. הסניגור ציין בטיעוניו לפנינו, כי יכול היה להעיד את המזכירות שנכחו בשיחת הבורסה. כשלעצמי סבורה אני, כי גם אם נכחו המזכירות בחדר, לא היה בידן להוסיף לשאלה שעמדה להכרעה. מקובלת עלי האמירה שהוטבעה בבית משפט זה, כי "אין חקר לתבונת סניגור", אך תבונתו המשוערת של הסניגור אינה יכולה לשמש תחליף לדברים המדברים בעד עצמם. בל נשכח כי כל ספק המועלה על ידי סניגור צריך להיות גם ספק סביר. התביעה בסיכומיה ביקשה לקבוע שחילופי הדברים שהתקיימו באותו מעמד הם: "דיבורים של סחיטה ברורה שהנאשם אומר לו תחתום והכל יסתדר, אם תחתום הכל יסתדר". (עמ' 224 לפרוטוקול) וכן: "הנאשם נקט באיזה שהיא פעולה של איומים ובא למתלונן אם התעייפת מהמשא הזה תחתום על ויתור החוב... הכוונה שהתעייפת... מהאיומים האלה". (עמ' 226 לפרוטוקול) הסניגוריה מצידה טענה במפורש תוך ניתוח העדויות והתמליל, כי לא ניתן לראות בשיחה זו סחיטה באיומים, וזאת ביקשה היא לבסס על סמך ההקשבה: "לשיחה ולטון של הדברים ולמעורבות של השניים בשיחה". (עמ' 245 לפרוטוקול) הנה כי כן, שאלת טיבה של השיחה כשיחת סחיטה באיומים, עלתה מתוך הראיות; התלבנה בחקירת המעורבים בה, נדונה והוכרעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. השופט המחוזי דחה את גירסת הנאשם והסבריו ביחס לאופי השיחה וקבע: "אני סבור שדבריו של הנאשם בשיחה זו מהווים לא רק הודאה במעשים, אלא ממש רכיבים בביצוע העבירה עצמה". (עמ' 35 לפסק הדין) עוד קבע השופט על סמך החומר שהיה בפניו, כי הסחיטה בשיחת הבורסה "בולטת לעין" (עמ' 46 לפסק הדין). בסופו של דבר הוסיף: "יש לראות את כל מסכת העבירות במקרה דנא כפרשה אחת שנרקמה עפ"י תכנית הקשר של הנאשם, להביא את המתלונן לוותר על החוב" הוא כלל בכך גם את השיחות בישראל כמסכת אחת". (עמ' 51 לפסק הדין) אף כי השופט קמא התבסס על מבנה משפטי שונה להרשעה, הרי הלכה למעשה, קבע תשתית מובהקת של עבירה רבת פריטים שרכיביה מצויים גם בישראל וגם מחוצה לה, והגיע למסקנה שיש להשקיף על כל מערכת הנסיבות כמקשה אחת. על רקע כל האמור, אין בידי לקבל את נימוקו הראשון של הנשיא, כי לא ניתנה לעותר הזדמנות להתגונן מפני הטענה ששיחותיו עם המתלונן ב"רמדה" ובבורסה, היו חלק ממעשי הסחיטה באיומים שביצע כלפי המתלונן ואת קביעתו של הנשיא, כי לו היה העותר מודע לממצא הצפוי, יכול היה להביא ראיות לסתירתו. 8. גם הנימוק השני שהביא הנשיא, שעניינו היבט ההגינות המחייבת לתת לנאשם להתגונן מפני הטענה הספציפית, אינו מקובל עלי. העותר היה מיוצג בידי סניגוריה אשר עשתה מלאכה יסודית. ההליך התנהל באופן ששאלת הסמכות לא הועלתה ולא נתבררה בו. הסניגוריה נמנעה מלהעלות את הטענה כטענה מקדמית, אף שטענת סמכות היא טענה מקדמית מובהקת. היא לא עשתה כן בשלב אחר של הדיון, אלא שמרה את הטענה כהפתעה לשלב הסיכומים. הסניגוריה היתה רשאית לעשות כן, אולם גורל ההרשעה אינו צריך להיחתך רק על פי מהלך טקטי של התביעה או של הסניגוריה. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי הסקת המסקנות המשפטיות מהעובדות שהוכחו, אשר חשיבותן היתה גלויה לעין, עולה כדי פגיעה בהגינות. השאלה מהי הגינות קשה להגדרה מבחינה עיונית, אך ניתנת לזיהוי מבחינה מעשית. תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה יש בהם כדי להנחות בקביעת הגבולות הראויים. אם אכן, כפי שקבעתי, היתה לעותר הזדמנות מלאה להתגונן בפני הטענה העובדתית כי בהיותו בישראל סחט את המתלונן באיומים; ובהנחה ששאלה זו לא היתה שאלה שולית וזניחה, אלא שאלה מרכזית ורלוונטית למעשים ששימשו נושא לאישום; ממילא אין לומר כי אין זה מן ההגינות להשתית על ממצא זה את ההרשעה בעבירה המקורית. השאלה אם העלאת טענה משפטית בשלב מאוחר של ההליך פוגעת בזכותו של נאשם להתגונן, נידונה בפסיקתנו ביחס להרשעה בעבירה אחרת מזו שיוחסה לנאשם בכתב האישום. בע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(3) 606, בעמ' 615, דן השופט ברק (כתוארו אז) בשאלה זו. בפסק דינו עמד על כך שיש להבחין בין היסוד הטכני הדיוני הנוגע להבאת הראיות לענין עובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לבין הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם לפתח קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום, אך עולה מן העובדות שהוכחו. "לענין יסוד שני זה השאלה היא אם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום בו הורשע, אף שזכרו לא בא בכתב האישום, על כן מקובל הוא לשאול נאשם, הטוען להעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן, 'במה היית מתגונן, ואיזה קו הגנה נמנע ממך' (ע"פ 152/56...) עולה מהאמור, כי אם קו ההגנה שבנה לעצמו הנאשם כלפי האישום שהופיע בכתב האישום כולל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב הנאשם לאישום בו הורשע אין לומר כי הנאשם הופתע, וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן (ע"פ 154/52...; ע"פ 65/71...). לעומת זאת, אם הנאשם נמנע מלהציב קו הגנה - כגון 'סיכון כפול או תחולתו של חריג לאחריות - משום שקו הגנה זה לא נתבקש על-פי העובדות המקוריות, אך עלה מתוך העובדות החדשות על-פיהן הורשע, אומרים כי לנאשם לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן (ע"פ 242/63...; ע"פ 428/74...)". (ההדגשות שלי - ד.ב.). גישה זו נתקבלה בהסכמה בפסיקה מאוחרת (ראו למשל: ע"פ 294/93 חדד נ' מדינת ישראל, (לא פורסם), פיסקה 3; ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 52, 58). בענין שלפנינו, שאלת הקשר האינטגרטיבי בין המעשים בישראל למעשים בארצות הברית וכן שאלת אופיים של מעשים אלה, היו שאלות רלוונטיות מתחילת בירור המשפט, ואותן שאלות עצמן הן השאלות הרלוונטיות לענין הסמכות. מטעם זה, אין לומר כי הטענה שמעשיו של העותר בישראל מהווים "מקצת" העבירות ששימשו נושא לאישום, הינה מסוג הטענות המפתיעות שאילו נטענה מלכתחילה, ניתן היה להציב קו הגנה חדש שלא ניתנה לעותר הזדמנות לבססו בטיעון או בעובדות. הניתוח המשפטי המתבקש מהעובדות שהוכחו, כאשר עניין לנו בעותר המיוצג כהלכה, אינו בגדר פגיעה בהזדמנות הסבירה והנאותה להתגונן. קו ההגנה של העותר שלפנינו היה מבוסס, בין היתר, על כך שבשיחות שהתנהלו בישראל לא היה כל איום או סחיטה, ולענין זה אין נפקא מינה אם טיבו של המעשה הוא חלק מהקשר הפלילי או מפריט של התנהגות עבריינית. בכל מקרה השאלה היא כיצד הוא משתלב במעשים שבוצעו בארצות הברית. 9. אשר על כן, אם דעתי תישמע, נקבע כי בית המשפט דן באישומים שיוחסו לעותר בגדר סמכותו; העבירה אשר הוכח כי בוצעה, נעברה בידי אזרח ותושב ישראלי; עבירה זו היתה מורכבת מפעילות עבריינית בחו"ל, שנשזרה בפעילות פלילית בישראל. סמכותו של בית המשפט מעוגנת בעובדות שהוכחו ומבוססת מבחינה מהותית בנסיבות הכרוכות בסדרת המעשים הפליליים שיוחסה לעותר. במסגרת מערכת העקרונות אליהם התיחסתי בתחילת דברי, ובקביעת האיזון הראוי בין הצורך לקיים את התכלית החברתית של ההליך הפלילי, לבין הצורך למנוע עיוות דין בשל פגיעה בהגנת הנאשם, שוכנעתי ללא כל צל של חשש כי הגנתו של העותר לא קופחה, ודין ההרשעה כפי שנקבעה בערעור, לעמוד בעינה. 10. משהחלטתי להשאיר את הרשעת העותר בעבירה של סחיטה באיומים על כנה, הנני בדעה כי אף העונש אשר נגזר על העותר בבית המשפט המחוזי ואושר בערעור על ידי בית משפט זה, יישאר על כנו. אציע, איפוא, לחבריי כי העונש שנגזר על העותר, שלוש שנות מאסר - מחצית התקופה לריצוי בפועל ומחציתה על תנאי ותשלום קנס בסך 30,000 ש"ח או ריצוי שישה חודשי מאסר תחתיו - יעמוד בעינו. ש ו פ ט ת השופט ת' אור: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, הנשיא, לפיה יש לקבל את העתירה ולבטל את הרשעתו של העותר בעבירות של סחיטה באיומים ואת העונש שהוטל עליו בגין עבירות אלה. זאת, מהטעם שבפסק דינו של חברי, דהיינו שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן ביחס לעבירות שנטען כי בוצעו בתוך שטח ישראל (פיסקה 31 לפסק דינו של חברי). משכך, גם לפי הגישה הגורסת כי יש להחיל את הדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" בענייננו, לא חלים דיני העונשין של ישראל על המקרה ודין ההרשעה והעונש להתבטל. מעבר לדברים אלה, אבקש להעיר הערות אחדות הנוגעות, בעיקרן, להיבטים העקרוניים של הענין שבפנינו. 2. הערה אחת נוגעת לכוחו של בית המשפט לקלוט, על דרך ההלכה הפסוקה, לתוך דיני העונשין את הדוקטרינה של "עבירת שרשרת". נראה לי, כי קביעתה של דוקטרינה כזו אינו עולה בקנה אחד עם מה שמכונה על ידי חברי, הנשיא, כ"פן הפורמלי" של עיקרון החוקיות. על פי עקרון יסודי זה, "אין עבירה ואין עונש אלא על - פי חוק שעמד בתקפו בעת עשיית העבירה ושחל עליה גם מבחינת מקום עשייתה" (פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א') (התשמ"ד1984-), בעמוד 4). עיקרון מלכותי זה הועלה, לפני שנים אחדות למדרגת הוראת חוק. סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ), קובע כי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו". דומה, כי אין להרבות מילים על חשיבות עיקרון זה לשמירה על זכויות הפרט. כפי שמציין פלר, עיקרון זה הוא: "... פועל יוצא מחומרת האיסור הפלילי לעומת סוגי איסורים אחרים, ממשמעותו האנטי חברתית המיוחדת של האיסור ומהשלכותיה של אחריות פלילית על חירותו, רכושו, שמו הטוב ואף חייו של הנושא בה. כל אלה מחייבים שרק המחוקק הראשי יהיה מוסמך להחליט מה מהווה עבירה פלילית ומה היא דרך הטיפול העונשי בכל עבירה ועבירה" (בעמוד 4 לספרו הנ"ל). עיקרון זה זכה כיום לעיגון חוקתי, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה קובע איסור על פגיעה בכבודו של אדם (סעיף 2). הוא קובע את זכותו של כל אדם לכבוד (סעיף 4). הוא קובע איסור על נטילה או הגבלת חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת (סעיף 5). זכויות אלה כולן רלוונטיות במישרין להליך הפלילי. הנאשם בהליך פלילי צפוי לפגיעה קשה בכבודו (ראו דברי הנשיא ברק בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 769, בפיסקה 3 לפסק הדין; ראו גם דברי השופט לוין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל , דינים עליון מב 857, בפיסקה 169 לפסק דינו). מטבעם של הליכים פליליים, חשוף הנאשם בגדרם, במקרים רבים, לפגיעות שונות גם בחירותו. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתיר פגיעה כזו, בין השאר, רק אם היא נעשית בחוק או "לפי חוק, מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8, היא פיסקת ההגבלה). דומה, כי ניתן לעגן את עיקרון החוקיות הן בזכות המהותית של כל אדם לכבוד ולחירות, והן ביסודותיה של פיסקת ההגבלה. כפי שמציינת קרפ במאמרה "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב 64, "עקרון החוקיות והעקרון לפיו הענישה היא עניינו הבלעדי של הריבון הם ביטוי שווה ערך לתנאי שבסעיף 8 לחוק היסוד, לפיו אין פגיעה בזכות אדם אלא על פי חוק. עקרון החוקיות ועקרון האשמה ... מבטאים במהותם את ערך חירות הפרט וכבוד האדם שלו, והם מושתתים על ההנחה הבסיסית, המכירה באדם הפרט כאישיות רציונלית ובעלת אוטונומיה אישית..." (בעמוד 85). (ראו גם ברק, "הקונסטיטונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט יג' 5, בעמוד 17). 3. בהוראות הרבות שבחוק העונשין - או בחוק אחר - אין כל אחיזה לדוקטרינה של עבירת שרשרת. אכן, בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992- (הצעות חוק 2098 א' בשבט התשנ"ב, 6.1.92), נכללה הוראה מפורשת המגדירה עבירת שרשרת (סעיף 56 להצעת החוק). מדברי ההסבר להוראה זו עולה, כי חשיבותה בכך שהיא מבהירה כי המבצע מעשים העונים להגדרה נחשב כמי שמבצע עבירה אחת. בדברי ההסבר צויין, כי הגדרה זו חיונית, "...גם לענין הגדרת הנסיון לביצוע העבירה ... ולעניינים רבים אחרים, כגון: החלת התיישנות, תחולת הנורמה הפלילית לפי זמן עשיית העבירה ומקום עשייתה, הפעלת מאסר על תנאי כאשר העבירה הנוספת היא עבירה נמשכת, נפקות מעשה בית דין לגבי עבירה נמשכת וכו'". אך בסופו של דבר, הוראה זו לא שולבה בחלק הכללי של חוק העונשין. לא שולבה הוראה דומה גם בהקשרים ספציפיים (השוו, לענין זה, להוראת סעיף 25(ב) להצעת החוק, הקובעת הסדר מפורש לענין הנסיון הפלילי בעבירות שרשרת). לגבי דידי, לעובדה זו יש משקל רב כנגד התיזה המבקשת לקלוט דוקטרינה זו לתוך המשפט הפלילי המקומי. בהעדר אחיזה בחוק החרות לדוקטרינה זו, עומד, לדעתי, לכאורה, עיקרון החוקיות כמחסום בפני קליטתה בדין המקומי בדרך של הלכה פסוקה. 4. דברי עד עתה סבו על דוקטרינה של "עבירת שרשרת". מינוח זה שאוב מפסקי הדין שבע"פ 1377/94, נשוא הדיון הנוסף שבפנינו. ער אני לכך, שחברי, הנשיא, דוחה דוקטרינה קונטיננטלית אשר זהו שמה ומאמץ דוקטרינה אחרת, של "עבירה רבת פריטים". דברי לעיל, ולהלן, יפים במידה רבה גם לגבי דוקטרינה זו. אכן, הדמיון בין שני מושגים אלה רב. תנאי היסוד לתחולתה של כל אחת מן הדוקטרינות הנזכרות דומים. כך, עבירת שרשרת מתאפיינת ב"מערך של עשייה עבריינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (פיסקה 8 לפסק דינו של חברי). באופן דומה, עבירה רבת פריטים מתאפיינת בכך, ש"הפריטים השונים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת" (שם, בפיסקה 22). אשר ליסוד הנפשי, עבירת שרשרת מתאפיינת בקיומה של "מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה" (שם, בפיסקה 9). באופן דומה, מתאפיינת העבירה רבת הפריטים "...במחשבה פלילית אחת ובתכנון אחד" (בפיסקה 22). מדובר, אם כן, בתורות אשר הבסיס להן דומה עד מאד. ער אני לכך, שיש הבדל בין הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת שרשרת לבין הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. בעיקרו, מתבטא הבדל זה בכך שלגבי הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים לא נקבע מראש מערך קשיח של תוצאות. זאת, לעומת הדוקטרינה של עבירת שרשרת, אשר נושאת בחובה שורה של תוצאות נורמטיביות נוקשות. אך איני סבור כי הבדל זה הוא משמעותי מנקודת המבט של עיקרון החוקיות. כל תכליתה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים הוא לחולל שינוי נורמטיבי בגזרות שונות של הדין הפלילי. גם אם גזרות אלה מצומצמות בהשוואה לאלה בהן פועלת הדוקטרינה של עבירת שרשרת, אין בכך כדי לשנות מן העובדה, שבפנינו דוקטרינה המשפיעה במישרין על הדין הפלילי המהותי, ואשר לא עוגנה בדין החרות. 5. גישתי, כי עיקרון החוקיות מחייב כי הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים תיקבע בחקיקה, תקפה במלוא עצמתה גם בהקשר בו עלתה דוקטרינה זו בענייננו. שאלת תחולתם של דיני העונשין של ישראל על מעשים שבוצעו מחוץ לישראל מצויה בגרעין הקשה של עיקרון החוקיות. כפי שמציין פלר בספרו הנ"ל, "עקרון החוקיות בפלילים קובע אפוא את התנאים בהם מותנית הפליליות in abstracto של כל מעשה עבירה. תנאים אלה מתבטאים בממדי פליליות המעשה שהם מימד 'הגדרת העבירה', מימד 'עיתוי העבירה' ומימד 'מיקום העבירה' " (בעמוד 5; ההדגשה הוספה). ובהמשך מציין פלר, כי: "על מנת שמעשה פלוני יהווה עבירה פלילית ויצמיח אחריות פלילית בגינה, צריכים שני הנתונים - זמן עשיית המעשה ומקום עשייתו - להלום את תנאי התחולה בזמן ובמקום של ההוראה החקוקה, המגדירה את המעשה כעבירה פלילית. בכך הופכים נתונים אלה לפריטים מפרטי היסוד העובדתי שבאותה עבירה, כלומר לפריטים רלוואנטיים להתהוותה " (בעמוד 211; ההדגשה הוספה). הנורמות הקובעות את תחולת דיני העונשין, מבחינת המקום, אומר פלר, הן "...מטבע ברייתן, נורמות מהותיות ... מיקום התופעה ועיתויה הם בין היסודות הקובעים את מהותה - עבירה, או מעשה שאינו בתחום הפלילי. לכן, כל הנורמות אשר מסדירות את מהות התופעה, הן מבחינת עיתויה והן מבחינת מיקומה, הן נורמות שמשלימות את עצם הגדרת העבירה, ובכך הן נורמות מהותיות , תהיה האכסניה הפורמאלית של נורמות אלה אשר תהיה" (בעמודים 211 - 212; ההדגשה במקור). 6. במקרה שבפנינו נעשה שימוש בדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" על מנת לקבוע, במצב בו מקצת ה"פריטים" בוצעו בתוך שטח ישראל ומקצתם מחוץ לשטח ישראל, כי כל פריטי העבירה הם בבחינת "עבירת פנים" במובן חוק העונשין. האפקט של אימוץ הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים במקרה שבפנינו הוא להרחיב את הקטגוריה של עבירת פנים. לכך עשויה להיות חשיבות, שכן על "עבירת פנים", בניגוד לעבירה שאינה כזו, חלים דיני העונשין של ישראל ללא סייג (סעיף 12 לחוק העונשין). לענין זה עוד אדרש. כאן המקום לעמוד על כך, שקשה למצוא בהגדרה של "עבירת פנים" אחיזה כלשהי לדוקטרינה של עבירת שרשרת (או עבירה רבת פריטים). עבירת פנים מוגדרת (סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין), כעבירה אשר "נעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל". המלה היחידה בהגדרה זו, אשר הדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" יכולה למצוא בה את עיגונה, היא המלה "עבירה". ככל שנמתח את משמעותה של מלה זו, קשה עד מאד בעיני לתלות בה את הדוקטרינה של עבירת שרשרת (או עבירה רבת פריטים). איני סבור כי יש בהוראה זו אחיזה להרחבת הקטגוריה של "עבירות פנים" שבחוק העונשין, בדרך של קליטת הדוקטרינה האמורה. אכן, על רקע זה יש לראות לדעתי בהכרה בדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" על ידי ההלכה הפסוקה, משום פעולה של "פיתוח המשפט". פעולה זו חורגת מפעולה פרשנית רגילה. להשקפתי, הפן הפורמלי של עיקרון החוקיות אינו עולה בקנה אחד עם פעולה שיפוטית של פיתוח המשפט, בכל הנוגע לרכיביה המהותיים של העבירה הפלילית. 7. זאת ועוד, לדעתי טמון קושי בהכרה בדוקטרינה של עבירות רבות פריטים גם מנקודת מבטו של הפן המהותי של עקרון החוקיות. חברי, הנשיא, עמד על קושי הנוגע לעבירות שרשרת, הנובע מאי הבהירות בהפעלתה של דוקטרינה זו, וחוסר הוודאות באשר להיקף תחולתה (פיסקה 13 לפסק דינו). נראה לי, כי קושי דומה טמון גם בעיקרון, בו נכון חברי להכיר, של "עבירה רבת פריטים". קושי זה מבצבץ מדברי חברי (בפיסקה 25 לפסק דינו), כי "גבולותיה של העבירה רבת הפריטים אינם מדוייקים. בשלב זה של התפתחות ההלכה רבות הן השאלות הפתוחות". אמת, חברי עומד על כך, שביחס לעבירה רבת הפריטים, "המבחן הכללי של איפיון התופעה העבריינית ורצף הפעולות להגשמתה ידוע וברור". על רקע זה הוא סבור כי בהכרה בדוקטרינה זו אין "כדי לפגוע שלא כדין בעיקרון החוקיות". ואולם, גם ביחס לעבירת השרשרת קיים מבחן כללי ממיין. בכך אין כדי להסיר את הקושי הטמון בהכרה בדוקטרינה זו, מן ההיבט המהותי של עיקרון החוקיות. קושי זה נובע מאי הבהירות הרבה האופפת דוקטרינה זו. ספק בלבי, אם מבחן השכל הישר עליו מצביע חברי, או אם ההבחנה בין "גישה מלאכותית" לתופעה עבריינית נתונה לבין "הסתכלות נכונה עליה" (בפיסקה 22 לפסק דינו של חברי), מספקים אמת מידה של ממש לאיתורה של "עבירה רבת פריטים". 8. אכן, ערפל סמיך מרחף גם מעל יישומה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. כך, למשל, מתעוררות שאלת תחולתה של דוקטרינה זו על עבירות שונות. האם, למשל, חלה דוקטרינה זו על עבירות סמים, אשר עונשן המירבי אינו פחות מעבירת האונס (ראו, לענין זה, סעיפים 6, 7(ג), 9(ד), 10, 19א, 21(א), לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג1973-)? האם דוקטרינה זו, כפי שנרמז בפסק דינו של חברי, השופט חשין, תחול על העבירות המפורטות בסעיף 329 לחוק העונשין, אשר עניינן במעשים שונים הנעשים בכוונה להטיל באדם נכות או מום, ואשר דינן עשרים שנות מאסר? והרי האינטרס החברתי המגולם בעונש שלצד עבירה זו אינו פחות מזה שבעבירות ההריגה או האונס, למשל, עליהן לא אמורה תורה זו לחול. האם תחול הדוקטרינה על עבירות של בגידה או ריגול אשר עונשן מאסר עולם (ראו סעיפים 97 ואילך לחוק העונשין)? בקיצור, על אלו עבירות תחול הדוקטרינה ועל אלו לאו? האם צריך הדבר להיות חסוי בפני הציבור, עד שיאמר בית המשפט את דברו בעניין כשיגיע בפניו? שאלות אלה מדגימות מקצת מאי הבהירות הניכרת האופפת את הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. אכן, אני תמים דעים עם חברי, השופט מצא, כי דווקא בגמישותה של התורה המוצעת טמון חסרונה, מנקודת מבטו של עיקרון החוקיות. מסקנתי היא כי לא ניתן ליישב בין אימוץ הדוקטרינה לבין עיקרון החוקיות. 9. א. לא למותר לציין קושי נוסף הטמון בגישה המרחיבה את התפיסה של "עבירת פנים", באופן שזו כוללת גם עבירה רבת פריטים. בחלק ניכר של המקרים בהם תחולתם של דיני העונשין על עבירה היא מכוח ההוראות החלות על עבירת חוץ, מותנית תחולה זו בשורה של סייגים (ראו, לענין זה, סעיפים 14, 15 ו16- לחוק העונשין). בגדר זה נדרש, כי יהיה מדובר בעבירה גם לפי דיני מדינת החוץ; כי לא יחול לגבי העבירה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה; כי האדם לו מיוחסת העבירה לא זוכה כבר ממנה באותה מדינה או, אם הורשע בה, לא נשא את העונש שהוטל עליו בגללה (ראו סעיף 14(ב) לחוק העונשין). כן נקבע, כי לא יוטל בשל עבירת חוץ עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה (סעיף 14(ג)). והנה, באה התורה של עבירה רבת פריטים, ומסייגת את תחולתם של התנאים האמורים. מכוח התורה של עבירה רבת פריטים, גם מקום בו מתבצעת "חוליה" עבריינית שלמה, מתחילתה ועד סופה, במדינת החוץ, לא יחולו עליה ההוראות הנזכרות. היא תיחשב לחלק מן "השרשרת" (או "הפריטים"), שתחילתה בעבירה או בעבירות שבוצעו בישראל. היא תיחשב לכזו, גם מקום בו ה"חוליה" או ה"פריט" הזר, כלל אינם מגבשים עבירה לפי הדין הזר. תוצאה זו היא קשה. אכן, כלל לא פשוטה בעיני הקביעה, כי ביצוע כמה מן ה"חוליות" העברייניות שבשרשרת בתוך גבולות המדינה, מצדיק את ענישתן של "חוליות" אשר על פי מקום ביצוען כלל אינן עברייניות. ספק בעיני, אם ביצוע אותן "חוליות" מחוץ לגבולות המדינה, פוגע באינטרס חברתי מקומי מוגן במידה המצדיקה תחולה בלתי מסוייגת של דיני העונשין המקומיים. באופן דומה, קשה בעיני התוצאה לפיה יחולו דיני העונשין המקומיים על ה"חוליות" או ה"פריטים" הזרים, אף שעל פי הדין הזר של מקום ביצועם קיים סייג לאחריות. קשה בעיני גם שלילתו הגורפת, במצב דברים זה, של מעשה בית דין זר, באופן שלא תהיה תחולה לעיקרון הסיכון הכפול. תוצאות נורמטיביות אלה נובעות באורח בלתי נמנע מן הדוקטרינה, הרואה באותם "פריטים" חלק בלתי נפרד מעבירת פנים. ספק רב בעיני, אם יש לתוצאות אלה צידוק ענייני כאשר היסוד העובדתי של "חוליה" כאמור בשרשרת התרחש כל כולו מחוץ לגבולות המדינה. הקושי מתעצם, נוכח העובדה שהמחולל של תוצאות נורמטיביות אלה היא דוקטרינה אשר לא זכתה לעיגון בחוק החרות, ואשר היא פרי פיתוח של ההלכה הפסוקה. אכן, גם על רקע זה אני סבור, כי בדוקטרינה של עבירה רבות פריטים טמון יסוד של הרחבת תחולתם של דיני העונשין. יסוד זה מתנגש עם עקרון החוקיות. לעניין זה יפים דברים שנאמרו על הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) הנ"ל, לפיהם: "ההצעה שוללת מבתי המשפט את הסמכות ליצור בדרך פסיקתית תנאים כלליים לאחריות. עמדה זו היא מובנת וחשובה כשמדובר בהסדרים המרחיבים את האחריות הפלילית, שאז יש תחולה לשיקולים המצויים ביסוד עיקרון החוקיות: גם כשמדובר בתנאים הכלליים לאחריות, הרחבת האחריות הפלילית כמוה כהצרת החירות ..." (מ' גור אריה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992-)", משפטים כד' 9, 12; ההדגשה הוספה). ההוראה שבהצעת החוק, אליה מתייחסים הדברים, היא הוראת סעיף 1 לחוק העונשין כיום, אשר לשונה הובאה לעיל. יש בדברים האמורים כדי לספק תמיכה נוספת לגישתי, כי קיים קושי ליישב את קליטת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים עם עיקרון החוקיות. ב. חברי, השופט חשין, מתייחס לדברי אלה, ומעלה את האפשרות כי יתכן כי בנסיבות האמורות יקום סייג לדוקטרינה של עבירה רבת פרטים. אפשרות זו קשה בעיני: אכן, אם רואים את שורת המעשים העברייניים כעבירה לכידה אחת, אשר דיני העונשין של ישראל חלים עליה כעבירת פנים, מחייבות הוראות חוק העונשין כי יחולו עליה האפיונים של עבירת פנים. בין אפיונים אלה מצוי העדר כל סייג לתחולת דיני העונשין המקומיים. על רקע זה נראה, כי יש באפשרות עליה מצביע חברי כדי ליצור, הלכה למעשה, קטגוריה חדשה במסגרת דיני העונשין, של "עבירת פנים", אשר חלות עליה הנורמות הנוגעות של עבירת חוץ. קטגוריה כזו אינה מעוגנת בחוק העונשין. היא אף עומדת בסתירה לאפיונים של עבירת פנים בחוק העונשין. קשה ליישב תוצאה זו עם עיקרון החוקיות. בעיני, אין בכך אלא דוגמא נוספת לקושי, אותו מעוררת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, מנקודת מבטו של עיקרון החוקיות. 10. אוסיף עוד, כי לא ניתן לדעתי ליישב את הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים עם עיקרון החוקיות, על ידי תיוגה כ"כלי עזר" ביישום החוק הפלילי המהותי. כפי שרואה זאת חברי, השופט חשין. תיוג זה אין בו כדי לשנות את מהותה האמיתית של הדוקטרינה. מהות זו היא של עיקרון משפטי מחייב, אשר יש בו, במקרים מתאימים, כדי להרחיב את תחולת דיני העונשין. ככזה, קביעתו של עיקרון זה, כמו גם קביעת התנאים והסייגים לתחולתו, מצויים בדלת אמותיה של הרשות המחוקקת, ולא של בית המשפט. 11. לא למותר להוסיף, כי איני סבור כי הדוקטרינה של "עבירת שרשרת" או "עבירה רבת פריטים" היא בבחינת כורח השעה, אשר נדרש על מנת למנוע סכנה קשה לאכיפת החוק הפלילי. איני סבור כי צפוי נזק כלשהו לאפקטיביות של אכיפת החוק הפלילי אם לא נקלוט לתוך דיני העונשין את הדוקטרינה האמורה. אכן, פרישתם של דיני העונשין על עבירות חוץ היא רחבה ועמוקה. חוק העונשין מכיר בשורה ארוכה של מצבים בהם חל הדין המקומי על עבירות שאינן עבירות פנים. כך, חלים דיני העונשין של ישראל (ללא סייג) על עבירות שונות נגד המדינה או העם היהודי (סעיף 13 לחוק העונשין). הם חלים על עבירות חוץ נגד חיי אזרח ישראלי או תושב ישראל, גופו, בריאותו או חירותו, שהעונש המרבי עליהן הוא מאסר שנה או יותר (סעיף 14(א) לחוק). הם חלים על עבירת-חוץ מסוג פשע או עוון, שנעברה בידי אדם שהיה, בשעת עשיית העבירה או לאחר מכן, אזרח ישראלי או תושב ישראל (סעיף 15(א) לחוק). דיני העונשין של ישראל חלים גם על עבירות-חוץ אשר מדינת ישראל התחייבה, באמנות בינלאומיות רב צדדיות ופתוחות להצטרפות, להעניש עליהן, וזאת גם אם עבירות אלה נעברו בידי מי שאינו אזרח ישראלי או תושב ישראל (סעיף 16(א) לחוק העונשין). אכן, תחולת דיני העונשין ביחס לחלק ניכר מעבירות החוץ היא מסוייגת, כמוזכר לעיל. העדר פליליות על פי הדין הזר, או מעשה בית דין זר, ימנעו את תחולת דיני העונשין של ישראל על המקרה. הגשת כתב אישום ביחס לעבירות חוץ צריכה להיעשות על ידי היועץ המשפטי לממשלה או - לחילופין - טעונה הסכמתו בכתב, והכל אם יש בהגשת כתב האישום ענין ציבורי (סעיף 9(ב) לחוק העונשין). ואולם, בדרך כלל אין בכל אלה כדי לשלול את תחולתם של דיני העונשין של ישראל במקרים של עבירות שהן בבחינת mala per se . אין בסייגים ותנאים אלה כדי לשמוט מידי רשויות אכיפת החוק את הסמכות למצות את הדין הפלילי המקומי. טלו לענין זה את המקרה שבפנינו. הטעם לכך שבענייננו התעורר הצורך בפיתוחה של הדוקטרינה של "עבירת שרשרת" נעוץ בכך, שלא קויימה הדרישה להגשת כתב אישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב (כיום סעיף 9(ב) לחוק העונשין). כתב האישום בענייננו לא הוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה. לא ניתנה הסכמתו בכתב להגשת כתב האישום. בשל כך, אם לא נקבע כי המעשים המיוחסים לעותר, אשר בוצעו לפי הטענה בארצות הברית, הם בבחינת עבירת פנים, משמעות הדבר היא כי לא התקיימו הדרישות לכך שדיני העונשין המקומיים יחולו על המעשים. אך האם כדי לתקן שגגה, אם כזו נפלה, ברשויות התביעה, עלינו לשנות סדרי בראשית ולהביא שינוי בדין על ידי יצירה, פרי הפסיקה, של עבירת שרשרת או עבירה רבת פריטים? לדעתי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בסופו של חשבון, נראה לי, כי עיקרון החוקיות ייצא נשכר מכך שלא נתפתה להרחיב את תחולת דיני העונשין בדרך של הלכה פסוקה, אפילו אם התוצאה במקרה הנוכחי היא של זיכוי העותר שבפנינו מן העבירות המיוחסות לו. 12. בשולי הדברים אציין, כי דחיית העיקרון של עבירה רבת פריטים אינה משפיעה על הכוח המסור לרשויות התביעה להחליט, בעת שהן מנסחות כתבי אישום, כמה עבירות ואילו לייחס לנאשם במצב של סדרת עבירות שבוצעה על ידו. כוח זה אינו יונק מן הדוקטרינה של עבירת שרשרת או עבירה רבת פריטים. הוא יונק משיקול הדעת המסור לרשות המאשימה - בגבולות ידועים - בהתווית האופן המדוייק בו יוגשם האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין. באופן דומה, רשאי בית המשפט, עת הוא בא לגזור את עונשו של נאשם שהורשע בסדרה של עבירות, לקבוע עונש כולל בגינן, כשם שרשאי הוא לקבוע כי העונשים בגין העבירות השונות יהיו מצטברים, ויתווספו האחד לשני. גם סמכות זו אינה מושפעת מקיומו או אי קיומו בדין של מכשיר העבירה רבת הפריטים, כי אם יונקת מהוראות חוק העונשין על הצטברות וחפיפת עונשים, ומהוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-, בדבר סמכות הענישה על "מעשה אחד" (ראו, לענין זה, ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל , דינים עליון נג', 110). נראה לי, כי יש להבחין בין מקרים אלה, המשקפים את כוחן של הרשויות המופקדות על אכיפת החוק הפלילי להתאים את איפיון העבירות המיוחסות לנאשם לתכליות אשר ההליך הפלילי נועד להשגתן, לבין הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. אין להשוות בין פעולתו של בית המשפט הבא לגזור עונש על שורת עבירות אשר יש ביניהן זיקה עובדתית או עניינית, או בין פעולת התובע המנסח כתב אישום בגין עבירות כאלה, לבין קביעת דוקטרינה, בעלת תוקף משפטי מחייב, אשר האפקט הנורמטיבי שלה הוא הרחבת פרישתם של דיני העונשין. 13. דוגמא לפעולת הרשות המאשימה ובית המשפט בהקשר כזה ניתן למצוא בע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 843, הנזכר בפסק דינו של חברי, הנשיא. באותה פרשה, הוגש נגד הנאשמים כתב אישום, בו יוחסו להם יותר מ120- פרטי אישום נפרדים של גניבה מכספות של לקוחות בבנק. מדובר במעשים אשר נעשו בלילה אחד, בו פרצו הנאשמים לבנק, ורוקנו את תכולתן של הכספות האמורות, אשר היו בחדר הכספות. המדינה ייחסה לנאשמים בכתב האישום עבירה נפרדת של גניבה בגין כל אחת מן הכספות אשר ממנו גנבו. הנאשמים הורשעו ב127- עבירות שונות של גניבה. על הנאשמים נגזרו, בגין מעשיהם, עונשי מאסר לריצוי בפועל לתקופות של שתים עשרה שנים, תשע שנים ושש שנים בהתאמה. עונשים אלה שיקפו את מהותם הכוללת של המעשים, ולא חישוב אריתמטי של העונש בגין כל אחת ואחת מן הפריצות. בכך לא היה כדי לגרוע מכוחה של הרשות המאשימה להאשים את המעורבים, ומכוחו של בית המשפט להרשיעם, במספר רב של אישומים, ובכך לתת ביטוי הולם לחומרת המעשים. אכן, על רקע פרשה זו, בה נדונה ואושרה לגופה עמדת הרשות המאשימה אשר בחרה לייחס לנאשמים מספר עבירות רב, ספק רב בעיני אם ניתן לדבר על קיומה של פרקטיקה המאמצת את התורה של עבירה רבת פריטים, כפי שהיא מותווית בפסק דינו של חברי הנשיא. אחד מטיפוסי המקרים השכיח ביותר, לצערנו, בו עולה תרחיש עובדתי של מספר עבירות רב אשר יש ביניהן זיקה עניינית הדוקה, הוא המקרה של עבירות מין בתוך המשפחה. אך חברי, הנשיא, קובע בפסק דינו כי לגבי עבירות אונס לא תחול הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. לדעה זו שותף חברי, השופט חשין (ראה פיסקה 25 לפסק דינו). גם על רקע זה ברור, כי לא ניתן לעגן בפרקטיקה קיימת את הדוקטרינה העומדת על הפרק במקרה שבפנינו. 14. בשולי הדברים הערה נוספת, הנוגעת לשאלה האם יהיה זה הוגן לקבוע ממצא ביחס לביצוע עבירות על ידי העותר בשטח ישראל, אשר יאפשר את החלתה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים על המקרה שבפנינו. מפסק דינה של חברתי, השופטת ביניש, עולה כי יש להבחין, לענין "ההגינות המתחייבת כלפי נאשם", בין קביעת ממצא כאמור, לבין הרשעה באותן עבירות "מקומיות". חברתי סבורה, אל נכון, כי ההרשעה באותן עבירות לא תהיה הוגנת, בעוד שקביעת ממצא כי בוצעו, לצורך הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, כן תהיה הוגנת. ברוח זו פסק גם חברי, השופט חשין, בפסק דינו בערעור. בעיני, מעוררת הבחנה זו קושי. קביעת ה"ממצא" בדבר ביצוע העבירות בתוך שטח המדינה אינה חמורה פחות עבור הנאשם מהרשעתו באותן עבירות. אכן, קביעת הממצא האמור לא נועדה, אמנם, לצורך הרשעתו באותן עבירות, אלא להיות טריגר להשתת אחריות על הנאשם, ביחס לעבירות אשר מיוחס לו כי ביצע מחוץ לגבולות המדינה. בלא ממצא זה, לא ניתן להרשיעו בעבירות האמורות. אך אינני סבור, כי קביעת ממצא כאמור הוגנת יותר כלפי הנאשם מאשר הרשעתו בעבירות אשר נטען כי בוצעו בשטח המדינה. בשני המקרים ההסתמכות היא על אותן עובדות. בשני המקרים מביאה קביעת העובדות להרשעה בדין. 15. סוף דבר: על אף כי אין הכרח, לשיטתי, כי אכריע בדבר במסגרת דיון נוסף זה, הנני סבור כי אין מקום לאימוץ הדוקטרינה של עבירת שרשרת או הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים על ידי ההלכה הפסוקה. כאמור בפיסקה 1 לעיל, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא, בקבלו את העתירה ובהחלטתו לבטל את הרשעתו של העותר ואת העונש שהוטל עליו בגין העבירות של סחיטה באיומים. ש ו פ ט השופט א' מצא: בפסק-דיני בשלב הערעור חלקתי על דעת חבריי, השופטים חשין וקדמי, כי הנוסחה של "עבירת שרשרת" היא ישימה בפרשתנו, כמקור לקניית סמכות שיפוט בעבירות שבוצעו בשליחות העותר כלפי המתלונן בארצות הברית. אך לא חלקתי על הנחתם - שניצבה גם ביסוד גישתי שלי - כי "עבירת שרשרת" מהווה מושג קיים ומוכר בדין. עתה, משעיינתי בנימוקיו המשכנעים של חברי הנשיא, אין לי אלא להצטרף למסקנתו, "כי עבירת השרשרת במובנה הקונטיננטלי היא דוקטרינה שאין לה מקום בישראל". חברי הנשיא סבור, כי קניית סמכות שיפוט במסכת מעשים פליליים, שחלקם נעשו מחוץ לתחום השיפוט, עשויה להתבסס על הדוקטרינה התחליפית של "עבירה רבת פריטים". מפסק-דינו עולה, שאילו כתב האישום שהוגש נגד העותר כלל גם את המעשים שהתרחשו בישראל, כי אז ניתן היה לראות בעבירות הסחיטה באיומים בהן הואשם עבירה רבת פריטים, ואפשר היה להרשיעו בשל חלקו בעבירות הסחיטה באיומים שבוצעו בארצות הברית, גם מבלי להאשימו או להרשיעו בגין מעשיו בישראל, כשביחס לאלה האחרונים די היה בקביעת "מימצא" לחובתו כי המעשים אכן נעשו. אלא שבכתב האישום שהוגש נגד העותר לא היה זכר למעשים שנעשו בישראל, וקביעת מימצא לחובתו בגין מעשים אלה היתה מותנית (על-פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי) בכך, שלעותר ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני קביעת המימצא האמור. כיון שנוכח, שלעותר לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני קביעת מימצא כאמור, בא הנשיא למסקנה שדין הרשעתו של העותר להתבטל. אינני רואה כל קושי להסכים לביטול הרשעתו של העותר מן הטעם האמור, שהיווה אחד מן הטעמים שעל יסודם הגעתי, בפסק-דיני בשלב הערעור, אל המסקנה כי מן הדין לזכות את העותר. עם זאת אבקש להעיר, כי ליתר חלקי הנמקתו של הנשיא אין בידי, בכל הכבוד, להצטרף. ראשית, לבי אינו שלם עם קביעת הנשיא, כי נוסחת העבירה רבת הפריטים מהווה חלק מן הדין ובסיס לקניית סמכות שיפוט במסכת מעשים פליליים שחלקם נעשו מחוץ לתחום השיפוט. ושנית, גם בהנחה כי העבירה רבת הפריטים מהווה בסיס אפשרי לקניית סמכות שיפוט בעבירה שמקצת פריטיה בוצעו בישראל, אני חולק על קביעת הנשיא כי החלת הדוקטרינה הזאת על פרשתנו היתה מקימה לבית המשפט בישראל סמכות להרשיע את העותר בגין המעשים שנעשו מחוץ לתחום השיפוט מבלי שיהיה בידו להרשיעו גם במעשים שנעשו בישראל. בדבר עצם ההכרה בדוקטרינה האמורה הנני שותף לעמדתו של חברי השופט אור. אף לי נראה, כי רוב השיקולים שעל יסודם הגיע הנשיא למסקנה, כי לנוסחה של "עבירת שרשרת" אין מקום בדין, כוחם יפה להביא גם לאי-קבלתה (ללא עיגון חקיקתי מפורש) של נוסחת העבירה רבת הפריטים. כך הוא, בעיקרו של דבר, בכל הנוגע לעמידתה של נוסחה זו במבחנו של עקרון החוקיות. ומן הבחינה הזאת רואה אני חיסרון (ולא יתרון) בהיותה של העבירה רבת הפריטים "מושג גמיש", שגבולותיה אינן מדויקים, הכללים להחלתה אינם מוגדרים ומידת השפעתה על המציאות הנורמאטיווית עשויה להיגזר מנסיבות עובדתיות משתנות. בדבר התנאים לקניית סמכות שיפוט בגין חלקו של העותר בעבירות שבוצעו בארצות הברית, אינני רואה כל הבדל בין נוסחת העבירה רבת הפריטים לבין "עבירת השרשרת". בפסק-דיני בשלב הערעור נימקתי בהרחבה על שום מה אין בידי לקבל את עמדת חבריי, השופטים חשין וקדמי, שהעמידו את קיום הסמכות על הדוקטרינה של עבירת שרשרת. בחוות-דעתי נאמר, כי "גם אם אקבל כי במעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית התקיימו סימני ייחוד שבכוחם לכרוך סדרת עבירות לכלל אירוע עברייני אחד, הריני מתקשה לקבל כי גם פגישות (העותר) עם המתלונן בישראל היוו חוליות נוספות באותה שרשרת" (בפיסקה 22). ולאחר תיאור הנסיבות הוספתי, כי "ההסתמכות על דוקטרינת ה'שרשרת', בנסיבות אלו, עולה בעיניי כדי יצירת סמכות יש מאין", וכי "אפילו הדין עם חבריי, שהתבטאויות (העותר) בשיחותיו עם המתלונן בישראל אמנם ראויות להיחשב כאיומי סחיטה המהווים חוליות נוספות באותה עבירת שרשרת שחוליותיה הקודמות נחרזו במעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, האפשרות להיבנות מהן, לעניין קניית הסמכות, כלל אינה פתוחה בפנינו" (שם). בהתייחסי לעמדת השופט חשין, לפיה אין זה ראוי להרשיע את העותר "בעבירות הנוספות" (בשל מעשיו בישראל), הוספתי, "שלדידי, אישור הרשעתו של (העותר) בעבירות בהן הואשם - על יסוד התפיסה שהמדובר ב'עבירת שרשרת' - מותנה ותלוי בכך שיהיה זה כדין, ואף ראוי, להרשיעו גם בעבירות הנוספות" (שם). בנמקי עמדה זו כתבתי: "תנאי לסמכות בית המשפט לדון בעבירה (ולענייננו, ב'עבירת שרשרת'), שבוצעה מחוץ לתחום השיפוט, הוא ש'מקצת העבירה' בוצעה בישראל. אילו הואשם המערער (העותר - א' מ') בכל המעשים - הן אלה שנעשו בארצות הברית והן אלה שנעשו בישראל - היה בקבלת העמדה, שכל המעשים מהווים עבירת שרשרת, כדי להוביל למסקנה שלבית המשפט נתונה סמכות לדון את המערער, לא רק בשל המעשים שנעשו בישראל אלא גם בגין המעשים שנעשו בארצות הברית. אך בענייננו, המערער הואשם רק בשל המעשים שנעשו בארצות הברית. ככל שאכן מדובר בעבירת שרשרת, יוחסה לו אשמה רק בגין אותן חוליות בשרשרת שהתרחשו מחוץ לתחום השיפוט. החוליות המהוות את מקצת העבירה שנעברה בישראל נקטעו מן השרשרת, קודם שזו הונחה על שולחנו של בית המשפט. בגין החוליות החסרות מן האישום לא היה בית המשפט רשאי להרשיע את המערער (לשיטתי, אף לא בהסתמך על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי); ובהיעדר אפשרות חוקית להרשיע את המערער במקצת 'עבירת השרשרת' שנעברה בישראל, לא קמה לבית המשפט סמכות להרשיעו גם בעיקריה שנעברו מחוץ לישראל" (בפיסקה 23 לפסק-דיני). ולהלן הוספתי: "הגישה שלפיה יכול בית המשפט לקנות סמכות שיפוט בגין עבירה שבוצעה (רובה ועיקרה) מחוץ לתחום השיפוט, מבלי להרשיע את העבריין בגין מקצת העבירה שבוצעה בישראל, ושבה עצמה טמונה העילה לקיום סמכותו, היא בבחינת חידוש; וחידוש זה אינו נראה לי. בנתון ליוצאים-מן-הכלל שאין עניינם לכאן, אמת המידה היחידה המוכרת לי, להכרעת בית המשפט שפלוני ביצע מעשה-עבירה, היא בהחלטת בית המשפט להרשיעו בדין. כך גם מתחייב מחזקת החפות, שאינה נסתרת ואינה נגרעת אלא בכוחה הסותר של הרשעה בדין. מכאן שהרשעת נאשם ב'מקצת העבירה' שנעברה בישראל מהווה תנאי-בלעדיו-אין לכוחו של בית המשפט לדונו גם על חלקי-עבירתו שנעברו מחוץ לתחום השיפוט. בקביעת בית המשפט, כי אשמת הנאשם ב'מקצת העבירה' הוכחה, תוך מתן טעמים להימנעות מהרשעתו, אין כדי למלא את התנאי" (שם). טעמים אלה, שאינני רואה מקום לסגת מאיזה מהם, כוחם יפה לשלילת קיומה של סמכות שיפוט בענייננו גם על-פי נוסחת העבירה רבת הפריטים. לעניין זה, לפחות, אינני רואה כל הבדל בין ההכרה בעבירת שרשרת לבין ההכרה בעבירה רבת הפריטים. ברוח הסתייגותי מגישת השופט חשין בשלב הערעור, אבקש להסתייג מן ההבחנה שעושה חברתי השופטת ביניש, בין הרשעת העותר גם בגין מעשיו בישראל לבין קביעת מימצא לחובתו שמעשיו האמורים היוו פריטים נוספים במסכת עבירות שרובן ועיקרן בוצעו בארצות הברית. אף שחברתי אינה רואה את הרשעתו בגין המעשים הנוספים, בהם לא הואשם, כדבר ראוי, אין היא רואה קושי לקבוע מימצא לחובתו, שמעשיו הנוספים היוו עבירה, לצורך קניית סמכות להרשיעו בגין חלקו בעבירות בהן הואשם ואשר בוצעו בארצות הברית. כחברי השופט אור, אין בידי לקבל הבחנה זו. כשם שאין זה ראוי להרשיע את העותר במה שלא הואשם, כך אין זה ראוי לקבוע לחובתו מימצא שאין עמו הרשעה ושכל מטרתו היא לקנות סמכות לדונו בעבירות בהן הואשם אך לבית המשפט אין סמכות לדונו עליהן. בנתון להערות אלו הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא. ש ו פ ט השופט א' גולדברג: 1. אני מסכים עם חברי הנשיא ברק כי המקרה שלפנינו נופל בגדר עבירה רבת פריטים. אולם ברצוני להעלות מובן אחר למושג "עבירת שרשרת", מזה העולה מדברי חברי, שגם אם יאומץ אין הוא חל בענייננו. דרך הילוכו של מובן זה הוא, כי הן בעבירת שרשרת והן בעבירה רבת הפריטים נעברות מספר עבירות עצמאיות, וההבדל ביניהן הוא בכך שבעבירת שרשרת מדובר במבנה אנכי מדורג של העבירות העצמאיות, כשחיוני הוא כי כל אחת מהן תצטרף לקודמתה עד להשגת התכלית שלשמה בוצעו כולן, ואילו בעבירה רבת הפריטים מדובר במבנה אופקי של העבירות העצמאיות, בו כל אחת מהן מוסיפה נופך עצמאי ובלתי תלוי להשגת התכלית שלשמה בוצעו כולן. 2. טול, לדוגמא, אדם הפורץ בשעת לילה לבנק וגונב כספים מכספת שבה. כספת זו ניתן לפתוח רק בעזרת שני מפתחות. כל אחד מהמפתחות מצוי אחר שעות העבודה בידי עובד אחר של הבנק. כדי שיוכל לפתוח את הכספת, פורץ הפורץ קודם לכן לביתו של כל אחד משני העובדים וגונב מכל בית את המפתח המוחזק בו. בהיותו מצוייד בשני המפתחות, פורץ הוא לבנק, ופותח את הכספת. במסכת עובדתית זו ביצע הפורץ מספר עבירות של התפרצות וגניבה, ביניהן ההתפרצויות והגניבות משתי הדירות. רק בביצוע עבירות אלה כולן, היה בידו להגשים את מטרתו הסופית. "תנאי חיוני" להשגת המטרה שעמדה לנגד עיניו (גניבת הכסף מהכספת), היה כי שני המפתחות יהיו בידו. הפריצה לאחד הבתים וגניבת מפתח אחד בלבד היתה מקדמת אותו לקראת מטרתו, אולם לא היה בה די. אל יעדו הסופי לא יכול היה להגיע אלא אם יפרוץ ויגנוב את המפתח השני, ולשם כך ביצע גם עבירה זו. דוגמא נוספת, המובאת בספרו של ש"ז פלר ( יסודות בדיני העונשין , כרך ג', בעמ' 227), בה "א' ביצע סידרה של זיופים במסמכים שונים כדי להשיג באמצעותם דרכון בעל נתונים שרצה בהם, ובסוף שינה אף בדרכון שהשיגו נתון מסויים. א' עבר עבירת זיוף במתכונת של עבירת שרשרת". שכן, זיוף כל אחד מהמסמכים היה חסר תכלית כשלעצמו ורק קידם את המזייף לקראת מטרתו הסופית. 3. בדוגמאות אלה ניתן לומר כי הרכיב ההתנהגותי "מורכב מסידרת מעשים מאותו סוג, שנעשו בשלבים שונים, כשבכל אחד מן המעשים מצויים נתונים שעשויים להצמיח רכיב התנהגותי של עבירה בפני עצמה, מאותו סוג, אלמלא היווה הוא חוליה בלבד בתוך מערך אחד של עשייה עברינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (פלר, שם, בעמ' 171). "השרשרת כולה, על החוליות שבה ועל החיבורים שביניהן, נמצאת תחת מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה , שמלווה את העשייה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה. זהו הייחוד של היסוד הנפשי שבעבירת השרשרת" (פלר, שם, בעמ' 234). 4. לא כן בעבירה רבת הפריטים. אף בה עומדת מטרה סופית ששם לו הנאשם לנגד עיניו, וכל עבירה מקדמת את הנאשם לקראת המטרה הסופית. אולם לביצוע כל עבירה בנפרד ישנה גם תועלת עצמאית מבחינתו. כל עבירה נוספת רק מוסיפה משקל להשגת המטרה הסופית אליה חתר. הגישה אל העבירה רבת הפריטים תהא, כדברי חברי הנשיא ברק, פרגמטית, והשאלה מתי יש להשקיף על מכלול העבירות כעבירה אחת רבת פריטים, או שיש לראות כל עבירה ועבירה כעומדת בפני עצמה, תחתך בסופו של דבר על פי מבחן השכל הישר. 5. בענייננו אין מדובר בעבירת שרשרת אף במובן שביקשתי להעלות, ויש לראות בעבירת הסחיטה באיומים בה הואשם העותר עבירה רבת פריטים. לכל איום ואיום היה תועלת עצמאית להשגת יעדו של העותר כלפי המתלונן, אולם כל איום נוסף הגדיל את המשקל הכולל של האיומים שהיה בהם להביא להגשמת מטרתו. מדובר (כדברי הנשיא) "ברצף עברייני... אשר חלקו בוצע בארצות-הברית וחלקו בארץ; רצף זה מורכב מאיומים שביניהם קשר הדוק, שכן כולם מהווים אמצעים להגשמת תכנית עבריינית אחת וכוללת". 6. אשר לשאלה אם היתה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הממצא העובדתי כי הוא סחט את המתלונן באיומים בישראל, ואם הוא ניצל הזדמנות זו - שוכנעתי מפסק דינה של חברתי השופטת ביניש, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. 7. מכאן מסקנתי כי דין ההרשעה, כפי שנקבע בערעור, להשאר על כנה, וכן דינו של העונש. ש ו פ ט השופט מ' חשין: בפרשה זו מצאנו עצמנו, כמעט מבלי-משים, במערבולת ובסיחרור של קלסיפיקציות ושל דוקטרינות בדין העונשין. בסוגיה זו של דרכי קלסיפיקציה ומירוץ דוקטרינות אומר עתה מלים אחדות. אדבר, כמובן, בדין העונשין - בו ענייננו עתה - וממנו נלמד ונדע לתחומי-משפט אחרים אף-הם. על קלסיפיקציות ודוקטרינות 2. שני מחנות הם הניצבים זה אל-מול זה: מכאן מציאות-החיים על גוֹניה וגוני-גוֹניה, ובענייננו-שלנו: תופעת העבריינות ופעילותם של עבריינים - למן הפעילות העבריינית החד-תאית, כפריצה או גניבה חד-פעמיות בידי עבריין בודד, ועד לפעילות העבריינית המורכבת והמתוחכמת. מורכבותה ותיחכומה של הפעילות העבריינית עשויות ללבוש פנים הרבה: הן במידת התיחכום המושקעת בה, הן בתעוזת המבצעים, הן במספר השותפים לה, הן במישכה, הן במספר הפעמים בהן היא מתבצעת והן בגורמים נוספים כיוצא באלה, המוציאים פעילות זו מתחום הפעילות העבריינית החד-תאית והמכניסים אותה אל תחום הפעילות העבריינית המורכבת. עד כאן - המחנה האחד, מחנה הפעילות העבריינית לסוגיה ולמיניה. אל-מול מחנה הפעילות העבריינית ניצב מחנה דין העונשין. תכליתו של מחנה זה היא להדביר את הפעילות העבריינית - או, למיצער, לצמצם את ממדיה - ומאכלסות אותו, בעיקר, נורמות מדין העונשין. הנורמה המגדירה גניבה תכליתה להילחם בגנבים; הנורמה המגדירה מעשה-שוד תכליתה להילחם בשודדים, וכו'. פעילותו של בית-המשפט - וקודמים לו: המשטרה והפרקליטות - היא, לשלב בין האמורים-להשתלב ולשדך בין האמורים-להשתדך. כף-יד תיבלע בכפפה כמידתה ורגל תיכנס לנעל תואמת-לה. 3. מציאות-החיים - פעילותם של העבריינים - היא המאכלסת את המחנה האחד. העבריינים במעשיהם הם הקובעים את סידרי המחנה, הם המחליטים, בעיקרם של דברים - ובאילוצים שהם מצויים בהם - מה יעשו ומה לא יעשו. המחנה האחר, יוצרת אותו החברה המאורגנת באמצעות שליחיה; ולענייננו: המחוקק ובתי-המשפט. ואולם, שלא כפעילות העבריינית שעל-פי עצם טיבה, למעט יוצאים, הינה פעילות פרטיזנית - זה פורץ בלילה וזה גונב ביום, זה אונס אשה וזה שודד זקן, זה רוצח וזה הורג, זה מוכר סם וזה מתעלל בקטין - מחנה הנורמות מארגן ומסדיר עצמו מראש לקראת הבאות. ראשית לכל, מחלק הוא את אוכלוסיית הנורמות בו - בחלוקה אופקית - לבתי-אב: ל"קניין", ל"נזיקין", ל"חוזים", ל"דיני עונשין" וכו'. הנה היא קלסיפיקציה ראשונה במשפט. שנית, ובהמשך לכך, מחלק הוא כל בית-אב לרבדיו, הן בחלוקה אופקית (למשל: סוגי העבירות בדין העונשין, סוגי החוזים במשפט החוזים וכו') והן בחלוקה אנכית. בחלוקה האנכית יימצאו לנו בכל אחד מבתי-האב, מן הכלל אל הפרט: עיקרי-יסוד, דוקטרינות וכללים "פרטיקולריים". הנה היא קלסיפיקציה שניה (ושלישית). 4. קלסיפיקציה בכלל - ולענייננו: קלסיפיקציה במשפט - אמורה להשליט סדר בנורמות הנתונות לדיון, ומייסדת היא עצמה על צדדים שווים ושונים בין הנורמות הנתונות למיון. נורמות שהשווה ביניהן רב על השונה - בהשוואה לנורמות אחרות - תבאנה בסמוך אלו-אל-אלו, וכך ייווצרו תאים-תאים בכל "תחום" ו"תחום" במשפט. סיבה ומסובב בקלסיפיקציה יהיו גם עיקרי-יסוד ודוקטרינות החלים על כללים "פרטיקולריים" המאוגדים באגודה אחת. בחוזים, למשל, ידובר בנושא הכושר, בריחוק הנזק, בתמורה וכו'. בדיני עונשין ידובר בעיקרים של היסוד נפשי והיסוד עובדתי שבעבירה, ובדוקטרינות: ההגנה העצמית, הצורך, אי-השפיות ועוד כיוצא-באלו דוקטרינות. בנקודת זמן פלונית תיעשה קלסיפיקציה על-יסוד דמיון בכללים, בעיקרים ובדוקטרינות; ולאחר עשיית הקלסיפיקציה, יוחלו עיקרים ודוקטרינות חדשים על הכללים המאוגדים בחטיבת-דין פלונית בשל היותם באותה חטיבה. למותר לומר, כי תחנות-המוצא שונות לקלסיפיקציה עשויות להביא לשוני בהלכה המשפטית, וידענו זאת מתוך עיון במשפט הבינלאומי הפרטי. ראו עוד: מ' חשין מיטלטלין בדיני הנזיקין (ירושלים, תשל"א1971-), סעיף 161. ראו עוד: שם, סעיף 152 ואילך. 5. ואחרי אומרנו כל דברים שאמרנו, נישמר לנפשותינו. ייעודה של קלסיפיקציה הוא - מראשיתה ומעיקרה - להקל על יישומו של הדין וליתן בידי בית-המשפט כלי-עזר במלאכת הפרשנות: פרשנות במובנה המצומצם ופרשנות במובנה הרחב. חשוב עם זאת שנזכור ונדע, כי אין ענייננו אלא בכלי-עזר גרידא. אכן, אם מצאה הקלסיפיקציה ביטוי בחוק החרות, פשיטא שנחיל את דברו של החוק ככתבו וכרוחו. ואולם קלסיפיקציה שלא מצאה בית-אחיזה מפורש בחוק, אין כל כורח אפריורי כי נעשה בה שימוש. יתר-על-כן: נשמור עצמנו מפניה ונהלך בעקבותיה זהיר-זהיר. אמרנו במקום אחר ונחזור על הדברים: "נישמר מהפחת הטמונה לרגלי המשפטן, מאותה כמיהה נסתרת לדחוס את אירועי החיים כולם בצורות שצר ובדפוסים שטבע, תופעה השכיחה בהתפתחות המשפט המקובל..." (חשין, שם, סעיף 37 ה"ש 13). ראו עוד: ע"פ 4912/91, 5434, 5513 תלמי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 581, 624-623. אנו הננו המטרונה. הקלסיפיקציה אין היא אלא כוח-עזר בידנו. 6. לא אמרנו כל דברים שאמרנו אלא לכבודן של "עבירת-השרשרת" והעבירה "רבת-הפריטים". "עבירת-השרשרת" - כמותה העבירה "רבת-הפריטים", העבירה ה"נמשכת" ועוד - הינן דוקטרינות משפטיות שהורתן היא, אמנם, בשיטת המשפט, ואולם יצירתן לא היתה יש-מאין. בעיקרן אין הן אלא זיקוק ומיצוי נורמטיבי של פעילות עבריינית "אמיתית", אם תרצו: בבואות נורמטיביות הן למעשי-עבריינות מן-החיים. למותר לומר, כי יכולתנו לזקק מעשי-עבריינות עד היותם נורמה מופשטת, ויכולתנו הנוספת ליצוק אותה נורמה אל-תוך מיסגרתה של דוקטרינה, עדיין אין בהן כדי להצדיק יצירתה של דוקטרינה. במעבדת-הכימיה ניתן לייצר תרכובות מתרכובות כימיות שונות ומשונות; ואולם עובדה זו, כשהיא לעצמה, לא תביאנו ליצירתה של תרכובת פלונית, אם אותה תרכובת לא תוכל להיות לנו לעזר ולשימוש כלשהו. קלסיפיקציה לשם קלסיפיקציה אין בה כל ערך (חוץ מערך דיאלקטי או דידאקטי), וכמותה היא אותה דוקטרינה שאף-היא לא נוצרה אלא לכבודה-שלה בלבד. בוודאי כך, אם אותה קלסיפיקציה או אותה דוקטרינה אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות, עם דוקטרינות ועם כללים אחרים במשפט. השאלה הנשאלת בענייננו היא, איפוא, זו: האם דוקטרינת "עבירת-השרשרת" - או דוקטרינת העבירה "רבת-הפריטים" - עשויות הן השתיים, או אחת מהן, להצדיק את קיומן בשיטת המשפט, או אולי אין הן יפות אלא לשיעורים של דיני עונשין באוניברסיטה? "עבירת-השרשרת" 7. בחוות-דעתי בערעור - וממנה אין אני חוזר בי - נדרשתי לדוקטרינה של עבירת-השרשרת שנולדה והתפתחה בקונטיננט, והחלתי אותה על ענייננו. על דרך זה נמצא לי כי העותר לפנינו (המערער בערעור) עבר את מיקצת העבירה בישראל. כך נתפש העותר ברשת דיני העונשין הישראלית, וכך אף הורשע - בראשית בבית-המשפט המחוזי ולאחר מכן לפנינו בערעור. באומרי את שאמרתי על עבירת-השרשרת, סמכתי עצמי על כתביו של פרופסור שניאור זלמן פלר - ציטטתי מדבריו באריכות - וממנו למדתי למשפט ישראל. בעקבות פסק-הדין בערעור פירסם פרופסור פלר מאמר בשם "'עבירת-השרשרת', מהותה" ( משפטים כט (תשנ"ח1998-) 529, ובו הביע שביעות-רצון מאימוצה של הדוקטרינה במשפט ישראל. 8. יחד-עם-זאת, ומתוך שפטור בלא כלום אי-אפשר, מצאנו במאמרו של פרופסור פלר כמה דברי-ביקורת על כי במקומות אחדים בחוות-דעתי סטיתי מדרך-הישר של הדוקטרינה. כך, למשל, מצביע פרופסור פלר על אמירה שאמרתי (בפיסקה 14 לחוות-דעתי), ולפיה: "עבירת-שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי' של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה עבירה של עבירות זו-ליד-זו ." (ההדגשה אינה במקור - מ' ח') פרופסור פלר מסתייג מהמלים האחרונות (אותן הדגשתי עתה), הואיל ובהתאם לדוקטרינה: "עבירת-שרשרת אינה צבירה של עבירות ולא הקבצה של עבירות וגם לא אוסף או כלי קיבול של עבירות; היא סתם עבירה בלשון יחיד " (שם, 577; ההדגשה במקור - מ' ח'). במקום אחר בחוות-דעתי (בפיסקה 18) כתבתי כי "עבירת-שרשרת, הגם שמורכבת היא מעבירות הקיימות כל אחת מהן לעצמה , רואים אותה כעבירה אחת" (ההדגשה אינה במקור - מ' ח'). פרופסור פלר מתרעם על התבטאות זו וכך הוא שואל: "כלום אין כאן משום דבר והיפוכו, ריבוי עבירות בתוך עבירה בלשון יחיד?" (שם, 557). עוד כתבתי בחוות-דעתי, באותו הלוך-חשיבה, כי: "פיצול המערכת הנמשכת והולכת לשיחות-סחיטה העומדות כל אחת ברשות עצמה, הינו אפשרי, כמובן, ואפשר כי במקום זה או אחר יתעורר הצורך לעשות כן." גם בקוראו דברים אלה, כך אני משער, וכ"נציגה" של הדוקטרינה מן הקונטיננט, עלו אותות של אי-שביעות רצון על פניו של פרופסור פלר. 9. פרופסור פלר הוא, כדרכו, אבן-צור של טהרנות (פּוּרִיזְם): על עומדו יעמוד לא-ימוש. וממקומו ינזוף בכל הסוטים מן-השורה. "עבירת-שרשרת" הינה - על-פי הדוקטרינה הקונטיננטלית - עבירה אחת, מעשה-מיקשה, ואין היא "קובץ" של עבירות. על-פי הדוקטרינה, מדמה עצמה עבירת-שרשרת למעין מושבה סימביוטית של אורגניזמים אשר אפשר יכולים היו לחיות, כל אחד מהם, לעצמו, אך מרגע שהתאחדו למושבה שוב אין קיום לאחד מהם בלא הזולת. אם אמנם עבירת-השרשרת, כהגדרתה, היא מעשה מיקשה - שואל פרופסור פלר בתמיהה וברטינה - כיצד זה שמדברים אנו ב"צבירה של עבירות זו-ליד-זו", שעה שאין ענייננו כלל ב"עבירות" אלא בעבירה אחת? כיצד זה שתיארנו את עבירת-השרשרת כעבירה "[]מורכבת... מעבירות הקיימות כל אחת מהן לעצמה"? תהא-אשר-תהא דרך היווצרותה של עבירת-השרשרת - מרעים פרופסור פלר בקולו - מרגע היוולדה שוב אין קיום עצמאי לכל אחד ממרכיביה. עבירת-השרשרת הינה "תרכובת" - "תרכובת", להבדילה מ"תערובת" של עבירות - לאמור: צירוף של מעשים או מחדלים אשר היו, כל אחד מהם לעצמו, עבירות לולא נבלעו ב"תרכובת", אך מרגע היבלעם בתרכובת איבדו את זהותם העצמית. וידענו, כהסברו של אבן-שושן, כי "לתוצר [התרכובת] תכונות חדשות ושונות מאלו של המרכיבים". מים הינם תרכובת של שתי יחידות מימן ויחידת חמצן אחת. ואולם מים הינם מים. אין הם מימן וחמצן. כיוצא במים היא עבירת-השרשרת, שלאחר היותה שוב אין קיום עצמאי לכל אחד מיחידותיה. 10. יסוד מהותי הוא, איפוא, בדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת-השרשרת - ועליו מתופף פרופסור פלר בכל-עוז - כי אובד ייחודן של החוליות בשרשרת, מִיטַשטשת עצמיותם של המעשים הבודדים, נמחקת זהותן ואישיותן של העבירות היחידות. בקונטיננט, כמסתבר, שוכן יסוד זה של מיקשה-אחת בליבה של הדוקטרינה, ובלעדיו הדוקטרינה היתה-כלא-היתה. והנה, בניגוד לעקרון זה השורר בקונטיננט, היתרתי אני לעצמי לראות את דוקטרינת עבירת-השרשרת כדוקטרינה בת פני-יאנוס: מעבר מזה דוקטרינה נוקשה כבקונטיננט, ומעבר מזה - בה-בעת, ועל-פי הצורך והעניין - כבת-פיצול לחוליותיה. על-כך נוזף בנו פרופסור פלר תוך שהוא מביע תקווה כי קולמוסנו פלט שגגה. 11. אני מודה בעובדות ובה-בעת אני כופר באשמה. אמרתי דברים שאמרתי, אך לא סטיתי מן השורה. אכן, אם הדוקטרינה של עבירת-השרשרת, היא גופה, מעשה-מיקשה היא - ממש כשם ש עבירת-השרשרת אף-היא, על-פי אותה דוקטרינה, מעשה-מיקשה היא; ואם בה-בעת כופה היא עצמה עלינו; פשיטא שאין אנו רשאים, אף לא נוכל, לפרקה לגורמים. זו היא אמנם דעתו של פרופסור פלר. בקבלו על עצמו את הגדרתה הנוקשה של הדוקטרינה, מחזיק הוא בה בחוזקה לניתוח ולתקיפה, ומוסיף הוא ומחיל אותה על ענייננו. ואולם אני, שלא כפרופסור פלר, לא הייתי נכון לעת כתיבת פסק-הדין בערעור - ואינני נכון אף כיום - לקבל על עצמי ללא-תנאי ולהחיל על ענייננו את הדוקטרינה הקונטיננטלית, כמות-שהיא ובנוקשותה הפורמלית, משל נכפתה עלינו הר-כגיגית. ראשית לכל, החוק לא כפה עלינו דוקטרינה זו, ולא ידעתי מה טעם נחייב עצמנו מרצוננו בדבר שלא חוייבנו בו. שנית, הדוקטרינה - ככל דוקטרינה - אין היא אמורה לשמש בידינו אלא כלי-עזר לאנליזה, לפירוש, להבנה, לעשיית משפט צדק. ואולם בו-ברגע שהדוקטרינה תבקש להתגדל עלינו, נעמידנה על מקומה. "היתפאר הגרזן על החוצב בו, אם יתגדל המשור על מניפו?" (ישעיהו י טו). אם כך תתגדל הדוקטרינה עלינו, תידמה היא בעינינו לעבד כי ימלוך ולשפחה כי תירש גבירתה. ואולם אנו הננו המלך והגבירה, ואילו הדוקטרינה היא העבד והשפחה. כך היה וכך יהיה. 12. אותה לשון-כפל שנקטתי בחוות-דעתי בערעור - על עבירה מעשה-מיקשה ובה-בעת על פירוק העבירה לגורמיה, עבירות-עבירות - מצביעה על אי-נחת שחשתי באימוצה של דוקטרינת עבירת-השרשרת בנוקשותה הקונטיננטלית המקובלת. אכן, דעתי היתה - ונותרה - כי דוקטרינה זו יכולה, וראוי לה, כי תהא לנו לעזר, אך לא חייבנו עצמנו - ואף לא יהא זה ראוי - כי נאמצה לנו מעשה-מוכני, על כל תגיה ובנוקשות שזכתה לה. אינני רואה כל טעם טוב - לא טעם-שבדוקטרינה ולא כל טעם אחר - לכוף ראשי לפני דוקטרינה-מִנֵּכָר, ולבולעה על קירבה ועל כרעיה. אנו הם יוצרי הדוקטרינה במשפט ישראל, ואנו הם אלה שיקבעו את גדריה ואת תוכנה. 13. כללם של דברים: בחוות-דעתי בערעור סמכתי עצמי על עבירת-שרשרת קונטיננטלית, אך עשיתיה והפכתיה עבירת-שרשרת-נוסח-ישראל: גם כעבירה מעשה-מיקשה וגם כעבירה הניתנת לפירוק לחוליותיה. פרופסור פלר רוגז על-כך, ואילו אני אדחה את הביקורת. לא נמצאה לי כל מניעה להתאמתה של הדוקטרינה למקומנו, לפי הצורך והעניין. על דוקטרינות ועל כללי-משפט המתנגשים אלה-באלה - "עבירת שרשרת" וה"עבירה רבת-הפריטים" 14. חברי הנשיא ברק מטיח ביקורת במיבנה המשפטי של עבירת-השרשרת במתכונתה הנוקשה. לא עוד, אלא שמצביע הוא על ביקורת שנמתחה על הדוקטרינה בקונטיננט עצמו, מקום הולדתה. לדעתו, לאור "אופייה המונוליטי" של עבירת-השרשרת, ספק אם ניתן להכיר בה בגדר דיני העונשין שלנו בלא הוראת-חוק מפורשת. עוד אומר הוא, כי "היבטים שונים של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת-השרשרת" נוגדים מטרות ותכליות שונות של המשפט הפלילי. בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כי הביקורת מכַוונת עצמה אל אותו יסוד שאף אותנו לא השביע נחת, לאמור, אל אותו יסוד נוקשה העושה את עבירת-השרשרת - אחת ולתמיד - עבירה אחת, תוך האבדת עצמיותן של כל אחת מיחידותיה כמעשי-עבירה לעצמם. אכן, גם אני סברתי - כפי שעולה מחוות-דעתי בערעור, ושלא לרצונו של פרופסור פלר - כי בהיבטים מסויימים בה, ובהחלתה הכפויה על סוגי-אירועים אלה ואחרים, עשויה הדוקטרינה בנוקשותה לגרום לנו אי-נחת. מטעם זה אף אמרתי בחוות-דעתי בערעור דברים שאמרתי, ולא אחזור על הדברים. שבענו וכמעט לא הותרנו. 15. מוסיף חברי הנשיא ואומר, כי הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת-השרשרת בנוקשותה "אינה עולה בקנה אחת עם דינים לבר-פליליים שיש להם השלכה על המשפט הפלילי". לדוגמה מביא הוא התנגשות אפשרית בין הדוקטרינה לבין דיני ההתיישנות. דוגמה נוספת: התנגשות אפשרית בין הדוקטרינה לבין חנינה כללית. מסקנתו הסופית היא, שעלינו לדחות את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת (בגירסתה הנוקשה), אך באשר אין ביכולתה לשלב עצמה במשפט ישראל. בלא שאני כופר במסקנה הסופית - בנושא זה אדבר בהמשך דבריי - ברצוני להעיר כמה הערות מן הבחינה היוריספרודנטית. דומני כי שומה עלינו לְשַכֵּן את הביקורת במקומה הראוי, שאם-לא-כן ייטשטשו המושגים ועלולים אנו לאבד את דרכנו. אסביר ואפרש. 16. עלינו להבחין הבחן-היטב בין קביעתה של דוקטרינה - באשר היא - לבין יישומה של דוקטרינה על מערכת עובדות זו או אחרת. כפי שאמרנו בדברינו למעלה, לא ניצור דוקטרינה אך לשם מעשה היצירה בלבד. יחד-עם-זאת, נשמור שלושה אלה בליבנו, נשמור ונזכור היטב: ראשית לכל, אין כל רע בנוקשותה של דוקטרינה פלונית, כל-עוד אין היא כפויה עלינו, וכל עוד ההחלטה היא בידינו אם נחיל - או אם לא נחיל - אותה על מערכת מסויימת המונחת לפנינו להכרעה בה. משכך הוא דין, שוב אין כל רע בקיומם של יסודות נוקשים בגופה של דוקטרינה. שנית, כפי שנראה עוד להלן, אין כל כורח אפריורי לפרש דוקטרינה פלונית כדוקטרינה נוקשה דווקא. יהא אשר יהא הדין בקונטיננט - או בארצות אלו ואחרות בו - דרכו של המשפט המקובל היתה מאז-ומעולם הדרך הפרגמטית. וכאימרתו העל-זמנית של אוליבר וונדל הולמס: “The life of the law has not been logic; it has been experience”: Oliver Wendell Holmes, The Common Law , 1 (Boston, 1881) . ראוי לנו, איפוא - כאזרחים של המשפט-המקובל-נוסח-ישראל - כי נעשה ככל-הניתן לפירושן של דוקטרינות כדוקטרינות גמישות המתאימות עצמן לזולתן והנכונות לוותר במקום שניתן וראוי לוותר. דבר שלישי: שימוש נדיר בדוקטרינה אך באשר שימוש נדיר הוא, לא יצדיק מחיקתה או אי-הכרה בה מכל-וכל. גם אם נידרש לדוקטרינה - יהא שמה אשר-יהא - לא לעיתים תכופות, ראוי שנשמור אותה לעת-מצוא. נגר יחזיק בבית מלאכתו - תלוי על וו - כלי-עבודה פלוני, גם אם יעשה שימוש באותו כלי לעיתים רחוקות. אפשר, אמנם, שהנגר ישתמש בכלי אך לעתים רחוקות, אך באותן פעמים רק אותו כלי יצלח. מטעם זה אף תולה הכלי על מקומו, ממתין לשעתו. 17. יתר-על-כן: מעשה-שבכל-יום הוא, שכללי משפט מתנגשים או נדמים בעינינו כמתנגשים אלה באלה, משל היו ניצוצות המתרוצצים אנה-ואנה בחלל נתון. בכל מקום של התנגשות נתייצב אנו השופטים, ונעשה ליישוב המחלוקות: לצימצום תחום פרישתם של כללים, להכרעה ידו של מי תהא על העליונה וידו של מי תהא על התחתונה, למציאת "מודוס ויוונדי" להמשך קיום. במקום זה יתפשו מקום-כבוד כללי-הפרשנות של "חוק מיוחד" ו"חוק כללי", "חוק מאוחר" ו"חוק מוקדם", חוק-על וחוק מן-המניין, ועוד כיוצא באלה כללי-פרשנות שנועדו לגישור ולפישור. במעשה מורכב זה בביקעות-מריבה, אפשר נורה גם על ביטול כללים - או על אי-הכרה בהם מתחילה - ואולם כך נעשה רק אם יימצא לנו כי כלל פלוני (כגון הדוקטרינה של עבירת-השרשרת) הינו איש-ריב ואיש-מדון לכללים רבים יתר-על-המידה, עד שייקל להרחיקו מעלינו - כשכן רע המציק לכל שכניו - מאשר להשלים עם קיומו בידיעה כי יוסיף ויטרידנו חדשות-לבקרים. 18. בענייננו-שלנו, עדים אנו להתנגשות. דוקטרינת עבירת-השרשרת במקורה, בקונטיננט, מכילה יסוד של מעשה-מיקשה, ואילו אנו, מוצאים אנו קושי ומיכשול דווקא באותו יסוד. האומנם קיומו של אותו יסוד נוקשה חייב להוליכנו אל-מסקנה כי נפסול את הדוקטרינה מכל-וכל? 19. אם יאמרו לנו כי חייבים אנו לקבל את הדוקטרינה (הנוקשה) כמות-שהיא - כי שומה עלינו להרכיב את הדוקטרינה עטרה לראשנו ולהלך עימה, בנוקשותה, כל העת - כי-אז נדחה אותה מעל פנינו. חברי הנשיא עמד על קשיים אפשריים שהדוקטרינה תעמיד על דרכנו, ואני אוסיף כי נדמית היא כך בעיניי לאותו שכן רע שדיברנו בו. נקל לצפות קשיים לא-מעטים בשיכונה של הדוקטרינה בביתנו. בורכנו בקשיים משלנו, ומה לנו שנביא עלינו קשיים מנֵכָר? אכן, עבירת-השרשרת בנוקשותה הקונטיננטלית לא תסכון לנו - בחלקים בה - מטעמי דוקטרינה אפריוריים. החלתה ללא-פשרה של אותה מושבה סימביוטית - תוך מחיקת יחידיה - אינה שווה בנזק המלך. שכרה של הדוקטרינה - אם נאמצה לנו - ייצא בהפסדה. ואולם אין זו הדרך היחידה הפתוחה לפנינו. 20. כפי שאמרנו, אין כל כורח אפריורי כי נאמץ לנו את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת כהגדרתה האחת והנוקשה דווקא, כמקובל בקונטיננט. רשאים אנו להתייחס לעבירת-השרשרת - על-פי הצורך והעניין - גם כהגדרתה הנוקשה גם כהגדרתה (נוסח ישראל) הלא-נוקשה; קְרָא: גם כעבירה מעשה-מיקשה גם כמיקבץ של עבירות בודדות הקשורות ביניהם קשר אינטימי. אם זו תהא עבירת-השרשרת במקומנו - לאמור: עבירת-שרשרת (נוסח קונטיננט) חסר יסוד הנוקשות - שוב לא תימצא מניעה להכרה בה. כך, אמנם, עשיתי בחוות-דעתי בערעור, ועל דעתי אעמוד. כעולה מחוות-דעתי בערעור - אף שהדברים אינם מפורטים - ומטעמים שחברי הנשיא מוסיף ומפרט בחוות-דעתו עתה, אין ספק בדעתי כי הדוקטרינה בלבושה הגמיש מצדיקה את קיומה במשפט ישראל. לא זו בלבד שמתארת ומתמצתת היא תופעות שכיחות של עבריינות, אלא שמקלה היא עלינו ניתוח ומוליכה היא אותנו אל הבנה מעמיקה יותר של אותן תופעות. 21. ואחרי אומרנו כל דברים שאמרנו, דומני שראוי לנו כי נשמור בגנזינו - לעת-מצוא - את עבירת-השרשרת בגירסתה הנוקשה, כאותו כלי-מלאכה של נגר הממתין לשעתו. נמחיש דברינו בדוגמה. הנה הוא "אוצר-הצאר" - כך ידוע הוא בפי-כל - ובו כתרים, עדיים, אבנים טובות, טבעות זהב ושאר שכיות-חמדה. פלוני תיחבל תחבולות וגנב את האוצר בכמה מעשי-משיכה עד שהעביר אותו כולו לרשותו. כך אירע אף לאוסף כתבי-גלילאו, שאלמוני שם ידו עליו והעלימו. ניתן להאשים את פלוני ואת אלמוני בעבירה רבת-פריטים או בעבירות רבות ("ריבוי עבירות"), בעניינם של כל אחד ואחד מפריטי "אוצר-הצאר" ומאוסף כתבי גלילאו. ואולם האשמה זו לא תתאר את עוצמת העבירה במובנה המהותי. שכן פלוני לא גנב אך כתר ועוד כתר, עדי ועוד עדי מאוצר-הצאר; ואלמוני לא גנב כתב-יד ועוד כתב-יד מכתבי גלילאו. פלוני גנב את "אוצר-הצאר" ואלמוני גנב את אוסף-כתבי-גלילאו . "אוצר-הצאר" הוא אחד, יחיד ומיוחד, וכן הוא אוסף-כתבי-גלילאו. מדוע לא נתאר את המעשה העברייני כצלמו וכדמותו, קְרָא: כעבירת-שרשרת מעשה-מיקשה? מדוע לא ילך הדין אחר המעשים ויקרא להם בשם-ובתואר כראוי להם? והרי רק כך ניתן לתאר את "הערך המוסף" - שמא נאמר: את הערך הסִינֶרְגֶטִי - של מהות מעשה הגניבה. וגם אם רק למקרים מעין-אלה נשמור את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת - דיינו. אמרנו, ונחזור: הדוקטרינה אינה כופה עצמה עלינו. בה-בעת, לא ידעתי טעם ראוי שלא נשמור אותה בגנזינו לעת-מצוא. 22. נחזור לעבירת-שרשרת-נוסח-ישראל. כפי שראינו וקראנו, נוקשותה של דוקטרינת עבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט טרדה את מנוחתו של חברי הנשיא עד שהחליט כי לא נביאה אל קהלנו. ומשדחה את הדוקטרינה מעל פנינו, העלה תחתיה את העבירה "רבת-הפריטים". מעלתה העיקרית של דוקטרינה זו היא בהיעדר יסוד הנוקשות בה, לאמור, אותו יסוד המאפיין את עבירת- השרשרת-נוסח-הקונטיננט ואשר בגינו לא היתרנו לדוקטרינה (הנוקשה) להיכנס למשפט ארצנו. ואולם מה הם מאפייניה החיוביים של דוקטרינה זו, ומה מבדיל אותה מדוקטרינת-השרשרת-נוסח-ישראל? 23. בנושא זה של "עבירת-שרשרת" ו"עבירה רבת-פריטים" - הוא הדין בכל מושגים אחרים במשפט - שומה עלינו להישמר שלא נלך שבי אחרי מלים ומושגים, והרי אלה אין להם משל-עצמם ולא-כלום. מושגים כ"עבירת-שרשרת", "עבירה רבת-פריטים", "ריבוי עבירות" - ככל מושגים אחרים במשפט - אין הם נושאים בגופם אלא אותן משמעויות שאנו מזריקים בהם. אומר אני דברים אלה, דווקא בשל אותו מעבר שאנו מתבקשים עתה לעבור, מ"עבירת-שרשרת" ל"עבירה רבת-הפריטים". בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כך דומה עלי - אפשר להפתעתנו - כי העבירה רבת-הפריטים זהה, בעיקריה, לעבירת-השרשרת-נוסח-ישראל, לאמור: לעבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט לאחר שסילקנו מהגדרתה של זו האחרונה את יסוד מעשה המיקשה. עברנו מחדר אל חדר ומצאנו עצמנו באותו חדר עצמו. וגם אם אין זו אותה דוקטרינה ממש, כי-אז דוקטרינה-אחות היא, בת לאותם אם ואב. אכן, דעתי היא כי למעט בנושאים שוליים ומישניים, הדוקטרינה (הגמישה) של העבירה רבת-הפריטים, הינה - בעיקרה - דוקטרינת-השרשרת (הנוקשה), למעט היבטה הנוקשה (במובן זה אני מסכים לדעתו של חברי, השופט אור - כמותו חברי השופט מצא - באומרו על דוקטרינת-השרשרת ועל העבירה-רבת-הפריטים כי "הדמיון בין שני מושגים אלה רב" וכי "מדובר... בתורות אשר הבסיס להן דומה עד מאוד"). יהיו מי שיאמרו - אני מכַוון מבטי אל עבר הטַהֲרָנִים (פוריסטים) - כי על דרך זה של שלילת עבירת-השרשרת, והכרה - בה-בעת - בעבירה רבת-הפריטים, עיקרנו את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת והפכנוה להיותה דוקטרינה סטרילית נעדרת כל-משמעות משפטית. כי תחת דוקטרינה טהורה ונקיה הבאנו אל המחנה דוקטרינה היברידית חסרת כל אישיות משל-עצמה. אפשר כך. ואולם מצב זה עדיף, דומה עלינו, על כניעה ללא-תנאי לדוקטרינה הנוקשה, כמו המחוקק כפה אותה עלינו. ועל דרכנו ייאמר: תוכו אכל - קליפתו זרק. 24. משהיגענו לכאן, יימצא לנו כי דברי ביקורת המוטחים בדוקטרינה של עבירת-השרשרת - למעט יסוד הנוקשות - ניתן להטיח גם בדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים; אלא שזו הפעם, ובשל אופייה הגמיש והנוח של העבירה רבת-הפריטים, להבדילה מאופייה הנוקשה והמקשה של עבירת-השרשרת, תהא מלאכתנו קלה. 25. לסיום ולהשלמה נאמר, כי יש להגדיר במדוייק את גדריה של העבירה רבת-הפריטים. כך, למשל, ספק אם רצח של בני-אדם נוכל לראות בו עבירה "רבת-פריטים". אדם אינו "פריט", ורצח בני-אדם אינו עבירה רבת-פריטים. בפרשת פופר נ' מדינת ישראל (ע"פ 1742/91; טרם פורסם) עמדתי על-כך ולא אוסיף. הוא הדין, כמשל נוסף, בעבירת גניבה רבת-פריטים (עבירת-שרשרת- נוסח-ישראל?) הפורשת עצמה על-פני תקופה ממושכת, להבדילה מסידרת-עבירות של אב המתעלל בביתו הקטינה - עושה בגופה מעשי-מין - במשך שנים. אכן, הדרך עוד ארוכה לפנינו. ואולם עובדה זו, כשהיא לעצמה, לא תרתיע אותנו - לא יהיה זה ראוי כי תרתיע אותנו - מאימוצה של הדוקטרינה. אני מקבל עלי את הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים, אם תרצה: את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת-נוסח-ישראל, קְרָא: עבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט לאחר שעשינו בה ניתוח לשינוי המין והשם, ניתוח שסילק מגופה אותו יסוד העושה את יחידיה למעשה-מיקשה. הדוקטרינה ראויה לנו ואנו ראויים לה. ולענייננו-שלנו: הקשר האינטימי בין הפריטים - אותו פתיל עליו חרוזים החרוזים המכוערים - יביא את העותר אל-תחת סמכותו של בית-המשפט. כך ראוי כי נעשה. זו דעתי. 26. לסיכום: הדוקטרינה של עבירת-השרשרת למעט היסוד הנוקשה בה (עבירת-השרשרת-נוסח-ישראל) - בין בשמה זה בין בשמה האחר: עבירה רבת-פריטים - הינה דוקטרינה ראויה, ונכון כי נאמצנה לנו. הדבר אף אינו צורך תיקון בחקיקה. כל אחד מפריטיה של העבירה רבת-הפריטים, ניתן לראות בו, בנסיבות מסויימות, עבירה לעצמה, אך לא נמצא לי כי אסורים אנו לקשר בין פריטיה של העבירה רבת-הפריטים. כל פריטיה של העבירה רבת-הפריטים שרוכים הם על שרוך אחד, ונדמית היא העבירה בעינינו למיסדר עורפי של זחלי-טַוָואי-התהלוכה ("תולעי-דוב"). לא נמצאה לי כל מניעה משפטית להכיר בדוקטרינה זו, לא מבחינת שלטון החוק ולא מכל בחינה אחת. הדוקטרינה תשמש לנו כלי-עזר ראוי, ובענייננו תביא את העותר אל סמכות שיפוטו של בית-משפט בישראל. 27. אשר לחשש מלחמה כי תפרוץ בין דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים לבין דוקטרינות או כללים אחרים במשפט: אל יֵירך לבבנו. כפי שאמרנו, התנגשויות בין כללים ודוקטרינות הינו מחזה תדיר בשדה המשפט. הורגלנו בשכמותן והיכשרנו עצמנו לטפל בהן. מלחמת דל"ת בדל"ת כי תפרוץ - מלחמת דוקטרינה בדוקטרינה - נדע להשכין שלום בה כשם שידענו להשכין שלום במלחמת-כללים במשפט. 28. בחיבורנו המשותף על דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין; ג' טדסקי - עורך, מהדורה שניה, ירושלים, תשל"ז1976- 74 ואילך), העליתי סברה כי הדוקטרינות המנויות בפקודת הנזיקין - והחלות על העוולות המנויות בפקודה - תחולנה גם על כללי-משפט לבר-הפקודה, אם כללי-משפט הם שניתן לתארם כ"עוולה" מבחינה פונקציונאלית. האם פירוש הדברים הוא שהדוקטרינות המנויות בפקודת הנזיקין תחלנה עצמן - לעולם ובכל מקרה - על כל "עוולה" לבר הפקודה? שאלתי, והשבתי בשלילה. וכך כתבתי (שם, 82-81): "אם תתקבל הסברה הגורסת שהדיבור 'עוולות' בפקודה משמש קונצפציה בדיני מדינת ישראל, אין ללמוד מכאן שכל עילת תובענה שיסודה בדבר חקיקה פלוני, ושניתן לתארה כ'עוולה', תישלט מעשה-מוכני ע"י הדוקטרינות שיצרה הפקודה. נראה לנו, כי בכל ענין וענין יהא עלינו לבדוק היטב אם החלתה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת. נפרש את הדברים כך: אם בחוק היוצר את עילת התובענה שבה מדובר, תימצא הוראה מפורשת, המוציאה אפשרות החלתה של דוקטרינה פלונית - פשיטא שאותה דוקטרינה לא תתפוש לענין אותו מעשה. כל שבאנו לומר הוא, שרשאים אנו ללמוד כוונה זו אף מכללא. כמובן שהדברים אמורים הן בדין מאוחר לפקודה והן בדין קודם לה. מכאן, באותם מקרים שבהם יהא חשש לעירוב תחומים, לא תחול דוקטרינה פלונית שבה מדובר." ראו עוד: ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ , פ"ד לט(1) 393, 442-440 (מפי השופט ברק) ו445- (מפי הנשיא שמגר). דרך אגב: סברה שהעלינו באשר לדין הנזיקין היתה לחוק חרות בדין העונשין מאז תוקנה פקודת החוק הפלילי, 1936, בשנת תשכ"ה1965-, והוסף לה סעיף 3א. כיום מצאה ההוראה מישכנה בסעיף 34כג לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ולפיו "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המיקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה." מאותה סוגיה של הדוקטרינה בנזיקין נביא לחם לביתנו: בכל התנגשות של דל"ת בדל"ת - כך אף בהתנגשות העבירה רבת-הפריטים בדוקטרינה אחרת במשפט - נבדוק את הדברים לגופם, תוך שנבחן את עוצמתן היחסית של הדוקטרינות ביחסן זו-אל-זו. כך בהתיישנות, כך בחנינה, כך בסיכון כפול, כך בסמכות אקסטרה-טריטוריאלית, כך בשינוי חוק וכך בכל דוקטרינה ודוקטרינה. וגם אם נתקשה לעיתים, לא ירחק הדבר מאיתנו. העבירה רבת הפריטים ועקרון החוקיות 29. חברי השופט אור - וכמותו חברי השופט מצא - מטריד אותם עקרון החוקיות. לסברתם, "יצירתה" של דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים בהלכה נוגדת את עקרון החוקיות. חברי השופט אור אף מרחיק-לכת ואומר, כי קביעתה של הדוקטרינה בהלכה נוגדת את הוראות חוק יסוד: חופש האדם וחירותו. ומסקנתו: מטעם זה בלבד של פגימה בעקרון החוקיות, לא נוכל לאמץ אל משפטנו - על דרך ההלכה - את הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים. לו סברתי, כחברי, כי בהילכת העבירה רבת-הפריטים נפגם עקרון החוקיות, כי-אז הסכמתי למסקנתו. אך מתוך שאינני סובר כמותו, ממילא לא אהיה שותף למסקנתו. 30. שלא כחברי, אין אני סבור כי דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים משנה, במישרין - או אף בעקיפין - מן הדין הפלילי המהותי. דוקטרינה זו, לדעתי, בת היא להגיון הפשוט ולשכל הישר, ובהיותה מה שהיא, אין היא אלא כלי-עזר להחלתו של הדין הפלילי המהותי. טול לדוגמה אדם החובט ומכה בזולתו חזור וחבוט חזור והכה: בראשו, בידיו, ברגליו, בחזהו ובגבו. כל חבטה וכל מכה מאלו החבטות והמכות - כל אחת מהן - הינה עבירה לעצמה. ניתן - באורח תיאורטי - להגיש בגין כל אחת ואחת מאלו המכות והחבטות כתב אישום לעצמו, או, לחלופין, כתב אישום אחד בן מספר אישומים, כמספר החבטות והמכות. ואולם, תובע שכך יעשה יישלח לביתו אחר-כבוד, תוך שיתבקש לחזור ולשְנות שיעור בדין העונשין ובניסוחם של כתבי אישום. כל החבטות והמכות אשר הונחתו על הקורבן - ללא-הרף, בזו-אחר-זו - יראו אותן כעבירה אחת של פגיעה בגוף הקורבן (סוג העבירה אינו לענייננו עתה), ועל דרך זה אף ינוסח כתב האישום. הנה-היא עבירה רבת-פריטים, ואיש לא יאמר - אף לא יעלה בדעתו לומר - כי נוגדת היא את עקרון החוקיות. הוא הדין במקום בו כולא פלוני את זולתו, שלא כדין, מספר ימים, ובאותו פרק זמן מתעלל הוא בו בדרכים מדרכים שונות. גם כאן תסווג העבירה כעבירה רבת-פריטים, ופלוני יואשם בעבירה ("נמשכת") של כליאת-שווא ובעבירה ("רבת-פריטים") של פגיעה בגוף האדם. גם כאן לא יעלה איש בדעתו כי הדוקטרינה - דוקטרינת העבירה רבת-פריטים - נוגדת את עקרון החוקיות. 31. נניח עתה כי אותה כליאת-שווא ואותה התעללות, תחילתן היתה מחוץ לתחומי השיפוט; כי סופן היה בתחומי השיפוט; וכי משכו עצמן על-פני תקופה ממושכת. יגעתי ולא מצאתי מה בין מקרה זה לבין המקרים שציינתי בתחילת דברינו, ולא ידעתי במה ייפגע עקרון החוקיות אם יועמד העבריין לדין בגין מעשהו הרע כולו - למתחילתו ועד סופו - כמעשה עבירה ש"מיקצתו" בוצע בתחומי השיפוט של ישראל. 32. שלוש הדוגמאות שהבאנו מציגות לפנינו - כל אחת מהן לעצמה - אותו סוג מקרים של עבירות רבות-פריטים. ההבדל ביניהן אינו אלא במשך הזמן שעבר בין מעשי-העבירה: במקרה הראשון משך הזמן היה של שניות, אולי דקות; במקרה השני משך הזמן אפשר היה ימים; במקרה השלישי משך הזמן יכול שהיה שבועות. יחד-עם-זאת, היותם של כל המעשים בני תוכנית אחת, ובואם ברצף בזה-אחר-זה, יכולים שיעשו אותם; ראויים שיעשו אותם; ואף עשו אותם, עבירה אחת. ובלשונו של פרופסור פלר על מקרה בו מקבל אדם בטענות-שווא, מידי חודש בחודשו, קיצבה מן הרשות המוסמכת, דוגמה שחברי הנשיא ברק אף הוא נדרש לה (ש' ז' פלר, יסודות בדיני העונשין , פיסקה 229, עמ' 224 (כרך ג', תשנ"ב 1992-): "[]שרשרת [המעשים] היא ביטוי מאוחד של כל החוליות המצמיחות עבירת מירמה אחת, מבחינת משמעותה המעשית, מעמדה המשפטי, חומרתה ומישקלה האנטי-חברתי וכבסיס לגיבוש התגובה הראויה של החברה לביצועה, על כל המיבנה שלה". כך יבין זאת אדם מן הישוב. כך אבין זאת אנוכי. אכן, בהתאם לצורך ולענין - ובמקרה המתאים - ניתן לפרק את המעשים הרעים חוליות חוליות, ולהגיש אישומים נפרדים בגין חוליות בודדות או הֶצְבֵּר של חוליות. ואולם אין הכרח שייעשה, לא כך ולא כך. עניין עניין וההכרעה שתיפול בו על-פי נסיבותיו. כך מורים אותנו ההגיון והשכל הישר, ובעקבותיהם נלך. 33. על כל אלה נוסיף ונאמר עוד זאת: כפי שראינו בדברינו למעלה, לא אחת תתחוללנה מלחמות של דל"ת בדל"ת - קְרָא: מלחמה בין שתי דוקטרינות מחייבות, כל אחת מהן, בשיטת המשפט - ולעת שפיטה איזו מן הדוקטרינות ידה תהא על העליונה, שומה עלינו ליתן דעתנו בין השאר, לעוצמתן היחסית של הדוקטרינות, ביניהן לבין עצמן. זאת ועוד: יש שדוקטרינה פלונית תסיג עצמה אחור מפני דוקטרינה אחרת - או מפני כלל פרטיקולרי אחר - לא משום שהדוקטרינה האחרת או הכלל הפרטיקולרי האחר עוצמתם רבה מעוצמתה של אותה דוקטרינה פלונית, אלא משום שדוקטרינה זו - מעיקרה, ועל פי עצם הגדרתה - אמורה להיסוג מפני דוקטרינות או מפני כללים הסותרים אותה (דוקטרינה "דיספוזיטיבית"). הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים - ככל דוקטרינה אחרת - משייכת עצמה לאחד משני סוגי דוקטרינות אלה (אין הכרח שנחליט עתה גם בשאלה זו), והחלת העקרונות החלים על אחד משני סוגי המקרים תפתור בעיות של התנגשות המטרידות את חברי השופט אור. כך, למשל, שעה שהעבירה רבת-הפריטים בוצעה בחלקה במדינת-חוץ, ולפי הדין החל באותה מדינה קיים סייג לאחריות הפלילית בגין אותו מעשה עבירה. במקרה זה, אפשר שהדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים תסיג עצמה מפני הכלל האחר, ואפשר לא תסיג עצמה מפניו. שאלה זו תוכרע לעצמה - לאחר בחינת הדין והאינטרסים שלענין - ותהא אשר תהא ההכרעה בשאלה, עקרון החוקיות לא ייפגע אף לא בקצהו. לא נדון, כמובן, בכל הדוגמאות שמביא חברי השופט אור, ונספק עצמנו בחשיבה העקרונית שהעלינו. כשאני לעצמי, די לי בכך. מן הכלל אל הפרט 34. אשר לעובדות המקרה: בנושא זה לא אוכל להוסיף הרבה על דברים שאמרתי בחוות-דעתי בערעור. כן מסכים אני לכל דבריה של חברתי, השופטת ביניש, לרבות לפירושיה להוראות הסעיפים 184 ו216- לחוק סדר הדין הפלילי. לדעתי היתה לו לעותר הזדמנות סבירה ונאותה להתגונן מפני האישומים שהורשע בהם. כולנו היסכמנו כי העותר עשה בארצות-הברית מעשים העולים כדי עבירה. מעשיו בישראל יש לראותם ולפרשם על רקע אותם מעשי-חוץ, ואותם מעשי-חוץ צובעים את מעשי-ישראל בצבע שחור. העותר עבר את העבירות בהן הורשע, ובית-משפט בישראל קנה סמכות על מעשיו הרעים, הן אלה שעשה בארצות-הברית הן אלה שעשה בישראל. אם דעתי תישמע כי-אז נדחה את העתירה ונקיים את פסק-הדין שנתנו בערעור, הן לענין ההרשעה הן לענין גזר-הדין. ש ו פ ט השופט י' קדמי: 1. במסגרת הדיון בערעור, הצטרפתי, בסופו של דבר, לפסק דינו של חברי הנכבד השופט חשין וכך הנני עושה גם עתה. כמו השופט חשין גם אני סבור: כי לבית המשפט בישראל סמכות לדון בעבירות שבצע העותר בארצות הברית; וכי היתה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-. 2. עם זאת רואה אני להעיר הערות הבאות: א. סדרת מעשי האיום - "עבירה אחת" לענין סמכותו של בית המשפט (1) הנשיא נקט בפסק דינו במושג "עבירה-רבת-פריטים" במקום המושג "עבירת שרשרת" שננקט על ידי בערעור. מושג זה נראה לי בהיר יותר, באשר יש בו כדי להדגיש שהמדובר בשורה של מעשים שכל אחד מהם מהווה, כשלעצמו, עבירה "עצמאית", במובן זה, שפורמלית ניתן להביא לדין בגינה בנפרד. (2) מקובלים עלי דבריו של חברי השופט א. גולדברג לפיהם: השאלה מתי יש להשקיף על מכלול של עבירות כ"עבירה אחת רבת פריטים" ומתי יש לראות כל עבירה ועבירה כעומדת בפני עצמה, "תיחתך בסופו של דבר על פי מבחן השכל הישר"; וזאת, על פי שיטתו של הנשיא לפיה - כדברי חברי השופט א' גולדברג - "הגישה אל העבירה רבת הפריטים תהא... פרגמטית", בהתאם לענין שבו היא נדרשת. ההכרעה, בהקשר מסוים, לפיה יש להתיחס אל מכלול של מעשים כאל "עבירה-אחת-רבת-פריטים", אינה אומרת שכך יש להתייחס אל אותו מכלול גם בהקשר אחר. במקרה דנא, מתבקשת ההתיחסות בקשר למשמעותה של "עבירה", לענין סמכותו של בית המשפט לדון בעבירת פנים; הא ותו לאו. (3) כפי שקבעו גם חברי, המדובר במקרה שבפנינו ב"מסכת אחת" של מעשי איום רצופים, הנעוצים בעילה אחת והמכוונים להשגת תכלית אחת ; והפרדה ביניהם לענין סמכותו של בית המשפט כאמור, הינה על פניה מלאכותית ומעוותת את המציאות. אכן, מעשי האיום שמדובר בהם הינם מעשים "נפרדים" מן ההיבט של הזמן והמקום. ברם, למעשה, מהווה כל אחד מהם חלק אינטגרלי של האיום הבסיסי, שהיה מכוון לסחיטת המתלונן; והתמונה הכוללת שמציגים מעשי האיום האמורים, היא תמונה של איום "אחד", המשתקף בסידרת "גילויים" נפרדים. (4) לתכלית האמורה - קרי: סמכותו של בית המשפט לדון במכלול האיומים - מחייבים, לטעמי, ה"שכל הישר" ו"הגישה הפרגמטית" כאמור לעיל, להתייחס אל ה"גילויים" האמורים כאל "עבירה אחת"; ומשאין מחלוקת ששניים מאותם "גילויים" התרחשו בישראל - יש לראות את בית המשפט בישראל כמוסמך לדון בכל "הגילויים", מכוח הוראותיו של סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין. ב. "הזדמנות סבירה להתגונן" - לענין האיומים שנעשו בישראל סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) מתנה הרשעה של נאשם "בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו" (ההדגשה שלי - י.ק.) בכך: "שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". "סבירה" נאמר ולא אחרת; והמדובר אך ב"מתן הזדמנות" ולאו דוקא בניצולה. במקרה דנא, התמלא התנאי האמור במלואו: לא זו בלבד ש"גילויי" האיום שהתרחשו בישראל עמדו על סדר יומה של הערכאה הדיונית; אלא ששימשו בסיס לחקירה ולדרישה בפועל בדבר אופיים, טיבם והשלכתם של "גילויים" אלה לעניין המחלוקת שבית המשפט התבקש להכריע בה. פרוטוקול הדיון אינו מותיר מקום לספק, כי למערער לא רק "ניתנה הזדמנות סבירה" להתגונן כנגד התרחשותם של שני ה"גילויים" האמורים, אלא שהוא ניצל "הזדמנות" זו, הלכה למעשה, עד תום; כאשר הפירות שהניב ניצול ההזדמנות היו לנגד עיניו - ולנגד עיני הכל - שעה שהעלה את טענתו כנגד סמכותו של בית המשפט. ולא למיותר יהיה להזכיר, כי ה"הזדמנות להתגונן" מדברת בקביעת העובדות; כאשר למערער היתה הזדמנות להתגונן כאמור לא רק לענין העובדות אלא גם לענין הדין. 3. כפי שהצעתי בחוות דעתי בערעור, הנני חוזר ומציע לדחות את העתירה; ובכך הנני מצטרף לעמדתם של חברי, השופט חשין, השופט גולדברג והשופטת ביניש, הן לענין הכרעת הדין והן לענין גזר הדין. עמדתו של הנשיא בדבר מהותה של "עבירה-רבת-פריטים" במשפט ארצנו מקובלת עלי; והמחלוקת בינינו מצומצמת, כאמור לעיל, לענין ההזדמנות "הסבירה" שניתנה למערער להתגונן. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות לדחות את העתירה ולקיים את פסק-הדין שניתן בערעור. ניתן היום, ה' תמוז התשנ"ח (29.6.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה העותר יתייצב לריצוי עונשו ביום א', 26 ביולי 1998, במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עד השעה 10:00 בבוקר. הערבויות לשיחרורו של העותר בערובה תישארנה בעינן עד למאסרו. ניתן היום, ה' תמוז התשנ"ח (29.6.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046030. A13 /דז/	[ "חוק העונשין, התשל\"ז1977", "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982", "חוק רישוי עסקים, התשכ\"ח1968", "חוק שעמד בתקפו בעת עשיית העבירה ושחל עליה גם מבחינת מקום עשייתה\" (פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א') (התשמ\"ד1984", "חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ\"ב1992", "חוק 2098", "פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל\"ג1973", "חוק סדר הדין הפלילי, התשמ\"ב1982", "חוק חרות בדין העונשין מאז תוקנה פקודת החוק הפלילי, 1936" ]	752
25,429	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5062/97 - ו' בפני: כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. איגוד שמאי ביטוח בישראל 2. עמיקם-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית הע"מ 3. גבעת נילי-כפר שיתופי חקלאי להתיישבות חקלאית בע"מ 4. ארבסמן יוסף 5. סלע אריה 6. נוי יואב 7. דקל דני 8. בלאט אהרון 9. גורן יצחק 10. עמית צבי 11. גל שמואל 12. אלקיים אמנון 13. עוזרי אמנון נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. שר האוצר 3. שר החקלאות בקשה למתן צו ביניים החלטה הבקשה לצו ביניים נדחית. אף שבית המשפט נענה למתן צו על תנאי בעתירה בבג"ץ 5062/97, לא נענה לבקשה למתן צו ביניים באשר לתשלומי הפיצויים שהם נושא לעתירה. מהטעמים אשר בגינם סורב צו הביניים מלכתחילה, אינני רואה כי יש יסוד לבקשה למתן צו ביניים בשלב זה. על אחת כמה וכמה שאין יסוד למתן הצו המבוקש המתייחס לתשלום פיצוי נוסף שאינו נכלל בעתירה הנ"ל. ניתנה היום, י"ט באב התשנ"ח (11.8.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97050620. N11 חכ/	[ "צו על תנאי בעתירה בבג\"ץ 5062" ]	761
42,141	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5062/97 בג"ץ 7046/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל בג"צ 5062/97 : העותרים: 1. איגוד שמאי ביטוח בישראל 2. עמיקם, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ 3. גבעת נילי, כפר שיתופי חקלאי להתיישבות חקלאית בע"מ 4. ארבסמן יוסף 5. סלע אריה 6. נוי יואב 7. דקל דני 8. בלאט אהרון 9. גורן יצחק 10. עמית צבי 11. גל שמואל 12. אלקיים אמנון 13. עוזרי אמנון נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. שר האוצר 3. שר החקלאות בג"צ 7046/97 : העותר: יהודה יערי נ ג ד המשיבה: ממשלת ישראל צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים בבג"צ 5062/97, והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא יבטלו את החלטתם מיום 10.8.97 ליתן תמיכה בסך 40 מיליון ש"ח בגין ארועי טבע אשר התרחשו בחורף 1996/97, שלא על פי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט1989- ( להלן: החוק ); ב. מדוע לא יפעלו בתשלום פיצויים בעבור ארועי הטבע האמורים על פי החוק ובהתאם לו. ואל המשיבים בבג"צ 7046/97 מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי, המורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע המשיבה 1 לא תדון בשאלה האם להכריז על ארועי הטבע שהתרחשו בחורף 1996/97 כעל אסון טבע ותכריז על אסון טבע על פי החוק; ב. מדוע המשיב 2 לא ישלם פיצויים לחקלאים שניזוקו עקב אסון הטבע בהתאם לסעיף 2 לחוק; ג. מדוע משיב 3 לא יחזור וימליץ לממשלה על ארועי הטבע שהתרחשו בחורף 1996/97 כעל אסון טבע על פי סעיף 1 א לחוק; ד. מדוע לא יפעלו בהכרזת אסון טבע ובתשלום פיצויים על פי החוק ובהתאם לו. המשיבים יגישו תשובתם - אם רצונם בכך - בתוך 45 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. ניתן היום, כב' בסיון התשנ"ח (16.6.98). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור עכב/ 97050620. E10	[ "צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים בבג\"צ 5062", "חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ\"ט1989" ]	765
59,644	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5062/97 בג"ץ 7046/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט מ' אילן העותרים בבג"ץ 5062/97: 1. איגוד שמאי ביטוח בישראל 2. עמיקם, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ 3. גבעת נילי, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ 4. ארבסמן יוסף 5. סלע אריה 6. נוי יואב 7. דקל דני 8. בלאט אהרון 9. יצחק גורן 10. עמית צבי 11. גל שמואלי 12. אלקיים אמנון 13. עוזרי אמנון העותרים בבג"ץ 7146/97: 1. יערי יהודה 2. שלום בוינג'ו 3. יוסף גרוס 4. שמעוני יעקב (עמוס) 5. ניסן דוידי 6. יצחק אישח 7. מוגל כהנא 8. אליהו לולו 9. שמשון סלמנפור 10. שוסטרמן יצחק 11. הוועדה החקלאית של המועצה האזורית מטה אשר 12. המועצה האזורית מטה אשר נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. שר האוצר 3. שר החקלאות עתירות למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים בבג"ץ 5062/97: עו"ד אילן אנצויג ועו"ד אמנון מ' יצחקניא בשם העותרים בבג"ץ 7046/97: עו"ד איתן מימוני ועו"ד שרון ניר בשם המשיבים: עו"ד אורית קורן פסק דין השופט ת' אור : העתירות 1. קיץ 1996 התארך עד מחצית ינואר 1997. בעקבות התקופה החמה הנ"ל חל מפל טרמלי תלול, שהתאפיין בקרה עזה וחריגה שנמשכה עד ליום 14.2.97. בתקופה שבין 20.2.97 ועד 22.2.97 התרחשו אירועי גשם חריגים, שגרמו לשטפונות ולנזקים בתשתיות הגליל המערבי. על פי נתוני השירות המטאורולוגי, המעבר מחורף חם בינואר 1997 לקרה עזה ומתמשכת בפברואר 1997 הינה תופעה חריגה ( להלן: האירוע או אירוע הטבע ). חורף 1997-1996 התאפיין בתופעות טבע חריגות, אשר גרמו נזק לענף החקלאות כולל למטעי בננות, אבוקדו, מנגו וליצ'י בגליל המערבי. עניינן של עתירות אלו, אשר הדיון בהן אוחד, הוא בהחלטת הממשלה מיום 3.8.97, למתן תמיכה בסכום של 40 מליון ש"ח למגדלי הפירות בגין נזקי טבע אשר התרחשו בחורף 1997-1996. החלטה זו היתה שלא במסגרת חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, תשמ"ט1989- ( להלן: חוק אסון טבע או החוק ). לגישתם של העותרים כולם, אין הממשלה מוסמכת ליתן תמיכה לחקלאים בגין נזקי טבע אלא על פי חוק פיצוי לנפגעי אסון טבע ותקנותיו. טענתם היא, שבנסיבות המקרה היה על הממשלה להחליט כי יש להפעיל את הוראות חוק אסון טבע. אך אפילו סברה הממשלה שאין להפעילן, היא לא היתה רשאית, לטענתם, להחליט על מתן תמיכה שלא על פי החוק, כפי שעשתה. 2. על פי האמור, בעתירותיהם מבקשים העותרים, אם כן, מבית משפט זה לקבוע כי על המשיבים לדון בהכרזת אירועי הטבע בשנת 1997-1996 כעל אסון טבע, להכריז על אסון טבע, לשלם פיצויים לניזוקים עקב אירועי הטבע על פי האמור בחוק פיצוי נפגעי אסון טבע ובתקנותיו, וכן להמנע מלפעול בדרך אחרת מלבד זו הקבועה בחוק. דא עקא, שבמהלך הדיון הודיעו העותרים כי עתירתם איננה מכוונת עוד להשבת הכספים אשר הוחלט על חלוקתם על ידי המשיבים. חלק מהם אף קיבלו כספים במסגרת זו. ברור גם, שאין כוונתם לכך שבנוסף לתשלום כספים אלה יוחלט על מתן פיצויים לפי החוק. אכן, העותרים אינם מבקשים עוד סעד כלשהו הנוגע לנזקי הטבע שנגרמו בחורף 1997-1996. כפי שהודגש בעיקרי טיעון מטעמם ובטיעון בעל פה בפנינו, עניינם עתה הוא בשאלה העקרונית המועלית בעתירות אלה. עתירתם מופנית כלפי העתיד. הם מבקשים שייקבע, כי בנסיבות דומות בעתיד יהיה מקום להחליט על מתן פיצויים על פי החוק; ומכל מקום, אין להעניק פיצויים בגין נזקי טבע בחקלאות אלא על פי הוראות החוק. לטענתם, החלטת הממשלה להעניק פיצויים במקרי נזקי טבע שלא לפי החוק, יש עמה עקיפה שלא כחוק של הוראות החוק, וריקונן של האחרונות מתוכן. 3. רואים אנו, שעתירותיהן של העותרים אינן עוד לסעד אופרטיבי כלשהו הנוגע לנזקי טבע. עתירותיהם הינם, למעשה, עתירות תיאורטיות להבהרת הדין שראוי לחול בנסיבות דומות לאלה שבענייננו. ככלל, אין בית משפט זה נזקק לעתירות תיאורטית (ראה, לדוגמה, בג"ץ 73/85 סיעת כך נ' שלמה הלל, יושב ראש הכנסת , פ"ד לט(3) 141, 145-6). יתכנו מקרים חריגים בהם מועלות שאלות בעלות חשיבות חוקתית או עקרונית שבית המשפט יאמר דברו בהן, גם כשאין מונחת בפניו שאלה הדורשת פיתרון אקטואלי (ראה בג"ץ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים , פ"ד יט(2) 485, 495; וכן בג"ץ 2320/98 עבד אל פתאח מחמאד אלמעמלה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון , תק-על 98(2) 571, פיסקה 4). המקרה שבפנינו אינו נמנה על המקרים החריגים. נזכיר בהקשר זה, שאם או כאשר, בעתיד, תבחר הממשלה לפצות חקלאים בגין אירועי טבע שלא על פי החוק, אלא במסגרת סמכותה השיורית, הדרך תהיה פתוחה לנפגעים עקב כך לפנות בעתירה לבית משפט זה, אשר יידרש אז להחליט בנושאים המועלים בעתירה זו. התוצאה היא, על כן, שדין העתירות להידחות, בהיותן עתירות תיאורטיות. 4. נוכח התוצאה, לא נרחיב בטענות שהועלו על ידי העותרים ובתשובה להן. עם זאת, מתבקשות מספר הערות. ההערות תבאנה בהמשך, לאחר שתונח התשתית הנורמטיבית למחלוקת בין הצדדים ויתוארו ההליכים הנוגעים לאירועי הטבע בשנת 1997-1996. ההערות תתייחסנה לשתי שאלות אשר במוקד המחלוקת בין בעלי הדין: א. דרך הפעלת הממשלה את שיקול דעתה בבואה לבחון אם יש מקום להכריז על אסון טבע לפי חוק אסון טבע; ב. האם יש לממשלה סמכות לפצות את החקלאים בעקבות אירועי טבע, שלא במסגרת החוק, כפי שנהגה הממשלה בענייננו. הוראות החוק הצריכות לענייננו 5. חוק אסון טבע עוסק במתן פיצוי לחקלאים עבור נזקים אשר נגרמו להם בעטיו של אסון טבע. סעיף 1 לחוק מגדיר מהו "נזק עקב אסון טבע": "'נזק עקב אסון טבע' - נזק לנכס, שכתוצאה ממנו נגרם אבדן הכנסה, ובגידול רב-שנתי - אבדן הכנסה בתקופה ארוכה מעונת גידול אחת, והכל עקב תופעת טבע בעלת היקף חריג או עצמה חריגה או משך חריג, או עקב הצטברות חריגה של תופעות טבע, אשר האמצעים המקובלים בחקלאות למניעתה ולטיפול בה נתגלו כבלתי יעילים, ואשר הממשלה הכריזה כאמור בסעיף 1א שהוא אסון טבע". מהגדרה זו ניתן ללמוד, כי אסון טבע הוא "תופעת טבע בעלת היקף חריג או עצמה חריגה או משך חריג" או - "הצטברות חריגה של תופעות טבע". כל זאת, בכפוף לתנאי שהממשלה הכריזה על אירוע שכזה כעל אסון טבע. על פי סעיף 2 לחוק: "מי שנגרם לו נזק עקב אסון טבע זכאי לפיצויים מאוצר המדינה לפי חוק זה". על פי סעיף 1 א' לחוק: "הממשלה תכריז על אסון טבע לפי המלצת שר החקלאות ופיתוח הכפר, שניתנה לאחר התייעצות עם השר הממונה על השירות המטאורולוגי או על המכון הגיאולוגי". ההליכים אשר קדמו להגשת העתירות ביום 10.3.97 פנה שר החקלאות דאז, מר רפאל איתן ( להלן: שר החקלאות ), לשר התחבורה דאז, יצחק לוי ( להלן: שר התחבורה ), הממונה על השירות המטאורולוגי, בבקשה שהלה יחווה דעתו אם יש מקום להמליץ לממשלה להכריז על אסון טבע בגין תופעות הטבע שהתרחשו בשנת 1997-1996, על בסיס הנתונים וחוות דעת של מומחים בשירות המטאורולוגי. שר התחבורה שלח ביום 18.5.97 מכתב לשר החקלאות, ובו הוא קובע כי אירועי הטבע היו חריגים. שר החקלאות קיבל את המלצת שר התחבורה, ובין השאר, על יסוד המלצה זו, הניח על שולחן הממשלה המלצתו להכריז על אירועי טבע אלה כאסון טבע לפי חוק אסון טבע. עלות הפיצוי הוערכה על ידו בסכום של 80 עד 100 מליוני ש"ח. בהתאם לנוהלי העבודה בממשלה, הועבר העתק ההצעה להתייחסותם של ראש הממשלה ושל שר האוצר דאז, יעקב נאמן ( להלן: שר האוצר ). לצורך מתן חוות דעתו, נועץ שר האוצר עם אגף התקציבים במשרדו. הנחת המוצא בהקשר זה היתה, כי מקום בו מכריזה הממשלה על אסון טבע, אין אפשרות להגביל את סך הפיצויים המשולמים בגין ההכרזה, לפי מידת היקפה. הנחת מוצא זו נגזרת מהוראות החוק והתקנות, הקובעות שיעור פיצוי מוגדר ותחום לחקלאי מקום בו הכריזה הממשלה על אסון טבע. להלן עיקרי מסקנותיו של אגף התקציבים, כפי שהובאו בתגובת המדינה: א. ארועי שנת 1997 אינם "אסון טבע" כמשמעותו בחוק. חלק מהותי מהנזקים (באזור חוף הכרמל) אינם עומדים ברף המינימום להכרזה. חלק אחר הוא תוצאה של שילוב בין תופעות אקלימיות. שילוב כזה מתרחש כמעט כל שנה, ולא זאת היתה כוונת המחוקק. ב. הנזקים מפוזרים על ענפים רבים, וברובם, שיעור הנזק מהפעילות הענפית הוא זניח. די בכך כדי לא להכריז על "אסון טבע", שכן, אין הנזקים עומדים במבחן כלכלי סביר של נזק רחב לענף ולא במבחן הנורמטיבי של תופעה רחבה המקיפה חלקים גדולים בחקלאות. ג. עלות הפיצוי איננה מתוקצבת בתקציב המדינה. סכום זה יטיל מעמסה קשה על מסגרת התקציב. על יסוד המלצה זו הודיע שר האוצר למזכיר הממשלה על התנגדותו להמלצת שר החקלאות. וכך נימק שר האוצר את התנגדותו (במכתבו אל מזכיר הממשלה - נספח מש3/ בבג"צ 5062/97): "א. מאז הותקנו תקנות החוק לפיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט1989-, משלמת המדינה בתדירות שנתית פיצוי למגדלים בגין תופעות טבע. מחוק שמטרתו מתן פיצוי למגדל אשר נפגע מפגעי טבע חריגים והשבתו המהירה למעגל הייצור, הפך השמוש בחוק למכשיר למתן תשלומי העברה לחקלאים. ב. מרגע הכרזת 'אסון טבע' מחוייבת המדינה לשלם כל סכום פיצוי הנובע המחוק ותקנותיו ללא יכולת להגביל מראש את היקף הפיצוי המשולם. הכרזת 'אסון טבע' תגרום להוצאה כספית ניכרת, אשר איננה מתוקצבת בתקציב המדינה. סכום הפיצוי נאמד בכ100- מלש"ח, יחייב מציאת מקור תקציבי שאיננו בנמצא. ג. על פי חוות דעת משפטית של היועצת המשפטית של משרד האוצר, החוק נותן בידי הממשלה שיקול דעת רחב להחליט אם להכריז על 'אסון טבע', אם לאו. וזאת אף אם התקיימו כל התנאים הדרושים לפי החוק להכרזה כזאת. הממשלה רשאית ואף מחוייבת לשקול שיקולים ציבוריים כללים, ובהם - שאלת הנטל הכספי שהכרזה כזו מטילה על קופת המדינה. היות והנזקים שקרו בשנת 1997 אינם משקפים לדעתנו מצב של 'אסון טבע', גוברים במקרה זה שיקולי התקציב, ויש לדחות את הבקשה לפצות את המגדלים מתקציב המדינה". ביום 20.7.97 היה אמור להתקיים דיון בממשלה בנושא הכרזה על אסון טבע לפי המלצת שר החקלאות, ואולם דיון זה נדחה לתאריך לא ידוע, ועד ליום זה לא התקיים. ביום 21.7.97 התקיים דיון בכנסת, במסגרת הצעת החלטה שהגיש חבר הכנסת שלום, יושב ראש ועדת המשנה לחקלאות דאז, בדבר הכרזת אירועי הטבע בחורף 1997-1996 כאסון טבע ופיצוי החקלאים הניזוקים בהקדם. שר האוצר השיב להצעה ואמר, כי לדעתו, הנזקים שקרו בשנת 1997 לא שיקפו מצב של אסון טבע, וכי שיקולי התקציב גוברים ועל כן יש לדחות את הבקשה להכריז על אסון טבע. בסופה של הישיבה הוחלט להעביר את המשך הדיון לוועדת הכספים של הכנסת. לאחר דיון זה בכנסת לא התקיים, כאמור, כל דיון בממשלה. בעקבות התייחסותו של שר האוצר כפי שהובאה ממכתבו המסומן מש3/, התקיימו דיונים בין משרדי האוצר והחקלאות, אשר בסיומם חזר בו שר החקלאות מן ההמלצה לממשלה כי תכריז על תופעות הטבע של שנת 1997 כעל "אסון טבע". בנסיבות אלו הוסכם בין השרים כי תינתן לחקלאים תמיכה בשיעור של 40 מיליון ש"ח, כאשר כללי חלוקת התמיכה יסוכמו בין שני המשרדים. ביום 3.8.97 אישרה ממשלת ישראל (החלטה 2415 - להלן: ההחלטה ) מתן תמיכה בסך 40 מיליון ש"ח למגדלי הפירות בגין נזקי טבע בחורף 1997-1996. כן הוחלט, כי סכום זה יחולק למגדלים על פי קריטריונים שוויוניים שייקבעו בהסכמה בין שר האוצר לשר החקלאות. 7. מהחלטת הממשלה עולה, שהיא לא דנה ישירות בשאלה אם ראוי להכריז על אסון טבע בגין אירועי הטבע בחורף 1997-1996. יתכן ומהחלטתה ניתן להסיק, שדעתה היתה שאין מקום להכרזה כזו. נוכח חזרתו של שר החקלאות מהמלצתו כי יש להכריז על אסון טבע, יתכן ולא היה עוד מקום להכרזה על אסון טבע, או לדיון הממשלה במתן הכרזה כזו. אך ראוי לציין, שנוצר הרושם, כי הממשלה לא נתנה דעתה לנושא, נוכח ה"פשרה" שהושגה במגעים בין שר החקלאות למשרד האוצר, אשר הביאו להחלטה. נוכח קיומו של חוק הדן מפורשות בנושא פיצויים בגין אסון טבע, ראוי היה שהממשלה תדון ותכריע בשאלה אם עסקינן באסון טבע לפי החוק אם לאו, ותתקבל החלטה ברורה בעניין זה (על הדרך המותווית בחוק אסון טבע עד להכרזת הממשלה על אסון טבע, ראו בפסק דינו של השופט מצא בבג"ץ 3627/92 ארגון מגדלי הפירות בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מז(3) 387). כך בפרט כששר החקלאות, לאחר התייעצות עם שר התחבורה, המליץ - עד שלב מסויים - על הכרזה על אסון טבע לפי החוק. ההחלטה בעניין זה נתונה לממשלה, ואין זה ראוי שמבלי דיון כאמור, וכנגד פשרה עם משרד האוצר בה מובטחים כ50%- מהפיצוי לפי החוק, יחזור בו שר החקלאות מהמלצתו ועל ידי כך יימנע דיון של הממשלה בנושא. אכן, נכונותו של שר החקלאות לחזור בו מהמלצתו, רק לאחר שהובטח מתן פיצוי לחקלאים שלא באמצעות החוק, משאירה ערפל סמיך על עמדת השר בשאלת קיומו של אסון טבע אילולא הבטחה זו. ברי, שעניין הפיצוי לחקלאים על פי החוק צריך להיקבע במסגרת הליך לפי החוק בו מתמודדים השר הנוגע בדבר, והממשלה, בעקבות המלצתו, לגופם של דברים, עם השאלה אם יש מקום להכריז על אסון טבע אם לאו, ולא על ידי פשרה אשר ספק אם להוראות החוק היה המשקל המתבקש במסגרת ההחלטה עליה. הפעלת הממשלה את סמכותה השיורית 8. המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין היא, בשאלה אם יש לממשלה סמכות - כפי שהחליטה על כך בהחלטה - לפצות חקלאים על נזקי טבע שנגרמו להם שלא במסגרת חוק אסון טבע. האם החוק כולל הסדר בלעדי יחיד להענקת פיצויים על ידי הממשלה במקרה של נזק טבע, או שמא עומדת לממשלה סמכות להענקת פיצויים כאלה כשאין תחולה לחוק אסון טבע. החוק מעניק לשר החקלאות ולממשלה שיקול דעת בנוגע להפעלתו. השאלה היא, באיזו מידה, משהחליט השר שלא להמליץ בפני הממשלה להכריז על אסון טבע, או משהחליטה הממשלה שלא להכריז על אסון טבע, ניתן ליתן פיצויים על פי החלטה שלא במסגרת חוק אסון טבע, כשזו שומרת על עקרונות השוויון, המידתיות והסבירות. האם קיים מקור סמכות להחלטה כזו של הממשלה? למספר הערות בשאלה זו אעבור עתה. 9. מקור הסמכות להחלטה כזו של הממשלה אינו יכול להיות מעוגן אלא בסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה. הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה. הממשלה היא האמונה על ניהול ענייני המדינה (ראה: ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל , פ"ד כב(2) 85, 97). הממשלה ושריה שואבים סמכויותיהם מחיקוקים שונים. עם זאת, אין אפשרות לפרט בחוק את כלל התחומים וכלל הסמכויות הנדרשות לממשלה כרשות המבצעת על מנת לעמוד בתפקידה כמנהלת המדינה. חובותיה וסמכויותיה של הממשלה חובקות הרבה תחומי פעולה בהם נדרשת פעולתה. חלק מסמכויותיה וחובותיה אלה אינן מוענקות לה בדבר חקיקה (ראה: בג"צ 5128/94 נועם פדרמן נ' שר המשטרה ואח' , תק-על, 95(1), סעיף 6 לפסק הדין). "לשון אחרת, הרשות המופקדת על ביצוע תפקידיה של המדינה במישורים אין ספור, מפעילה לצורך קיום תפקידיה ומטלותיה סמכויות שלא פורטו בחוק" (שם). סמכות הממשלה לפעול שלא על פי הסמכה מפורשת בחוק, כאשר פעולתה נדרש בתחום זה או אחר, מעוגנת בסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה הקובע: " סמכויות הממשלה הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת". סמכותה זו של הממשלה הינה סמכות שיורית. על סמכות רחבה זו של הממשלה מוטלות שתי מגבלות; ראשית, הסמכות לפעול היא "בכפוף לכל דין". שנית, הסמכות מוגבלת לפעולות אשר עשייתן "אינה מוטלת בדין על רשות אחרת" (ראה בג"צ 2918/93 עירית קרית גת נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד מז(5) 832, 842). 10. השאלה הראשונה הנשאלת היא, אם ההסדר הקיים בחוק אסון טבע מחייב את שר החקלאות, או את הממשלה, לבחון האם יש מקום להכריז על אסון טבע, במקרה בו נגרמו לחקלאים נזקים אשר יכולים היו להתגבש לכדי הכרזה על אסון טבע, בשל היותם תופעות טבע בעלות היקף חריג או עצמה חריגה או משך חריג, או הצטברות חריגה של תופעות טבע? לגישתי, והדברים כבר נרמזו לעיל, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. במקרה שכזה חל הסייג של "בכפוף לכל דין". הסמכות להעניק פיצויים לנפגעי אסון טבע הוקנתה לממשלה בחוק אסון טבע. החוק ותקנותיו מכתיבים לממשלה את דרך פעולתה כאשר עליה לפצות את מי שנפגע מאסון טבע, כמובנו בחוק. הממשלה מחוייבת לבחון את המסלול אשר נקבע בחוק, ואין היא רשאית ליצור לעצמה בחירה ב"מסלול מקביל", וכדברי השופט א' גולדברג בבג"צ 2918 הנ"ל: "הדואליות האמורה של חוק והחלטת ממשלה, אינה יכולה להתיישב עם לשונו ומטרתו התחיקתית של סעיף 29 (כיום סעיף 40 - הערה שלי - ת"א). הרחבת סמכותה של הממשלה שתאפשר מצב כזה, מטשטשת את הגבולות בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, ופוגעת בעצם מהותו של המשטר החוקתי במדינה, המבוסס על חלוקת הסמכויות בין הרשויות. הסייג שבסעיף 29 כי הממשלה מוסמכת לפעול 'בכפוף לכל דין', אינו מורה כי אסור למעשי הממשלה כי יסתרו או יפרו כל דין, אלא גם זאת כי משקיים דין אשר יוצר הסדר, נסוגה מפניו סמכות הממשלה, ואין בידה ליצור הסדר אלטרנטיבי. אם היה חלל ריק משפטי הרי שהוא היה קיים עד לחקיקת החוק שיצר את ההסדר. מכאן ואילך התמלא החלל בחוק ולא נותרה עוד סמכות שיורית לממשלה באותו עניין עצמו" (בג"צ 2918/93 הנ"ל, סעיף 14 לפסק הדין). משמעות האמור לעיל היא, כי בכל מקרה בו מדובר בנסיבות שיש בהן כדי להתגבש לכדי הכרזה על אסון טבע, מחוייב שר החקלאות לבחון את האפשרות להפעיל את סמכותו על פי סעיף 1 א' לחוק אסון טבע, להמליץ בפני הממשלה להכריז על אסון טבע. משהפעיל השר את סמכותו, והחליט להמליץ בפני הממשלה להכריז על אסון טבע, על הממשלה לדון בהצעה. הממשלה אינה רשאית לעבור למסלול מקביל לפי סמכותה השיורית, לפני שבחנה את האפשרות להכריז על אסון טבע. ברי שאין לעשות את חוק אסון טבע אות מתה. על כן, יש חובה לבחון האם בנסיבותיו של המקרה יש להחילו. אכן, אם יתברר כי הממשלה נמנעת, דרך קבע, מלעשות שימוש בחוק, על אף נזקי טבע כבדים הנגרמים בחקלאות, עלול הדבר לחזק את המסקנה כי שאלת הפעלת החוק לא נבחנה או לא נשקלה כראוי. 11. שאלה אחרת היא, מהו הדין כאשר מתרחשים אירועי טבע, והממשלה, לאחר דיון ענייני וראוי, מחליטה, משיקולים ענייניים וסבירים, שלא להכריז על אירועים אלו כ"אסון טבע"? האם בכך נסתם הגולל על סמכותה של הממשלה להעניק פיצויים? כלומר, האם עולה מחוק פיצוי נפגעי אסון טבע הסדר שלילי לפיו לממשלה סמכות לפצות את החקלאים רק כאשר מדובר באסון טבע, וכל אימת שנזק מאירועי טבע אינו מתגבש לכדי הכרזה על אסון טבע, אין לממשלה סמכות לפצות את החקלאים מכוח סמכותה השיורית, שכן חל הסייג של "בכפוף לכל דין"? על מנת לענות על שאלה זו, יש להקדים ולבחון את תכליתו ומטרתו של חוק פיצוי נפגעי אסונות טבע. האם מטרתו היתה כי רק במקרה של הכרזה על אסון טבע על פיו יקבלו החקלאים פיצוי, או שמא כוונתו היתה כי במצב דברים בו התרחש אסון טבע על פיו, תהיה הממשלה מחוייבת לפעול על פי כללים מסוימים, הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, אך מבלי לפגוע באפשרות מתן פיצוי על נזקי חקלאות במקרים מתאימים אחרים. מקרים אחרים כאלה הם מקרים בהם נגרמו לחקלאים נזקים כתוצאה מאירועי טבע אך הממשלה החליטה, לאחר דיון ענייני החליטה, מנימוקים אשר אין להתערב בהם, שלא להכריז על אסון טבע. הנני סבור, כי במקרה כזה תוכל הממשלה להפעיל שיקול דעת האם לפצות את הניזוקים מכוח סמכותה השיורית, פיצוי אשר מטבע הדברים יהיה בשיעור נמוך יותר, שכן מדובר בנזקים עקב אירועים אשר לא הגיעו לכדי אסון טבע. מההיסטוריה החקיקתית, לא עולה כי מטרת המחוקק היתה שכאשר אין המדובר באירועים המתגבשים לכדי הכרזה על אסון טבע, לא תהיה לממשלה כל סמכות לשקול ולהעניק תמיכה כלכלית לחקלאים. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי מטרת המחוקק היתה ליצור מסלול מיוחד, אשר נועד לטפל במקרים חריגים בהם התרחשו אירועי טבע נדירים, במסגרתו יתאפשר לממשלה לנקוט בצעדים מיידיים לעזרת הנפגעים, כך שלא יווצר מצב בו תהיה צפויה סכנה להמשך קיומו של ענף חקלאי זה או אחר. אך מהעובדה כי החוק נועד לטפל במקרים חריגים, אין ללמוד כוונה ליצירת הסדר שלילי. קביעה לפיה לממשלה אין כל סמכות שיורית, במקרה בו לא החליטה על הכרזה על אסון טבע, הינה קביעה קיצונית, אשר אינה עולה מתכלית החוק. 12. לסיכום נקודה זו: מטרת חוק אסון טבע היא לסייע לענף חקלאי להתאושש מאסון הטבע שפקד אותו. חוק אסון טבע קובע הסדר נורמטיבי, וקובע את המנגנון ליישומו. האפשרות שהממשלה תהיה רשאית לבחור במסלול מקביל לחוק פיצוי נפגעי אסון טבע לפני שבחנה את אפשרות הפעלתו, איננה מתיישבת עם קיומו של חוק אסון טבע והתכלית שביסודו, ואינה מתיישבת עם המדיניות הרצויה, לצמצם ככל האפשר את היקפו של סעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה כמקור סמכות עצמאי (בג"צ 2918/93 הנ"ל, בעמוד 844). רק לאחר שנבחנה שאלת יישומו של החוק, נבחנו ונשקלו כל השיקולים והנימוקים הרלוונטיים בצורה עניינית וסבירה, ולאחר הליך זה נמצא כי אין להכריז על אסון טבע - אז, ורק אז, לא יהווה הסייג של "בכפוף לכל דין", בסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה, מכשול לממשלה לפנות, מכוח סמכותה השיורית, למסלול אחר, על מנת לבחון אם לפצות את הנפגעים עקב פגעי טבע במסלול זה. 13. לסיום נזכיר, כי בתגובתם מיום 14.6.98, הביאו המשיבים לידיעת בית משפט זה כי כלפי העתיד פועלת המדינה יחד עם הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות בע"מ להכנסת מכלול הנזקים לחקלאות בגין תופעות טבע תחת מטריית הביטוח (בין היתר בדרך של הגדלת השתתפותה של המדינה בפרמיות הביטוח של החקלאים), כך שלא יווצר עוד צורך בפיצוי הנזקים על ידי מתן תמיכות מקופת המדינה. בהודעתם המשלימה של המשיבים צוין כי הסדר בין הממשלה לקרן ייחתם בקרוב. על פי הסדר זה, יחדל חוק אסון טבע מלחול על ענפי הפירות וההדרים, ותמיכת המדינה בענפים אלו, בהקשר של נזקי טבע, תיעשה מכוח השתתפותה בתשלום פרמית הביטוח כמפורט בצו. ייתכן ובכך יימצא פיתרון לקושי לאזן בין השיקולים התקציביים לבין האינטרס של החקלאים, שהוא לב ליבה של המחלוקת נשוא עתירה זו. 14. התוצאה היא, שהעתירות נדחות. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' אילן : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, יד' בטבת התש"ס (23.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97050620. E15 /עכב	[ "צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים בבג\"ץ 5062", "חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, תשמ\"ט1989", "תקנות החוק לפיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ\"ט1989", "חוק ולא נותרה עוד סמכות שיורית לממשלה באותו עניין עצמו\" (בג\"צ 2918" ]	767
186	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 291 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. קיינובסקי נטליה (גרסצ'נקו) 2. קיינובסקי איגור נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד סמדר וינברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בתי הדין הנוגעים בדבר והם: בית הדין הרבני הגדול ובית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. המבקשים ימציאו תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו, תרגום מאושר לאנגלית של הבקשה על נספחיה. המסמכים יומצאו במקורם לבית משפט זה ובשלושה עותקים לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ניתנה היום, י"ד באייר התשנ"ז (21.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002910. A01 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	773
4,719	ב בית המשפט העליון בה"נ 291/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. קיינובסקי נטליה (גרסצ'נקו) 2. קיינובסקי איגור נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד סמדר וינברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעתם של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג קיינובסקי. ניתנה היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002910. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	774
187	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1331/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : אלי בן דוד אוסעדון נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.10.96 בתיק ת.פ. 152/96 שניתן על ידי כבוד השופט גרוס תאריך הישיבה: ו' באלול התשנ"ז (8.9.97) בשם המערער: אין הופעה בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא גב' כהנא : אנוסים לפי מצוות סעיף 45(ג) לחוק העונשין, תשל"ז1977- אנו מודיעים - וכך ננחה את שלטונות בית הסוהר - שעונש המאסר שבתיק זה יהיה חופף את עונש המאסר לתקופה של 18 חדשים שהושת על המערער בת.פ. 338/93 (ת"א). המערער : לאור הצהרתה של גב' כהנא אני חוזר בי מהערעור. פסק - דין הערעור נמחק, רשמנו לפנינו את הצהרת גב' כהנא אותה אנו עושים חלק מפסק-דיננו. ניתן היום, ו' באלול התשנ"ז (8.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013310. B02	[ "חוק העונשין, תשל\"ז1977" ]	775
189	ב בית המשפט העליון רע"א 5176/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : יוסף ג'רבי נגד המשיב ה : בידרמן, חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 7.7.97 בתיק 381/93 שניתנה על ידי כבוד השופטת א' קובו פסק דין 1. בבית המשפט מתנהל דיון בתביעתו של המבקש לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפגע. לאחר תום שמיעת הראיות, החליט בית המשפט המחוזי על מינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי, תוך מתן הוראות אילו מסמכים יומצאו למומחה. על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפני למתן רשות ערעור. 2. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי. לאור נסיבות המקרה המיוחדות, רשאי היה בית המשפט להחליט על מינוי מומחה נוסף אם סבר שיהיה בכך לסייע לו להגיע לחקר האמת. לפיכך, הבקשה לרשות ערעור, ככל שהיא נוגעת למינויו של פרופסור עמיחי לוי כמומחה נוסף, נדחית, מבלי שנתבקשה לכך תגובת המשיבה. 3. חלקה השני של הבקשה מתייחס לחלק מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בו החליט כי: "יש להביא בפני המומחה את פרוטוקול הדיון, החלטתי זו וכל הראיות, להוציא את חוות הדעת של המומחה ד"ר קריגל". 4. יאמר מיד, שהחלטת בית המשפ ט לוקה על פניה בסתירה פנימית, ולו במובן אחד: בית המשפט סבור היה שאין זה ראוי שהמומחה הנוסף יהיה מושפע מדעתו של ד"ר קריגל, ועל כן הורה שחוות דעתו לא תובא בפניו. הלך מחשבה זה צריך היה להביא לכך שגם דבריו של ד"ר קריגל בעדותו, המהווים חלק מפרוטוקול הדיון, לא יובאו בפני המומחה הנוסף. והנה מתברר, שאת פרוטוקול הדיון (כולו) הורה להמציא למומחה הנוסף. עיון בהחלטת בית המשפט גם אינו מצביע על כל הנמקה מדוע יומצאו למומחה הנוסף אותם מסמכים או ראיות שברגיל אין להמציאם למומחה רפואי המתמנה על ידי בית המשפט, כעולה מתקנות 8 ו9- לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז1976- ( להלן: התקנות ). אשר על כן, הנני סבור שהיה מקום להורות שיומצאו למומחה הנוסף רק אותם מסמכים רפואיים אשר על פי התקנות ניתן להמציאם למומחה רפואי המתמנה על ידי בית המשפט. מסמכים אלה מתייחסים לטיפול רפואי או בדיקות שנבדק המבקש לצורך אותו טיפול והנוגעים למחלוקת בין הצדדים, אך אין לכלול בהם חוות דעת, לרבות כאלה של המוסד לביטוח לאומי. במסגרת זו רשאי היה בית המשפט להחליט על המצאה למומחה הנוסף גם חלקים של פרוטוקול הדיון המתייחסים לטיפול רפואי ולבדיקות שנעשו במבקש. 5. פרוטוקול הדיון אינו נמצא בפני, ואף לא המסמכים הרפואיים אשר הומצאו לתיק בית המשפט. בנסיבות אלה, יהיה על בית המשפט המחוזי לבחון, למיין ולקבוע מהם אותם מסמכים וחלקי פרוטוקול אשר יש מקום להעבירם לעיונו של המומחה הנוסף על פי ההנחיות דלעיל. 6. על סמך כל האמור לעיל, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל במובן זה שהדיון מוחזר לבית המשפט, אשר יחליט מה ימסר לעיונו של המומחה הנוסף על פי ההנחיות דלעיל. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כא' בחשון התשנ"ח (21.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97051760. E03	[ "תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ\"ז1976" ]	781
2,791	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5176/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: יוסף ג'רבי ע"י ב"כ עו"ד ע. קליין נגד המשיב ה: בידרמן חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד א. שטיין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.7.97 בתיק אזרחי 381/93 שניתנה על ידי כבוד השופטת אסתר קובו החלטה הצדדים מתבקשים להוסיף ולהתייחס לשאלה האם יחול האמור בתקנה 8 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (מומחים) התשמ"ז1986-, לעניין המצאת מסמכים למומחה, גם כאשר המומחה מתמנה מיוזמת בית המשפט. אם התשובה היא בחיוב, כיצד ניתן להכליל את החומר שבית משפט קמא קבע כי יועבר למומחה בגדר "מסמכים בדבר הטיפול הרפואי... והבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לעניין שבמחלוקת". אם אין האמור בתקנה 8 חל, מה הם הכללים לעניין סוג החומר שניתן להעביר למומחה שמתמנה כאמור. ניתנה היום, כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97051760. J02	[ "תקנות פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (מומחים) התשמ\"ז1986" ]	782
6,118	ב בית המשפט העליון רע"א 5176/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המבקש : יוסף ג'רבי נגד המשיב ה : בידרמן, חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 7.7.97 בת"א 381/93 שניתנה על ידי כבוד השופטת קובו בשם המבקש: עו"ד עוזר קליין החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבה תגיש תשובתה לבקשה תוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן - במישרין - למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה, אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. בתשובתה תתייחס המשיבה לבקשה לרשות ערעור, רק ככל שהיא מתייחסת לטענות המבקש ל"עניין הפרוטוקול", וכן "לעניין המוצגים", כמפורט בעמודים 11-9 של הבקשה. לא מתבקשת תשובה לעניין עצם מינויו של מומחה נוסף בשטח הפסיכיאטריה. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ו' בתשרי התשנ"ח (7.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97051760. E01	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	783
4,215	בבית המשפט העליון בה"נ 4570/97 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקש בדבר חוסר יכולתו לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקש מתשלום האגרה. ניתנה היום, י"ט בתמוז תשנ"ז (24.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	804
5,300	ב בית המשפט העליון בה"נ 4570/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקש: עו"ד ע' ח'טיב החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: ורה מירצקי קאגן אוקריאנה; העיר קייב; רחוב מילוטנקו מס' 40/16, דירה 170. 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 5. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, ט"ז בכסלו התשנ"ח (15.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. A08 /דז/	[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	806
6,611	ב בית המשפט העליון בה"נ 4570/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה הודעה מטעם היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד עמראן ח'טיב בשם משיב מס' 2: עו"ד זיוה שמחה החלטה 1. המבקש הגיש בקשה להתרת נישואין, על פי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן: "החוק"). המבקש, על פי האמור בבקשה, הינו יהודי ואילו המשיבה הינה נוצרית פרובסלבית. בבקשה צויין, כי הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים קונסולריים בפני קונסול רוסיה בישראל. בעקבות הגשת הבקשה, הודיעה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי מבדיקת הבקשה עולה, כי הנישואין הקונסולריים נערכו שעה ששני הצדדים היו אזרחי ישראל, ואף אחד מהם אינו אזרח מדינתו של הקונסול. על כן נטען, כי מעיקרא לא היתה כל סמכות לקנסול ליתן תעודת נישואין. על כן טענה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי בשל מתן תעודת הנישואין בחוסר סמכות, הרי שההליך המתאים הינו פניה לערכאה השיפוטית המתאימה למתן פסק דין הצהרתי על היות המבקש ומשיבה מס' 1 פנויים ולא בהליך על פי החוק. המבקש בתגובתו, טען כי בעת עריכת הנישואין לא היתה המשיבה אזרחית ישראלית - אם כי הוא לא פירט בהודעתו, אם היתה המשיבה אזרחית מדינתו של הקונסול. 2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, נחה דעתי כי למרות הודעת באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, ניתן להמשיך בהליכים על פי החוק. כך הדבר, משעה שעל פי סעיף 6 לחוק, מוגדר המונח "התרת נישואין" - "לרבות גירושין, ביטול נישואין, הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם". אכן, עיון בהודעת באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, משמיעה לנו, שבשל עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כי הנישואין בטלים מעיקרם, אין מקום להמשך הטיפול בבקשה במסגרת החוק. דא עקא, כי סעיף 6 האמור מבסס סמכות על פי סעיף 1(א) לחוק, גם כאשר הנישואין בטלים לכאורה מעיקרם (ובלבד שמתקיימים, כמובן, שאר התנאים שבחוק, לרבות סעיף 1(ב) לחוק). על כן, למרות הספק באשר לתוקפם של הנישואין הקונסולריים, ניתן להמשיך בהליכים על פי החוק. למותר לציין, כי אין בהחלטתי זו משום נקיטת עמדה לעניין תוקף הנישואין עצמם. ניתנה היום, כ"ב בכסלו התשנ"ח (21.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. A09 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	807
21,075	ב בית המשפט העליון בה"נ 4570/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד עמראן ח'טיב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעתם של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג קאגן. ניתנה היום, כ"ד באלול התשנ"ח (15.9.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. A11 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	809
22,136	ב בית המשפט העליון בה"נ 4570/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד עמראן ח'טיב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעתם של בתי הדין הנוגעים בדבר והם: בית הדין הרבני הגדול ובית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. המבקש ימציא תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו, תרגום מאושר לאנגלית של הבקשה על נספחיה. המסמכים יומצאו במקורם לבית משפט זה ובשלושה עותקים לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ניתנה היום, כ"ג באייר התשנ"ח (19.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. A10 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	810
196	בית המשפט העליון בה"נ 4797/95 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : סטשקביץ לריסה נגד המשיבים : 1. סטשקביץ סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג סטשקביץ. ניתנה היום, י"א בתמוז התשנ"ז (16.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047970. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	811
197	בית המשפט העליון בה"נ 5438/90 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: מוזס רבקה נגד המשיבים : 1. סינג מוהן 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מאיר סרגובי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, כ"ו בתמוז התשנ"ז (31.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 90054380. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	812
15,695	בית המשפט העליון בה"נ 90 / 5438 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: רבקה מוזס נגד המשיבים: 1. מוהן סינג 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מאיר סרגובי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א באדר ב' התשנ"ז (20.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 90054380. A02 דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	813
199	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1431 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. חיימובה אליסה 2. חיימוב ליאון(קטין)ע"י אמו נגד המשיבים : 1. חיימוב מיכאל 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשים בדבר חוסר יכולתם לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתם של המבקשים לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשים מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ו באדר א' תשנ"ז (5.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014310. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	816
34,862	ב בית המשפט העליון בה"נ 1431/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : חיימובה אליסה נגד המשיבים : 1. חיימוב מיכאל 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד איליה וייסברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, ו' בכסלו התשנ"ט (25.11.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014310. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	817
8,113	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בש"א 1864/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה עותרים : 1. עזבון המנוח אנור מקוסי ואח' 2. עזבון המנוח אחמד אבו בטחאן ואח' 3. עזבון המנוח נאהד עודה ואח' 4. עזבון המנוח גמאל אבד אלנבי ואח' 5. עזבון המנוח עבד אלחכים שמאלי ואח' 6. עזבון המנוח מגדי עביד ואח' נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. אלוף מתן וילנאי 3. לאון לזרוביץ 4. 4 חיילים פלונים עתירה לגילוי ראיות חסויות במסגרת ת.א. 921/95 בבית-המשפט המחוזי בירושלים תאריך הישיבה: כ"ח באב התשנ"ז (31.8.97) בשם העותרים: עו"ד ע' גבעון בשם המשיבים: עו"ד מ' בלס החלטה לאחר שעיינתי בדו"ח שירות הבטחון הכללי (להלן: הדו"ח) שגילויו נושא עתירה זו, הגעתי לכלל דעה שלגבי חלקים ניכרים שבו, גילויים אכן יפגע בבטחון המדינה, והנזק שיכול להיגרם עקב גילויים עולה במידה רבה מאוד על התועלת, אם בכלל קיימת כזו, שיוכלו העותרים להפיק מאותם חלקים לניהול תביעתם. ואולם, הדו"ח כולל גם עובדות שמובאות אף בחקירה שנערכה על-ידי משטרה צבאית חוקרת. השאלה היא האם סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א1971-, מאפשר גם לא לגלות חלק זה של הדו"ח. הצדדים מתבקשים לעניין זה, להגיש טיעונים בכתב. בא-כוח המדינה יגיש טיעוניו בתוך 30 יום מהיום. ובא-כוח המשיב ישיב לטיעון זה תוך 15 יום מיום קבלתו. והיה והצדדים יגיעו להסדר בעניין זה, תימסר הודעה לבית-המשפט. ניתנה היום, כח באב תשנ"ז (31.8.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018640. L07	[ "פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל\"א1971" ]	821
10,297	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בש"א 1864/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה עותרים : 1. עזבון המנוח אנור מקוסי ואח' 2. עזבון המנוח אחמד אבו בטחאן ואח' 3. עזבון המנוח נאהד עודה ואח' 4. עזבון המנוח גמאל אבד אלנבי 5. עזבון המנוח עבד אלחכים שמאלי ואח' 6. עזבון המנוח מגדי עביד ואח' נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. אלוף מתן וילנאי 3. לאון לזרוביץ 4. 4 חילים פלונים עתירה לגילוי ראיות חסויות במסגרת ת.א 921/95 בבית-המשפט המחוזי בירושלים בשם העותרים: עורך-דין עמוס גבעון בשם המשיבים: עורך-דין מלכיאל בלס החלטה 1. השאלה המתעוררת בעתירה זו היא האם סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן: הפקודה), המאפשר ליצור חיסיון לטובת המדינה, חל על כל מידע שנאסף על-ידי שירות הביטחון הכללי (השב"כ). 2. בגדר תובענה שהגישו העותרים - עזבונות של שישה תושבי עזה שנהרגו מירי של חיילי צה"ל - בבית-המשפט המחוזי בירושלים נגד המדינה, הם ביקשו גילוי של דו"ח איסוף מידע שהוכן על-ידי השב"כ (להלן: דו"ח האיסוף). אך על דו"ח האיסוף הוחל חיסיון מכוח תעודה שהוצאה על-ידי שר הביטחון על-פי סעיף 44 לפקודה. העותרים הגישו איפוא עתירה להסרת החיסיון. 3. במהלך הדיון בעתירה עיינתי בדו"ח האיסוף בישיבה סגורה ושמעתי הסברים מפי בא-כוח המדינה, עורך-הדין בלס. בהחלטה מיום 31.8.1997 דחיתי את הבקשה להסרת החיסיון מחלקים מסוימים של דו"ח האיסוף, ואילו לגבי חלק אחר של הדו"ח מצאתי כי הוא מכיל מידע שנמסר מפי ארבעה קצינים אף בהודעותיהם במשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) שנמסרו לעותרים. הצדדים התבקשו להשיב לשאלה האם סעיף 44 לפקודה מאפשר להוציא תעודת חיסיון גם על מידע זה. המדינה התנגדה להסרת החיסיון גם מחלק זה של הדו"ח בטענה כי גילוי דו"ח איסוף של השב"כ כשלעצמו, ללא קשר לתוכנו ולדרך השגת המידע הכלול בו, פוגע בבטחון המדינה. שכן, הגילוי עלול להרתיע מפני מסירת מידע לשב"כ, וכי לעניין זה יש להתייחס לדו"ח כאל דיונים פנימיים של רשויות מינהליות, שמן הדין להותירם חסויים כדי לאפשר לעובדי הציבור להביע דעתם באופן חופשי. 4. עמדה גורפת זאת, המבקשת ליצור חיסיון על כל מסמכי השב"כ בשל כך בלבד שנוצרו על-ידיו, אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 44 לפקודה, והיא אינה יכולה להתקבל. יש להבחין בין החיסיון הקבוע בסעיף 44, המוענק לראיות ספציפיות שגילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה, לבין חיסיון הניתן לחומר המתקבל בחקירה מסוג מסוים, חיסיון שמטרתו להקל על החוקרים לחשוף את האמת. כך, למשל, בסעיף 539א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-, שהוסף בחוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 33), תשנ"ח1997-, ניתן חיסיון לדברים שהושמעו בתחקירים שנערכו בצבא בעקבות אירוע במהלך אימון או פעולה מבצעית. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשנ"ז 363) נכתב כי יש ומעורבים באירוע נרתעים מלמסור את הידוע להם במסגרת החקירה וכי תכלית החוק היא למנוע תופעה זו ולאפשר לרשויות הצבא להגיע לחקר האמת. מאותו טעם נקבע בסעיף 538 לחוק השיפוט הצבאי ובסעיף 22 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט1968-, כי דברים שהושמעו בוועדות חקירה לא יתקבלו כראיה במשפט. לעומת זאת, סעיף 44 לפקודה אינו מתייחס לסוג החקירה או למהות הגוף החוקר בתור שכאלה, אלא מסמיך את הרשות להטיל חיסיון על ראיה מסוימת, לרבות על דרך השגתה. אומנם, ניתן לטעון כי גילוי שתוצאתו האפשרית היא הרתעה ממסירת מידע בטחוני בעתיד פוגע בבטחון המדינה. ברם, האפשרות הערטילאית לפגיעה מסוג זה אינה מכוסה על-ידי סעיף 44 לפקודה, שלהטלת חיסיון על-פיו נדרש כי גילוי הראיה המסוימת יפגע באופן משמעותי בבטחון המדינה. עמד על-כך השופט בך בב"ש 64/87 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 533, בע' 537: אין זה מספיק, לצורך דחיית הבקשה לביטול או למיתון צו החיסיון, שבית המשפט יהיה בדעה, כי מבחינת השיקולים של ביטחון המדינה עדיף אולי שלא יינתן פרסום למידע המפורט בצו. אלא שצריך בית המשפט להשתכנע לשם כך, כי גילוי החומר כרוך בסיכון משמעותי לביטחון המדינה. 5. בחוק לא הוטל חיסיון על דו"חות איסוף של השב"כ בתור שכאלה. לדעתי, חיסיון גורף כזה גם אינו דרוש. שכן, דו"חות איסוף של השב"כ מכילים פרטי מידע הנידלים מגורמים שונים בדרגים שונים, ולא כל מוסרי המידע לשב"כ נמנים עם קבוצת האנשים שגילוי דבריהם עלול להרתיע מקורות פוטנציאליים ממסירת מידע לשב"כ בעתיד. 6. במקרה שלפנינו לא מדובר בחוות-דעת פנימיות, אלא במידע שנמסר על-ידי קציני צה"ל הן לשב"כ והן למצ"ח. אשר-על-כן, אני מקבלת את העתירה ומורה על גילוי החלק בדו"ח האיסוף שהמידע הכלול בו נמסר בחקירת מצ"ח. יתר חלקי הדו"ח יישארו חסויים כאמור בהחלטה מיום 31.8.97. ניתנה היום, כ בחשון תשנ"ח (20.11.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018640. L10	[ "פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל\"א1971", "חוק השיפוט הצבאי, תשט\"ו1955", "חוק ועדות חקירה, תשכ\"ט1968" ]	822
7,626	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 8985 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. מושב שיתופי מולדת 2. קיבוץ בית השיטה נגד המשיבים : 1. ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י 2. לשכת המס של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בת.א. 367/96 שניתנה ביום 14.11.96 על ידי כבוד השופט אמינוף בשם המבקשים: עו"ד צור, עו"ד אבבי החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. ניתן היום כג באדר א' תשנ"ז (2.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089850. B01	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד - 1984" ]	830
202	בית המשפט העליון בה"נ 2021/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: כץ אולגה נגד המשיבים : 1. כץ מקסים 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג כץ. ניתנה היום, ט"ו בתמוז התשנ"ז (20.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020210. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	831
352	ב בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2021 בפני: כב' הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשת : כץ אולגה נגד המשיבים : 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. כץ מקסים ה ח ל ט ה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כא' באדר ב' תשנ"ז (30.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020210. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	832
9,838	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2021 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: כץ אולגה נגד המשיבים : 1. כץ מקסים 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ח בניסן התשנ"ז (5.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020210. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	833
13,836	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5229/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל העותרת: נוהא גבארין נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז ירושלים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד אלגרה פצ'קו בשם המשיבים: עו"ד ענר הלמן פ ס ק - ד י ן השופט י' טירקל: 1. ביום 1.9.97 הגישה העותרת עתירה נגד המשיבים, לבטל צו הריסה מינהלי שהוצא נגדה, להעניק לביתה היתר בניה ולתכנן תכנית מתאר למחנה פליטים שועפאט ולאזור שמסביבו. מתוך תגובתם הראשונית של המשיבים עולה כי מדובר בצו הריסה מינהלי שהוצא על ידי יו"ר המשיבה מס' 2 במסגרת סמכויותיו, לפי הוראות חוק התכנון והבניה התשכ"ה1965- (להלן - "החוק") וכי בקשתה של העותרת לבטלו נדחתה בהסכמתה על ידי בית המשפט לענינים מקומיים בירושלים שנתן לה ארכה לביצוע הצו עד 1.9.97, היום שבו הגישה את עתירתה. 2. העותרת לא ערערה על החלטתו של בית המשפט לענינים מקומיים לפני בית המשפט המחוזי, כמצוות סעיף 250 לחוק, וכן לא עתרה אליו במסגרת סעיף 255א לחוק, אם היתה בידיה עילה לעתירה כזאת. משלא נקטה העותרת בדרך שפתח לה החוק, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה. 3. העתירה נדחית ועמה מתבטל הצו הארעי לעיכוב הביצוע שניתן ביום 1.9.97. להסרת ספיקות נאמר כי התקופה בה עוכב ביצועו של צו ההריסה המינהלי - מיום 1.9.97 עד היום - לא תבוא במניין שלושים הימים האמורים בסעיף 238א (ט) לחוק (בג"ץ 5130/91 סלימאן מחמד נעאמנה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המרכזי עכו (לא פורסם). תקדין עליון, כרך 92(2) עמ' 129). ניתן היום, י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור 97052290. M03 - /מפ	[ "הוראות חוק התכנון והבניה התשכ\"ה1965", "חוק (בג\"ץ 5130" ]	842
9,434	ב בית המשפט העליון בש"א 6082/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : אריה גורן נגד המשיב : בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ערעור על החלטת הרשמת, השו פטת א' אפעל-גבאי, בע"א 4610/97, מיום 23.9.97 בשם המערער: עו"ד א' שחר בשם המשיב: עו"ד ע' דולב החלטה ערעור על החלטת הרשמת, כב' השופטת אפעל-גבאי מיום 23.9.97, שדחתה את בקשת המערער לקבלת פטור מתשלום אגרה על ערעור פסלות שופט שהגיש. החלטת הרשמת התבססה בעיקרה על דברים שאמר המבקש בהליך אחר, ביום 24.10.96, ולפיהם הוא מייעץ למשרדי עורכי דין רבים באשר לבדיקת תיקי ניירות ערך והכנות חוות דעת, וזאת לאחר עבר קורס בשנת 1994. בערעור שבפני טוען המערער, כי שגתה הרשמת בכך שהתעלמה ממצבו הבריאותי הקשה, מהעובדה שהוכרה לו נכות בשיעור 100% ומכך שהוא מתפרנס מקיצבת הביטוח הלאומי. עוד טוען המערער, כי בהיותו נכה ודל אמצעים המנהל מאבק איתנים במשיב, שהוא בנק מסחרי, היה על הרשמת לגלות כלפיו יתר התחשבות. המשיב מתנגד לערעור. לטענתו לא עמדה בקשת הפטור שהגיש המערער בתנאים הקבועים בתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-, כפי שגבשו בפסיקה. המשיב מוסיף וטוען, כי טענת המערער, לפיה אין מקום להסיק מכך שהוא מייעץ למשרדי עורכי דין, כי הייעוץ האמור נעשה בשכר היא טענה תמוהה. בשולי טיעונו טוען המשיב, כי גם סיכויי ערעור הפסלות שמבקש המערער להגיש הם קלושים. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשמת. אף אני סבור, כי האמור בבקשה לפטור מאגרה, בצד דבריו של המערער שנאמרו בהליך אחר, אינו יוצר עילה למתן הפטור המבוקש. הערעור נדחה. ניתנה היום, ח' בכסלו התשנ"ח (7.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060820. A04 /דז/	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	845
15,611	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 1856 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: דלויה אברהם נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע מאסר במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.3.97 בע"פ 68/96, שניתן על- ידי כבוד השופטים: ח. פיזם, ש. ברלינר, י. גריל בשם המבקש: עו"ד תמר אולמן בשם המשיבה: עו"ד אביה אלף החלטה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהוטל על המבקש. המבקש נתפס על ידי המשטרה, לאחר מרדף, כשברשותו 920.9 גר' קאנאביס. הוא הורשע, לפי הודאתו, בבית משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א. קיטאי) בהחזקת סם מסוכן ללא היתר חוקי ושלא לצריכה עצמית בלבד (עבירה לפי סעיף 7 (א) (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נ"ח), התשל"ג1973-). בית משפט השלום גזר על המבקש שנתיים מאסר, מתוכם חצי שנת מאסר בפועל, וקנס של 12,000 ש"ח. בית המשפט הורה לנכות מתקופת המאסר את תקופת מעצרו של המבקש (חדשיים) וקבע, כי יתרת התקופה תרוצה בעבודות שירות. המשיבה ערערה על קולת העונש. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ח' פיזם, ש' ברלינר וי' גריל) קיבל את הערעור ברוב דעות והטיל על המבקש עונש של 15 חדשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה בה שהה המבקש במעצר ובניכוי התקופה אותה ריצה המבקש בעבודות שירות. עונש המאסר על תנאי והקנס נותרו בעינם. המבקש מבקש לערער על פסק דין זה וכן הוא מבקש, כי יעוכב ביצוע עונשו עד לדיון בבקשת רשות הערעור. לטענתו, טובים סיכוייו לזכות בבקשת רשות הערעור ובערעור, נותרה לו, לאחר קיזוז תקופת המעצר ועבודות השרות, תקופה קצרה לריצוי, ואי-השהיית המאסר תשלול ממנו למעשה את האפשרות לערער. ביום 20.3.97 הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי עד לקבלת תגובת המשיבה לבקשה. המשיבה מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, סיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים, העבירה בה הורשע המבקש חמורה, למבקש עבר פלילי, לרבות בעבירות סמים, והוא אף הורשע בעבר בהחזקת 3.5 ק"ג חשיש, שירות המבחן למבוגרים נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו ולפיכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא שקול ומבוסס. עוד מציינת המשיבה, כי תקופת המאסר שעל המבקש לרצות, אף לאחר הניכויים האמורים, ובהפחתת שליש, עומדת על כששה חודשים. לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי, שדין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. ככלל, אין הגשת ערעור, כשלעצמה, מהווה עילה מספקת לעיכוב ביצוע. מקל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר מדובר בבקשה לרשות ערעור. על פני הדברים, מועטים סיכוייה של בקשת רשות ערעור שכל עניינה בחומרת העונש שנגזר על המבקש (וראה: בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל לא פורסם, רע"פ 142/88 צור נ' מדינת ישראל , לא פורסם, רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל , לא פורסם ורע"פ 7175/96 שטרית נ' מדינת ישראל , לא פורסם). גם חומרת העבירה ועברו של המבקש אינם מקלים עליו בבקשתו. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום א' 13.4.97, לא יאוחר מן השעה 10:00, בבית המעצר "קישון". יש לזרז הטיפול בבקשת רשות הערעור. ניתנה היום, כ"ח אדר ב' התשנ"ז (6.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018560. A05 /דז/	[ "פקודת הסמים המסוכנים (נ\"ח), התשל\"ג1973" ]	852
210	בית המשפט העליון בה"נ 4179/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. זברזסקי אנטולי 2. ברגר דורה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד בוכמן סבטלנה בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ב באב התשנ"ז (25.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97041790. A01 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	855
12,120	ב בית המשפט העליון בה"נ 4179/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. זברזסקי אנטולי 2. ברגר דורה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד סבטלנה בוכמן בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, כ"ט בתשרי התשנ"ח (30.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97041790. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	856
214	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5060/97 בפני: כבוד השופט י. קדמי העותר : צ'אלח יוסף נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועד המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים החלטה 1. מבין הטענות שמעלה ב"כ העותרים, שתיים בלבד מחייבות בירור לפני ההחלטה אם ליתן צו על תנאי וצו ביניים כמבוקש. ואלה הטענות: א. כי תכנית המתאר -5 R J , אינה יכולה להוות בסיס לאי מתן אישור בניה למבנים. ב. כי הריסת הבית מנוגדת לחוק המקומי, בדבר תכנון ערים, כפרים ובניינים משנת 1966. 2. ב"כ המשיבים מתבקש להגיש תגובה בכתב לשתי הטענות הנ"ל בהקדם האפשרי ולא יאוחר מיום 1.9.97. 3. עד להחלטה אחרת, ניתן בזה צו ביניים למשיבים להימנע מלהרוס את המבנים נושא העתירה. ג. המזכירות תביא התיק בפני ביום 3.9.97 להמשך הטיפול. ניתנה היום, י"ח באב תשנ"ז (21.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97050600. H02	[ "חוק המקומי, בדבר תכנון ערים, כפרים ובניינים משנת 1966" ]	861
218	ב בית המשפט העליון בה"נ 5871/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש: אבא זבלנוב נגד המשיבים : 1. לודמילה בלוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א בחשון התשנ"ח (11.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058710. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	873
9,913	ב בית המשפט העליון בה"נ 5871/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : אבא זבלנוב נגד המשיבים : 1. לודמילה בלוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקש בדבר חוסר יכולתו לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקש מתשלום האגרה. ניתנה היום, ז' בתשרי תשנ"ח (8.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058710. O01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	874
38,050	ב בית המשפט העליון בה"נ 5871/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : אבא זבלנוב נגד המשיבים : 1. לודמילה בלוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, כ"ד בטבת התשנ"ח (22.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058710. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	875
44,898	בבית המשפט העליון בג"ץ 4405/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד העותר ת : עמותת המדרשה לתרבות הגוף אמריקה ישראל נגד המשיבים : 1. שר החינוך, התרבות והספורט 2. משרד החינוך, התרבות והספורט 3. רשות הספורט והחינוך הגופני 4. בית הספר למדריכים ולמאמנים במכון וינגייט בקשה לתיקון עתירה ולמתן צו ביניים החלטה זאת החלטתנו בבקשה לתיקון העתירה ולמתן צו ביניים שהוגשה על ידי העותרת ביום 6.11.97: 1. אנחנו מקבלים את הבקשה לתיקון העתירה, כמבוקש, בנוגע לקביעת הוראת מעבר בתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), התשנ"ז1997-. המשיבים יגישו תגובתם לתיקון זה לקראת הדיון שיערך בעתירה בפני הרכב. 2. במהלך הדיון בפנינו לא ראינו הצדקה למתן צו ביניים, ולא חל שינוי בשיקולים שיצדיק מתן צו ביניים כעת, במיוחד נוכח הדיון הצפוי בעתירה במועד קרוב. מכל מקום, התקנות כבר נכנסו לתוקף, ובמצב זה בוודאי שאין מקום לצו ביניים. לפיכך הבקשה לצו ביניים נדחית. ניתנה היום, כ"ד בחשון תשנ"ח (24.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044050. I11	[ "תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), התשנ\"ז1997" ]	891
209,831	בבית המשפט העליון בג"ץ 4405/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט בע"מ העותרת: עמותת המדרשה לתרבות הגוף אמריקה ישראל נ ג ד המשיבים: 1. שר החינוך והתרבות 2. משרד החינוך והתרבות 3. רשות הספורט והחינוך הגופני שבמשרד החינוך 4. בית הספר למדריכים ולמאמינים במכון וינגייט בקשה לעיון וצילום תיק בית המשפט בשם המבקשת: עו"ד אורן שדמי בשם העותרת: עו"ד יעל בן פורת-ניב בשם המשיבים 3-1: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיב 4: עו"ד ניר גלעד (גלינסקי) החלטה לפני בקשת המבקשת לעיון וצילום תיק בית המשפט. לדבריה, בימים אלה היא מצויה בהידברות עם משרד החינוך, בנושא הזהה לעניינים נשוא העתירה. משכך, היא מבקשת לבחון את המסמכים שהוגשו במסגרת העתירה, שכן לדעתה יש באלה כדי לתרום לאותה הידברות. משיבים 1-3 אינם מתנגדים לבקשת העיון. העותרת מסרה על התנגדותה לבקשה, מבלי לנמק אודות סיבותיה לכך. המשיב 4 אף הוא מתנגד לבקשה. לטענתו, הנימוק שבפי המבקשת אינו מהווה נימוק מספק המצדיק היענות לבקשת עיון. כן הוא מפרט אודות סכסוך משפטי שבו נתונים המשיב 4 והמבקשת, אף שסכסוך זה הסתיים זה מכבר במחיקת התביעה שהגיש. לדבריו, נימוקי המבקשת מסווים את הטעם האמיתי לבקשתה, שהוא שימוש כנגדו בחומר המצוי בתיק בית המשפט בסכסוכים עתידיים. דין בקשת העיון להתקבל. תקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 קובעת, בין היתר, כי: "(א) כל אדם רשאי לבקש מבית משפט לעיין בתיק בית משפט (להלן - בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין. (ד) בבואו לשקול בקשת עיון, ייתן בית המשפט את דעתו, בין השאר, לענינו בתיק של המבקש, לענינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה. (ה) בית המשפט רשאי להורות על העברת בקשת העיון לתגובת בעלי הדין בתיק שמבוקש בו העיון או לתגובת צד שלישי, אם הוא סבור כי העיון עלול לפגוע במי מהם, וכן רשאי בית המשפט לבקש את תגובת היועץ המשפטי לממשלה, אם הוא סבור כי העיון עלול לפגוע באינטרס ציבורי..." בעלי הדין שהתנגדו לבקשת העיון לא הצביעו על כל טעם ענייני מדוע אין לאפשר למבקשת לעיין בתיק בית המשפט. העותרת התנגדה באופן כללי בלבד, מבלי לספק נימוק כלשהו המבסס פגיעה אפשרית בה. אכן, "בהיעדר הסבר קונקרטי באשר לפגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מחשיפתם של מסמכים ספציפיים, יש לאפשר את העיון", שכן נקודת המוצא הינה כי "מעקרון פומביות הדיון וחופש המידע נובע שבהיעדר טעם מיוחד המונע זאת רשאי כל אדם לעיין בתיקי בית-המשפט" (בג"ץ 9747/00 גל נ' ראש עיריית חיפה (החלטה מיום 13.12.04)). אין די באמירה סתמית על התנגדות לבקשה (ע"א 6576/01 החברה לייזום מיסודה של סי.פי.אם. בע"מ נ' לירן , פ"ד נו(5) 817, 823). גם טענתו של המשיב 4, לפיה המבקשת לא נימקה את בקשתה כראוי, אינה טענה המצדיקה דחיית בקשה לעיון בתיק בית המשפט (בג"ץ 9271/02 פלדשטיין נ' רשם האגודות השיתופיות (החלטה מיום 16.3.05)). לא כל שכן, כאשר המגמה שביסוד תקנה 4 הינה לאפשר לכל אדם לעיין בתיק בית המשפט (ראו ע"א 8849/01 סבוב נ' פקיד השומה למפעלים גדולים (החלטה מיום 15.2.05)). לא מצאתי ממש גם בטענתו אודות שימוש אפשרי שייעשה כנגדו על-ידי המבקשת במסמכי העתירה. אמנם, המשיב 4 הגיש בשעתו תביעה כנגד המבקשת, אך זו נמחקה זה מכבר והצדדים אינם מצויים בסכסוך לעת הזו. אכן, זכות העיון הינה יחסית, וניתן להגבילה בשל אינטרסים לגיטימיים של יתר בעלי הדין או הציבור בכללותו. כך, למשל, לו עדיין הייתה תביעת המשיב 4 כנגד המבקשת תלויה ועומדת, הרי שהייתי נכון לשקול להגביל את זכות העיון בתיק. אך, כאמור, אין זה המקרה שבפני. יתר על כן, אף מעיון בתיק לא מצאתי כי יש בגילוי תוכנו כלפי המבקשת כדי לפגוע באינטרסים של מי מהצדדים. אשר על כן, הבקשה מתקבלת. המבקשת רשאית לעיין ולצלם את תיק בית המשפט בבג"ץ 4405/97. ניתנה היום‏, ט"ז ניסן, תשס"ה (25.4.2005). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97044050_A40.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס\"ג-2003" ]	901
221	בית המשפט העליון רע"א 611/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין ה מבקשת: ישראלי אורה נגד המשיבים : 1. מזעקי ציון 2. מזעקי משה 3. מזרחי מאירה 4. שלמה מזל 5. חדד צביה 6. ניני דוד 7. ניני תמר 8. עזריאלי נחום 9. מנהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 26.12.97 בתיק המ' 16469/96 שניתנה על ידי כבוד השופט קלינג בשם המבקשת: עו"ד עודד אונגר החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים (וימי הפגרה בכלל) מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. ניתן היום יב באב תשנ"ז (15.8.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006110. B01	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד - 1984" ]	903
5,698	ב בית המשפט העליון רע"א 3311/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : סגל [גל] חנה נגד המשיב ה : בנק המזרחי המאוחד בע"מ בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקשת: בעצמה החלטה בתגובת המבקשת על החלטתי מיום 18.9.97, אשר הוגשה לבית המשפט ביום 5.10.97, אין משום הסבר מדוע לא הופקד הערבון על אף הארכות הרבות שניתנו למבקשת בענין זה (ראה החלטותי מיום 3.6.97, 8.7.97, 29.7.97, 27.8.97, ו4.9.97-). בנסיבות אלה אין מנוס מדחיית הבקשה לרשות ערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- מחמת אי הפקדת ערבון, וכך אני מורה. ניתנה היום, ו' בתשרי תשנ"ח (7.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033110. O07	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	907
14,251	ב בית המשפט העליון רע"א 3311/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : סגל [גל] חנה נגד המשיב : בנק המזרחי המאוחד בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשת: בעצמה החלטה הבקשה לארכה נוספת נדחית. יש להכין לחתימתי התראה על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, ב' באלול תשנ"ז (4.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033110. O06	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	909
224	בית המשפט העליון בה"נ 876/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש: חחיאשוילי טמזי נגד המשיבים : 1. חחיאשוילי נדז'דה 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד אירינה פסטון בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ב באב התשנ"ז (25.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008760. A01 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	912
16,606	ב בית המשפט העליון בה"נ 876/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש: חחיאשוילי טמזי נגד המשיבים : 1. חחיאשוילי נדז'דה 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד גבריאל בן-יוסף בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חחיאשוילי. ניתנה היום, כ"ה בחשון התשנ"ח (25.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008760. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	913
225	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4542 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. זרבל ניסים (ויקטור) 2. סלע טומי נגד המשיבים : 1. יעקב רויכמן 2. יוסף רויכמן 3. פרץ רויכמן 4. אליהו רויכמן סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96045420. A01 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	914
1,032	בבית המשפט העליון בש"א 96 / 8512 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. אביב בן יקיר 2. זרם תקשורת והפקות בע"מ 3. פאגו פאגו אילת בע"מ נגד המשיב : עדי בן יקיר מחיקת ערעור בשם המבקש: בעצמו החלטה המבקש לא שילם את אגרת הערעור ולכן אני מוחקת אותו (תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-). ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ז (8.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96085120. Q03	[ "תקנות בית משפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	917
229	בבית המשפט העליון רע"א 752/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. ב.ד.א. תעשיות בשר דרום אמריקאי בע"מ 2. אביעד יעקב - עו"ד 3. בית און ישי - עו"ד נגד המשיב ה : ג'י.טי.סי. חברה כללית למסחר בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: המבקשים 2 ו3- החלטה ההודעה על קביעת גובה הערבון נשלחה בתאריך 21.2.97 לעו"ד יעקב אביעד על פי הכתובת שנרשמה בבקשה לרשות ערעור (שהוגשה ביום 2.2.97). ההודעה נמסרה לנמען בתאריך 25.2.97 (קיים אישור מסירה בתיק). בנסיבות אלה, אין לאמור בבקשה להארכת מועד כל אחיזה במציאות. אני מאפשרת לבאי כוח המבקשים ליתן טעם, תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה, מדוע לא תידחה הבקשה לרשות ערעור על פי תקנות 404(ב) ו431- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ימי הפגרה יבואו במנין הימים לצורך חישוב המועדים על פי החלטה זו. לא תוגש הודעה במועד, תידחה הבקשה לרשות ערעור מבלי שיתקיים בה דיון נוסף. ניתנה היום, כ"ו בתמוז תשנ"ז (31.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007520. Q04	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	928
9,410	ב בית המשפט העליון רע"א 752/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. ב.ד.א. תעשיות בשר דרום אמריקאי בע"מ 2. אביעד יעקב - עו"ד 3. בית און ישי - עו"ד נגד המשיב ה : ג'י.טי.סי. חברה כללית למסחר בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: עו"ד ישי בית-און, עו"ד יעקב אביעד בשם המשיבה: עו"ד בן-עמי בלבן החלטה ההודעה על קביעת גובה הערבון נמסרה במשרדו של המבקש השני ביום 25.2.97. המבקש השני העתיק את משרדו לכתובת חדשה לקראת התאריך 1.3.97. הטענה היא, כי ההודעה האמורה לא הגיעה לידי המבקש השני, ולכן הופקד הערבון במועד. לבקשה שבפני להארכת המועד להפקדת הערבון לא צורף תצהיר אשר יבאר נסיבותיה המדוייקות של התקלה שארעה; שהרי אף אם העתיק משרדו של המבקש השני כתובת במועדים הרלבנטיים אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוות סיבה לאבדן דבר דואר שנמסר ליעדו. אין די בהעלאת הטענה בדבר העתקת כתובת כדי לזכות אוטומטית בהארכת המועד שהוחמץ. אכן, העברת משרד כרוכה באריזה והתארגנות, אך אין עימה הנחה עובדתית בדבר חוסר סדר ואובדן מסמכים. לכך יש להוסיף את העובדה, שבהחלטת כב' השופט אור מיום 13.3.97 ניתנה הנחייה מפורשת למבקשים לדאוג להשלמת הליכי הפקדת הערבון בהקדם. למרות זאת, נעשתה הפנייה הראשונה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד להפקדת הערבון רק ביום 27.7.97. בנסיבות אלה אין בפני הסבר מתקבל על הדעת לאחור בהפקדת הערבון, ולכן הבקשה להארכת מועד נדחית. הבקשה לרשות ערעור נדחית על פי תקנות 404(ב) ו431- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.9.997). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007520. O06	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	931
235	ב בית המשפט העליון בה"נ 5798/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבק ש : אלכסנדר מורדוחוביץ' נגד המשיב ים : 1. סבטלנה פלסיוק 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ג בחשון התשנ"ח (23.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057980. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]	962
7,982	ב בית המשפט העליון בה"נ 5798/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. אלכסנדר מורדוחוביץ' 2. היועץ המשפטי לממשלה נגד המשיב ה : סבטלנה פלסיוק בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשים בדבר חוסר יכולתם לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתם של המבקשים לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשים מתשלום האגרה. ניתנה היום, ד' בתשרי תשנ"ח (5.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057980. O01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	963
31,941	ב בית המשפט העליון בה"נ 5798/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : אלכסנדר מורדוחוביץ' נגד המשיב ים : 1. סבטלנה פלסיוק 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, י"ב בשבט התשנ"ח (8.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057980. A03 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	964
37,115	ב בית המשפט העליון ע"א 3880/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער : ענבי רוני נגד המשיבים : 1. חוגלה מושב עובדים בע"מ 2. ענבי בלפור 3. ענבי עמרם 4. ענבי יאיר 5. מנהל מקרקעי ישראל סיכומים בכתב בשם המערער: עו"ד י. הרכבי צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא. 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער. 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתנה היום, ז' בחשון תשנ"ט (28.10.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038800. P03	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	971
239	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 9061/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת : בן יוסף יעל נגד המשיב ה : מדינת ישראל החלטה בדבר קביעת בית המשפט לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד1984- בשם המ בקשת: בעצמה החלטה הבקשה כבר אינה אקטואלית ולכן אני מוחק אותה. ניתנה היום, כ"ג באלול התשנ"ז (25.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96090610. B01	[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ\"ד1984" ]	980
12,119	בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 3384/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העוררים: 1. זוהר מגרילשווילי 2. ארתור אוכברג נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.5.97 בתיק ב"ש 1216/97 שניתנה על ידי כבוד השופט ד"ר צבי כהן בשם העוררים: עו"ד ראובן בר-חיים ה ח ל ט ה שני העוררים ומיכאל בריקשווילי (להלן "מיכאל") הואשמו יחדיו בעבירות חטיפה, תקיפה וסחיטה באיומים, שלפי הנטען בוצעו על-ידי שלושתם כלפי המתלונן. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של השלושה עד לתום בירור משפטם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ביחס לשני העוררים, בעוד שאת מיכאל הורה לשחרר בערובה. אף שבית המשפט נענה לבקשתה, ועיכב את שחרורו של מיכאל, נמנעה המאשימה מלערור על ההחלטה לשחררו. בעררו על ההחלטה לעצור את העוררים טען הסניגור, כי מששוחרר מיכאל בערובה חייבה שורת השוויון לשחרר בערובה גם את שני העוררים; שהלוא, לפי הנטען בכתב האישום, חברו השלושה לאותם מעשים ונושאים באחריות שווה לביצועם. עוד טען הסניגור, כי גם לגופו של עניין אין בפרשת העבירות שיוחסו לעוררים כדי להצדיק את מעצרם. 2. באת-כוח המשיבה ביקשה לתמוך בצדקת הבחנתו של בית המשפט המחוזי. בכך, ללא ספק, חזרה בה מן העמדה שנקטה המאשימה בפני בית המשפט המחוזי, עת טענה שחרף ההבדלים בין חלקיהם של הנאשמים בביצוע העבירות, יאה דין אחד ושווה לשלושתם. עדיין ניצבת השאלה, אם ההבחנה בין מיכאל לבין העוררים היתה, כשלעצמה, מוצדקת? הראיות מצביעות על כך שהמתלונן נדרש באיומים ליתן לנאשמים סכומי כסף. כתב האישום מתאר שלושה אירועים, ולכולם מצויה תשתית ראייתית: מן הראיות עולה, שבעקבות האירוע הראשון, בו נחטף והוכה, פנה המתלונן למשטרה. את קורות האירוע השני (מיפגש בבית-קפה) תיעד, כפי שהונחה לעשות, במכשיר הקלטה סמוי. ואילו את האירוע השלישי (מיפגש במשרדו) - שבמהלכו מסר לעוררים שטרי כסף מסומנים שסופקו לו למטרה זאת על-ידי המשטרה - תיעד במסרטה נסתרת. במעשי החטיפה והתקיפה של המתלונן נטל מיכאל חלק פעיל. אך בשני מיפגשי הסחיטה עם המתלונן, שבאו בעקבות אירוע החטיפה והתקיפה, שיחקו העוררים את התפקידים הראשיים, בעוד מיכאל "נכנס ויוצא" ובחילופי הדברים כמעט שאינו נוטל חלק. מכאן הסיק השופט המלומד, כי מיכאל לא "הוביל" את מהלכי הסחיטה, שבאו בעקבות האירוע הראשון, ולפיכך "לא נמצא יסוד סביר שהוא יסכן את ביטחונו של המתלונן". אני מפקפק אם מבחינת דרגת החשש לסיכון שלומו של המתלונן, יש בטעמו האמור של השופט משום אמת-מידה להבחנה בין העוררים לבין מיכאל. בנסיבות אלו, ובהעדר טעם ממשי אחר להבחנה ביניהם, קמה לכאורה חובה לנהוג בנאשמים דין שווה. ומששוחרר אחד השותפים לעבירה מן הדין לשחרר גם את שותפיו; ואפילו אם האינטרס הציבורי חייב לכאורה את החזקת כל המעורבים במעצר (בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 89, בעמ' 91). 3. אף בכך שלגופו של עניין אמנם קם הכרח להורות על מעצרם של העוררים, אני מתקשה לאמץ את טעמיו של השופט המלומד. השופט אמנם קיבל את טענת הסניגור, כי משלא נטען נגד העוררים שאיזו מעבירותיהם "נעשתה באלימות חמורה או באכזריות" (במשמעות סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-), לא קמה לחובתם חזקה שבדין בדבר קיום יסוד סביר לחשש שמי מהם יסכן את ביטחונו של אדם. אך, מאידך, קיבל השופט את טענת המדינה, כי "היפוך הנטל שבסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק אינו מונע בעד (המדינה) ללמוד מתוך דבריו של אדם על חשש שיסכן את בטחונם של האחרים, אם חשש כזה עולה מהם". בדברים שהשמיעו העוררים באוזני המתלונן בשתי פגישותיהם האחרונות עמו גילה השופט שמתקיים חשש לסיכון שלומו של המתלונן. לכך הצטרפה העובדה, שמעת שנפתחה החקירה הגלויה, חזר בו המתלונן מתלונותיו; ואף שהדברים התרחשו לאחר מעצרם של העוררים מצא השופט יסוד לחשוד שלעוררים יש יד בדבר. על כל פנים, קבע השופט, "מי שכך איים כדי לקבל דבר לא יתקשה לאיים, במישרין ובעקיפין, כדי לשבש את משפטו או כדי להיפרע ממי שפנה למשטרה". ובהתייחסו לעוררים הוסיף, שאם בהיותם במעצר חזר בו המתלונן מגירסתו, "על אחת כמה וכמה עלול שחרורם לסכל את עצם התייצבותו למשפט". 4. הסניגור טען, כי בהנמקת השופט יש משום הרחבת גדרה של חזקת המסוכנות שהיתווה המחוקק. כיון שאינני סמוך ובטוח שלכך אמנם כיוון השופט, אסתפק בהערה שהרחבה כזאת אכן אינה מותרת. הטעם לכך נעוץ בשינוי שהכניס דין המעצרים החדש: לפי הדין הקודם, די היה באיום לעבור עבירה באלימות או באכזריות כדי להקים (למצער) חזקה למסוכנות, שבהעדר ראיה לסתור העמידה עילת מעצר משום חומרת העבירה גרידא (ראו סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). ואילו בהוראת סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) שוב לא נכלל יסוד האיום באלימות ברשימת העבירות המקימות על הנאשם חזקת מסוכנות. אין משמעות הדבר שדברי איום אינם יכולים, בנסיבותיו של מקרה נתון, להוות ראיה לכאורה למסוכנותו של המשמיע. ומנימוקי השופט עולה, כי בדברי האיום שהשמיעו העוררים באוזני המתלונן יש, לדעתו, משום ראיה למסוכנותם. מכאן הסיק שהעוררים עלולים, לא רק להשפיע על המתלונן בדבר מתן ותוכן עדותו, אלא אף לבוא עמו חשבון על הגשת התלונה ואף לסכל את עצם התייצבותו במשפט. אני, בכל הכבוד, סבור, כי האיומים שיוחסו לעוררים בכתב האישום אינם מקימים בסיס לחששות כה מרחיקי לכת. העוררים הם צעירים (האחד כבן 21 והשני כבן 20), שהשלימו את חוק לימודיהם ברוסיה ועלו לישראל זה לא מכבר. רקעיהם המשפחתיים תקינים ולחובת איש מהם אין כל מעורבות פלילית ידועה קודמת. איומיהם העיקריים, שבעטיים הובאו לדין, אינם כוללים איום לפגוע בחייו או בגופו של המתלונן, אלא מתייחסים ליכולתם לגרום, בדרכי תחבולה, למעצרו או למאסרו של המתלונן; כגון, שבבית המתלונן "יתגלו" סמים או נשק שהיה מעורב בביצוע פשע. מבלי להקל ראש בחומרת מעשיהם ודבריהם של העוררים, נראה לי כי בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ועל רקע גילם הצעיר ועברם הנקי, אין פרשתם מחייבת - וממילא אין היא מצדיקה - את מעצרם. 5. הערר מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת. כל אחד מהעוררים יוכל להשתחרר ממעצרו בהפקדת ערבות עצמית וצד שלישי בסך 30,000 ש"ח ובהפקדת ערבון או ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח. מעת שחרורו ממעצר יימנע כל אחד מהעוררים מכל מגע או קשר, ישיר או עקיף, עם מי מהנאשמים האחרים המואשמים ביחד עמו, עם מי מעדי התביעה במשפטו או עם מי מבני משפחתו של המתלונן יבגני קורולב. מובהר בזה, כי הפרת תנאי מן התנאים הללו תעמיד למדינה עילה לבקש את מעצרו של המפר ואת חילוט הערובות שניתנו לשחרורו. ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ז (8/6/97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033840. F03	[ "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ\"ו1996", "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]	995
250	בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2582 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבק שת : ברינדין גרה נגד המשיבים : 1. ברינדין דמיטרי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג ברינדין. ניתנה היום, כ"ט באייר התשנ"ז (5.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025820. A02 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,029
4,613	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2582 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : ברינדין גרה נגד המשיבים : 1. ברינדין דמיטרי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ג בניסן תשנ"ז (30.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025820. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,030
16,234	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4624 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים והמשיבים 1. איוון בלגין (חסוי) בערעור שכנגד: 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערים והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערערים ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים - המשיבים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעור שכנגד, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיבים בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. A01 /דז/	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,035
26,651	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למחיקת הודעת ערעור בשם המערערים: עו"ד דלילה יאור בשם המשיבה: עו"ד עמליה ליאור החלטה מכיוון שהבקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת הוגשה על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, יש להעביר את הדיון בה לידי כב' השופט התורן. ניתנה היום, ט' בניסן תשנ"ח (5.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O07	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,036
40,532	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט י' זמיר המערערים : 1. חנה בלגין 2. סימון לוגסי 3. תרינה לוגסי 4. נטליה בלגין 5. אורי בלגין נגד המשיב ים : " קרנית" קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למ חיקת הודעת הערעור המתוקנת החלטה המשיבה בערעור העיקרי ("קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) מבקשת מבית המשפט "להפעיל סמכותו, הקבועה בתקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, ולהורות על מחיקת הערעור". הבקשה הובאה בפני הרשמת של בית המשפט. לאחר שנתבקשה ונתקבלה תגובת המערערים לבקשה, נתנה הרשמת (ביום 5.4.98) החלטה זו: "מכיוון שהבקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת הוגשה על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, יש להעביר את הדיון בה לידי כב' השופט התורן". על פי החלטה זו הועברה הבקשה להחלטתי כשופט תורן. לאחר עיון מתברר כי בידי הרשמת סמכות לדון בבקשה של משיב בערעור לפי תקנה 421 רישא. לפיכך אני מורה על החזרת הדיון בבקשה למחיקת הערעור אל הרשמת. ניתנה היום, י"ב בניסן תשנ"ח (8.4.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. I08	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,040
48,812	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב החלטה בתיק זה ניתנה ביום 14.4.99 החלטה, לפיה יוגשו סיכומי המשיבה עד ליום 1.9.99. עד היום לא הוגשו סיכומי המשיבה, ולא הוגשה גם כל בקשה להארכת מועד להגשתם. אני מאפשרת למשיבה ליתן טעם, תוך שבעה ימים, מדוע לא יועבר תיק הערעור להרכב לשם דיון בו, על פי תקנות 448(ג) ו450-(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק כאמור ללא צורך בהחלטה נוספת. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ט (7.9.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. V12	[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]	1,042
252	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט רע"א 96 / 7934 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: גיל דפני, עו"ד הנאמן בפשיטת רגל של עין טל עירית נגד המשיבים: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. ישורון 2. כונס הנכסים הרשמי החלטה 1. המבקש הגיש במקביל ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא לפיה הורה להשלים ברישום, עסקת משכנתא מובטחת בהערת אזהרה לפי בקשת המשיב 1 לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ1980-. 2. החלטה כזו מעמידה זכות ערעור למי שנפגע ידה ואין מקום להגשת בקשת רשות ערעור (רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811). 3. המזכירות מתבקשת לקבוע את ע"א 8247/96 לדיון בהקדם האפשרי. ניתנה היום, כה' באדר ב' תשנ"ז (3.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז793496/ 96079340. J02	[ "פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש\"מ1980" ]	1,046
253	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2534/93 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל המערער : גד בן קברט מליסה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 20.4.93 בת.פ. 47/92 שניתן על ידי כבוד השופטים: גלעדי, סגל ודננברג תאריכי הישיבות: ח' בכסלו תשנ"ז (19.11.96) יב' באדר א' תשנ"ז (19.2.97) בשם המערער : עו"ד יורם סגי -זקס בשם המשיב ה: עו"ד נאוה בן-אור פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיו הורשע המערער בעבירת רצח, כמשמעה בסעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז 1977- , ונידון למאסר עולם. העובדות 2. המערער והמנוחה למלם אברה - שניהם עולים מאתיופיה - חיו יחדיו (ללא נישואין) ובאוגוסט 1990 נולדה להם בת. משנפרדו דרכיהם פסק בית הדין הרבני שהילדה תימצא במשמורת אימה. ביחס למערער נקבע, כי הוא זכאי לראות את בתו אחת לשבוע והמנוחה חויבה להביא את הבת אל המערער מדי בוקר יום שישי, בין השעות 10 ו 12- , כדי לאפשר לו לראותה. היחסים בין המערער למנוחה היו רצופים במריבות, בעיקר סביב עניינה של הבת. לא פעם סירבה המנוחה להביא את הילדה אל המערער, כמצוות בית הדין. הוא התלונן עליה במשטרה והיא גמלה לו בתלונות נגדיות. ביום שישי 10.1.92 , סמוך לאחר השעה 10:30 , באה המנוחה עם ילדתה למקום מגוריו של המערער (מעון לעולים באשקלון). קרוב לצוהרי היום, בעקבות התרחשות שלא כל נסיבותיה נתבררו לאשורן, דקר המערער את המנוחה באולר, שלושים ושתיים פעמים, בראשה, בצווארה, בגפיה ובאבריה הפנימיים. השומר במעון העולים (העד משה אוזן) ניסה להרחיק את המערער מעל המנוחה. משלא נענה המערער לקריאותיו לחדול, ירה השומר לעבר המערער ופצע אותו. אז הירפה המערער מן המנוחה, אך גורלה של המנוחה כבר נחרץ; הדקירות הרבות הסבו לה דימום פנימי וחיצוני קשה והיא נפטרה מפצעיה. חקירת המערער 3. המערער הובא לחקירה ארבע פעמים. בשתי הפעמים הראשונות סירב למסור דבר. משנחקר בשלישית (ביום 21.1.92 ) מסר הודעה. כיון שגירסתו הותירה אי-בהירויות בנקודות שונות, ובניסיון להבהיר את הדברים, נגבתה ממנו (ביום 31.1.92 ) הודעה נוספת. באימרתו העיקרית (מיום 21.1.92 ) סיפר המערער, כי בבואה למעון העולים בבוקר יום המעשה שחה לו המנוחה, כי אין בכוונתה להראות לו את הילדה, וכי לא לשם כך באה, אלא כדי לומר לו שהילדה כלל אינה בתו. אמירות מן הסוג הזה אמנם שמע מפי המנוחה גם בעבר; אלא שהפעם המנוחה לא הסתפקה בחזרה על אמירתה המרגיזה, אלא גם הראתה לו מסמך (בלשונו "מכתב") המעיד כי שם משפחתה של הילדה שונה, ממליסה לאברה; משמע שהילדה כבר אינה קרויה בשמו אלא בשם אימה. דבר זה העלה את חמתו. אז, לפתע, הבחין בגבר זר ממוצא אתיופי. איש זה והמנוחה דיברו ביניהם, והאיש גם פנה אליו ודרש ממנו להניח למנוחה ולבתה. מתוך כך הבין המערער, כדבריו, שאיש זה בא בלוויית המנוחה וכי הוא בן הזוג עימו היא חיה עכשיו. משהשיב לאיש, כי הילדה היא בתו, התקרב אליו הלה כמתכוון להכותו. לפתע הבחין כי האיש מחזיק בסכין. הוא נאבק עם האיש, גבר עליו וחילץ מידו את הסכין. בתוך כך התנפלה עליו גם המנוחה ומשכה אותו בשערו מאחור; והוא, שלא ידע את נפשו מרוב כעס וזעם, רק ביקש להינצל מידי תוקפיו. אך מכאן ואילך - טען המערער - כלל אינו זוכר מה וכיצד אירע. בהתייחסו לעובדה, כי המית את המנוחה בדקירות סכין, גרס המערער כי אינו זוכר זאת. עם זאת לא הכחיש שעשה את המעשה שיוחס לו, אך טען כי לא היתה לו כוונה להמית את המנוחה. כדבריו: "דקרתי אותה בגלל שהתעצבנתי ולא התכוונתי להרוג אותה חס וחלילה. ואני חושב כל הזמן מה שעשיתי ולמה עשיתי. ואני לא רציתי בכלל לפצוע אותה, רק מה שקרה, אני לא יודע מה היה לי בראש". להלן הסביר מדוע "התעצבן": "אני כל הזמן התעצבנתי, שהיא אומרת שהילדה לא שלי ואני אמרתי שהילדה שלי ובגלל זה קרה כל המקרה. ואני אמרתי שאני משלם מזונות לילדה שלי כל הזמן. והיא אמרה לי שאני סתם משלם לה מזונות, שהיא רוצה לקחת ממני, אבל זה לא הילדה שלך וזה הרגיז אותי". באימרתו הנוספת (מיום 31.1.92 ) חזר המערער על טענתו כי הותקף על-ידי בחור אלמוני וכי גם המנוחה השתתפה בתקיפתו. כלשונו: "היו שתיים מרביצים לי, תפסו אותי, ואז הוא הוציא סכין להרוג אותי, ובמקום הוא יהרוג אותי אני תפסתי סכין מהיד שלו, ובחורה קופצת עלי על הראש. ואחרי זה אני לא יודע מה עשיתי. אני לתת לבחור לתת לבחורה, אני השתגעתי, לא יודע את עצמי". מדבריו עלה, כי לאחר שחילץ את הסכין מידי הבחור (שנילווה אל המנוחה), ברח הבחור מן המקום. על רקע זה נשאל, מדוע המשיך לדקור את המנוחה גם לאחר שהבחור ברח. לכך השיב המערער: "אני השתגעתי. לא יודע מה עשיתי. בגלל שהיו מרביצים לי ואני השתגעתי". הבדיקה הפסיכיאטרית 4. לאחר הגשת כתב האישום, ועל-פי החלטת בית המשפט המחוזי, הועמד המערער לבדיקה פסיכיאטרית. למומחה שבדק אותו (הפסיכיאטר המחוזי למחוז הדרום) אמר המערער, כי קודם לאירוע, בו ניספתה המנוחה, הוא אוים והותקף על-ידי אדם עם סכין. הוא, כדבריו, הוציא את הסכין מידי התוקף, אך כל מה שהתרחש מכאן ואילך, ועד שחזר לעצמו בבית החולים ברזילי באשקלון (בו אושפז עקב פציעתו מיריות השומר), אין הוא זוכר דבר. בחוות-דעתו סקר המומחה את מימצאי הבדיקה: במהלכה דיבר המערער לעניין ושיתף פעולה, אך טען שאינו מאמין כי עשה את מה שמייחסים לו. המומחה קבע, כי התמצאותו בזמן של המערער היתה חלקית; אך המומחה ייחס זאת לחרדה בה היה המערער ולא להיותו במצב של בלבול. במערער, כקביעת המומחה, "לא נמצאו סימנים של פסיכוזה, לא הזיות, לא מחשבות שווא ולא הפרעה בחשיבה". על רקע כלל מימצאי הבדיקה קבע המומחה כי המערער אינו חולה נפש וכי גם בשעת המעשה היה אחראי למעשיו. עם זאת נרמז בחוות הדעת, כי בגיבוש המסקנה האמורה לא נדרש המומחה לאפשרות שבית המשפט יקבל את גירסת המערער ביחס לנסיבות שבהן המית את המנוחה. להלן דברי המומחה בסיכום חוות-דעתו שהוגשה לבית המשפט המחוזי: "מדובר באדם בן 32 הנאשם ברצח. בבדיקה פסיכיאטרית ולפי ההיסטוריה הוא אינו סובל ממחלת נפש ומסוגל לעמוד לדין. לגבי האחריות הפלילית, מפני שהוא אינו פסיכוטי באופן פורמלי הוא יכול להבדיל בין טוב ורע ולהבין את מעשיו ולכן הוא גם אחראי למעשיו. בכל זאת עלי להסביר לכבוד בית המשפט שאם בית המשפט יקבל את גירסתו של הנאשם שנתקף לפני האירוע ושרק אז הוא לקח את הסכין מהתוקף אולי על בסיס גירסה זו יהיה צורך שאתייחס לזה בחוות דעת נוספת". הראיות 5. בפתח הדיון לפני בית המשפט קמא הודיע הסניגור, כי המערער מודה בעובדות שפורטו בסעיף 1 לכתב האישום, לאמור, כי דקר את המנוחה שלושים ושתיים פעמים ובכך גרם למותה. את הגנתו של המערער מפני האישום בעבירת רצח מיקד הסניגור בטענה שרכיבי היסוד הנפשי שבעבירה אינם מתקיימים. 6. ביחס לקורות האירוע נמצאו בפני בית המשפט קמא שתי עדויות בלבד: עדותו הסדורה והמפורטת של השומר משה אוזן, שהעיד מטעם התביעה, מחד; וגירסתו המבולבלת וגדושת הסתירות של המערער, מאידך. אוזן הוא סטודנט (כבן 23 ) שבסופי שבוע עבד לפרנסתו כמאבטח. אודות האירוע, ועל אשר קדם לו וסבב אותו, מסר אוזן (בחקירת המשטרה ובעדותו במשפט) גירסה מפורטת: בתקופה הרלוואנטית הועסק במעון העולים בתפקיד שומר. מתוך כך הכיר את המערער אשר גר במעון. כן הכיר את המנוחה וידע מעט אודות סכסוכם של המערער והמנוחה סביב עניין בתם. בבוקר יום המעשה (לערך בשעה 10:20 ) שח לו המערער, כי המנוחה אמורה להגיע למקום עם בתו, וביקשו להודיע למנוחה בבואה כי תמתין לו ליד המשרד. כעבור כרבע שעה, משהגיעה המנוחה ועימה ילדתה, מסר לה את בקשת המערער, ובעצמו הלך לחדרו של המערער וקרא לו לבוא. בשלב זה יצא העד (כמתחייב מתפקידו) לסיור בסביבת המעון. כשחזר (מקץ כ 10- עד 15 דקות) ראה את המערער והמנוחה שישבו ליד המשרד עם הילדה. הוא הבחין, כי בכל פעם שהמערער נטל את בתו בזרועותיו, הגיבה הילדה בבכי, אך לא התרשם כי בין המערער והמנוחה שורר מתח מיוחד. לבסוף קמו השניים והלכו, עם הילדה, לכיוון הפרוזדור הסמוך למשרד. זמן קצר לאחר מכן שמע צעקות וכן בכי של ילדה. אותו זמן פנה אליו אלמוני (איש ממוצא אתיופי) שעמד בחוץ ואמר לו דבר-מה שלא הבין. משיצא מן המשרד ראה (ממרחק של כ 15- מטר) את המערער כשהוא דוקר את המנוחה, פעם אחר פעם, בעזרת חפץ שלפי התרשמותו היה סכין. הוא רץ לעבר המערער וקרא לו לחדול. המערער הירפה מן המנוחה, שלעת הזאת כבר היתה מוטלת מתבוססת בדמה, והתרחק לקצה הפרוזדור. לפיכך חזר למשרד, במטרה להזעיק עזרה, אך לשמע קריאותיו של האלמוני שעמד בחוץ יצא שוב החוצה וראה, כי המערער שב אל המנוחה וממשיך לדקור אותה. שוב קרא למערער לחדול, ואף הזהירו כי ייאלץ לירות בו. המערער המשיך עוד בשלו, עד שלפתע קם ופנה לעברו של העד; ידו האוחזת בסכין מונפת ועיניו מזרות אימה. מחשש שהמערער עומד לתקוף אותו, שלף העד את אקדחו וירה לעבר המערער כדור אחד; ומשהמשיך המערער לנוע לקראתו, ירה לעברו כדור נוסף. בשלב זה - משנפצע מן הירי - השליך המערער מידו את האולר. 7. במאמר מוסגר יצוין, כי אחד הכדורים שנורו על-ידי אוזן חדר לגופה של המנוחה. אך מימצאי הבדיקה הפתלוגית העידו (ועל כך, כאמור, לא היתה מחלוקת), כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מדימום פנימי וחיצוני קשה שהסבו לה הדקירות, ולא מן הכדור שנורה על-ידי אוזן. ולבסוף: זהות האלמוני שאודותיו סיפר אוזן לא נתבררה. כשאוזן הבחין בו, בשתי הפעמים בהן יצא מן המשרד אל הפרוזדור, עמד איש זה במרחק ניכר מן המקום בו תקף המערער את המנוחה. אך סמוך לאחר ההתרחשות הקטלנית שוב לא נראה עוד בסביבת מקום האירוע. איש זה לא נמנה עם דיירי המעון, ואוזן, אשר לא הכירו, לא יכול לסייע באיתורו. 8. המערער טען בעדותו, כי בבוקר יום המעשה כלל לא ראה את המנוחה ולא דיבר עימה; ואף לא ראה את בתו. בכך חזר בו המערער מן הגירסה אותה מסר בשלב החקירה. עתה סיפר, כי המנוחה, שבאותו הבוקר היתה אמורה להביא אליו את בתו, שלחה מישהו להודיעו כי אינה רוצה להראות לו את בתו. משעמד ללכת למשטרה, כדי להתלונן עליה, הופיע אלמוני (אותו איש זר ממוצא אתיופי), תפס אותו בצווארו ודרש ממנו להניח למנוחה. כן איים להרגו ושלף סכין. בשלב זה, טען המערער, אבדה הכרתו ושוב אינו יודע מה עוד אירע. משעומת עם גירסתו בשלב החקירה, כי המנוחה אמרה לו שהילדה אינה בתו והציגה בפניו מסמך על שינוי שמה, ניסה המערער ליישב בין הדברים: מה שסיפר בחקירה אירע בבוקר, ואולם, בעת שהותקף על-ידי האלמוני, המנוחה כבר לא נמצאה במקום. אגב כך הסתבך המערער בסתירות פנימיות כה רבות, בכל נושא שעליו נחקר, עד שבפועל נותר ללא כל גירסה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט קמא קיבל את עדותו של אוזן כמהימנה ללא סייג; ואת רוב ועיקר מימצאיו סמך על עדות זו. ביחס לעדותו של המערער קבע בית המשפט כי היא אינה ראויה לאמון. אלא שאוזן לא היה עד למה שאירע (אם אכן אירע), בין המערער לבין האלמוני והמנוחה, סמוך לפני שהמערער תקף את המנוחה ודקר אותה. העובדות הקשורות באותו אלמוני מעולם לא נתבררו. על דבר נוכחותו בזירת העבירה - בהנחה שהמדובר באותו איש - למד בית המשפט, כזכור, גם מעדותו המהימנה של אוזן. אותו אלמוני פנה אל אוזן לראשונה בעת שבפרוזדור התחיל להתרחש המאורע הנורא, והוא אשר שב וקרא לו לאחר שאוזן חזר למשרד כדי להזעיק עזרה. אך לאחר האירוע הקטלני הוברר כי האלמוני נעלם והמשטרה לא הצליחה לאתרו ולחקרו. השאלות הכרוכות באותו איש נותרו ללא תשובה: מיהו? האם הכיר את המנוחה? האם נילווה אליה, או שמא הזדמן למקום באקראי? וכלום היה לו חלק כלשהו בליבוי התקרית? אכן, לכך שבעת שהמערער דקר את המנוחה ניצב האלמוני בריחוק ניכר מהם, ולא נראה כמי שהיה מעורב, נמצאה לבית המשפט ראיה בעדותו של אוזן. אך היכן היה האלמוני, ומה (אם בכלל) עשה, לפני שהמערער החל לדקור את המנוחה? וכלום היה הוא מעורב במריבה או בתקרית אלימה עם המערער? אודות אירוע כזה לא היתה בפני בית המשפט כל ראיה זולת הגירסה אותה מסר המערער בחקירתו. ובית המשפט, חרף הסתייגותו מאמינותו של המערער ומן האפשרות לסמוך על דבר מכל דבריו, נכון היה להניח, כי לגבי אותה חוליה בשרשרת האירועים שאוזן לא היה עד לה, אפשר שגירסתו האמורה של המערער משקפת דבר שאכן התרחש. כדברי בית המשפט (מפי השופט צ' סגל) בפסק-דינו: "ככל שמדובר בממצאי אמון... אין עמדי, בהעדר גירסה סותרת, אלא לקבל את עמדת הנאשם כי הותקף. ער אני לעובדה שעדות הנאשם משמשת כעדות יחידה לאירוע ניסיון הדקירה והתקיפה על-ידי פלוני. עדות זו חרף מגרעותיה הקשורות בחוסר הגיונה בשל מידת העירפול האופפת את מניעי ההתקפה על-ידי פלוני והקשורה בהבהרת העיתוי המדויק בו הבחין לראשונה בסכין והאופן בו הצליח להוציאו מידי התוקף מבלי שייפגע, מקימה, ולו מחמת הספק, את האפשרות כי פלוני אכן היה במקום, וברשותו היתה סכין...". עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה, כי העובדות שהוכחו כנגד המערער מבססות כדבעי את כל יסודותיה של עבירת הרצח. לכך שבעת מעשה גמלה בלב המערער החלטה להמית את המנוחה נמצאה לבית המשפט ראיה בנסיבות העובדתיות אשר בגדרן ביצע המערער את המעשה הקטלני. בשימושו החוזר והנשנה של המערער בסכין נמצאה ראיה מספקת ליסוד ההכנה. ומסקירת העובדות העלה בית המשפט כי למעשהו של המערער לא קדם קינטור אף במובנו הסובייקטיווי. מדברי המערער העלה בית המשפט, כי ביסוד יחסיהם העכורים של המערער והמנוחה ניצב אך חיובו של המערער בתשלום מזונות, בעוד שאת מעשהו הנורא ייחס המערער עצמו, לא לאשר אמרה לו המנוחה והמסמך שהציגה בפניו, אלא לתקיפתו (בשלב יותר מאוחר) על-ידי האלמוני והמנוחה. כדברי בית המשפט: "מעדותו בבית המשפט והודעתו במשטרה לא עולה שבא לכלל מעשה בגלל קינטור שקדם למעשה הדקירות. השלב הקריטי באותו ארוע היה כאשר הנאשם הותקף על-ידי האלמוני והמנוחה. התנהגותם של השניים אין לראותה, אפילו סובייקטיבית, כקינטור. אפילו הייתי רואה באמירה כזו מטעם המנוחה קינטור סובייקטיבי, הרי היה זה במערכת היחסים העכורים שבין הנאשם לבינה. אך מה בין הדברים הללו שכל עניינם נסוב סביב מחלוקת כלכלית ולפיה שילם מזונות לבתו אשר נטען כי איננה שלו, לבין תגובה נסערת ואלימה כל כך כלפיה, שלא שלפה סכין וגם דבריה ...לעניין שינוי שם הילדה היו זמן משמעותי קודם לתגרה". הווי אומר: מה שאמרה המנוחה למערער, אודות שינוי שם הילדה, אינו מהווה קינטור; הן מפני שהדברים נאמרו על רקע מחלוקת כספית, והן מפני שנאמרו לא בתכוף לפני המעשה הקטלני. והעיקר: כעולה מדברי המערער עצמו, הרי שעשה את מעשהו בתגובה לתקיפתו על-ידי האלמוני והמנוחה, ולא בשל הדברים שאמרה לו המנוחה, והמסמך שהציגה בפניו, קודם לכן. 10. בסיכומי טענותיו לפני בית המשפט קמא לא טען הסניגור כי למערער עומדת טענת הגנה עצמית. ברם, לנוכח הגירסה שמסר המערער בשלב החקירה, כי עשה מה שעשה רק לשם התגוננות מפני התקיפה מצד האלמוני ("רק רציתי להציל את עצמי"; "ואז הוא הוציא לי סכין כדי להרוג אותי"), בחן בית המשפט - מיוזמתו שלו - אם, בנסיבות העניין, עומדת למערער טענת "צורך" או טענת "הגנה עצמית", ואף לשאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. כדברי בית המשפט בהכרעת-דינו: "ההחלטה להמית ברורה ומוחלטת. הנאשם לא דוקר את האתיופי בעל הסכין התוקף אותו, כי בסופו של דבר לא הוא שהדריך את מנוחתו אלא כנראה המנוחה שקבעה לבתה שם אחר ובכך נתנה ביטוי מוחשי לטענתה בפניו כי אינו אבי הילדה. - - - כשהמנוחה שרועה חסרת אונים לרגליו, הוא נסוג מן המקום לרגל איומי השומר, אך שב בסמוך לאחר מכן למקום וממשיך בדקירותיו. אין לפרש התנהגות זו אלא בדבקותו בהחלטה שנתגבשה בליבו, לגרום למותה של המנוחה". ולהלן הוסיף בית המשפט ואמר: "לאחר שמיעת פרשת ההגנה בכללותה לא הצליח הנאשם לשכנעני כי לאחר שהוציא את הסכין מידי התוקף עדיין היתה קיימת סבירות שהיה נתון במצב של סכנת חיים ממשית ומיידית אשר יכולה להצדיק דקירות בכלל, ודקירות המנוחה בפרט, ועוד בשני שלבים, בעוד זו כלל לא איימה עליו. זו אולי היתה תחושתו הסובייקטיבית אך אין בידי לאמץ תחושה כקביעה אובייקטיבית על-פי מבחן הסבירות שצריך להחיל בעניין זה, מה עוד שטענתו, הן במשטרה והן בבית המשפט, היתה, כי איננו זוכר דבר מן האירוע". השלמה לחוות הדעת הפסיכיאטרית 11. מחוות הדעת הפסיכיאטרית, שנמסרה לבית המשפט המחוזי בפתח הדיון, עלה, כי בגיבוש מסקנתו ביחס לשורת אחריותו הפלילית של המערער בשעת המעשה לא נדרש המומחה לאפשרות שבית המשפט המחוזי יקבל את גירסתו של המערער ביחס לנסיבות שבהן המית את המנוחה. נשוב ונזכיר את דברי המומחה בסיכום חוות-דעתו (אותו כבר הבאנו לעיל), לאמור, "שאם בית המשפט יקבל את גירסתו של הנאשם שנתקף לפני האירוע ושרק אז הוא לקח את הסכין מהתוקף אולי על בסיס גירסה זו יהיה צורך שאתייחס לזה בחוות דעת נוספת". משנמנה בית המשפט המחוזי וגמר, לבסס את הכרעתו על ההנחה שגירסת המערער משקפת את ההתרחשויות כהווייתן, קם לכאורה הצורך לפנות אל המומחה בשאלה, אם מבקש הוא להוסיף דבר-מה על האמור בחוות-דעתו. ברם, איש מן הצדדים לא ביקש מבית המשפט המחוזי ליזום פנייה כזאת, ואף בית המשפט, מיוזמתו, לא עשה כן. במסגרת טיעונו בערעור הזכיר הסניגור עניין זה. משעיינו בטענות הצדדים, ובטרם יושלם הדיון בערעור, ביקשנו מן הפסיכיאטר המחוזי לעיין בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע עמדה בשאלה אם בנסיבות העניין יש לו מה להוסיף על חוות-דעתו הראשונה. בחוות-דעתו המשלימה, שהתבססה על העיון בתיקו של המערער ובהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי, כתב המומחה: "במידה וגירסתו של המערער נכונה שהמנוחה אמרה לו שהוא אינו אביה של הילדה, ואם הוא באמת הותקף קודם, ניתן להבין שהוא הגיב ברגשות של פחד מלווה בכעס, זעם והתנהגות תגובתית להגן על עצמו. גם מפני הפחד לסכנת חיים וגם מהתגובה שהמנוחה אמרה לו שהבת איננה בתו. לדעתי, נסיבות כאלה עלולים לגרום למצב נפשי של מצוקה ולחץ והוא מגיב בצ ורה שהיכולת שלו להשתלט על התנהגותו היתה נמוכה מאדם שלא היה בלחץ נפשי בגלל נסיבות כאלה. כפי שציינתי בחוות דעתי מ24.5.92- המערער 'לא סבל ממחלת נפש'. למרות שבבדיקה לא היה חולה נפש אפשר להבין שבנסיבות כפי שתוארו שהיה לו הצורך להתגונן על חייו ומצב של תגובה ללחץ נפשי לא היה מסוגל להשתלט על התנהגותו כאדם בנסיבות אחרות. כפסיכיאטר ולא כמשפטן, בנסיבות הללו אני חושב בכיוון של נסיבות מקילות ובעונש מופחת כפי שמופיע בתיקון לחוק העונשין (תיקון מס' 44 תשנ"ה1995-". בישיבה נוספת, שהועדנו לאחר קבלתה של חוות-דעת זו, ניתנה לפרקליטי הצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם. נפנה עתה לגופן של טענות. "הגנה עצמית" 12. טענתו העיקרית של הסניגור, בערעור שלפנינו, הינה, כי על-פי שתי הנחותיו של בית המשפט קמא - הנחתו שהמערער אכן הותקף והנחתו שלפי "תחושתו הסובייקטיבית" של המערער הוסיפה הסכנה לרחף עליו גם לאחר שחילץ את הסכין מידי התוקף האלמוני - היה על בית המשפט לזכות את המערער מכל אשמה. הסניגור ביקש להראות, כי שילוב של טענת "צורך" וטענת "טעות במצב דברים" מעמיד למערער הגנה ראויה לשמה. פשיטא שההגנה אותה ביקש הסניגור להעמיד לשולחו אינה של "צורך", כמשמעו בסעיף 34 יא לחוק העונשין, אלא של "הגנה עצמית" כמשמעה בסעיף 34 י לחוק; שהלוא ההבחנה בין שתי ההגנות הללו נקבעה ועוגנה עוד במסגרתו של תיקון מס' 37 לחוק העונשין משנת תשנ"ב (ראה: א' אנקר ור' קנאי, "הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מס' 37 לחוק העונשין", פלילים ג 5). בצדק העירה באת-כוח המדינה, כי השילוב הרלוואנטי, שאליו יכול הסניגור להתכוון, הוא של "הגנה עצמית" ו"טעות במצב דברים". אשוב איפוא ואציג את טענת הסניגור, לא ככתבה וכלשונה, אלא במתכונתה המתוקנת. הסניגור אינו חולק, כי מעת שהמערער (בהנחה שאכן הותקף) חילץ את הסכין מידי תוקפו, שוב לא ניצב בפני "סכנה מוחשית" של פגיעה בחייו או בגופו, וכי המעשה שעשה (דקירת המנוחה בסכין) שוב לא היה "דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה" שנשקפה לו ממנה סכנה כאמור. ברם, טוען הסניגור, מדברי בית המשפט בהכרעת-דינו נובע, כי בית המשפט לא שלל את האפשרות שהמערער, לפי "תחושתו הסובייקטיבית", הוסיף לדמות בנפשו כי הסכנה עודנה קיימת. מהנחה זו עולה האפשרות, כי המערער עשה מה שעשה עקב טעות במצב דברים, היינו "בדמותו מצב דברים שאינו קיים", ולפיכך אין להטיל עליו אחריות פלילית למעשה "אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו" (כאמור בסעיף 34 יט לחוק העונשין). 13. אינני סבור, כי מה שנאמר בהנמקת בית המשפט קמא ביחס לתחושת המערער ("זו אולי היתה תחושתו הסובייקטיבית") מעמיד בסיס להנחה, שבית המשפט האמין למערער כי דקר את המנוחה מתוך שהאמין כי מעשה זה דרוש לשם התגוננות מפני סכנה מוחשית, שלפי המצב אותו דימה לעצמו, עדיין ריחפה מעל לראשו. הלוא בית המשפט מציין, כי המערער עצמו דבק בטענה "כי אינו זוכר דבר מן האירוע של הדקירות". כדי שאמירת בית המשפט, אודות "תחושתו הסובייקטיבית" של המערער, תוכל להקים הנחה היכולה לשמש בסיס לטענת טעות במצב דברים, צריך היה להיווכח שהמערער עצמו טען כי טעה במצב הדברים ופעל מתוך שדימה לעצמו מצב דברים שהוא שונה מן המצב העובדתי האמיתי. אלא שגירסת המערער, כאמור, היתה, כי מעת שגבר על האלמוני שתקף אותו וחילץ מידו את הסכין, שוב אינו זוכר דבר. מהנמקת בית המשפט קמא אמנם עולה, כי בית המשפט לא האמין לטענת המערער שחלק זה של האירוע נעלם מזיכרונו. אך אין בכך ולא כלום: משבחר המערער להיתלות בטענה כי אינו זוכר דבר, נסתתמה יכולתו לסמוך על טענת טעות. טענת טעות ראויה להיבחן רק מקום שהנאשם מעלה אותה וסומך עליה, או למצער כשהאפשרות שטעה מסתברת מגירסתו העובדתית. משמע, מקום בו אין "טועה" אף "טעות" אין. וכשהנאשם אינו טוען כי טעה, אלא מעיד כי אינו זוכר דבר, אין בית המשפט נוטל על עצמו להפך באפשרות היפותטית, שמא הנאשם טעה. בהעדר טענת טעות, ממילא אין מתעוררת שאלה בדבר כנותה של הטעות. ברם, מדברי בית המשפט קמא - שנאמרו, אל נכון, לשלילתה של טענת הגנה עצמית - ניתן בעקיפין להסיק, שאילו נדרש לפסוק בטענת טעות (שלא הועלתה בפניו), לאמור, כי המערער עשה מה שעשה על רקע תחושתו שהוא נתון בסכנה, היה דוחה אותה. המערער לא הראה כיצד מעשהו (דקירתה למוות של המנוחה) היווה אמצעי מיידי ודרוש להדיפת סכנה מצד תוקף אחר (ולא מצד המנוחה). משהוברר כי המעשה אינו מתיישב עם צורכי הגנתו העצמית הנטענת של המערער, אף להנחה שהמערער עלול היה לטעות בדבר זכותו לעשותו אין כל יסוד. בכך, ולפי אמת-מידה של העדר סבירות, נשללה גם טענה אפשרית של טעות. אכן, מבחנה של טעות שוב אינו בסבירותה, אלא בכנותו של הטועה. אך הסבירות מוסיפה להוות אבן בוחן לכנות (ראו: ע"פ 94 / 2598 דנינו נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, פיסקה 11 לפסק-דינו של השופט גולדברג; ומאמרו של ש"ז פלר, "טעות במצב הדברים", מחקרי משפט יב 5). כך הוא הדין בדרך כלל. לא כל שכן שזה הדין בענייננו, כשבפני בית המשפט קמא לא טען המערער טענת טעות ולא פרש נסיבות המאפשרות הכרעה בדבר כנות הטענה. כוונה תחילה 14. לחלופין חזר הסניגור וטען לפנינו, ככל שכבר טען לפני בית המשפט קמא, כי במעשהו של המערער לא התקיים אף לא אחד מרכיבי הכוונה תחילה - הכנה, החלטה להמית והעדר קינטור. המערער, טען הסניגור, פעל באורח ספונטאני. הוא הותקף על-ידי האלמוני, ובעת שנאבק בתוקפו, משכה המנוחה בשערו. הוא איבד את עשתונותיו ופעל מבלי לדעת ולהעריך את מהות התוצאה הצפויה. בנסיבות אלו, טוען הסניגור, אין לראות בנטילת הסכין משום הכנה. בהעדר מודעות למהות המעשה ולתוצאות, אין לומר שבמערער נתגבשה החלטה להמית את המנוחה. גם היסוד של העדר קינטור לא הוכח. אדרבה, מה שהוכח הוא, שהמערער קונטר על-ידי המנוחה, שהציגה בפניו מסמך שהעיד על שינוי שם בתו ובכך עוררה בו ספק בדבר אבהותו על הקטינה. גם התערבותו של האלמוני, שעל-פי מה שהובן למערער היה בן-זוגה החדש של המנוחה אשר בא בלווייתה, היוותה קינטור. 15. אני סבור, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי במעשהו של המערער התקיימו כל רכיבי המחשבה הפלילית הנדרשים לשיכלולה של עבירת רצח בכוונה תחילה. עד שאתייחס ליסוד העדר הקינטור, שבו מיקד הסניגור המלומד את עיקר טיעונו לפנינו, אקדים ואתייחס, בקצרה, לכל אחד משני היסודות האחרים: הכנה : בעצם נטילת הסכין מידי תוקפו (בהנחה שהמערער אכן הותקף) אין אמנם משום הכנה. אך בל נשכח כי מעת שהחזיק בסכין, היפנה אותו המערער לעברה של המנוחה ונעץ את הסכין בגופה שלושים ושתיים פעמים. דומה כי גם בהפניית הסכין לעבר המנוחה היה כדי למלא את יסוד ההכנה; ועל כל פנים, נעיצת הסכין בגופה, שוב ושוב, מעידה על הכנה. החלטה להמית : בהתנהגות המערער מצויה משום ראיה לכך, שבעת מעשה גמלה בלבו החלטה להמית את המנוחה. המערער הלוא טען, כי הותקף על-ידי אלמוני שהחזיק בסכין, אך משחילץ (כדבריו) את הסכין מידי התוקף, לא היפנה המערער את הסכין לעבר התוקף אלא לעבר המנוחה. ריבוי הדקירות, בכלל זה דקירות באברי הגוף הרגישים, מעמיד את המערער בחזקתו כי התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית. יתר על כן: ההנחה שמא תקף את המנוחה שלא בכוונה להמיתה, נשללת בהתנהגותו. כזכור, משהופרע המערער על-ידי אוזן, חדל לדקור את המנוחה ונסוג מן המקום, אך עד מהרה, משנוכח כי אוזן פנה ונכנס למשרד, שב אל המנוחה, ובעוד זו שרועה חסרת אונים לרגליו, המשיך לדקור אותה. סוף מעשהו של המערער מעיד, בעליל, על החלטתו להמית את המנוחה. אילו נכון היה כי פעל מתוך דחף בלתי-נשלט, די היה בהרחקתו מן המנוחה, לאחר מסכת הדקירות הראשונה, כדי להחזירו לעשתונותיו; ובעצם העובדה, שגם לאחר שהורחק שב ופגע במנוחה במסכת נוספת של דקירות, יש כדי ללמד כי ביקש להשלים את המלאכה בה הופרע, היינו שמעיקרא החליט לגרום למותה של המנוחה. העדר קינטור 16. בית המשפט המחוזי לא מצא אחיזה לקיומו של קינטור; אף לא במובנו הסובייקטיווי. על-פי הראיות יכול בית המשפט, לכאורה, להגיע למסקנה זו. הלוא המערער השליך את יהבו על מסמך שהוצג בפניו על-ידי המנוחה. והנה לעצם קיומו של מסמך כזה לא נמצא לבית המשפט גם שמץ ראיה. בזירת העבירה, בכליה של המנוחה וברשותו של המערער לא נמצא לו כל זכר, ומשנחקר המערער על כך, הסתבך בגירסאות סותרות לרוב. בסופו של דבר אף הוברר, מפי הסניגור המלומד, כי גם בלשכת מירשם התושבים לא נמצא זכר למסמך שעניינו שינוי שמה של הילדה, וכי בפועל לא נעשה כל שינוי ברישום שמה של הילדה. אך בית המשפט המחוזי, אף שלא האמין למערער, גם לא שלל את האפשרות שהמנוחה אכן הראתה למערער מסמך שגרם להתלקחות מריבה ביניהם. על רקע הנחה עובדתית זו, ולאור הערכתו של הפסיכיאטר המחוזי בחוות-דעתו המשלימה, לא הייתי שולל את האפשרות כי מה שהתרחש בינו לבין המנוחה אכן קינטר את המערער. בהקשר זה עליי להסתייג משניים מנימוקי בית המשפט הנוגעים לשאלת הקינטור. הנימוק הראשון נוגע לשאלת הקשר שבין הקינטור הנטען לבין האירוע הקטלני. מגירסת המערער (ככל שהודה בשלב החקירה) אמנם עלה, כי דקר את המנוחה, לא בתגובה לכך שהציגה בפניו מסמך המעיד על שינוי שמה של בתו, אלא במסגרת התגוננותו מפני התקיפה; ותקיפתו בידי האלמוני בוודאי אינה ראויה להיחשב כקינטור. אך מגירסה זו לא מתחייב - כפי שסבר בית המשפט המחוזי - כי המערער עצמו ניתק את המעשה הקטלני ממעשה ההתגרות אותו ייחס למנוחה. נימוקו השני של בית המשפט, ממנו אבקש להסתייג, נוגע למהות סכסוכם של המערער והמנוחה, שעל רקעו - לגירסת המערער - קונטר על-ידי המנוחה. בית המשפט המחוזי סבר, כי ביסוד ריבם של המערער והמנוחה, סביב עניינה של הילדה, ניצבה רק מחלוקת כספית. זאת, כמדומה, העלה בית המשפט מדברי המערער בחקירה, שאותם כבר הזכרתי לעיל, לאמור: "...ואני אמרתי שאני משלם מזונות לילדה שלי כל הזמן. והיא אמרה לי שאני סתם משלם לה מזונות, שהיא רוצה לקחת ממני, אבל זה לא הילדה שלך". ואולם מהתבטאות זו לא נובע, כי מה שקינטר את המערער היתה העובדה שהוא נושא בחיובי מזונות לילדה שלטענת המנוחה אינה בתו, ואף לא טענת המנוחה כי הילדה אינה בתו (שכמותה, כדבריו, השמיעה המנוחה באוזניו גם בהזדמנויות קודמות), אלא המסמך, שלדבריו הציגה המנוחה בפניו, ואשר העיד כי שמה של הילדה שונה. 17. ברם, המעשה שלפי הנחתנו אפשר שהיווה קינטור, מקיים, למירב, אך ורק את תנאי המבחן הסובייקטיווי, אך, כלל ועיקר, אינו ראוי להיחשב כקינטור במובנו האובייקטיווי. פרידתם של המערער והמנוחה היתה, זה מכבר, לעובדה מוגמרת. המערער היטיב לדעת שהמנוחה אינה רוצה בכל קשר עימו, ולפחות יכול להעלות בדעתו כי היא כרוכה אחר גבר אחר. גם אמירתה המקניטה שילדתה אינה בתו, שהמנוחה חזרה עליה באוזניו בהזדמנויות קודמות שונות, לא היתה חדשה עבורו. הדבר היחיד, שאם אכן התרחש היה בו חידוש כלשהו, היה המסמך אודותיו סיפר המערער. ושום אדם בעל מזג רגיל והכרה מוסרית בסיסית, שמסמך כזה היה מוצג בפניו, בנסיבות דומות לאלו בהן נעשה הדבר בפני המערער, לא היה עלול לצאת מגדרו ולהגיב תגובה קטלנית כדרך שעשה המערער. על-פי ההלכה המיוסדת היטב של בית-משפט זה די בשלילת קינטור במובנו האובייקטיווי כדי להוביל למסקנה כי גם יסוד העדר הקינטור הוכח כנגד המערער כדרוש לביסוס אשמתו בעבירת רצח בכוונה תחילה. ברם, באימרת אגב שנכללה בפסק-דינו של הנשיא ברק בע"פ 92 / 3071 אזואלוס נ' מדינת ישראל [טרם פורסם, בפיסקה 9 לפסק הדין], שניתן זה לא מכבר, העיר הנשיא שאילו התעורר צורך בדבר היה, כשלעצמו, מוכן "לעיין בהלכה הקיימת, תוך צמצום המבחן האובייקטיבי או אף ביטולו". בהקשר זה הזכיר הנשיא את הביקורת הידועה על צדקתו של המבחן האובייקטיווי והטעים: "שואלים וחוזרים ושואלים, כיצד זה ניתן להכניס, בדרך שיפוטית, מבחן אובייקטיבי לגדריה של המחשבה הפלילית, שכל כולה סובייקטיבית. מוסיפים ותוהים, אם אין זה ראוי - אפילו מכירים במבחן אובייקטיבי - להכיר במידה מסוימת של סובייקטיביזציה של המבחן תוך התחשבות בנתונים האישיים של הנאשם". אלא שמעשה הקינטור, שעליו סב הדיון בפרשת אזואלוס , עמד גם במבחן האובייקטיווי והצורך לחזור ולעיין בהלכה הקיימת לא התעורר. לא כן הדבר בענייננו: המעשה שעל-פי הנחתנו דלעיל אפשר שקינטר את המערער עומד, לכל היותר, במבחן הסובייקטיווי ואינו עומד במבחן האובייקטיווי. והנה השאלה, אשר בפרשת אזואלוס לא היתה טעונה הכרעה, חוזרת וניצבת בפנינו. 18. עיון בסוגיה הביאני לכלל מסקנה, כי במסגרת החקיקה הקיימת אין זה ראוי לסטות מן ההלכה המושרשת המחייבת את העמדתו של הקינטור גם במבחן האובייקטיווי. מאז נפסקה ההלכה (בע"פ 46/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' סגל , פ"ד ט 393) חלפו יותר מארבעה עשורים, ועוד לפני כעשרים שנה - עת נתבקש לפסוק כי די בקינטור במשמעותו הסובייקטיווית - אמר בית המשפט כי ההלכה הקובעת "שבנוסף על המבחן הסובייקטיבי יש צורך גם במבחן האובייקטיבי, הכתה שורשים כה עמוקים בפסיקתו של בית-משפט זה ובתודעה המשפטית והמוסרית שלנו, ששוב אין מחזירים את הגלגל אחורנית" (ע"פ 101/77 רינגלשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(1) 623, בעמ' 627, מפי השופט ח' כהן). ולא בכדי: המבחן האובייקטיווי אינו אמת-מידה ראייתית להערכת כנות הגירסה בדבר עוצמתו של הקינטור במשמעותו הסובייקטיווית, ואף לא מבחן כמותי המיועד לבחון מהי רמת ההתנהגות המקובלת בקרב רוב הציבור, או בקרב חלק זה או אחר ממנו, אלא מבחן ערכי המעוצב על-ידי בית המשפט ושמטרתו לאזן בין חולשתו האנושית של אדם שבהשפעתו של קינטור מגיב תגובה רצחנית לבין הכורח המוסרי, המתחייב מן הנורמה ההתנהגותית החיונית לקיומה של חברה בת תרבות, להציב סייג וגדר למידת ההתחשבות והחסד שבידי המשפט להעניק למי שבתגובה לקינטור גרם בכוונה למותו של אדם (ראו את דברי הנשיא שמגר בע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, בעמ' 265, ובע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, בעמ' 391, 393; ואת דברי השופט גולדברג בע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 718, בעמ' 724-723). הנה כי כן, המבחן האובייקטיווי, שהוא יציר הפסיקה, נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה. השאלה אם לבטלו, או לצמצמו, היא עניין למחוקק. אילו נדרש המחוקק לכך חזקה עליו שהיה עושה גם למילוי החסר. אלא שעד כה נמנע המחוקק ממהלך שמטרתו להביא לביטולה או לשינויה של ההלכה בעניין זה, ובחוקקו (בהתשנ"ה) את סעיף 300א לחוק העונשין גילה, במשתמע, כי אין בכוונתו להתערב בפרשנותו של בית המשפט ליסוד העדר הקינטור. 19. במה דברים אמורים? הצורך בקביעתו של המבחן האובייקטיווי נבע, לדעתי, מהגדרתה החד-ערכית של עבירת הרצח בחוק החרות שלנו. חוק העונשין - כפקודת החוק הפלילי, 1936, שקדמה לו - אינו מבחין (כמקובל בשיטות משפט אחרות) בין רצח המבוצע בקור-רוח, לאחר חשיבה צלולה ותכנון מוקדם, לבין רצח המבוצע בעקבות התרחשות מסעירה והחלטה רגעית בלתי-שקולה. בשני המקרים מותנית האחריות לעבירת רצח בקיומה של "כוונה תחילה", והעדר קינטור מהווה אחד התנאים להיווצרותה של כוונה תחילה. ברצח מן הסוג הראשון שאלת הקינטור כלל אינה מתעוררת. אך מעשי רצח מן הסוג הראשון הם מיעוט-שבמיעוט. הרוב המכריע של מעשי הרצח נמנים עם הסוג השני, וברבים מאלה עולה הטענה שהמעשה נעשה עקב קינטור. אכן, אף כאן המדובר במעשים של המתת אדם שנעשו בכוונה ותוך חפץ לגרום למות הקורבן. אך בכוונה גרידא לא סגי, שכן לשיכלולה של עבירת רצח דרושה כוונה תחילה. אילו הסתפקה הפסיקה, לשלילתה של כוונה תחילה, בקינטור במשמעותו הסובייקטיווית, קרוב להניח שברוב מעשי הרצח מן הסוג השני (ובעצם, ברוב מעשי הרצח) היה מבצע המעשה יוצא פטור בהרשעה בעבירת הריגה. זה, כשלעצמו, תהליך שיש להישמר מפניו. עבירת הריגה היא עבירה של מחשבה פלילית "רגילה". הגדרתה של מחשבה פלילית, שבסעיף 20 לחוק העונשין, אמנם כוללת גם עבירות שלעניין התוצאות יש עמן "כוונה", אלא שכאן המדובר בכוונה במשמעותה היותר רחבה; היינו, לא רק במובן "מטרה לגרום לאותן תוצאות" (כאמור בסעיף 20(א)(1)), אלא גם במובן "ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי" (כמבואר בסעיף 20(ב)). ואף בשל כך (הגם שלא רק בשל כך), עבירת הריגה אינה מתאפיינת באותו דופי מוסרי חמור המאפיין מעשה רצח. לסיווגו של מעשה המתה הנעשה בכוונה כרצח נודעת משמעות חברתית-ערכית. חברה המקדשת את חיי האדם כערך מוסרי עליון אינה יכולה להשלים עם הורדת הרף של האחריות המשפטית למעשים של המתת אדם בכוונה. והחיוב להעמיד את הקינטור במבחן אובייקטיווי נועד להציב אבן-בוחן מוסרית-ערכית להערכת התנהגותו של מי שגרם בכוונה למותו של אדם בתכוף להתגרות שהחלישה את מעצוריו המוסריים, אך לא שללה ממנו את היכולת המעשית לגבש החלטה להמית את יריבו ולהוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. 20. השימוש במבחן האובייקטיווי, לבחינת אשמה ששיכלולה מותנה בקיומה של כוונה סובייקטיווית מובהקת, אינו נקי מקושי. בפרשת דרור (ע"פ 322/87 הנ"ל) התייחס השופט גולדברג להגדרת "כוונה תחילה" שבסעיף 301 לחוק באמרו, כי "אם מושם הדגש על המלים 'בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו', המתייחסות ליסוד 'העדר ההתגרות', על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות התנהגות" (בעמ' 724). בדברים אלה ביקש, כמדומה, להראות לא רק על קיום הצורך במבחן האובייקטיווי אלא גם כי למבחן זה יש אחיזה בפרשנות מלותיו של החוק. אני מודה כי גם קבלתה של גישה זו אינה מתירה את הקושי המושגי הכרוך בשימוש במבחן אובייקטיווי לבחינת קיומה של כוונה תחילה. אך את התרתו של הקושי האמור הייתי מניח למחוקק. כשלעצמי, הייתי רואה בעין יפה הסדר חקיקתי המבחין בין רצח בכוונה תחילה (רצח "מדרגה ראשונה"), שעונשו מאסר עולם ועונש זה בלבד, לבין רצח בכוונה (רצח "מדרגה שניה") שעונשו מאסר עולם. סיווג כזה היה מייתר את המבחן האובייקטיווי. הרוצח בעטיו של קינטור יורשע ברצח בכוונה ועונשו ייקבע תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות חומרת ההתגרות שבתכוף למעשה, מיגבלותיו של הנאשם והגודל היחסי של כישלונו המוסרי בהשוואה למצופה מאדם שהינו בעל מזג רגיל והכרה מוסרית בסיסית בערך חיי אדם. הזדמנות נאותה ליתן את דעתו להסדר חקיקתי יסודי ומקיף של סוגייתנו נקרתה למחוקק עת עסק בחקיקת סעיף 300א, שהוסף לחוק העונשין בגדר תיקון מס' 44, ולפיו הוסמך בית המשפט להטיל על המורשע בעבירת רצח "עונש מופחת" בהתקיים אחת הנסיבות שפורטו בסעיף. אילו נדרש המחוקק להגדרה חדשה של עבירת הרצח, לסוגיה השונים, נראה שגם חלקים מסעיף 300א היו מתייתרים. אלא שהמחוקק בחר לקיים בעינו את סיווגה החד-ערכי של עבירת הרצח. בחוקקו את תיקון מס' 44 לחוק העונשין דחה המחוקק את הדוקטרינה של "אחריות מופחתת" עליה נתבססה הצעת החוק (ראו הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 41) (אחריות מופחתת), התשנ"ה1995-, ה"ח 2403, התשנ"ה, עמ' 475), ואימץ תחתיה את הדוקטרינה של עונש מופחת. בסוגיית הקינטור בחר שלא לעסוק כלל; ולדידי, יש להעמידו בחזקתו כי חיוביה של ההלכה הפסוקה בנושא, התכלית הערכית שהיא מיועדת לקדם והשאלות שהיא מעוררת, לא נעלמו מעיניו. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, את הצעת המומחים פרופ' פלר ופרופ' קרמניצר, שהיוותה בסיס לתיקוניו האחרונים של חוק העונשין (ראו ש"ז פלר ומ' קרמניצר, "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש", משפטים י"ד (תשמ"ד) 5). בסעיף 164 להצעה (שכמדומה היווה בסיס, בין היתר, לתיקון מס' 44 לחוק) נמנו "נסיבות מקלות חובה", שעל בית המשפט להתחשב בהן בעת קביעת העונש. ובין יתר הנסיבות הללו צוין המקרה של "ביצוע העבירה עקב התגרות תכופה בעושה שהביאתהו לאיבוד ניכר של השליטה העצמית ושל הבנת המשמעות של מעשהו ותוצאותיו השליליות" (ראו סעיף 164(3) להצעה ודברי ההסבר בעמ' 98-96). מתוך נאמנות לשיטתם, לעסוק רק בחלקיו המקדמי והכללי של החוק, נמנעו המומחים מהתייחסות לנושא הקינטור בהקשר המיוחד של יסודות עבירת הרצח. אך אין ספק כי ההצעה העמידה לדיון דרך אפשרית לטיפול המשפטי במקרים בהם מבצע הרצח ביצע את מעשהו עקב התגרות תכופה. ואולם המחוקק - שהרעיון הגלום בהצעת המומחים היה לנגד עיניו - בחר שלא להתערב במצב המשפטי שגיבשה הפסיקה, לעניין רכיב העדר קינטור כחלק מהגדרתה של עבירת הרצח, לא מצד הגדרת יסודותיה של העבירה ולא מצד דרכי הטיפול העונשי במבצעיה. כלום יש להחיל על המערער את סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין? 21. מכל האמור עולה כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. אך נותרה שאלה נוספת הטעונה הכרעה: בהסתמכו על האמור בחוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי טען הסניגור המלומד, כי בעת מעשה סבל המערער מהפרעה נפשית אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מן המעשה. לפיכך, טען הסניגור, כי אם יחליט בית המשפט לדחות את הערעור כנגד ההרשעה, מן הדין כי נגזור על המערער - או כי נורה לבית המשפט המחוזי לגזור עליו - עונש מופחת, על-פי סעיף 300א לחוק העונשין. בסעיף 300א(א)(2), שרק הוראתו דרושה לענייננו, נאמר: "300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1)..... (2) להימנע מעשיית המעשה". באת-כוחה המלומדת של המדינה, שחלקה גם על טענה זו, ביקשה לקבוע, כי חוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי אינה מחדשת מאומה בדבר מצבו הנפשי של המערער, וכי לאמור בה ולתנאי תחולתו של סעיף 300א(א)(2) אין ולא כלום. 22. אני סבור, כי האמור בחוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי אינו מאפשר הכרעה קלה בשתי השאלות הנחוצות: כלום המערער, בשעת המעשה, אמנם סבל מהפרעה נפשית חמורה? ובהנחה שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב, כלום בשל ההפרעה הנפשית האמורה, הוגבלה (לפחות) במידה ניכרת יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה? המומחה, כפי שראינו, אינו משתמש במושגיו של סעיף 300א לחוק, ועם זאת אומר הוא, כי בנסיבות הנתונות הריהו "חושב בכיוון של נסיבות מקילות ובעונש מופחת" במשמעות תיקון מס' 44 לחוק העונשין. בנסיבות אלו, ומשנחה דעתי כי בדין הורשע המערער בעבירת רצח, הייתי מחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לבירור השאלה אם במערער ובמעשהו התקיימו תנאי סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין. בית המשפט יאפשר לצדדים לחקור בשאלה זו את הפסיכיאטר המחוזי, ולפי שיקול דעתו יהיה רשאי להרשות לצדדים להביא גם ראיות אחרות לעניין השאלה האמורה. ואם יקבע בית המשפט, כי נתקיימו התנאים להטלת עונש מופחת כמשמעו בסעיף 300א, ישוב ויגזור את דינו של המערער. 23. אשר על כן יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה ולהחזיר את הדין לבית המשפט המחוזי להשלמה כמבואר בפיסקה 22. ש ו פ ט השופט י. קדמי 1. עמדתו של חברי, השופט מצא, והמסקנה אליה הגיע על פיה, מקובלת עלי; וכמותו הנני סבור, שאין מקום לדון מחדש בהלכה הפסוקה, לפיה נדרש "הקינטור" - שבו מדובר בסעיף 301 לחוק העונשין - לעמוד גם במבחן אוביקטיבי. 2. לאמור בפסק דינו של חברי - אליו אני מצטרף - אבקש להוסיף: א. אכן, כאשר מדובר ברכיביו של יסוד נפשי המבטא "מחשבה פלילית" - להבדיל מ"רשלנות" - אין מקום לדרישות אוביקטיביות; שהרי "מחשבה פלילית" משקפת, מעצם טיבה, את "מחשבתו" הסוביקטיבית של הנאשם, ואותה בלבד. ב. מן ההיבט העקרוני, איפוא, "הוספת" מבחן אוביקטיבי לקינטור - "הסוביקטיבי" - אינה במקומה. ברם, ניתן להתיחס אל דרישת העמידה ב"מבחן אוביקטיבי" כאל הצבת "אמת מידה" לעוצמתו של הקינטור, להבדיל מקביעת "מבחן עצמאי" נוסף המעניק לקינטור אופי "אוביקטיבי"; ובדרך זו, לשמור על אופיו הסוביקטיבי של הקינטור. ג. "אמת מידה" הקובעת רמה גבוהה של קינטור, מתחייבת בהקשר הנדון כאן, מן העובדה שקיומו של קינטור - ולו גם על דרך הספק - מביאה להפחתת חומרתו של מעשה המתה מרצח להריגה; כאשר סף הכניסה לתחומי האחרונה הינה ה"פזיזות", כנגד ה"החלטה להמית" המאפינת את הראשונה. הפחתה משמעותית כזו בחומרת העבירה, מחייבת קיומה של רמת קינטור גבוהה דיה כדי ליטול מן ה"החלטה להמית" את אופיה המחמיר; וקביעת אמת המידה של קינטור "המוציא מכליו אדם מן היישוב" עונה על דרישה זו. ד. קיומו של קינטור כאמור, אינו מקים פטור מאחריות פלילית לעבירה של כוונה מיוחדת, בשל כך שהלך הנפש הדרוש להרשעה לא עמד במבחן אוביקטיבי; ואין לומר, על כן, שהלך הנפש הדרוש להרשעה בעבירה כזו כולל רכיב אוביקטיבי. היסוד הנפשי של עבירת הרצח, נותר יסוד נפשי סוביקטיבי; כאשר אמת המידה האוביקטיבית - הדרושה לקביעת רמת הקינטור, כאמור לעיל - היא "חיצונית" לו ואינה משתלבת בו. ה. ולא למיותר יהיה לציין: המחוקק אצלנו מכיר ב"אמת מידה" אוביקטיבית גם כבסיס לפטור מלא מאחריות פלילית, מכח הסייגים של הגנה עצמית, צורך וכורח; וגם כאן, המדובר ב"אמת מידה" חיצונית, שאינה פוגעת בטיבו של היסוד הנפשי הסוביקטיבי של העבירה המיוחסת לנאשם. ש ו פ ט השופט י' טירקל : גם אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט א' מצא וכן להערותיו של חברי השופט י' קדמי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כב' באדר ב' תשנ"ז (31.3.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט 93025340. F01	[ "חוק העונשין, תשל\"ז 1977", "חוק העונשין - כפקודת החוק הפלילי, 1936" ]	1,048
3,602	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5273/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. דליה מוננזון 2. יעקב פלבניק 3. לאוניד מץ 4. עופר שי ספיבק 5. מיכאל גרינבוים 6. ולדימיר שטך 7. ולדימיר קוגן 8. אירינה אסובסקי 9. ילנה איוואנצ'נקו 10. רומן שבצוק 11. אינסה זלסקובר 12. דניאל גולובקין 13. אירנה חורגל 14. אנה פרידבורג 15. ויטלי פרנק 16. דימיטרי זמודזיאק 17. מופת קבוצה לקידום הוראה (ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני - אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד - אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' - אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשנ"ז ( 18.09.97 ) בשם העותרים : עו"ד ארז טיקולסקר בשם משיבים 2-1: עו"ד דפנה כהן בשם משיב 3: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס בשם משיב 4: עו"ד דן אלון ועו"ד יעקב אנוך פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: עתירה זו נועדה למנוע מן המשיבים להפסיק את לימודיהם של שישה-עשר העותרים הראשונים בבית הספר המקיף ח' באשדוד, במסגרת "תכנית מופת". 2. "מופת - קבוצה לקידום הוראה" (העותרת 17) היא עמותה רשומה. יזמיה, שלפחות רובם עלו לישראל מארצות חבר המדינות, שמו להם למטרה לעודד את החינוך המדעי בקרב בני הנוער. "תכנית מופת", שהוכנה והמופעלת על-ידי העמותה, עוסקת בהעשרה מדעית לתלמידים. התכנית מוכרת למשרד החינוך, מקובלת עליו ואף מופעלת בעידודו בשני בתי-ספר, בירושלים ובתל-אביב. לקראת שנת הלימודים הנוכחית החליטה עיריית אשדוד לפתוח, במסגרת בית הספר המקיף ח' בתחומה, שתי כיתות ז' בהן תופעל התכנית. כן החליטה העיריה, כי לכיתות אלו יתקבלו גם תלמידים, שיימצאו מתאימים ללימודים במסגרת התכנית, אף אם מקומות מגוריהם מצויים מחוץ לתחומי רובע הרישום של בית הספר. תלמידים שביקשו להירשם לכיתות החדשות רואיינו ונבחנו, ואלה מתוכם שעמדו בבחינה, ונתקבלו ללימודים במסגרת זו, השתתפו במהלך חופשת הקיץ, במימון עצמי, בכיתה מכינה. דא עקא שבהליכי הפעלתה של תכנית מופת נפלו שני פגמים. הפגם האחד היה בהחלטת העיריה להפעיל את התכנית מבלי לבקש ממשרד החינוך לאשר את הפעלתה כתכנית על-אזורית (כנדרש בתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט1959-). כך אירע שמנהל מחוז הדרום במשרד החינוך כלל לא היה מעורב בהליכי גיבושה של ההחלטה, ובראשית הדרך ספק אף אם ידע עליה. הפגם השני נפל בפרסום התכנית ובהליכי המיון והקליטה של המועמדים לכיתות החדשות. מסתבר כי הטיפול בפרסום התכנית, וכן במיון המועמדים, הופקד על-ידי העיריה בידי עמותת מופת לבדה; ובדיעבד הוברר, כי הפרסומים המוקדמים אודות הפעלת התכנית באשדוד נעשו, אך ורק, באמצעי התקשורת המיועדים לדוברי רוסית. ואכן הרוב המכריע של התלמידים, אשר הציגו את מועמדותם לכיתות בהן תופעל התכנית, היו מקרב בני העולים מארצות חבר המדינות. 3. על רקע ההחלטה להפעיל את תכנית מופת בבית הספר באשדוד, ובהסתמכו על שני הפגמים בהם לקו הליכי הפעלתה של התכנית, הכריז המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים) על סכסוך עבודה. ההכרזה על הסכסוך פורסמה סמוך למועד פתיחתה של שנת הלימודים החדשה ולוותה בהודעה על כוונת ארגון המורים להשבית את הלימודים בכל בתי הספר העל-יסודיים בעיר. עיריית אשדוד (המשיבה 1) פנתה לבית הדין האזורי לעבודה וביקשה צו-מניעה שיאסור על המורים לשבות. בית הדין אמנם נענה לבקשה ונתן צו-מניעה, אך עם זאת קבע, כי עד למתן החלטה אחרת על העיריה להימנע מהפעלת התכנית. בעקבות משא-ומתן ביניהם הגיעו העיריה וארגון המורים לכלל הסדר מוסכם. מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך, שהוזמן לקחת חלק בדבר, נתן את ברכתו לכך וההסדר שנתגבש נעשה גם על דעתו. בהסדר המוסכם נקבע, כי פתיחת הכיתות החדשות תידחה עד לאחר חופשת החנוכה; כי שיבוץ "תלמידי חוץ" בכיתות אלו ייפתח בפני כלל התלמידים תושבי אשדוד; וכי נוהלי הקבלה לכיתות ייקבעו במשותף על-ידי מחוז הדרום של משרד החינוך והעיריה. ביום 3/9/97 הגישו העיריה וארגון המורים לבית הדין האזורי לעבודה הודעה על ההסדר המוסכם, ולבקשתם המשותפת נתן בית הדין להסדר זה תוקף של פסק-דין. מנהל המחוז במשרד החינוך אישר את הפעלתה של תכנית מופת, בכיתות האמורות, כתכנית על-אזורית, ובכך תוקן הפגם שנבע ממחדלה של העיריה לבקש ממשרד החינוך, מבעוד מועד, לאשר את הפעלת התכנית. 4. שישה-עשר התלמידים העותרים הם תושבי אשדוד, אשר מקומות מגוריהם אינם בתחומי רובע הרישום של בית הספר המקיף ח'. העותרים נמנו עם התלמידים אשר ביקשו ללמוד, ונמצאו מתאימים ללימודים, בכיתות החדשות; וביחד עם ארבעים-ושלושה תלמידים אחרים השתתפו, בחופשת הקיץ, בכיתה המכינה. ביום 1/9/97 החלו העותרים את לימודיהם בכיתות ז' במסגרת תכנית מופת. אך ביום 4/9/97, בעקבות החלטת בית הדין האזורי לעבודה ליתן תוקף של פסק-דין להסדר הפשרה בין העיריה לבין ארגון המורים, הודיעה מנהלת בית הספר לעותרים כי לא יורשו להמשיך עוד בלימודיהם בבית הספר. בהודעת המנהלת נאמר, כי החל מיום ראשון הקרוב, 7/9/97, על העותרים לפנות לבתי-ספר אחרים בהתאם לאזורי הרישום החלים עליהם. 5. על רקע זה הוגשה העתירה, ועם הגשתה הוצאו בה צו-על-תנאי וצו-ביניים. יצוין כי זולת עמותת מופת (העותרת 17) הצטרף לעתירה, לשם הבעת תמיכה בעמדת העותרים, גם ועד ההורים העירוני באשדוד (העותר 18). מכוח צו הביניים המשיכו העותרים ללמוד בכיתות ז' של בית הספר המקיף ח' ונתחדשה הפעלתה, בכיתות אלו, של תכנית מופת. בתשובת משרד החינוך לעתירה נאמר, כי בנסיבות שנוצרו הגיע המשרד לכלל מסקנה, כי יש לאפשר לעותרים להמשיך את לימודיהם בכיתותיהם בשנת הלימודים הנוכחית. וכך נאמר, לעניין זה, בתצהירו של ד"ר יצחק תומר, מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך: "עלי להדגיש כי למרות שסברתי, עם פתיחת שנת הלימודים, כאמור לעיל, כי יש מקום לעכב את התכנית עד לאחר החנוכה, הרי שבנסיבות שנוצרו, לפיהן העותרים לומדים במסגרת התכנית כבר כשבועיים, ולאור העובדה כי לעותרים הובטח כי ילמדו במסגרת התכנית וכי הם הסתמכו על הבטחה זו, נראה לי כי יש לאפשר להם להמשיך את לימודיהם באותה מסגרת, זאת בכפוף לכך שתוך זמן קצר ייפתחו הכיתות לתלמידים ילידי הארץ". 6. בעת הדיון לפנינו (ביום 18/9/97) ביקשנו לברר אם עמדת משרד החינוך עשויה להיות מקובלת גם על יתר המשיבים. באת-כוח העיריה ובית הספר (המשיבים 1 ו2-) הניחה את דעתנו, כי שולחיה יתמכו בהסדר, או בהכרעה, שלא יהיו כרוכים בפגיעה בתלמידים העותרים. עמדת באי-כוחו של ארגון המורים היתה שונה. הם ביקשו שבית המשפט ימצה עם התלמידים העותרים, עד תום, את תוצאות הפגמים בהם לקתה הפעלתה של התכנית. ההסדר אליו הגיעו העיריה וארגון המורים, במסגרת ההליך לפני בית הדין האזורי לעבודה, נועד לתקן פגמים אלה. אך התיקון, לטענת פרקליטי ארגון המורים, אינו יכול להועיל לעותרים. כיון שנתקבלו ללימודים במסגרת התכנית קודם לאישורה כתכנית על-אזורית, אישורה בדיעבד כתכנית על-אזורית אינו יכול לתקן את אי החוקיות בה לקתה הפעלת התכנית בעת קבלתם ללימודים של העותרים. ועל כל פנים, הפגם השני - פרסום דבר התכנית בכלי תקשורת ברוסית בלבד - אינו יכול לתקון אלא בהחזרת גלגלם של העותרים לאחור. פרסומים אודות התכנית ברוסית, והעדר פרסומים בעברית, היפלו לטובה את בני העולים החדשים מארצות חבר המדינות מכלל יתר התלמידים. בכך, טוען ארגון המורים, הופר האיסור על הפליה מטעמים עדתיים, עליו מורה סעיף 3ב לחוק לימוד חובה, תש"ט1949-, ומטרות האינטגרציה בחינוך הועמדו בסכנה. העותרים, נטען, אינם רשאים ליהנות מפירות ההפליה הבלתי-מוצדקת. לכן יש להחזירם לכיתות הרגילות ברובעי הרישום של מקומות מגוריהם; ומשיפורסם דבר התכנית לידיעת כל התלמידים בבתי הספר באשדוד, יוכלו גם הם, במצב של שוויון סיכויים לכלל התלמידים המעוניינים האחרים, לבקש ללמוד במסגרת התכנית. 7. מקובלות עלי טענות ארגון המורים, כי מעיקרא לקתה הפעלתה של התכנית הן באי-חוקיות והן בהפליה פסולה של תלמידים שהפרסומים ברוסית אודות הפעלת התכנית היו בעבורם כספר החתום. אך אין בידי לקבל את עמדתו של הארגון, שתיקון הפגמים הללו אינו יכול להיעשות שלא על גבם של התלמידים העותרים וחייב, כביכול, לכלול גם את הוצאת העותרים מכיתותיהם. גם על-פי שורת הדין, מהלך כזה אינו נדרש ואינו ראוי; ובנסיבות העניין תהיה בנקיטתו אף משום חריגה משורת הצדק. 8. רשות מינהלית אשר עמדה, או הועמדה, על פגם שנפל בהחלטה שיצאה מתחת ידה, רשאית לעתים (ולעתים היא אף חייבת) לבטל או לשנות את החלטתה, ככל הדרוש לתיקון הפגם בו לקתה. אך בגדר שיקוליה לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, חייבת הרשות להביא בחשבון את השפעת ההחלטה המבטלת, או המתקנת, על המציאות אשר נוצרה בעקבות החלטתה המקורית. משנרכשו זכויות מכוח ההסתמכות על ההחלטה הראשונה, או אף נוצרו ציפיות לגיטימיות למימושן של זכויות כאלו, שוב אין הרשות - בגדר החלטתה המתקנת - רשאית להתעלם מהן. ככלל, "לא הרי ביטול רשיון שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש" (השופט ויתקון בבג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד ו 696, בעמ' 700). הרציונל שביסוד עיקרון זה חל, לא רק על החלטות הנוגעות להענקת וביטול רשיונות, אלא גם על החלטות מינהליות אחרות. כדברי פרופ' זמיר: "...אין ההבדל מוגבל לרשיונות, אלא הוא משתרע בדרך כלל על מקרים של שינוי או ביטול החלטות. המכנה המשותף, המייחד מקרים אלה, הוא הפגיעה בזכות מוקנית ובצפיה לגיטימית" (י' זמיר, הסמכות המינהלית (נבו, כרך ב', תשנ"ו) 1002). מכאן שעל רשות מינהלית מוטל, לא פעם, להכיר בזכות שנרכשה בהסתמך על החלטה שגויה, הגם שאלמלא ההחלטה רשאית היתה הרשות שלא להעניקה או להכיר בה (ראו, מתוך רבים אחרים: בג"צ 707/81 שוורץ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו , פ"ד לו(2) 665, דברי השופטת בן-פורת בעמ' 668; בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מה(5) 1, דברי השופט ברק בעמ' 11-10; ובג"צ 4492/92 שנקרנקו נ' מנכ"ל משרד הבריאות , פ"ד מז(4) 861, דברי השופטת דורנר בעמ' 864). השופט ברנזון החיל על עניין כזה את הכלל שלפיו "אין מתקנים עוול בעוול" (בג"צ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נ' שר החקלאות , פ"ד טז 20, בעמ' 31). אכן, מי שזכה בטובת הנאה מכוח החלטה מוטעית של הרשות, שהוא עצמו גרם לקבלתה במעשה מרמה או הטעיה, אינו זכאי לשמר בידו את אשר השיג במעשהו הפסול (ראה, לדוגמה, בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה , פ"ד לו(1) 317, בעמ' 331; בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות , פ"ד מב(4) 487; וכן דברי פרופ' זמיר, בספרו הנ"ל, בעמ' 1005). ובנסיבות מיוחדות, כשהדבר מתחייב לקיומו של אינטרס ציבורי חשוב, יהיה מקום להחיל החלטה מתקנת גם כלפי מי שלא נמצא כל פגם בהתנהגותו (השוו בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מח(5) 501, 534-533). אך מקום שתיקון הפגם, לפחות בעיקרו, יכול להיעשות תוך איזון ראוי בין עניינו של הציבור ולבין עניינו של הפרט, יש לפעול תוך התחשבות גם בזכותו או בעניינו של הפרט. 9. המקרה שלפנינו מהווה דוגמה מובהקת למקרים בהם מתחייב איזון, בין עניינם המוצדק של הרשויות והציבור בתיקון הפגם בהחלטה המינהלית לבין עניינם (שאף הוא מוצדק) של התלמידים העותרים לממש את הזכות שהוענקה להם מכוח ההחלטה האמורה. לתלמידים העותרים - אין צריך לומר - לא היה כל חלק בגרימת הפגמים שנפלו בהליכי אישורה, פרסומה והחלתה של תכנית "מופת". הם נענו לפרסום בדבר פתיחת הכיתות, בהן תופעל התכנית, בפני תלמידים מתאימים מכל תחומיה של אשדוד. הם רואיינו ונבחנו, ומשעמדו בבחינה השתתפו, כפי שנדרשו לעשות, בלימודי הכיתה המכינה. בהיפתח שנת הלימודים הלכו לבית הספר ונעשו לתלמידים מן המניין. בכך קמה להם זכות מכוח הבטחה שלטונית ברורה ומיוסדת היטב, כי יותן להם להמשיך את לימודיהם במסגרת התכנית החדשה עד לסוף שנת הלימודים (בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה , פ"ד מו(1) 447). הפגמים שנפלו בהליכי הפעלתה של התכנית אכן טעונים תיקון. אחד מאלה - העדר אישור של משרד החינוך להפעלתה של התכנית כתכנית על-אזורית - בינתים תוקן. את הפגם הכרוך בהפלייתם לטובה של תלמידים בעלי נגישות לפרסומים ברוסית יש לתקן, באופן שלתכנית יינתן פרסום בעברית, אשר יופנה לכלל התלמידים באשדוד (ואין בכך, כמובן, כדי למנוע פרסום התכנית גם בשפות אחרות). כמו-כן יש לתקן את הליכי מיון המועמדים, באופן שההחלטות בדבר קבלת תלמידים למסגרת התכנית תתקבלנה בדרך של שיתוף-פעולה בין נציגי כל הגורמים הנוגעים בדבר: העיריה, משרד החינוך, בית הספר ועמותת מופת. אך תיקונים אלה, שהמשיבים אינם חלוקים ביניהם בדבר הצורך בהם והדרכים להגשמתם, אינם מחייבים ואינם מצדיקים פגיעה בהמשך לימודיהם של התלמידים העותרים בכיתות האמורות עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית. 10. אשר על כן, ייעשה בעתירה צו מוחלט. המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים) ישלם לעותרים 16-1 שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. יתר הצדדים יישאו איש איש בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ג' בחשון תשנ"ח (3.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. F05	[ "תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי\"ט1959", "חוק לימוד חובה, תש\"ט1949" ]	1,050
386,682	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 5273/97 - א' בפני: כבוד הרשם גיא שני העותרים: 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובר אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אירנה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נ ג ד המשיבים: 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד בקשה לעיון בתיק בית המשפט החלטה המבקשת היא בעל דין בעתירה שבכותרת. לא מצאתי כי העיון בתיק אסור על פי דין. לפיכך, ובהתאם לתקנה 3 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ד-2003, רשאית היא לעיין בתיק. ניתנה היום, י"ג ניסן תש"ע (28.3.2010). גיא שני ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97052730_D07.doc כש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס\"ד-2003" ]	1,054
255	ב בית המשפט העליון רע"פ 5601/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: שרקייה פארס נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בי ת המשפט המחוזי בת"א-יפו בע"פ 966/97 מיום 27.7.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס, א' הומינר בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין החלטה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס וא' הומינר) שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת עונשו. 1. המבקש הורשע בבית משפט השלום בנתניה בביצוע סדרת עבירות הכוללות גניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: חוק העונשין), נהיגה ללא רשיון (עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], להלן: פקודת התעבורה), וללא ביטוח (עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל1970-), נהיגה בפזיזות וברשלנות (עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין), שהיה בלתי חוקית (עבירה לפי סעיף 12א' לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-), החזקת כלי פריצה (עבירה לפי סעיף 413ז' לחוק העונשין), חבלה במזיד (עבירה לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין), וגרימת נזק (עבירה לפי סעיף 62(2) ו38-(2) לפקודת התעבורה). הוא נדון לחמש וחצי שנות מאסר, מהן שלוש לריצוי בפועל, שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירות על סעיף 413א' עד 413יג' לחוק העונשין למשך שלוש שנים משחרורו, וחצי שנה נוספת על תנאי למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, בתנאי שלא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל. המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעורו טען כי בית המשפט לא התחשב די הצורך בנסיבותיו האישיות, וכי נאשם אחר שעבר עבירות דומות נדון על ידי בית משפט השלום בחדרה לעונש קל בהרבה. 2. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וקבע כי בית משפט השלום הקדיש מחשבה רבה לגזירת דינו של המבקש, והביא בחשבון את נסיבותיו האישיות ועל כן מדד לו עונש קל יחסית לנסיבות החמורות של המקרה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש הפך את הגניבה למקצוע, וזאת על סמך הרשעותיו הקודמות. 3. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מנמק את בקשתו במצב הקשה בו נמצאת משפחתו, שהוא המפרנס היחיד שלה. 4. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, הן משום שהבקשה אינה מעלה עילה הראויה לדיון בערעור שני והן משום שלדעתה, העונש שהושת על המבקש אינו חורג לחומרה מן העונשים המקובלים בעבירות מסוג זה, ביחוד לאור הנסיבות החמורות של המקרה. 5. לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה הראויה להידון בערכאה זו במסגרת ערעור שני, היינו שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). בית משפט זה קבע לא פעם, כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שכל ענינה חומרת העונש שנגזר על המבקש, אלא בנסיבות מיוחדות (וראו: רע"פ 2056/97 עשקי נ' מדינת ישראל , לא פורסם). הבקשה נדחית. ניתנה היום, ב' בכסלו התשנ"ח (1.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056010. A02 /דז/	[ "חוק העונשין, התשל\"ז1977", "פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש\"ל1970", "חוק הכניסה לישראל, התשי\"ב1952" ]	1,055
259	ב בית המשפט העליון בה"נ 2548/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: טריפונוב אולגה נגד המשיבים : 1. טריפונוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג טריפונוב. ניתנה היום, ה' בתשרי התשנ"ח (6.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025480. B04 /דז/	[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]	1,069
2,457	בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2548 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש ת : טריפונוב אולגה נגד המשיבים : 1. טריפונוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ג בניסן תשנ"ז (30.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025480. Q01	[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]	1,070

21,314

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3394/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : גוזנר תמר נגד המשיב : גוזנר נתן סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. ניתן היום, י"ט באדר התשנ"ח (17.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033940. A05 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

540

137

ב בית המשפט העליון רע"א 6837/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : ראובן אסנין נגד המשיב ה : המגן חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק אזרחי 612/91 שניתנה ביום 4.11.97 על ידי כבוד השופט סהל ג'ראח בשם המבקש: עו"ד א' פינצ'וק בשם המשיבה: עו"ד ח' קליר החלטה 1. לאור פסק הדין שניתן ביום 10.12.97 ברע"א 2290/97 ראובן אסנין בע"מ נ' איתן חברה לביטוח בע" מ יבואו באי כוח בעלי הדין בדברים במגמה להגיע להסכם פשרה - או, למצער, להסדר דיוני - שייתר את הדיון בבקשה. על תוצאות המגעים יודיעו לבית המשפט תוך 7 ימים מיום המצאתה של החלטה זאת. 2. אם לא יגיעו להסכם כאמור תשיב המשיבה על הבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, י"ז בכסלו תשנ"ח (16.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

542

1,618

בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 3587/95 ע"א 121/85 ע"א 122/85 ע"א 129/85 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המערערים: 1. דן ליאור 2. רעיה ליאור נ ג ד המשיבים: 1. טובה פרי 2. בנימין פרי 3. הללה זיו 4. דיאמנקו בע"מ 5. יצחק כהן 6. טובה כהן 7. אברהם חמד ערעור וערעור שכנגד על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק 1058/78 מיום 7.1.85 כבוד השופט א' חלימה ומיום 27.4.95 כבוד השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: י"ח באדר א' תשנ"ז (25.2.97) בשם המערערים: עו"ד מוזס, מטרני בשם המשיבים 1 ו2-: עו"ד פנחס זלצר בשם המשיבה מס' 3: עו"ד משולם שפרן בשם המשיבים 4 5 ו6-: עו"ד ר' שרון בשם המשיב מס' 7: בעצמו ה ח ל ט ה 1. לאור הודעה בדבר מותו של המשיב מס' 5 ז"ל, אנו מתירים החלפת המשיב מס' 5 המנוח, בעזבונו על ידי אלמנתו המשיבה מס' 6. 2. ב"כ הצדדים מסכימים שהחיוב של המעוולים (המשיבים) כלפי הנפגעת ובעלה, יהיה במאוחד ובמיוחד, כפוף לערעורם של המערערים על חיובם (ע.א. 3587/95) החלוקה ביניהם תהיה כפי שנקבע בפסק הדין והוא הדין ברשלנות התורמת. בכך מסתיים נושא החבות לבד מחבותם של המערערים בע"א 3587/95. 3. ב"כ הצדדים מסכימים בהמלצת בית המשפט לפנות לפשור. הנושא לפשור הוא נושא הנזק בלבד (ולא החבות). אשר על כן, אנו מעבירים את נושא הנזק שעורו וחלוקתו, לפישור, לפי ס' 79ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד1984-. באם לא יסתיים הליך הפשור תוך 60 יום מהיום, יחזור התיק לבית משפט זה. השתתפותם של ה"ב ליאור המערערים בהליך הפשור, תלויה בתוצאות ערעורם. 4. אם יחזרו הצדדים לבית משפט זה, עליהם להגיש לבית המשפט בעוד מועד תחשיבי נזק מעודכנים ליום פסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופטת ד' פלפל) שהתשתית להם הוא פסק-דינו של כב' השופט א' חלימה. ניתנה היום, י"ח באדר א' תשנ"ז (25.2.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי אמ358795/

[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ\"ד1984" ]

553

142

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1334 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשת : אושקביץ אנה נגד המשיבים : 1. אושקביץ אנטון 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ג באדר א' תשנ"ז (2.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013340. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

559

11,776

בבית המשפט העליון בירושלים בה"נ 1334/97 בפני: כבוד הנשיא א. ברק המבקשת: אנה אושקביץ נגד המשיבים: 1. אנטון אושקביץ 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקשת: עו"ד לורה מקסיק ה ח ל ט ה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט כמפורט להלן. 2. ההמצאה למשיב תבוצע על ידי מר מורוזוב לאוניד, לפי הכתובת: רפובליקת בלורוסיה, העיר גרודנו, רחוב סטרואיטלי 15, דירה 35, מיקוד 230009. 3. על ההמצאה יחולו הוראות תקנה 4(ג) לתקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, והוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. המועד לתשובה - ארבעים וחמישה יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, י"ח אדר ב' התשנ"ז (27.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי / 97013340. A02 /דז/

[ "תקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984", "הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

560

13,243

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1334 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: אושקביץ אנה נגד המשיבים : 1. אושקביץ אנטון 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד לורה מקסיק בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג אושקביץ. ניתנה היום, ח' באייר התשנ"ז (15.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013340. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

561

7,385

בבית המשפט העליון רע"א 96 / 8017 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נגד המשיב ה : בנק לאומי לישראל בע"מ בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקשת: עו"ד יעל בן פורת-ניב החלטה מתברר כי הערבון הופקד במועד ולא היה יסוד למשלוח ההחלטה על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. לפיכך, יש להעביר הבקשה לרשות ערעור לעיונו של שופט. ניתנה היום, כ"ה בסיון תשנ"ז (30.6.97) אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96080170. Q02

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

578

151

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1378 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: רפופורט אידה נגד המשיבים : 1. רפופורט איוון 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ג בניסן התשנ"ז (30.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013780. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

595

8,470

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 1378 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : רפופורט אידה נגד המשיבים : 1. רפופורט איוון 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג רפופורט. ניתנה היום, י"ט בסיון התשנ"ז (24.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013780. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

596

15,096

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1378 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשת : רפופורט אידה נגד המשיבים : 1. רפופורט איוון 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ד באדר א' תשנ"ז (3.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013780. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

597

154

בית המשפט העליון רע"א 97 / 1533 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. שלף צבי 2. שלף ז'אן הילדה 3. אמיד שמואל 4. אמיד שרה נגד המשיבים : 1. קרן קיימת לישראל 2. מועצת מקרקעי ישראל 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. נוף ליליאן , משיב פורמלי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.2.97 בת.ה. 8551/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' קמא בשם המבקשים: עו"ד עמיר ליבונטין החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015330. A01 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

608

29,695

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 1533/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המבקשים : 1. שלף צבי 2. שלף ז'אן הילדה 3. אמיד שמואל 4. אמיד שרה נגד המשיבים : 1. קרן הקיימת לישראל 2. מועצת מקרקעי ישראל 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. נוף ליליאן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.2.97 בתיק ת.ה. 8551/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' קמא תאריך הישיבה: א' בכסלו התשנ"ח (30.11.97) בשם המבקשים: עו"ד הרטבי, עו"ד לבונטין, עו"ד הורוביץ בשם המשיבים: עו"ד שפירא פסק-דין רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. נחה דעתנו כי כתב התביעה כולל טענה של אפליית המבקשים לעומת אחרים, הכוללת בחובה גם טענה לגבי הליך קבלת ההחלטות הרלבנטיות. אכן יכול והפרוטוקולים נשוא הבקשה כוללים גם מסמכים החסויים בפני עיון אך בכגון דא רשאי השופט המלומד לעיין בפרוטוקולים על מנת להחליט - על יסוד סמכותו בתקנה 117 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- אם ובאיזו מידה האמור בפרוטוקולים חסין מפני גילוי או עיון. אנו מקבלים את הערעור ומחליטים לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ומחזירים את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיעיין בפרוטוקולים ויחליט מה הם אם בכלל הפרוטוקולים שהמשיבים חייבים לגלותם או להתיר את העיון בהם, בשלמותם או בחלקם. ניתן היום, א' בכסלו התשנ"ח (30.11.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015330. B04

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

610

156

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 829 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל- גבאי המבקשת : חרמוב אינה נגד המשיבים : 1. חרמוב ויקטור 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה ה ח ל ט ה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ט בשבט תשנ"ז (6.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008290. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

613

3,140

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 829 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : חרמוב אינה נגד המשיבים : 1. חרמוב ויקטור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, א' ניסן התשנ"ז (8.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008290. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

614

7,927

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 829 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : חרמוב אינה נגד המשיבים : 1. חרמוב ויקטור 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חרמוב. ניתנה היום, י"ד בסיון התשנ"ז (19.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008290. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

615

21,114

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1994/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. אבן חיים יצחק 2. אבן חיים עליזה נגד המשיב : מרכז רפואי סורוקה - קופת חולים הכללית סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, י' באדר התשנ"ח (8.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97019940. A03 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

618

158

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5846/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקשת" מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. עבדל רחים בן עלי מסרוואה 2. מאגדי בן פואד מסראווה 3. ריאל בן עבדל לטיף ג'אבר בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- תאריך הישיבה: יג' בתשרי תשנ"ח (14.10.97) בשם המבקשת: עו"ד אמי פלמור-הרץ בשם המשיב 1: עו"ד בנימין אהרון בשם משיבים 3+2: עו"ד חיים שוורצברג ה ח ל ט ה לפניי בקשת המדינה להאריך את מעצרם של שלושת המשיבים בשלושה חודשים נוספים או עד למתן פסק דין במשפטם, לפי המוקדם, על פי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. נגד המשיבים הוגש ביום 16.10.96 כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ביצוע שוד בנסיבות מחמירות וניסיון להצתה. על פי הנטען, ביצעו המשיבים את העבירות בשותפות עם אחד אימן חאג' יחיא. נגד חאג' יחיא הגישה המאשימה כתב אישום נפרד, על מנת שתוכל להביאו כעד תביעה נגד המשיבים לאחר סיום משפטו. עם הגשת כתבי האישום ביקשה התביעה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום בירור משפטם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, וערר שהוגש לבית משפט זה מטעם המשיב 2, כנגד החלטה זו, נדחה על ידי עמיתי הנכבד, השופט חשין. משפטם של המשיבים בפני בית המשפט המחוזי טרם הסתיים ומכאן בקשת המדינה להאריך את מעצרם כאמור. מן הבקשה שלפני עולה כי הבאת רוב הראיות במשפטם של המשיבים הסתיימה עוד ביום 14.5.97. בשלב זה לא יכול עוד בית המשפט המחוזי להתקדם בשמיעת המשפט מפני שלעת ההיא משפטו של חאג' יחיא טרם הסתיים והיה צורך להמתין לסיום משפטו בטרם יובא להעיד מטעם התביעה. דא עקא שמשפטו של חאג' יחיא התעכב הרבה מעבר לסביר. רק ביום 20.9.97 ניתנה הכרעת דין במשפטו הנפרד והמשך הדיון בו נקבע ליום 26.10.97 לקבלת תסקיר של שירות המבחן. יצויין שבניגוד למשיבים, חאג' יחיא לא נעצר עד תום ההליכים אלא שוחרר בערובה ובתנאים מגבילים, ועיון בבקשה ובטענות הצדדים מעורר לפחות התרשמות כי לנוכח שחרורו בערובה לא ניתנה למשפטו העדיפות המקובלת ביחס לנאשמים הנתונים במעצר. אכן, חאג' יחיא עצמו לא נעצר אך בהיות עדותו חיונית לסיום משפטם של המשיבים הנתונים במעצר, מן הדין ומן הראוי היה לנהוג גם במשפטו של חאג' יחיא כבמשפט דחוף שראוי לסיימו בהקדם. אך דבר זה לא נעשה. ער אני לחומרת העבירות שבעטיין הובאו המשיבים לדין. אך חזקה היא מצוות המחוקק שבהיעדר נימוקים כבדי משקל המצדיקים את הארכת מעצרו של נאשם מעבר לתקופה הקצובה בחוק, יש לשחררו ממעצרו. כשלעצמי אני מפקפק אם היענות לבקשת התביעה היום היתה מסיימת את הפרשה. זולת חאג' יחיא יש לתביעה (כעולה מפרוטוקול הדיון שהעתקו הוגש לי) בין שניים לשלושה עדים נוספים. יש להניח שגם שמיעת פרשת ההגנה וסיכומי טענות הצדדים ומתן פסק דין יצריכו זמן לא מבוטל. בנסיבות אלה אני מחליט לדחות את הבקשה. עם זאת אני מחליט להתנות את שחרורו מן המעצר של כל אחד מן המשיבים (ביום 16.10.97) בתנאים הבאים: הפקדת עירבון במזומנים בסך 10,000 ש"ח; וערבות עצמית וצד ג', להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, בסך 30,000 ש"ח. נגד כל אחד מן המשיבים ניתן בזה צו עיכוב יציאה מהארץ, ואם יש בידי מי מהם דרכון עליו להפקידו בבית המשפט לפני מימוש ההחלטה לשחררו. מעת שחרורו ממעצר יימצא כל אחד מן המשיבים בבית מגוריו בטייבה, ולא ייצא מפתח הבית אלא לשם התיצבות במשפטו, או לאחר תיאום מוקדם בין סניגורו לבין פרקליטות המחוז. הפרת תנאי מן התנאים הללו תעמיד לתביעה עילה מוצדקת לבקש את חילוט הערבויות והחזרת המפר למעצר. ניתנה היום יג' בתשרי תשנ"ח (14.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058460. F02

[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982", "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]

622

17,408

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 5846/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. עבדל רחים בן עלי מסרוואה 2. מאגדי בן פואד מסראווה 3. ריאל בן עבדל לטיף גאבר בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- החלטה לקבוע לדיון ליום 13.10.97 שעה 10:00. יש להזמין את המשיבים. ניתנה היום, ה' בתשרי תשנ"ח (6.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058460. F01

[ "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]

623

40,784

ב בית המשפט העליון בה"נ 3760/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : גלבוב נדז'דה נגד המשיבים : 1. גלבוב ולרי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"ב בטבת התשנ"ט (31.12.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97037600. A06 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

628

48,865

ב בית המשפט העליון בה"נ 3760/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : גלבוב נדז'דה נגד המשיבים : 1. גלבוב ולרי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מרגריטה לוקשין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג גלבוב. ניתנה היום, כ"ג באדר התשנ"ט (11.3.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97037600. A07 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

629

16,955

ב בית המשפט העליון דנג"צ 5870/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי ה מבקש : גרון דוד נגד המשיבים : 1. עירית חולון 2. ראש העיר ,מוטי ששון 3. מהנדס העיר, מיכאל גופר 4. מנהלת רישוי עסקים 5. מנהל אגף פיקוח עירוני בקשה לפטור מתשלום ערבון בשם המבקש: בעצמו החלטה לנוכח סיכוייה הנמוכים של העתירה לדיון נוסף להתקבל (ראה: סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-), איני רואה אפשרות לפטור את המבקש מן החובה להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים. הערבון יופקד תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"ז בחשון תשנ"ח (17.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058700. O03

[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ\"ד1984" ]

636

163

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 96 / 3383 בפני: כבוד השופט ת' אור המבקש : שטנגר חיים, עו"ד נגד המשיבים : 1. בית המזגן (1986) בע"מ 2. בית המזגן רמת גן (גבעתיים) 1992 בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בתל-אביב יפו בתיק ה.פ. 1688/95 מיום 16.4.96 שניתנה על ידי כבוד השופט קלינג בשם המבקש: עו"ד אלמוג בשם המשיבים: עו"ד סלונים החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן - במישרין - למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה, אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. ניתנה היום כה' באדר א' התשנ"ז (4.3.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96033830. E03

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

644

165

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 1888/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: לופנפלד משה ע"י ב"כ עו"ד י. אלמוג נגד המשיב : גמרמן גיורא ע"י ב"כ עו"ד ד. נוימן בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.2.97 בה"פ 2278/95 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר. שטרנברג-אליעז החלטה סכסוך בין שותפים אדריכלים הובא להכרעת בורר ועבר שני גלגולים בבית המשפט המחוזי. בפעם הראשונה הוחזר הענין לבורר על מנת לשמוע טענות הצדדים לעניין שווי דירה ששימשה למשרד השותפות ובפעם השניה בבקשת המבקש לבטול פסק הבורר שניתן לאחר החזרת העניין אליו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול הפסק. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו. פרט לכך שהפסק אינו לרוחו של המבקש, לא מצאתי ממש בטענותיו. אלה נבחנו ונותחו היטב על ידי בית משפט קמא וקביעותיו ומסקנותיו מקובלות עלי. לא מצאתי בסיס לטענה בדבר משוא פנים, פגיעה בצדק הטבעי וכיוצא באלה טענות שהועלו כנגד הבורר ונדחו על ידי בית משפט קמא. העובדה שהבורר לא שם את שווי המשרד לפי הערכת שמאי שהגיש המבקש אינה מצביעה על משוא פנים ואינה פוגמת בפסק. גם דין טענת המבקש לקביעת תוספת הפרשי הצמדה וריבית, להידחות. המבקש לא העלה בקשה זו בפני הבורר עצמו וגם לא בפני בית המשפט ב"גלגול" הראשון. הערכת השווי נעשתה בדולרים ומכאן שקיים מנגנון הצמדה לדולר. המבקש יכול היה לפנות לבורר ולבקש תיקון הפסק בנושא הריבית ולא עשה כן (ס' 22(א)(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-). משכך, אין מקום לפסיקת ריבית על ידי בית המשפט (ס' 22(ד) לחוק הבוררות). המבקש המשיך להחזיק במשרד כל אותן שנים. ולבסוף, גם אם טעה הבורר אין מקום לתקנו כאילו היה בית משפט זה ערכאת ערעור מה עוד שלא ניתן לומר כי מתוך טעות נמנע הוא מלפסוק ריבית. הוא לא נתבקש לעשות כן ומאחר והיה פטור מחובת הנמקה נותרה הנמקתו עלומה. אין בכך כדי להניעני לשנות מפסקו. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אינני מוצאת לפסוק הוצאות. ניתנה היום, כ"ח באלול תשנ"ז (30.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018880. J03

[ "חוק הבוררות, תשכ\"ח1968" ]

655

11,237

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 1888 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: לופנפלד משה נגד המשיב : גמרמן גיורא בקשת רשותע רעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.2.97 בה"פ 2278/95 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר. שטרנברג-אליעז ב"כ המבקש: עו"ד י. אלמוג החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום ו' בסיוון תשנ"ז (13.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז188897/ 97018880. J02

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

656

38,593

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 7268/97 בש"פ 7477/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ה עורר בבש"פ 7268/97: מאיר דהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל העורר בבש"פ 7477/97: יוסף אטיאס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.12.97 בת"פ 321/97 ובב"ש 2265/97 שניתנה על ידי כבוד השופט המר תאריך הישיבה: א' בטבת התשנ"ח (30.12.97) בשם העורר בבש"פ 7268/97: עו"ד מוחמד בורגל בשם העורר בבש"פ 7477/97: עו"ד יוספי הרצל ויוסי ציטיאט בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא החלטה 1. לפנינו שני עררים. הדיון בעניינם של העוררים היה מאוחד בערכאה ראשונה ובערכאה זו, לפיכך, תינתן החלטה אחת בשניהם ובמידה ויידרש הדבר תהיה התייחסות נפרדת לכל אחד. 2. שני העוררים נעצרו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עד תום ההליכים נגדם. השניים הואשמו בשני אישומים של קשירת קשר לביצוע שני מעשי שוד מזוין וביצוע שני מעשי השוד, כשבשניהם משתתפים שני העוררים יחד עם שותפים שונים בכל אחד מהמקרים. שניים מן האחרים נמצאים במעצר עד תום ההליכים. 3. לצורך הדיון, לא טענו הסניגורים המלומדים שאין ראיות לכאורה נגד הנאשמים והתמקדו בנושא חלופת המעצר. 4. מעשי השוד שבוצעו האחד ב1.9.97- והשני ב - 11.97, היו מעשי שוד חמורים ביותר ומלווים באלימות. במקרה אחד הצטיידו העוררים באמצעים להחלשת התנגדות, אם תהיה כזו (שוקר חשמלי ואלת עץ); במקרה השני הצטיידו הם בבגדים של חרדים על מנת שלא לבלוט על רקע התושבים בבני ברק שם בוצע השוד. לטענת התביעה, המוכחשת, הצטיידו הם בסרט דבק כדי לקשור את קורבן השוד אם יתנגד. בשני המקרים פגעו העוררים בבעלי המקום בו ביצעו את השוד ונסו עם שללם. אין ספק שאם יורשעו העוררים בעבירות המיוחסות להם, יענשו הם בכל חומרת הדין על המעשים הנלוזים והנפשעים שביצעו ויש להניח שמצפה להם - אם יורשעו - עונש מאסר לתקופה משמעותית. 5. באת כוח המשיבה הדגישה את אכזריות מעשי השוד שהיו מלווים במעשי תוקפנות ואת העובדה שכנגד השניים תלויים ועומדים תיקים נוספים של התפרצות לרכב וגניבה וכי לגבי דהן קיים חשש להדחת עדים ואשר שני עדים עיקריים הם אשתו ואחיו שהיה אף הוא נאשם ושוחרר וקיים חשש של השפעה עליהם מצידו. עם זאת יש לבדוק את נסיבותיו האישיות של כל אחד מהם, ולבחון אם יש דרך אחרת להבטיח את שלום הציבור מפניהם על ידי חלופת מעצר. מכאן אעבור לדון בכל אחד מהם בנפרד: 6. יוסף אטיאס נולד ב1971- וגדל בלוד במשפחה נורמטיבית. לדברי בא כוחו, ניסו הוריו להרחיקו מהשפעת חברה רעה מאז היותו בן 12 ולמנוע ממנו להיקלע לחברה כזו בסביבת מגוריו ואכן עלה הדבר בידיהם. אטיאס שירת בצבא, שירות מלא ללא בעיות, קיבל תעודת שחרור טובה ולאחר מכן עבד כאיש אבטחה בחברת החשמל. משפחתו היא משפחה נורמטיבית ולטענת סניגורו היו המקרים בהם מדובר, מעידה זמנית אם כי לא חד פעמית בתקופת חיים בעייתית ואין כל סכנה נשקפת ממנו לחברה אם ישוחרר בתנאים, באופן שיובטח שלומו של הציבור מפניו עד שיתקיים משפטו. 7. מאיר דהן נולד ב1974-. לפי הטענה הוא גדל במשפחה נורמטיבית וחי חיים נורמטיביים רגילים. לטענתו, הוא נקלע למצב משפחתי קשה לאחר שאשתו הפילה והוא עצמו נפגע ברגלו. לטענת בא כוחו יש לייחס משקל לגילו הצעיר של מרשו, להיותו חסר עבר פלילי, לסיכון שישיבתו בבית המעצר בתנאים קשים יחד עם עבריינים אחרים תגרום לו לנזקים נפשיים קשים ותדרדר אותו לעולם הפשע ולחלקו הפסיבי בביצוע המעשה. הוא מצביע על כך כי העורר שירת שירות צבאי מלא כמפקד כיתה ביחידת חי'ר מובחרת נחל מוצנח וסיים את שירותו על הצד הטוב ביותר עם תעודת שחרור ובה חוות דעת טובה של מפקדיו. לטענתו נקלע העורר למצוקה נפשית בתקופה בה בוצעו מעשי השוד בהם לא היה הוא דומיננטי. העורר נשוי ואשתו בהריון. אין חשש להשפעה על עדים, טענה העולה לראשונה בבית משפט זה ואין לה בסיס. אימו באה לבקרו בבית המעצר והוא מתקשר הביתה מספר פעמים בשבוע. אין כל סכנה נשקפת לצבור ממנו וראוי לקבוע חלופת מעצר בכל תנאי שבית המשפט ימצא לנכון. בא כוחו של דהן ביקש להורות על הגשת תסקיר מעצר לפי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: החוק). לאחר ששקלתי את הטענות לכאן ולכאן אני מחליטה כדלקמן: א. לגבי שני העוררים נראה לי כי יש מקום להפעלת הסמכות שבסעיף 21א(א) לחוק ולהורות על תסקיר מעצר. מתסקיר כזה ניתן יהיה ללמוד על נסיבותיו האישיות של כל אחד מהעוררים על משמעות המעצר לגביהם, על החלופה למעצר ולשחרור אם בכלל, או על המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם (סעיף 21א(ב)). התסקיר יוגש תוך 45 יום ולאחר הגשתו יקבע מועד לסיום הדיון בעררים שלפני. ב. לגבי דהן מורה אני כי אשתו ואחיו ימסרו עדות מוקדמת תוך המועד הנ"ל באופן שאם יהיה מקום לשקול בעתיד חלופת מעצר, לא תעמוד הסכנה להשפעה על עדים על הפרק. ניתנה היום, ח' בטבת התשנ"ח (6.1.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ/ 97072680. J04

[ "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ\"ו1996" ]

673

16,055

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5319/97 בג"ץ 5706/97 בג"ץ 5707/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים בבג"ץ 5319/97: 1. רומן קוגן 2. ויקטור רבייב העותרים בבג"ץ 5706/97: 1. טור' אלכסיי זמוטובסקי 2. טור' יעקב שמאילוב 3. אלכסיי קייסק העותרים בבג"ץ 5707/97: 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב 4. אלכסיי קייסק נ ג ד המשיב בבג"ץ 5319/97: הפרקליט הצבאי הראשי המשיבים בבג"ץ 5706/97: 1. מדינת ישראל 2. הפרקליט הצבאי הראשי 3. פרקליט פיקוד מטכ"ל 4. קצין משטרה צבאית ראשי 5. בית הדין הצבאי - מחוז שיפוט מטכ"ל המשיבים בבג"ץ 5707/97: 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת פיקוד צפון, סא"ל ענת זיסו 6. סנ"צ שמואל זולטק, משטרת ישראל 7. בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט מטכ"ל התנגדות לצו על תנאי בג"ץ 5319/97: בשם עותר מס' 1: עו"ד אריה ליכט בשם עותר מס' 2: עו"ד אביגדור פלדמן בג"ץ 5706/97: בשם עותרים 1,2: עו"ד אבי ננטל בשם עותר מס' 3: עו"ד יואב צח-וכס, עו"ד בני שקד בג"ץ 5707/97: בשם עותרים 1,2: עו"ד אבי עמירם בשם עותר מס' 3: עו"ד עמית מור בשם עותר מס' 4: עו"ד יואב צח-וכס, עו"ד בני שקד בשם המשיבים: עו"ד עוזי פוגלמן פסק דין השופט ת' אור : הבעיה 1. במתקן כליאה צבאי אירעה התמרדות של חלק מן הכלואים. הכלואים השתלטו על חלק מן המתקן והתבצרו בו. הם תפסו כמה מאנשי הסגל והחזיקו בהם. ההתמרדות היתה כרוכה בביצוע מעשים שונים, העולים לכאורה כדי עבירות על חוק העונשין, התשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ), ועל חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955- ( להלן: חוק השיפוט הצבאי ). בעקבות ההשתלטות נוהל משא ומתן בין הכלואים לבין שלטונות הצבא, ובסיומו נכרת הסכם בין הכלואים המורדים לבין הרשויות. בהסכם נקבע כי ההתמרדות תסתיים, כי הכלואים יחזרו לשיגרה, וכי הכלואים המורדים לא יועמדו לדין על העבירות לכאורה שהיו כרוכות בהתמרדות. חרף הסכם זה, נעצרו הכלואים המורדים סמוך לאחר סיום ההתמרדות, והוגשו נגדם כתבי אישום המייחסים להם אחריות לביצוע עבירות שונות במהלך ההתמרדות. האם החלטה זו של רשויות התביעה היתה כדין? זו השאלה בה אנו נדרשים להכריע בעתירות שבפנינו. העובדות וההליכים 2. תחילתם של האירועים שהובילו לעתירות שבפנינו בבוקר יום שבת ה9.8.97-, בפלוגה ג' של בסיס כליאה 396 ( להלן: כלא 6 ). באותו זמן, היו בפלוגה כמאה כלואים. בסביבות השעה 10:30 בבוקר, השתלטה קבוצה של כעשרים כלואים מפלוגה ג' בכלא על המיתחם הפיזי בו שוכנת הפלוגה, ועל תשעה מדריכי כלואים בפלוגה. על פי הנטען, ההשתלטות היתה אלימה, והיתה כרוכה בהכאת חלק ממדריכי הכלואים, כבילת ידיהם ורגליהם, חסימת פיותיהם, והשמתם בתאים שבבית הכלא. 3. ברקע ההתמרדות עמדו טענות שונות של הכלואים המורדים בדבר היחס שהם מקבלים בבית הכלא. בין השאר, נטען כי הכלואים ספגו מן הסגל יחס משפיל, לרבות התעללויות פיזיות ומכות. כן נטען, כי מדריכי הכלואים נהגו להגיש נגד כלואים תלונות שווא בענייני משמעת, ובשל כך נשפטו כלואים רבים לתקופות מחבוש נוספות, אשר הצטברו לתקופת המאסר שהושתה עליהם. טענה נוספת נגעה לתרגילי הסדר המהווים חלק משיגרת יומם של הכלואים. על פי הטענה, תרגילי הסדר נמשכו זמן רב בהרבה מן המותר על פי ההוראות, ואף התמשכו שעות ארוכות לאחר גמר שעות העבודה, ולאחר שהכלואים התקלחו. נטען, כי המדריכים בכלא היו מונעים מן הכלואים ללכת לשרותים, תוך גרימת אי נוחות קשה לכלואים. הפרה של הוראה זו על ידי כלוא היתה מביאה לשלילת זכויות שונות. בהקשר זה הועלו טענות ספציפיות המתייחסות לכלואים המצויים באגף הבודדים שבפלוגה ג'. כלואים אלה שוהים בתאם 23 שעות ביממה. אין בתאיהם שירותים, והם עושים את צרכיהם בדלי. נטען, כי ההסדרים הנוגעים לעשיית צרכיהם של כלואים אלה לוקים בחסר, וכי נגרמות להם השפלה ואי נוחות קשה בשל כך. על פי הנטען, שבועיים לפני ההתמרדות פנו הכלואים מורדים בכתב למפקד הבסיס וביקשו את טיפולו בתלונותיהם. העותרים טוענים, כי לפניה זו לא היה כל מענה. 4. לאחר שנודע על המתרחש בכלא, החלו להגיע לאזור הכלא כוחות צבא ומשטרה שונים, ובהם כוחות ימ"ם, צוות משא ומתן של המשטרה, וקציני צבא בכירים. בין קצינים אלה היה אלוף גבי אשכנזי, עוזר לראש אג"מ במטכ"ל, אשר הגיע למקום בשעות הערב של יום שבת, ופיקד על הכוחות בשטח. בין נציגים של הכלואים המתמרדים לבין צוות המשא ומתן נוהל משא ומתן, אשר נמשך עד לבוקר יום ראשון. במהלך המשא ומתן שוחררו בהדרגה ששה ממדריכי הכלואים שנתפסו על ידי הכלואים המורדים, ונותרו בידיהם שלושה מדריכי כלואים. במהלך המשא ומתן העלו המורדים עלי כתב רשימת דרישות ( להלן: מסמך הדרישות ), המובאת להלן בלשון הכלואים המורדים: "1. דבר ראשון שלאף אחד מהמשטטפים לא יעשו כלום , לא חקירות, לא מכות, לא אגף לא ימים בפועל. 2. אין העברת חיילים ששפוטים הרבה זמן לכלא אזרחי (אנחנו כשבצענו את העבירות היינו חיילים) זה כולל את כל החיילים בעתיד. 3. אין להוסיף ימים על 385 , אך ורק על 630 ועם שיבה מאוד מוצדקת. 4. להחליף את הסגריות 'אסקוט' . 5. אין יותר להרביץ ב אגף מכות לחיילים. 6. חיילים ששפוטים הרבה זמן להעביר אותם או לשיקום או לקצינים ונגדים. 7. מבקשים לעיין טוב בטיקים של החודשיים-שלוש האחרונים לגבי השליש שלהם, כי לא יתכן שבגללו שחייל צבר לו במשך תקופה של חצי שנה או שנה עשר תלונות או אפילו פחות ולא ינתן לו השליש שלו. 8. אי אפשר לעשות ת"ס אחרי המקלחת ואחרי האוכל. 9. רופא תורן ולא חובש שיהיה בשבת. 10. הת"ס - לא נגמר עד שמישהו לא יתעלף - למה? 11. לדאוג שכל האסירים יתקשרו כל יום. 12. לא נותנים לשתות כשחיילים זקוקים לזה, גם כן אותו סיפור עם שירותים. 13. חייל שלא קשיר למעצר שלא יהיה בכלא " (ההדגשות במקור - ת"א). כפי שעולה גם מן המסמך האמור, במהלך המשא ומתן דרשו הכלואים המורדים כי האירוע לא ייחקר ולא יפגעו בהם. הכלואים המורדים איימו, כי אם לא תתקבל דרישה זו, יפגעו בעצמם. זאת ועוד, לאורך המשא ומתן הושמעו על ידי כלואים מורדים איומים כי יפגעו במדריכי הכלואים בהם החזיקו, בכלואים המצויים בפלוגה ואשר לא נטלו חלק בהתמרדות, ובעצמם, וזאת אם לא תקויים דרישתם כי ייחתם עימם הסכם, או אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על הפלוגה. כך, במהלך המשא ומתן, בשעות הלילה של יום שבת ה9.8.97-, נמסר לנציגי הרשויות מסמך מטעם הכלואים המורדים, אשר זה תוכנו (מש5/ לתשובת המדינה): "אנחנו רוצים לקבל את החוזה עד מחר בצהרים. חטום על ידי בן אדם שיכול להיות אחראי לכך. אם אנחנו מקבלים את הדף הזה ישר פותחים את כל הדלתות מנקים את הפלוגה עושים מסדרים וספירות הכל כמו שצריך. אם לפני כן מישהו ינסה לפרוץ לפלוגה יהיה פה התאבדות קבוצתית . בהצדעה ובדום מתוח! " (ההדגשות במקור - ת"א). בהקשר זה יצויין עוד, כי מן החומר שבפנינו עולה, כי אצל מפקדי הכלא ונציגי הצבא נוצרה תמונה לפיה הכלואים המורדים מצויידים בכלי נשק קרים, הכוללים סכינים יפניות, אלות, גרזינים, סכיני מטבח, מטפי כיבוי אש, גז מדמיע, מברגים, אזיקים ובקבוקי תבערה. 5. על רקע מיכלול נתונים אלה, העריכו מנהלי המשא ומתן עם הכלואים המורדים, כי קיימת סכנה מוחשית לחיי מדריכי הכלואים, לחיי הכלואים האחרים ולחיי המורדים עצמם, אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על המורדים ועל מיתחם הפלוגה. הם העריכו עוד, כי הכלואים המורדים יהיו מוכנים לבצע צעדים קיצוניים, גם על רקע העובדה שלחלק מן הכלואים המורדים היו הרשעות קודמות בעבירות אלימות. לכך התווסף החשש, שככל שינקפו השעות תהליך קבלת ההחלטות של המורדים ושיקול דעתם ייפגעו נוכח העייפות המצטברת, ובכך יגדל הסיכון לפעולות אלימות מצידם. גורמי הצבא והמשטרה בשטח הגיעו, אפוא, למסקנה כי חתימת הסכם עם הכלואים המורדים היא הדרך היחידה לסיים את האירוע ללא נפגעים. 6. לפיכך, נחתם ביום א', ה10.8.97-, כ24- שעות לאחר תחילת ההתמרדות, ההסכם שהביא להפסקת ההתמרדות. על הסכם זה חתמו שני נציגים של הכלואים המורדים - ויקטור רבייב וגדעון מרטין. מצד המדינה חתמו על ההסכם סגן קצין משטרה צבאית ראשי, אלוף משנה יורם צחור; סגן ניצב שמואל זולטק, ראש יחידת משא ומתן במשטרת ישראל; ופרקליטת פיקוד צפון, ענת זיסו. כן הוספה להסכם חותמתו של מפקד הכלא. וכך מורה ההסכם: "מדריכי הכלואים ישוחררו מיידית, בלא פגיעה פיזית בהם. הנשק לרבות הגרזנים, הסכינים ומיכלי הגז ימסרו מיידית לשלטונות הכלא/לגורמי הביטחון. הכלואים יחזרו מייד לתאים. תערך בדיקת הבקשות שהועלו על ידי הכלואים לגבי תנאי הכליאה. לכלואים לא יאונה כל רע והם לא יישפטו בגין האירוע . לא יועברו כלואים לכלא אזרחי שלא מרצונם כעונש על המקרה. תוקף מסמך זה מותנה בשחרור מדריכי הכליאה וחזרה כללית לשיגרה" (ההדגשה הוספה - ת"א). 7. לאחר חתימת ההסכם, הסתיימה המרידה, הכלואים חזרו לתאיהם, מסרו למפקדי הכלא את אמצעי הלחימה, וכל מדריכי הכלואים שוחררו. חקירת המשטרה הצבאית החוקרת ( להלן: מצ"ח ) החלה יום לאחר הארוע, ובאותו יום נעצרו הכלואים אשר נטלו חלק בהתמרדות, ביניהם העותרים. העותרים היו עצורים עד ליום 8.9.97, אז הוגש נגדם, ביחד עם נאשמים נוספים, כתב אישום לבית הדין הצבאי המחוזי, מחוז השיפוט מטכ"ל. כתב האישום מייחס לנאשמים - שמונה עשר במספר - עבירות שונות בקשר לארוע ההתמרדות. בין עבירות אלה מיוחסות לכל הנאשמים עבירות של מרידה, לפי סעיף 46 לחוק השיפוט הצבאי, יחד עם סעיף 29(ב) של חוק העונשין, ושל סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. כן מייחס כתב האישום למרבית הנאשמים ביצוע עבירות של אלימות כלפי ממלא תפקיד (סעיף 60 לחוק השיפוט הצבאי) אשר התבטאו בפעולות שונות שנעשו במהלך ההשתלטות על הפלוגה ולאחריה; עבירות של איומים כלפי ממלא תפקיד (סעיף 63 לחוק השיפוט הצבאי); וכן עבירות סחיטה שונות במהלך האירוע. יצויין, כי עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה הצבאית כי בית הדין הצבאי יורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים. 8. בעקבות הגשת כתב האישום, הוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק שלוש העתירות שבפנינו (בג"צ 5319/97, בג"צ 5706/97 ובג"צ 5307/97), בהן תוקפים העותרים, שמונה בסך הכל, את ההחלטה להעמידם לדין חרף ההתחייבות בסעיף החמישי להסכם, לפיה הכלואים לא יישפטו בגין האירוע. בכל שלוש העתירות, הוצאו צווי בינים המכוונים נגד בית הדין הצבאי, המורים לו להימנע מכל דיון לגופו של עניין בכתב האישום שהוגש נגד העותרים. כן נקבע, כי צו הביניים לא בא למנוע דיון בשאלת מעצרם של העותרים עד תום ההליכים. 9. יצויין, כי בית הדין הצבאי נעתר לבקשה להורות על מעצר העותרים עד תום ההליכים בהחלטה מיום 1.10.97. בית הדין (כבוד השופט ד' פיילס) ציין בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה נגד כל הנאשמים. בית הדין עמד על כך, כי קיימת עילה למעצרם של הכלואים המורדים, נוכח העובדה שבנסיבות העניין מדובר בפגיעה חמורה במשמעת בצבא. יצויין, כי בית הדין ציין בהחלטתו באורח מפורש כי אין הוא נדרש להסכם שנכרת בין שלטונות הצבא לבין העותרים, וזאת נוכח העתירות שהוגשו לבית משפט זה באותו עניין. 10. על רקע זה ניתן לפנות לעתירות שבפנינו. בכתב תשובתם ובטיעון בפנינו, עוררו המשיבים טענות שונות בהן ביקשו לעגן את החלטת הרשות להעמיד את העותרים לדין. כך נטען, כי קיים ספק האם בנסיבות העניין השתכלל הסכם מחייב בין הצדדים, בהעדר כוונה של הרשות ליצור התחייבות בעלת תוקף משפטי מחייב. על פי הטענה, ההסכם היה אך "אינסטרומנט להשגת המטרה של פתרון האירוע ללא נפגעים ... אקט של הצלת חיים" במצב בו לא היתה דרך אחרת להביא לסיום האירוע ללא נפגעים. טענה אחרת שעלתה היתה, כי דין ההסכם להתבטל, שכן נכרת עקב כפיה ואילוץ. אלה מצאו את ביטויים בכך, שההסכם נכרת עקב האיום שהעלו המתבצרים בפגיעה, בעצמם ובמדריכי הכליאה, אם לא ייענו דרישותיהם או אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על פלוגה ג'. מן הבחינה המשפטית, מעגנת המדינה טענה זו בהוראת סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, הקובעת כי חוזה שנכרת עקב כפיה ניתן לביטול. על אותו בסיס עובדתי, מוסיפים המשיבים וטוענים כי מדובר בהסכם אשר כריתתו עומדת בסתירה לתקנת הציבור, ולפיכך ההסכם בטל (סעיף 30 לחוק החוזים). טענות אלה מעוררות שאלות לא קלות, וביניהן השאלה האם, ובאיזו מידה, חלים הדינים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי) על הסכם מן הסוג בו אנו עוסקים. איני רואה צורך לדון בשאלות אלה ולהכריע בהן בענייננו, נוכח מסקנתי כי גם אם הוראת הסעיף החמישי להסכם היא הוראה תקפה, הרי שאין עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת רשויות התביעה להשתחרר מן ההתחייבות שנטלו על עצמן בהוראה זו. להלן אפרט את נימוקי למסקנה זו. ההשתחררות מן ההסכם 11. ההסכם העומד לדיון הוא הסכם בין רשות שלטונית הפועלת על פי דין לבין קבוצה של יחידים. ההסכם נוגע להפעלתה של סמכות, המצויה בידיה של הרשות השלטונית - היינו, הסמכות לנקוט בהליכים פליליים כלפי מי שחוק השיפוט הצבאי חל עליו. בהסכם התחייבה הרשות שלא להפעיל את סמכותה זו. הכלל הוא, כי הסכמים מסוג זה עשויים להיות תקפים ומחייבים (ראו בג"צ 311/60 י' מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה , פ"ד טו' 1989). אכן, על רשויות השלטון מוטלת החובה לכבד הסכמים עליהן הן חותמות. כבר נפסק, כי " קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (דברי השופט ברק בד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס גמב"ה , פ"ד מב(1) 221, 278). חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה והבטחותיה יונקת, אפוא, מתקנת הציבור (ראו שלו , בסיפרה הנ"ל, בעמוד 101). היא מתבקשת גם מן החובה הכללית לה כפוף השלטון, לנהוג בהגינות וסבירות. "הגישה הינה כי רשות שלטונית המתכחשת להבטחתה (החד-צדדית), לכאורה אינה נוהגת בהגינות ובסבירות" (דברי השופט ברק ב בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה , פ"ד מה(1) 749, בעמוד 841). בתוך כך, הכירה הפסיקה בתוקפם של הסכמים אשר עניינם הפעלת הסמכות לנקוט בהליכים פליליים (בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל אביב , פ"ד מ(2) 393, 402-401). עם זאת, עד כה טרם הוכרעה השאלה מהו ההסדר הנורמטיבי החולש על חוזים מסוג זה, וזאת נוכח הייחוד הטמון בהתקשרות אשר אחד הצדדים לה הוא רשות שלטונית, ואשר נוגעת לאופן הפעלת סמכותה השלטונית של אותה רשות (ראו שלו, חוזי רשות בישראל (ירושלים, תשמ"ה), בעמוד 39; ד' ברק - ארז, האחריות החוזית של רשויות המינהל (תל אביב, תשנ"א), בעמודים 56 - 57; ראו גם בג"צ ארביב הנ"ל, בעמודים 400-399). גדר הספקות הוא האם חלים על הסכמים מן הסוג שבפנינו הדינים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, בין ביחד עם דינים מיוחדים מן המשפט המנהלי ובין אם לאו, או שמא חלה על חוזים מסוג זה מערכת דינים מיוחדת מתחום המשפט המינהלי. 12. אין לנו צורך להכריע בשאלות האמורות, שכן על פי כל הגישות נתון לרשות הכוח להשתחרר, בנסיבות מסויימות, מהתקשרויות שהוא צד להן. הכלל הוא, כי על הרשות לגבש את החלטתה, מתוך התחשבות ראויה בכל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם העיקרון היסודי בדבר קיום חוזים, ולמולו חובתה של הרשות השלטונית למלא את תפקידיה ולהגשים את האינטרסים והערכים עליהם הופקדה בדין (ראו ע"א 64/80 בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 589, בעמודים 600-599 לפסק דינה של המשנה לנשיא השופטת בן-פורת). הרשות רשאית לסטות מהבטחתה, "אם האינטרס הציבורי מחייב זאת. אינטרס זה ייקבע על פי איזון בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה" (פסק הדין הנ"ל בענין ארביב , בעמוד 401). התשתית העיונית של העיקרון בדבר השתחררותו של השלטון מהתחייבויות שנטל על עצמו מעוגנת באותם שיקולים מהם צומח העיקרון בדבר כיבוד הבטחותיו של השלטון. ברוח זו נקבע, כי " ...עקרון ההגינות והסבירות העומד ביסוד הכלל כי הבטחות יש לקיים, הוא גם העומד ביסוד קביעת גבולות הכלל או חריגיו" (דברי השופט ברק בענין ז'רז'בסקי הנ"ל, בעמוד 841 לפסק דינו). באופן דומה, ממעמדו של השלטון כנאמן של הציבור נובעת לא רק חובתו של השלטון לפעול בהגינות ולקיים את הבטחותיו, אלא גם חובתו לפעול באופן אפקטיבי לטובת הציבור, ולהביא להגשמת את הערכים החברתיים אשר עליהם הופקד (ד' ברק, בעמוד 170 בספרה הנ"ל; זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' , (ירושלים, 1996), בעמודים 674 - 675). בעקרונות אלה טמונה זכותו - ואף חובתו - של השלטון, להשתחרר מהסכם שעשה, אם האינטרס הציבורי מחייב זאת (ראו פרידמן וכהן בספרם, חוזים כרך א' (ירושלים, תשנ"א1981-, בעמוד 357). מהם, איפוא, האינטרסים הפועלים במסגרת האינטרס הציבורי במקרה שבפנינו? בענין ארביב הנ"ל, עמד בית המשפט על שלושה אינטרסים המשמשים בהחלטת הרשות האם להשתחרר מעיסקת טיעון: אמינות השלטון, אכיפת המשפט הפלילי, ואינטרס ההסתמכות והציפיה של הנאשם. אינטרסים אלה עומדים על הפרק גם בענייננו, בו מדובר - בדומה לעיסקאות טיעון - בהוראה בהסכם, אשר עניינה באופן הפעלתו של כוח האכיפה של השלטון בתחום המשפט הפלילי. נעמוד, אפוא, על משקלם ושיקלולם של האינטרסים האמורים, על רקע העובדות הנוגעות לענין כפי שנפרשו על ידי הצדדים. 13. א. האינטרס הציבורי באמינותו של השלטון, ובקיום הבטחותיו. כפי שצויין בעניין ארביב הנ"ל, "שלטון המקיים הבטחותיו הוא שלטון אמין. השתחררות השלטון מהבטחותיו עשויה לפגוע באמינות השלטון בעיני הנשלטים, ובכך לפגום במרקם החיים הציבוריים של המדינה ... שלטון שאינו מקיים את הבטחותיו בתחום המשפט הפלילי, פוגם באמינותה של המערכת השלטונית המשליטה את המשפט הפלילי. שמירה על אמינות זו היא אינטרס ציבורי חשוב ... אכן, שלטון שאינו מקיים הבטחות שנתן עשוי להתקשות במתן הבטחות בעתיד, שכן בני הציבור יסרבו להאמין להבטחות שמשתחררים מהן" (בעמודים 403-402 לפסק הדין; ראו גם ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 221, בעמוד 366 לפסק דינו של השופט ד' לוין). ב. לצד ההיבט התועלתני האמור, ישנו היבט נוסף לאינטרס הציבורי באמינות השלטון. עניינו של היבט זה בהגינותו של השלטון. לא מדובר כאן באינטרס של הפרט שהשלטון ינהג בו בהגינות, ויכבד את התחייבויותיו כלפיו. לאינטרס זה נתייחס בסמוך. כאן מדובר על אינטרס חוקיות השלטון, המחייב שפעולות השלטון בהשלטת החוק ובאכיפתו יהיו לא רק אפקטיביות, אלא יעלו בקנה אחד עם עקרונות בסיסיים של השיטה, ובהם העיקרון בדבר שלטון החוק (ראו, לעיקרון זה, בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל פ"ד מ(3) 505, בעמוד 622 לפסק דינו של השופט ברק). קיים, על כן, אינטרס ציבורי כי לא ייווצר הרושם כי אין גבולות לכוח פעולתו של השלטון, וכי כל האמצעים כשירים להשגת האינטרס הציבורי עליו הוא מופקד. כפי שציין Lord Stein בעניין R. v. Latif (1996) 1 All E.R. 353 בעמוד 361 לפסק הדין, ישנו: “... public interest in not conveying the imperssion that the court will adopt the approach that the end justifies any means". ג. יישומם של הדברים למקרה שבפנינו ברור. השלטון מבקש להשתחרר מהסכם, אשר הביא לשחרור בני ערובה ללא פגע, ולחיסולה של התמרדות בבית כלא צבאי, אשר היתה עלולה לגלוש לכלל עימות אלים. קיים חשש, אשר לא ניתן להתעלם ממנו, כי אם יתרחשו חלילה אירועים דומים בעתיד, יקשה עד מאד על הרשויות להביא לפיתרון של האירוע ללא פגיעות בגוף ובנפש, שכן התחייבותה של הרשות כי לא יינקטו הליכים פליליים אם האירוע יסתיים ללא נפגעים תיתקל בחוסר אמון. הדבר עלול לגרום לכך, שבידי הרשות לא תישאר כל אופציה מעשית, לבד משימוש בכוח שתכליתו להביא לסיומו של האירוע. אופציה כזו עלולה להביא - כפי שחששו הגורמים שניהלו את המשא ומתן עם הכלואים המורדים בכלא 6 - לפגיעות בגוף ובנפש, ובכלל זה למי שנקלעו בתום לב אל זירת האירוע. קיים, על כן, בענייננו אינטרס ציבורי בעל משקל ממשי בקיום התחייבותה של המדינה בסעיף 5 להסכם עם הכלואים המורדים. 14. א. אינטרס נוסף אשר יש להביאו בחשבון נוגע לטובת הפרט אשר נקשר בהסכם עם הרשות. בהיבט זה, עוסקים אנו בהגשמת ציפיותיו הסבירות של הפרט שהתקשר בהסכם עם המדינה, כי הסכם זה אמנם יכובד. לעתים אינטרס הפרט מעוגן גם בשינוי מצבו לרעה, הנובע מהסתמכותו הסבירה על ההסכם. ההשתחררות מן ההסכם עלולה לפגוע, אם כן, באינטרס הצפיות ובאינטרס ההסתמכות של הפרט. על הרשות, המבקשת להשתחרר מהסכם, להביא בחשבון גם היבט זה של העיקרון בדבר קיומן של התקשרויות חוזיות. בענין ארביב הנ"ל, תואר אינטרס זה כך (בעמוד 403 לפסק הדין): "אינטרס הציפיה הוא עינוי הדין העובר על נאשם שצפה לכך כי הבטחה שניתנה לו תקויים, ועתה בא השלטון ומתכחש להבטחתו שלו. ... אינטרס ההסתמכות הוא האינטרס של הנאשם אשר פעל על יסוד הבטחת השלטון, מסר מידע, הודה בעובדות כתב האישום או שינה בדרך אחרת את מצבו. במצב דברים זה, מחייבת ההגינות כלפי הנאשם הגנה על אינטרסים אלה שלו אשר השתחררות מעסקת הטיעון עשויה לקפח אותם". כיום, עוצמת ההגנה על אינטרסים אלה של הנאשם זכתה לחיזוק ניכר, בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות לחירות היא עתה זכות חוקתית. לכך יש השפעה ישירה על ההליך הפלילי, אשר "קשור קשר כה אמיץ לחירותו האישית של הפרט, עד כי טבעי הוא שאיזון חדש בין פרט וכלל, המשתקף במתן מעמד חוקתי לזכויות האדם, ישפיע במישרין על סדר הדין הפלילי" (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 355, בעמוד 421 לפסק דינו של השופט ברק). בתוך כך, הכיר בית המשפט לאחרונה בסמכותו לעכב הליכים במשפט פלילי, כאשר בניהול המשפט טמונה פגיעה בחוש הצדק וההגינות (פסק הדין הנ"ל של השופט ד' לוין בענין יפת , בעמוד 370). בית המשפט הכיר בקיומה של סמכות זו, נוכח מסקנתו כי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו יוצר "מתחם חדש של הליך ראוי לתוך המערכת הקיימת... זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד משפיעות גם על הוראות סדרי הדין הפלילי, כל עוד הדבר נעשה לתכלית ראויה, במידה ובהתאם לכללים הקבועים בדין" (שם, בעמודים 369-368; ראו גם בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), בפיסקה 16 לפסק הדין). אכן, החלטת הרשות השלטונית לנקוט הליכים פליליים נגד אדם, תוך אי כיבודו של הסכם בו התחייבה כלפי אותו אדם כי לא יועמד לדין, עלולה לעלות כדי פגיעה כה חמורה בזכות להליך הוגן, עד כי בית המשפט יהיה רשאי להפעיל את סמכותו הטבועה האמורה ולהורות על עיכוב ההליכים. בהתאם לכך, נעשה שימוש בסמכות זו מקום בו ניתנה הודאה על יסוד הבטחה כאמור, אף שההבטחה ניתנה על ידי גורם בלתי מוסמך ( R. v. Croydon Justices ex parte (1993) 3 All E.R. 129 ). באופן דומה הובעה הדעה, כי הפרת הבטחה או הצעה לחנינה, שניתנה כנגד שיחרורם של בני ערובה שנתפסו על ידי בני כת דתית אשר ביקשו לבצע הפיכה במדינה, עשויה להביא גם היא להפעלת הסמכות האמורה, אם ההבטחה הופרה ללא סיבה מוצדקת ( A-G of Trinidad and Tobago v. Phillip (1995) 1 All E.R. 93, 108 ). האם נפגעו אינטרסים אלה של העותרים, ובאיזו מידה? ב. אשר לאינטרס הציפיה, אין חולק כי אינטרס זה הופר. לעותרים היתה ציפיה סבירה כי ההסכם עימם יכובד, והשתחררות התביעה מהתחייבותה פוגעת בציפיה זו. עם זאת, יש לציין כי העותרים נעצרו יום אחד לאחר כריתת ההסכם. בחקירה שנערכה, בחרו חלק מהם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית העומד להם. במצב דברים זה, עולה מן הנסיבות שהציפיה בפועל לכך שההתחייבות בסעיף החמישי להסכם תכובד היתה קצרת זמן. ג. מכאן לאינטרס ההסתמכות. הטענה המרכזית לענין זה מועלית על ידי העותר 3 בבג"צ 5707/97, ויטלי נוביקוב. הלה טען, כי חקירת מצ"ח נוהלה לאחר החתימה על ההסכם, וטרם שנתקבלה והודעה החלטה להעמיד את העותרים לדין למרות ההסכם. במהלך תקופה זו, כך נטען, "נגבו אמרות מן הכלואים אשר חלקם הפלילו את עצמם והפלילו אחרים...". בכך יש משום שינוי מצב לרעה של אותם כלואים. לטענה זו עונים המשיבים, כי החקירות נוהלו תחת אזהרה, וכי רוב החשודים שמרו על זכות השתיקה. תשובה זו אינה מספקת תשובה מלאה לקושי, הנובע מכך שחקירת מצ"ח נוהלה במצב בו העותרים היו רשאים להניח כי קיים הסכם תקף אשר מונע את העמדתם לדין. מכך עולה, שקיימת אפשרות מציאותית כי אותם נחקרים אשר שיתפו פעולה בחקירה לא עמדו על זכותם לחיסיון מפני הפללה עצמית, שכן ההתחייבות לאי העמדה לדין נטעה בליבם את התחושה כי אין הם צפויים להעמדה לדין בעקבות החקירה. במצב דברים זה, ספק אם אזהרה בנוסח הסטנדרטי - להבדיל מאזהרה ברורה על קיומו של סיכון קונקרטי כי ההסכם לא יכובד - די היה בה כדי להעמיד את הנחקרים על הסיכון כי דבריהם בחקירה ישמשו בפועל כראיה נגדם. קיים חשש ממשי, על כן, כי זכותם של נחקרים אלה לחיסיון מפני הפללה עצמית קופחה. לכאורה, בנסיבות אלה היה רצוי כי חקירת מצ"ח תתקיים לאחר קבלת החלטה ברורה בדבר התנערות מן ההתחייבות שבהסכם, או - למיצער - כי הנחקרים יועמדו בבירור על קיומו של סיכון לכך שיועמדו לדין למרות ההתחייבות שלא ייעשה כן. כך ניתן היה להבטיח, כי לנחקרים תהיה זכות אפקטיבית לחיסיון מפני הפללה עצמית. יצויין, כי ברוח דומה פסק בית המשפט בענין יפת הנ"ל. באותה פרשה התקיימה חקירת משטרה בעניינם של הנאשמים, לאחר שאותו ענין עצמו נחקר על ידי וועדת חקירה לפי חוק וועדות חקירה התשכ"ח1968-. סעיף 14 לחוק וועדות חקירה מקנה חיסיון לעדים בפני וועדת חקירה, באופן שעדות שנמסרה לפני וועדת חקירה לא תשמש ראיה בהליך משפטי. בענין יפת נקבע, כי בחקירת המשטרה היתה חובה להעמיד את הנחקרים על החיסיון לפי סעיף 14 הנ"ל. פסיקה זו נומקה בחשש שללא מודעות לזכות יקשה לקבוע האם "נחקר שלא הפעיל את החסיון והשיב לשאלות ויתר מרצון, באמת ובתמים, על החסיון" (שם, בעמוד 309 לפסק דינו של השופט ד' לוין). באופן דומה, העדר מודעות לסיכון להפללה עלול להביא למצב, בו ייעשה ויתור, שלא מדעת, על הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית. מתשובת המדינה לא עולה כי הנחקרים הועמדו על קיומו של סיכון לכך שיועמדו לדין חרף ההסכם שנכרת עימם. עם זאת, אין בכך בלבד כדי להביא למסקנה כי היתה פגיעה חמורה באינטרס ההסתמכות של אותם נאשמים אשר שיתפו פעולה בחקירה. בהקשר זה לא הונחה בעתירות כל תשתית עובדתית, המלמדת מהו הנזק, אם בכלל, אשר נגרם בשל העדר האזהרה הנטען, מבחינת קיומן של ראיות אשר מאפשרות להגיש כתבי אישום, ולאיזה מן העותרים והאישומים הוא מתייחס. במצב דברים זה, אין בפנינו תשתית לקבוע כי היה בעניינו שינוי מצב לרעה כזה, אשר מחייב את המסקנה כי חזרת המדינה מן ההתחייבות שנטלה על עצמה היתה שלא כדין. בשולי הדברים יוער, כי שאלה אחרת עשויה להתעורר ביחס לקבילותן של הודאות, ככל שנעשו, במצב דברים זה. מקומה של שאלה זו, אם תתעורר, בבית הדין הצבאי אשר בפניו יתברר כתב האישום, ואין אנו נוקטים לגביה כל עמדה. 15. א. כנגד אינטרסים אלה, ניצב האינטרס במיצויו של ההליך הפלילי. "האינטרס הציבורי בהעמדתם לדין של נאשמים הוא אינטרס ציבורי מרכזי, אשר סדרי החיים המודרניים תלויים בהגשמתו" (פסק הדין הנ"ל בענין ארביב , בעמוד 403; ראו גם ענין יפת הנ"ל, בעמוד 369 לפסק הדין של השופט ד' לוין). כפי שמציינת י' קרפ במאמרה "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב 64: "המשפט הפלילי הוא מרכיב חיוני בפעולתה התקינה של חברה בת תרבות ובמאבקה לשמירה על ערכיה. המשפט הפלילי משקף את מידת מחוייבותה ונחרצותה של החברה, באמצעות המדינה, להגן על ערכיה. בין השאר נמנים עם ערכים אלה ערכי שלטון החוק, שלום הציבור, הסדר הציבורי והביטחון, הצדק והמוסר החברתי, קיומו השלו של הפרט ויכולתו לממש בדרכי שלום את זכויות האדם שלו, שהן ערך בסיסי במדינה דמוקרטית" ( בעמודים 68-67 למאמר). על רקע תפקידו זה של המשפט הפלילי בהגנה על אינטרסים וערכים חברתיים, נקבע כי מקום בו מדובר בהתנהגות פלילית, חזקה היא כי ישנו אינטרס ציבורי בהעמדת החשוד לדין ( בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, בעמוד 509 לפסק דינו של השופט ברק). זאת ועוד, " ככל שמעשה העבירה המיוחסת לחשוד חמור יותר, כך רב יותר העניין לציבור שבהעמדתו לדין" (שם, בעמוד 511). חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי ביסודות העבירה עצמה, ובעונש שנקבע לה בדין (ראו דין וחשבון הוועדה לבחינת דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין (ירושלים, אוקטובר 1997), בעמוד 12). אכן, לעתים מעצם התקיימות יסודות העבירה עולה, כי ביצועה כרוך בפגיעה קשה בערכים חברתיים חשובים, אשר הגנתם מחייבת תגובה חברתית בדרך של הפעלת ההליך הפלילי. חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי גם בנסיבות הקונקרטיות של העבירה, ובהן מידת הנזק שנגרם בשל ביצוע העבירה, ביצוע העבירה באופן היוצר סכנה לרבים, ביצוע העבירה בסדרה של מעשים המהווים עבירת שרשרת, ריבוי קרבנות לעבירה, קיומו של תיכנון מוקדם ומהותו, ביצוע עבירה כדי להכשיל את מילוי תפקידו של עובד ציבור או מי שממלא תפקיד על פי דין, וביצוע העבירה תוך שימוש בנשק (שם, בעמודים 24-22). חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי גם "...בשכיחותה של ההתנהגות העבריינית. השפעתו ההרסנית של המעשה על מרקם חיי החברה ועל סדרי שלטון תקינים מצביע אף הוא על חומרתו של המעשה" (עניין גנור הנ"ל, בעמוד 510 לפסק דינו של השופט ברק). לאור דברים אלה, נעמוד עתה על חומרת העבירות המיוחסות לעותרים בכתב האישום. ב. תחילה, להיבט הנורמטיבי של העבירות. בכתב האישום, מיוחסות לעותרים עבירות חמורות של פגיעה במשמעת הצבא, ובהן עבירת המרידה, ועבירות של איומים ושל אלימות כלפי מפקדים. מבלי להקל ראש בעבירות האחרות המיוחסות לעותרים, ישנה חשיבות מיוחדת בהקשר העומד בפנינו לעבירת המרידה. מעטות העבירות בחוק השיפוט הצבאי, אשר חומרתן עולה על חומרתה של עבירה זו. הדבר מוצא את ביטויו בעונש המרבי הכבד שנקבע לצידה של עבירה זו - חמש עשרה שנות מאסר. בנסיבות מסויימות, כאשר עבירה זו נעברה תוך שימוש בנשק או איום בו, הועמד העונש המרבי בגינה על מאסר עולם (סעיף 46(א) לחוק). גם יסודותיה של עבירה זו מעידים על חומרתה: על פי הגדרת "מרידה", שבסעיף 46(ב)(1) לחוק, המדובר במצב בו שלושה חיילים לפחות תופסים בנשק או משתמשים בנשק שברשותם, או משתמשים באמצעי כפיה כלפי מפקד, והכל תוך אי ציות בצוותא לפקודות. המדובר בשילוב של כמה יסודות - שימוש בכוח, לרבות כוח בעל פוטנציאל קטלני, כלפי מפקד, והכל במסגרת פעולה מתואמת אשר לצורך ביצועה חברו יחדיו כמה אנשים - אשר כל אחד מהם לבדו הוא יסוד מחמיר אשר טמונה בו פגיעה קשה במשמעת בצבא. שילובם של יסודות מחמירים אלה יחדיו, הוא שמביא למסקנה כי מדובר בעבירה חמורה, מעצם הגדרתה. ג. חומרתן של העבירות המיוחסות לעותרים מתחדדת, נוכח משקלו הסגולי הרב של הערך החברתי העיקרי המוגן על ידי האיסורים הפליליים הנוגעים לעניין - הוא ערך המשמעת בצבא. המונח "משמעת" הוגדר, בזיקה לשירות בצבא, כ"מודעות מושרשת לכוחה הסמכותי של הרשות הפיקודית ונכונות לציית לפקודותיה (החוקיות) בכל תנאי - גם בנסיבות קשות ומסוכנות ביותר" (ע' מודריק, שפיטה צבאית (תל אביב, 1993), בעמוד 62). אכן, אין מדובר בערך מוחלט. בנסיבות מסויימות - כאשר פקודה היא בלתי חוקית בעליל - קובע הדין חובה לא לקיים פקודה (סעיף 34יג(2) סיפא לחוק העונשין; ראו גם סעיף 125 לחוק השיפוט הצבאי). עם זאת, אין חולק כי השמירה הקפדנית על עיקרון זה היא חיונית לארגון הצבאי, אשר נבחן ביכולתו להתמודד עם מצבים קיצוניים בהם נשקפת לפרטים הפועלים בו סכנת חיים. דינשטיין עומד על חיוניותו של אינטרס זה בספרו The Defense of ‘Obedience to Superior Orders’ in International Law (A.W. Sijthoff-Leyden, 1965) , באמרו כי (בעמוד 5): “Any army by its very nature is founded on the basis of discipline. Discipline means that every subordinate must obey the orders of his superiors. And, when we deal with army, ordinary discipline is not enough. Military discipline is designed, ultimately, to conduct men to battle, to lead them under fire to victory, and, if and when necessary, to impell them to sacrifice their lives for their country ... The success of the military objective, to wit, victory in battle, as well as the lives of many soldiers, and above all the security of the nation seem, therefore, to compel ‘total and unqualified obedience without any hesitation or doubt’, to orders in time of war and emergency, and complementary training and instruction in time of peace”. (לדברים ברוח דומה, ראו דברי השופט ב' הלוי בביד"צ מר3/57/ תובע צבאי נ' מלינקי ואח' , פסקים (מחוזיים) יז' 90, בעמוד 213; ראו גם בג"צ 676/82 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' ראש המטה הכללי , פ"ד ל"ז(4) 105, 112). אינטרס זה מצא את ביטויו בשורה של דינים החלים על חיילים המשרתים בצבא. כך, סעיף 3 לפקודת צבא הגנה לישראל, התש"ח1948- קובע כי על כל חייל המשרת בצה"ל להשבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקותיה ולשלטונותיה המוסמכים. בין השאר, השבועה היא "...לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה של ישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים...". לצד השבועה, נקבעו בחוק השיפוט הצבאי איסורים רבים ומגוונים, בהם נקבעו סנקציות על מי שמפר את המשמעת בצבא או גורם להפרתה. נורמות אלה כוללות, בין השאר, איסור על התנהגות מחפירה בקשר לפעולות צבאיות (סעיף 45 לחוק); איסור על מרידה או מתן יד למרידה (סעיפים 47-46 לחוק); איסור על מרי (סעיפים 50-48 לחוק), ואיסורים על סירוב לקיים פקודה ועל אי קיום פקודה (סעיפים 124-122 לחוק). חלק מעבירות אלה הן חמורות ביותר, ולצידן נקבעו עונשים של שנות מאסר ארוכות, ובנסיבות מסויימות (כפי שהוזכר לעיל), אף של מאסר עולם. יצויין, כי נורמות אלה שבדין, המגנות על המשמעת בצבא, חלות על הכלואים העותרים, נוכח העובדה שחוק השיפוט הצבאי הוחל גם על מי שנמצא כדין במשמורת הצבא (סעיף 8(1) לחוק), וגם אלה הם בבחינת "חיילים" לעניין חוק זה (סעיף 16 לחוק). האיסורים השונים שבחוק השיפוט הצבאי, אשר באים להגן על ערך המשמעת בצבא, משרטטים טווח רחב של עבירות, החל בעבירות קלות יחסית, וכלה בעבירות חמורות וקשות. עבירת המרידה מצויה בחלקו החמור ביותר של טווח זה. עובדה זו טבעית היא, נוכח יסודותיה של העבירה, עליהם עמדנו לעיל. מצב, בו חוברים חיילים אחדים, מפעילים כוח כלפי מפקד, ועושים כל זאת תוך אי ציות בצוותא לפקודות מחייבות, הוא מצב בלתי נסבל בארגון צבאי. הוא מלמד על פריקת כל רסן ועול של משמעת, ועל התנכרות מוחלטת לערכים הבסיסיים עליו מושתת הארגון הצבאי. ביצועה של עבירה כזו - ומה גם שנלוות אליה עבירות של אלימות ואיומים כלפי מפקדים - מגבש, על כן, אינטרס ציבורי מובהק בקיומה של תגובה עונשית במסגרת המשפט הפלילי. ד. ניתן היה להקשות, האם דברים אלה שאמרנו על עצמתו של ערך המשמעת בצבא, חלים באותה עוצמה בבית כלא צבאי כמו ביחידה מבצעית בצבא. ניתן היה לטעון, כי השיקולים אשר ביסוד חובת המשמעת, הנוגעים ליכולת של החיילים בצבא להתמודד בהצלחה עם מצבים של סכנת חיים, אינם חלים על מי שמצויים בבית כלא צבאי, ואשר חלקם לא ימשיכו כלל בשירות הצבאי לאחר שיסיימו לרצות את עונשם. כך, עולה מן העתירות כי לפחות חלק מן העותרים פוטרו משירות בצבא, ולא יחזרו לשירות עם תום מאסרם. לתהייה אפשרית כזו יש להשיב בשנים. ראשית, בית הכלא הצבאי הוא חלק אינטגרלי של הצבא. יהיה זה מלאכותי, ואף מסוכן, לנסות ולנתק בין המתרחש בו לבין המתרחש בצבא כולו. מסר, לפיו קיימים "איים" בצבא, אשר העקרונות הבסיסיים של השירות הצבאי אינם חלים בהם, עלול להחליש את תוקפם של עקרונות אלה ולהעמידם בסכנה. מתיחת הבחנות בין יחידות שונות בצבא, תוך יצירת הקבלה בין מידת "קרביותה" של יחידה לבין חלותו של ערך המשמעת בה, עלולה להעמיד בסימן שאלה מתמיד את הערך האמור. היא עלולה להביא לנסיונות חוזרים ונשנים להעמיד במבחן המציאות את גבולותיו במסגרות הצבאיות השונות, לרבות במסגרות קרביות. קשה להפריז בסיכונים הנובעים מאימוץ קו מחשבה כזה. על כן, אין להבחין בין בית הכלא הצבאי לבין כל יחידה צבאית אחרת לענין זה. שנית, ערך המשמעת יונק, בנסיבות הענין, לא רק מן העובדה שעל העותרים חל חוק השיפוט הצבאי, אלא גם מעצם העובדה, שמדובר בהתמרדות בבית כלא. "סדר ומשמעת הם יכין ובועז עליהם בנוי בית-סוהר. באין סדר ומשמעת, במובנם הרחב של מושגים אלה - לא עוד, אלא סדר ומשמעת קפדניים - לא ייכון בית-סוהר והמערכת כולה תיפרע" (דברי השופט חשין בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(4) 136, בעמוד 173 לפסק הדין). ובהשוותו את בית הסוהר לארגונים אחרים בהם המשמעת היא ערך יסודי, ציין השופט חשין (שם) כי: "על דרך של חומר וקל נדמים הם בתי-הסוהר לצבא או למשטרה, אלא שההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי-הסוהר ולו מפאת סוג האוכלוסיה שבהם: אוכלוסיה של מי שעברו על חוק - מהם עבריינים קשים וקשוחים - אוכלוסיה שרבים בה הינם אנשים מרי-נפש הסוברים שהחברה עוולה להם והיפלתה אותם לרעה, אנשי ריב-ומדון, אנשים בעלי סף-גירוי נמוך ונעדרי כל מוטיווציה שהיא לעזור ולהיעזר...". (וראו גם בעמודים 154, 161 לפסק דינו של השופט מצא באותה פרשה). אינטרס זה מצא את ביטויו בהוראות מיוחדות הקובעות משטר של דין משמעתי החל על הנתונים במשמורת צבאית, לצד ההוראות העונשיות שבחוק השיפוט הצבאי. המדובר בהסדר שנקבע בתקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים), התשמ"ז1987-, ובגידרו ניתן להטיל עונשים שונים על ידי רשויות הכלא אם היתה הפרה של המשמעת בכלא על ידי הכלוא (תקנות 59 ו60-). בין אמצעי המשמעת אשר נקבעו בתקנות מצויים שלילת זכויות שונות (ביקורים, מכתבים, סיגריות), כליאה בתא הפרדה, ואף צמצום של הפחתת עונש בשיעור של עד עשרים ושמונה ימים. יצויין, כי לגבי עבירות משמעת מסויימות, ובהן שימוש בלשון מעליבה כלפי חייל סגל או מבקר, הכאת כלוא אחר או שימוש נגדו בכוח, וכן פגיעה בסדר של בית הסוהר או הפרה אחרת של הוראה שנתן לו המפקד או אחד מחיילי סגל בית הסוהר, נקבע כי קיימת סמכות להעמיד לדין את הכלוא על עבירה לפי סעיף 133 לחוק השיפוט הצבאי (אי קיום הוראות מחייבות בצבא). המסקנה, על כן, היא, כי הערך בדבר השמירה על המשמעת חל במלוא עוצמתו גם בבית הכלא, ובכלל זה בבית הכלא הצבאי. ה. להיבט הנורמטיבי של חומרת העבירה מתווספות נסיבות המקרה שבפנינו. לעותרים מיוחסת השתתפות במרידה אשר בוצעה תוך שימוש באלימות בפועל כלפי מפקדים אגב ההשתלטות על פלוגה ג'. ההתמרדות היתה כרוכה בהחזקת מפקדים על ידי המתמרדים, כשחלקם כפותים ופיותיהם חסומים. ההתמרדות הנטענת בוצעה כפעולה מתוכננת ומתואמת מראש של קבוצה גדולה של משתתפים, תוך אחיזה בכלי משחית שונים, מכל הבא ליד, והכל בבית כלא צבאי. בכל אלה יש יסוד המשווה חומרה יתרה לעבירת המרידה המיוחסת לעותרים. זאת ועוד, אין צריך לומר, כי בהפניית אלימות ואיומים כלפי מפקדים בכלא צבאי טמונה כשלעצמה, גם במנותק מעבירת המרידה, פגיעה חמורה במשמעת בבית הכלא. קשה, על כן, להפריז בחומרת המעשים המיוחסים לעותרים בכתב האישום, ובאינטרס הציבורי הנגזר מכך בהעמדתם לדין על מעשים אלה. ו. העותרים עומדים בעתירותיהם בהרחבה על הנסיבות אשר עמדו ברקע ההתבצרות וההשתלטות שלהם ושל הנאשמים האחרים על פלוגה ג' בבית הכלא. האם יש באלה ניתן למצוא צידוק כלשהו למעשים, אשר יש בו כדי להחליש או להקהות את האינטרס הציבורי בהעמדתם של העותרים לדין? ראשית, אעיר כי מסגרת הדיון בבית המשפט הגבוה לצדק מקשה על קביעת ממצאים עובדתיים בשאלה כגון זו, במיוחד כאשר קיימת לגביהם מחלוקת בין הצדדים. ככל שיש ברקע להתמרדות כדי לבסס טענות הגנה לעותרים, וככל שיש בו לשמש נימוק לקולת עונשם - מבלי שאחווה דעה בעניין זה - עליהם לעורר טענות אלה, ולהניח את התשתית העובדתית הנדרשת להן, בבית הדין הצבאי אשר ידון באישומים. לעיצומם של דברים, הרי שמן החומר שבפנינו עולה, כי הצפיפות בבית הכלא, ובכלל זה בפלוגה ג', היתה גבוהה בהרבה מן המותר, ובמועדים שונים עמדה על כפלים מן הצפיפות המירבית המותרת במתקן. כן עולה, כי במצב זה היה גם כדי לסכן את בריאותם של הכלואים. למעשה, אין חולק כי התנאים הפיזיים בבית הכלא, השוכן במבנה ישן מימי המנדט הבריטי, הם קשים. על פני הדברים, מצב דברים זה אינו עולה בקנה אחד עם זכותם של הכלואים לכבוד, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו, בהקשר זה, בג"צ 540/84 יוסף נ' מנהל בית הסוהר המרכזי ביהודה ושומרון , פ"ד מ(1) 567, 573; בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי , פ"ד מו(5) 72, בעמודים 85-84 לפסק הדין). ספק בעיני, אם הדרישות שהועמדו בפסיקה לכך שהתנאים בבית כלא יעמדו ברמה המינימלית המתחייבת במדינה תרבותית אכן התקיימו במקרה שבפנינו. אין לשלול את האפשרות, כי התנאים האמורים תרמו לאירועים נשוא עתירה זו. עם זאת, אין לשכוח, כי בדרישות שהעלו העותרים וחבריהם לאחר ההשתלטות וההתבצרות לא היתה כל התייחסות לטענה בדבר הצפיפות בבית הכלא. כעולה ממסמך הדרישות, אשר נוסחו הובא לעיל, טענותיהם ודרישותיהם של המורדים נגעו להיבטים אחרים של חייהם בבית הכלא. אשר לטענות אלה, וועדה שמונתה בעקבות האירוע בכלא 6 על ידי סגן ראש אכ"א, מצאה כי יש ממש במקצת הטענות, אשר התייחסו לתרגילי הסדר. אך הוועדה לא מצאה כי הטענות האחרות שהועלו הן מוצדקות. זאת ועוד, מן החומר שבפנינו לא עולה כי העותרים או חבריהם מיצו את האפשרויות החוקיות שעמדו בפניהם כדי להעלות את טענותיהם, טרם נקטו בצעד הקיצוני בו בחרו. בעתירות אמנם נזכרת פניה כתובה למנהל בית הכלא חודשיים לפני ההתבצרות. ואולם אף אם נעשתה פניה כזו (והעתק ממנה לא צורף לעתירות), וגם אם פנייה זו אמנם לא טופלה - כנטען על ידי העותרים - אין בכך כדי להצדיק את המעבר לקו הפעולה הקיצוני בו בחרו העותרים. בין השאר, יכלו העותרים לפנות, בעניין תנאי כליאתם, לערכאות השיפוטיות המוסמכות, ובהן בית המשפט הגבוה לצדק(ראו בג"צ 5133/97 ביטון נ' הקמצ"ר , עתירה שעניינה תנאי כליאה, ואשר הוגשה ביום 25.8.97, לאחר ההתמרדות בכלא 6). אין חולק, כי במועד בו אירעה ההתבצרות, היו העותרים יכולים להעזר לצורך זה בייצוג של הסנגוריה הצבאית, אשר ניתן ללא כל תמורה כספית. העותרים לא נקטו בדרך זו. הם העדיפו לנסות ולקדם את עניינם בדרך של שבירת כלים מוחלטת, אשר אליה נלווה גם שימוש באלימות. בשים לב למיכלול הנסיבות אשר עמדו ברקע ההתמרדות, ככל שניתן לעמוד עליהן מתוך הראיות שבפנינו, הנני סבור שעוצמתו של האינטרס הציבורי בהעמדת העותרים לדין אינה נחלשת במידה ניכרת, ואינטרס זה קיים ועומד. ז. עניין אחר אשר עשוי להשפיע על עוצמתו של האינטרס הציבורי בהשתחררות הרשות מהסכם שהיא צד לו, נוגע לשאלה האם היה שינוי בנסיבות בין מועד עשיית ההסכם לבין המועד בו החליטה הרשות להשתחרר ממנו (ראו פסק הדין הנ"ל בענין ארביב , בפיסקה 15 לפסק הדין). ברור, כי שינוי כזה עשוי להביא לשינוי בתמונת המציאות אשר לרקעה נכרת ההסכם, ולכך שהסכם אשר בעבר נתפס כמשרת עניין ציבורי חשוב, אינו נתפס עוד ככזה. על כן, יכול שינוי כזה לשמש נימוק או שיקול נוסף להשתחררות מן ההסכם. עם זאת, חשוב להדגיש כי שינוי נסיבות אינו בבחינת תנאי בל יעבור להשתחררות הרשות השלטונית מהסכמים. בסופו של דבר, היסוד המכריע בשאלת ההשתחררות הוא האינטרס הציבורי אשר עליו הופקדה הרשות. לכן, גם כאשר לא חל שינוי נסיבות, ההחלטה להשתחרר מהתחייבות עשויה להיות סבירה, כאשר טמונה בהתחייבות פגיעה קשה באינטרס ציבורי משמעותי (ראו דברי השופטת נתניהו ב בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל , פ"ד מז(2) 773, בעמוד 784 ואילך לפסק דינה). באופן דומה נאמר, כי כאשר ישנו אינטרס ציבורי כבד משקל ורב חשיבות בהשתחררות מהתקשרות חוזית, יתכן כי הרשות תוכל לעשות כן גם מקום בו "קדמה התרשלות מינהלית להתקשרות החוזית" (ד' ברק ארז בספרה הנ"ל, בעמוד 183; ראו גם בג"ץ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי, מושב עובדים נ' שר החקלאות פ"ד מא(2) 701, 710). לכן, גם אם במקרה שבפנינו לא היה שינוי נסיבות, לא היה בכך כדי להשמיט מעיקרו את כוחה של הרשות להשתחרר מהוראת הסעיף החמישי להסכם. לכך יש להוסיף, כי היה בענייננו שינוי נסיבות בין המועד בו נכרת ההסכם לבין המועד בו נתקבלה ההחלטה על ההשתחררות ממנו. מן החומר שבפנינו עולה כי בעת שהוחלט על כריתת ההסכם האמור קינן בקרב האחראים לניהול המשא ומתן עם המתבצרים חשש מציאותי מפני פגיעה בגופם ובחייהם של השוהים באגף ג'. בין השאר, חשש זה היה מעוגן בעובדה שהיה מדובר בהשתלטות אלימה, אשר לוותה בהפעלת כוח משמעותי מצד המתבצרים; באיומים שונים שהועלו על ידי המתבצרים בדבר פגיעה במדריכי הכליאה שבידיהם, או פגיעה בעצמם; בכך שברשות המתבצרים היו כלי נשק שונים; בנחישות שהפגינו המתבצרים, מצד אחד, ובחשש כי ככל שתארך ההתבצרות, ייפגע שיקול דעתם. נסיבות אלה, כשבצידן רצון למנוע פגיעה בנפש ובגוף, הכתיבו במידה רבה את חתימת רשויות הצבא על ההסכם. נסיבות אלה לא התקיימו עוד בעת שהוחלט על ההשתחררות מההסכם. על רקע זה, אני סבור כי האנלוגיה שביקשו חלק מן העותרים למתוח בין ההסכם שנכרת בענייננו לבין עיסקאות טיעון או הסכמי עד מדינה אינה במקומה. אין מדובר בהתקשרות שנעשתה ביישוב דעת בנסיבות המאפשרות שקילה פרטנית של היבטיה השונים. על צוות המשא ומתן הוטל לקבל החלטה בזמן אמיתי, תחת לחץ כבד הנובע מקיומו של חשש ממשי לפגיעה בגוף ובחיים. במצב זה, לא היתה שהות מספקת לבחינה סדורה של האופציות השונות אשר עמדו בפני צוות המשא ומתן בסוגיה שעל הפרק - האם להתחייב על אי נקיטת הליכים כלפי הכלואים המורדים בקשר להתמרדות, ואם כן - האם לסייג התחייבות זו. במוקד עמדה - ובצדק - השאיפה להגן על שלמות גופם ועל חייהם של השוהים בפלוגה. במצב דברים זה התחולל שינוי מהותי לאחר שהמרידה הסתיימה. באותו שלב, ניתן היה לבחון בצורה שקולה את המשמעות של הוראת הסעיף החמישי להסכם, בדבר אי העמדת הכלואים המורדים לדין. עתה, ניתן היה לשקול בצורה מושכלת את האינטרס הציבורי הנוגע למימושו של סעיף זה. מן החומר עולה, כי כך, אמנם, נעשה. אני סבור, כי בנסיבות חריגות מן הסוג בו עסקינן, בהן מדובר בהסכם שנכרת על רקע חשש לחיי אדם, יש לומר כי סיומו של מצב הדחק בו נכרת ההסכם, שקול לשינוי בנסיבות, אשר יש בו כדי להצדיק שקילה זהירה של ההיבטים השונים הנוגעים לאינטרס הציבורי. ח. בדברים אלה שאמרתי על הנסיבות שאפפו את כריתתו של ההסכם עם המורדים, טמונה גם התשובה לטענות באי כוח העותרים כנגד דרך ניהול המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם. טענתם היתה, כי בניהול ראוי ומושכל של המשא ומתן, ניתן היה להגיע להסכמה עם המורדים, גם מבלי ההתחייבות שנטלו רשויות הצבא על עצמן להימנע מלהעמיד את המורדים לדין על התנהגותם במהלך האירוע. מכאן בקשו שיוסק, שההתחייבות האמורה נעשתה מרצון חופשי ולא כתולדה של כורח הנסיבות באותה עת. דברים אלה אינם מקובלים עלי. כפי שציינתי, בנסיבות המקרה היה חשש אמיתי לפגיעה בנפש או בגוף, הן במדריכים שהיו שבויים בידי המורדים והן של המורדים בעצמם. כך ניתן היה להבין את הנסיבות, וכך הבינום בפועל הנושאים והנותנים מטעם רשויות הצבא. ברי, שלא היה לרשויות הצבא עניין להבטיח את אי ההעמדה לדין של המורדים אלא אם הדבר היה נראה להן נחוץ וחיוני, כדי למנוע את החשש האמור. על כן, נראה לי כי טענות באי כוח העותרים בנקודה זו אינן אלא חוכמה שלאחר מעשה, אשר אין בה לשקף את החששות והשיקולים כפי שאלה היו קיימים בזמן אמת. יש לדחות, על כן, טענות אלה. ט. לסיכום נקודה זו, במעשים המיוחסים לעותרים יש הפרה קיצונית של העקרונות הבסיסיים עליהם מבוסס הצבא ועליהם בנויים בתי כלא. נקיטת הליכים פליליים בתגובה לפעולות כאלה היא חיונית, כדי למנוע חלחולו של מסר מסוכן בדבר החלשת המשמעת בצבא. אי נקיטתם של הליכים עונשיים בתגובה להתמרדות והתבצרות של כלואים בבית כלא, אשר יש בה גם מימד של אלימות, עלול לעודד דפוסים דומים של התנהגות בבתי כלא אחרים, בצבא ומחוצה לו. יצויין, כי יש רגליים לסברה כי אין מדובר בחשש ערטילאי. בכתב תשובתם עומדים המשיבים על כך, שבשנה האחרונה, ארעו כמה הפרות משמעת חמורות בבתי כלא צבאיים, אשר ניתן לראותן כמרידות. מדובר בפעולות מאורגנות של קבוצות כלואים, אשר היו בהן גם יסודות של אלימות ופגיעה ברכוש. המשיבים אף עומדים על כך, שלאחר ההתמרדות בכלא 6, אירע ניסיון התמרדות בבית כלא צבאי אחר, אשר האירועים שהתרחשו זמן לא רב לפני כן בכלא 6 שימשו לו השראה. המדובר, על כן, בהתנהגות עבריינית חוזרת ונשנית, אשר עלולה להיות לה פגיעה קשה במרקם חיי החברה ובסדרי שלטון תקינים. קיים אינטרס ציבורי משמעותי בנקיטת הליכים פליליים לגבי התנהגות זו. הכרעה 16. עמדנו על עיקרי ההיבטים השונים הנוגעים לקיומו של אינטרס ציבורי המצדיק השתחררות של הרשות מן ההתחייבות שבסעיף 5 להסכם. במסגרת זו, התייחסנו גם לאינטרס ההסתמכות של העותרים ולציפיותיהם. השאלה עליה יש להשיב עתה היא, האם החלטת הרשות, לפיה קיים אינטרס כזה, אשר יש בכוחו לגבור על האינטרס הציבורי והפרטי בקיומה של ההבטחה , היא החלטה סבירה. בהקשר זה, מונחים אנו על ידי הכלל לפיו בית המשפט לא יעמיד את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הרשות. השאלה, על כן, איננה האם בית המשפט היה בוחר בדרך פעולה אחרת, בנסיבות המקרה, אלא האם דרך הפעולה בה בחרה הרשות אינה חוקית, במובן זה שהיא עומדת מחוץ למיתחם האפשרויות הסבירות אשר עמדו בפני הרשות. לדעתי, הגם שניתן להעלות על הדעת הכרעות אחרות בבעיה שבפנינו, אין לומר כי פעולת הרשות היא בלתי סבירה, ועל כן מחייבת התערבות שיפוטית. מצד אחד, קיים אינטרס ציבורי בעל משקל ניכר באמינות השלטון במקרה שבפנינו, וכן האינטרס של העותרים שההתחייבות כי לא יועמדו לדין תכובד. מצד שני, קיים אינטרס ציבורי משמעותי ביותר בהשתחררות מהתחייבות זו, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעותרים ונסיבות ביצוען. מתן המשקל היחסי ההולם לכל אחד מן הגורמים במקרה שבפנינו אינו משימה קלה. המדובר במקרה רב פנים, אשר עובדותיו אינן פשוטות. קיימים שיקולים ונימוקים המובילים לכיוונים נוגדים. המקרה שבפנינו הינו אחד מאותם מקרים בהם קיימת אפשרות לקבל אחת משתי החלטות, אשר סותרות האחת את רעותה, כשלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות. שיקלול וגיבוש היתרונות והחסרונות לכדי החלטה כזו או אחרת אינו קל ואינו חד משמעי. ניתן להבין, על כן, את ההתלבטות הלא קלה של רשויות התביעה בהתמודדן עם השאלה האם להשתחרר מן ההסכם. אך יש לחזור ולהדגיש, כי סמכות ההחלטה בשאלה זו, כמו גם האחריות להחלטה ולתוצאותיה, היא בידי הרשויות, ורק החלטה שיש עמה גלישה אל מחוץ מיתחם הסבירות תצדיק את התערבותו של בית משפט זה. חזרתי ושקלתי את כלל הנסיבות, ודעתי היא שאין להתערב בהחלטת הרשויות שלא לכבד את הפיסקה החמישית להסכם. בכך אין בכוונתי לומר שלא ניתן היה להגיע להחלטה שונה, אשר יתכן שגם בה לא היה בית משפט זה רואה להתערב. אך עובדת קיומה של אפשרות להחלטה סבירה אחרת, אין בה כשלעצמה עילה להתערב בהחלטת הרשויות, אשר, כאמור, עומדת גם היא במבחן הסבירות. 17. אעיר, כי מסקנתי זו אינה משתנה, גם נוכח הטיעון שהועלה בבג"צ 5319/97, ואשר לפיו החלטת הרשות אינה עומדת במבחני המידתיות, כפי שאלה נקבעו בפסיקה (ראו פסקי דינו של הנשיא ברק בבג"צ 4330/93 גאנם נ' לישכת עורכי הדין , פ"ד נ(4) 221 ובבג"צ 3477/95 בן עטיה נ' שר החינוך והתרבות , פ"ד מט(5) 1). על פי טיעון זה, רשאית הרשות להשתחרר מהתחייבותה בכל הנוגע לאותן עבירות אלימות המיוחסות לנאשמים, הנוגעות לשלב שלאחר ההשתלטות של הכלואים על פלוגה ג', אך אין היא רשאית לסגת מהתחייבותה לגבי אותן עבירות הנוגעות לעצם ההשתלטות, ולגבי העבירה של סחיטה באיומים. לדעתי, אין להבחנה נטענת זו כל יסוד. עמדתי לעיל על כך, שקיים אינטרס ציבורי מובהק בנקיטת הליכים פליליים ביחס לעבירת המרידה המיוחסת לעותרים, נוכח חומרתה הרבה בנסיבות העניין. אכן, ההבחנה לה נטען בעתירה בבג"צ 5319/97 הנ"ל מעוגנת בתפיסה, כי היה בהתמרדות מרכיב של "זעקה" אשר היתה לגיטימית, נוכח תנאי הכליאה בפלוגה ג'. עם טענה זו התמודדתי לעיל, והראיתי כי העותרים לא ביססו את טענתם כי ההתמרדות בה נטלו חלק היתה מוצדקת. בכך יש כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטיעון לפיו החלטת הרשות אינה עומדת בתנאי המידתיות. הגנה מן הצדק 18. העותר 1 בבג"צ 5319/97 טוען כי אי קיום ההתחייבות שבפיסקה החמישית להסכם מקים לו בנסיבות העניין טענה של הגנה מן הצדק. המדובר בסמכותו הטבועה של בית משפט שלא לדון באישום מסויים, מקום בו אין בידי בית המשפט "להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע... הוא מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" (דברי השופט ד' לוין בענין יפת הנ"ל, בעמוד 370 לפסק הדין). ראשית אעיר, כי מקומה של טענה זו בערכאה הדיונית, בה מתנהל הליך פלילי, ובדרך כלל לא בבית המשפט הגבוה לצדק. לענין זה נפסק, כי קבלת טענה כזו בבית המשפט הגבוה לצדק, "מחייבת קיומה של תשתית עובדתית ברורה וחד משמעית, שאינה מצריכה הבאת ראיות והערכתן, ואשר ממנה עולה כפורחת אותה מידה קיצונית של 'שערוריתיות' המצדיקה עשיית שימוש בסמכות האמורה....בדרך כלל, תידון טענה של 'הגנה-מן-הצדק' כטענת 'הגנה' - להבדיל מבסיס ל'מניעות' - במהלכו של הדיון הפלילי בפני הערכאה הדיונית" (בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , דינים עליון נא 703, בפיסקה 8 לפסק הדין). לכאורה, אמת מידה זו, אשר תצדיק הכרעה בשאלה זו בבית המשפט הגבוה לצדק, אינה מתקיימת במקרה שבפנינו. אוסיף לכך, שעל פי חומר הראיות שבפנינו אין עומדת ההגנה האמורה לעותרים. אכן, כבר נפסק שעשויה לקום טענה של הגנה מן הצדק במקרה דומה, בו הפרו השלטונות התחייבות לכך שמורדים אשר השתלטו על בנין הפרלמנט של טרינידד וטובגו ותפסו בני ערובה, יקבלו חנינה אם יסגירו את עצמם (עניין Phillip הנ"ל, בעמוד 108). עם זאת, לא מצאתי כי במקרה שבפנינו מדובר בהתנהגות של רשויות הצבא אשר על פי אמת המידה האמורה אשר נקבעה בהילכת יפת הנ"ל יש בה כדי להעמיד לעותרים הגנה מן הצדק. בחומר שבפנינו אין יסוד לקביעה כי דרך הפעולה בה בחרו הרשויות, ובהן רשויות התביעה, היתה בנסיבות העניין דרך פעולה בלתי לגיטימית אשר יש בה כדי להכתים את ההליכים הפליליים שננקטו נגד העותרים כשימוש לרעה בהליכי משפט (ראו Bennet v. Horseferry Road Magistrates’ Court [1993] 3 All E.R. 138,151 ). עוד עולה מדברינו לעיל, כי לא הוכחה בפנינו תשתית המאפשרת לקבוע כי בנסיבות העניין לא ניתן יהיה לקיים הליך הוגן בעניינם של העותרים (ראו עניין Latif הנ"ל, בעמוד 361). יש לדחות, על כן, טענה זו. 19. התוצאה היא, כי דין העתירות להידחות. למען הסר ספק מובהר, כי אין בכך כדי לפגוע בטענות מי מן הצדדים לעיצומו של ההליך הפלילי המתנהל בבית הדין הצבאי. הליך זה יידון ויוכרע על בסיס הממצאים שיקבע בית הדין על יסוד הראיות כפי שאלה תובאנה בפניו. כאמור, העתירות נדחות. הצווים על תנאי וצווי הביניים שהוצאו בעתירות מתבטלים בזה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל : אני מצרף דעתי לדעתו של חברי הנכבד השופט ת' אור, אך לא בלב קל. הדרישות שעצבו חז"ל לשאת ולתת באמונה ולעמוד בדיבור (עיין מכילתא פ' בשלח ט"ו; שבת ל"א ע"א, ובעוד מקומות; וכן בבא מציעא מ"ד ע"א; מ"ח ע"ב ובעוד מקומות), כוונו כלפי היחיד ודומה שהעמידו אותן בתחום המוסרי והאתי יותר משעשו אותן לחיובים משפטיים. בעיני תקפות דרישות אלה גם היום, ולדעתי חלות הן לא רק על היחסים שבין אדם לחברו אלא גם על רשויות השלטון ועל בעלי תפקידים ברשויות אלה במשאם ובמתנם עם הציבור ועם בני הציבור. את הבסיס לכך ניתן למצוא בשיקולים מוסריים ואתיים, אך גם בשיקולים תועלתניים; ולא אחווה כאן דעה על הבסיס המשפטי, שהוא עניין לדיון משפטי נפרד, שאינו צריך לענייננו. לא אכחד כי בשל המשקל הרב שיש לייחס, לדעתי, לשיקולים כאלה, דווקא בתחום היחסים מן הסוג האחרון, נטיתי מלכתחילה להחלטה שונה, המשקללת את היתרונות ואת החסרונות במאזני צדק אחרים. כמו כן חככתי בדעתי אם החלטתן של הרשויות במקרה הנדון אכן עמדה במבחני המידתיות. זעקתם של העותרים, ושל הכלואים האחרים בכלא 6, עלתה אולי השמימה, אך יש יסוד לחשש שלא עלתה לאזני המופקדים על הכלא. לזעקה כזאת יש להטות אוזן והיה, אולי, מקום לשקול אותה גם בשלב ההחלטה על הגשת כתב האישום ועל האישומים שייכללו בו. כך או כך, אין לי אלא לדחות את הספיקות ולקבל את מסקנותיו של חברי שתוצאתן היא שאין להתערב בהחלטת הרשויות שלא לכבד את הפיסקה החמשית בהסכם. אכן, ניתן היה אולי להגיע להחלטה שונה, שגם בה לא היינו מוצאים מקום להתערב, אולם לא די בכך כדי להתערב בהחלטת הרשויות כפי שהונחה לפנינו. המשפט הרומי הכיר בהחלטה בנוסח של Non Liquet” ", שהיתה הכרזה של השופט שאין הוא יכול להכריע לחובה או לזכות (עיין ד"ר ג' אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לטיניים , הוצאת שרברק ת"א 1959, ובמילונים משפטיים). לדעתי, זאת גם משמעות ההחלטה לדחות את העתירה. טוב לה שתעמוד כך, מעט עמומה ומעט לא נחרצת, כאשר חתימתה אינה רק בסימן קריאה, אלא גם בסימן שאלה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כד' בחשון התשנ"ח (24.11.97), בפני באי כוח הצדדים. ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97053190. E10

[ "צו על תנאי בג\"ץ 5319", "חוק העונשין, התשל\"ז1977", "חוק העונשין ), ועל חוק השיפוט הצבאי, התשט\"ו1955", "חוק החוזים (חלק כללי), התשל\"ג1973", "חוק וועדות חקירה התשכ\"ח1968", "פקודת צבא הגנה לישראל, התש\"ח1948", "תקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים), התשמ\"ז1987", "פסיקה (ראו פסקי דינו של הנשיא ברק בבג\"צ 4330" ]

682

6,825

בית המשפט העליון רע"א 97 / 686 בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיבים : 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל באמצעות אורה תמר 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן,קטין 7. תמר שמעון,קטין 8. תמר סיון,קטינה 9. תמר יצחק,קטין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שניתנה ביום 16.1.97 על ידי השופטים חשין, קמא, רובינשטיין בתיק ע"א 1285/96 החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן - במישרין - למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה, אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ו' בניסן תשנ"ז (13.4.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ68697/ 97006860. E02

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

685

9,847

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 686/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ה מבקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיבים : 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל באמצעות אורה תמר 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן,קטין 7. תמר שמעון,קטין 8. תמר סיון,קטינה 9. תמר יצחק,קטין בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 1285/96 מיום 16.1.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: חשין, קמא ורובינשטיין ב"כ המבקשת: עו"ד י. ביניש ב"כ המשיבים: עו"ד ש.ז. פונדמינסקי ואח' החלטה 1. מאחר וקיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים אם סכום הפצויים שנותר למשיבים לאחר נכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, הוא גבוה או נמוך מהסך של 25% מסכום הפצויים שנפסקו, אין מקום לדון ב"שאלה העקרונית" אותה מעלה ב"כ המבקשת, כל עוד לא תוכרע המחלוקת הנ"ל, שהרי אם הסכום עולה על 25%, ממילא אין מתעוררת ה"שאלה העקרונית". 2. הצדדים מתבקשים ללבן שאלת הסכום, בין בהסכמה ביניהם ובין על ידי הכרעת צד שלישי (אקטואר מוסכם) או יושב ראש ההוצאה לפועל, ובין על ידי פניה מוסכמת לבית משפט השלום שיכריע בדבר. 3. כאשר יתברר מה הסכום שנותר כאמור, שעליו סבה המחלוקת העקרונית, יבואו הצדדים בדברים כדי לבדוק אם לא ניתן להסדיר את הענין בפשרה (כשנראה לכאורה שהסכום אינו יכול להיות גבוה), או שישקלו אז השארת ההכרעה בענין הסכום שבמחלוקת לבית המשפט לפי סעיף 4(ג) לחוק הפצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1976-. 4. התיק יובא לפני בעוד 60 יום לבדיקת ההתפתחות בו. ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ68697/ 97006860. J04

[ "חוק הפצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל\"ה1976" ]

687

59,520

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 686/97 ע"א 5624/97 ע"א 4081/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המבקשת ברע"א 686/97: מנורה - חברה לביטוח בע"מ המערער בע"א 4081/97 ובע"א 5624/97: המוסד לביטוח לאומי נ ג ד המשיבים ברע"א 686/97: 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן, קטין 7. תמר שמעון, קטין 8. תמר סיון, קטינה 9. תמר יצחק, קטין המשיבה בע"א 4081/97: כלל - חברה לביטוח בע"מ המשיבה בע"א 5624/97: קורנהיל - חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.1.97 בע"א 1285/96 שניתן על-ידי כבוד השופטים: חשין, קמא, רובינשטיין תאריך הישיבה: י"ט בחשוון תשנ"ח (19.11.97) בשם המבקשת: עו"ד ביניש בשם המשיבים: עו"ד פונדמינסקי פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן : 1. לפנינו בקשת רשות ערעור ושני ערעורים, ששמיעתם אוחדה. השאלה המשפטית המשותפת לשלושת התיקים המאוחדים שלפנינו היא, האם הגדרת "מעביד", שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), כוללת גם עובד עצמאי. לשאלה זו חשיבות להכרעה בעניין שלפנינו, מאחר ואם התשובה לה חיובית, אין הנפגע או תלוייו זכאים ל25%- מן הפיצויים ואין המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) זכאי לשיפוי מחברות הביטוח על הגמלה שהוא משלם. רקע עובדתי רע"א 686/97 2. המשיבים הם עזבונו, אלמנתו וילדיו של העובד העצמאי, אשר נספה בתאונת דרכים ביום 1.1.92, שעה שנהג ברכב שבבעלותו במהלך עבודתו. המבקשת הינה חברת ביטוח (להלן: מנורה), שביטחה את השימוש ברכב, בו נהג העובד העצמאי בעת התאונה. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ומשלם לתלויים גמלאות. בעקבות התאונה, הוגשה על ידי המשיבים, לבית משפט השלום, תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, נגד מנורה. בית משפט השלום קבע, שעובד עצמאי אינו נכלל בגדר "מעביד", לעניין סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. לפיכך, במידה והפיצויים שנפסקו "יבלעו" על ידי גמלאות המל"ל, זכאים המשיבים לקבל ממנורה 25% מסכום הנזק, וזאת על פי סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח1968-, (להלן: החוק) (כיום סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה1995-). בהמשך תהיה התייחסות לסעיפים לפי מספריהם בחוק מ1968-. ערעור שהוגש על ידי מנורה לבית המשפט המחוזי, נדחה על ידו. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו, שניתנת בה רשות ערעור והיא תידון כערעור לפי הרשות שניתנה. ע"א 5624/97 וע"א 4081/97 3. בערעורים אלה מדובר בשתי תאונות דרכים, שבכל אחת מהן נפגע עובד עצמאי, שנהג ברכב שבבעלותו במהלך עבודתו כעצמאי. כל אחד מן הנפגעים היה רשום כעובד עצמאי במל"ל ובהתאם לכך שילם את דמי הביטוח. בשני הערעורים תאונת הדרכים שארעה לנפגע הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה וזיכתה אותו בגמלאות. בין המל"ל - הוא המערער בשני הערעורים - ובין המשיבות בשני הערעורים, שהן חברות ביטוח (בע"א 5624/97 - קורנהיל ובע"א 4081/97 - כלל) נכרת הסכם להסדרת מערכת תביעות השיפוי, שבהן עשויות קורנהיל וכלל להתחייב כלפי המל"ל, לפי הוראת סעיף 150 לחוק (להלן: ההסכם). לפי קביעת בית המשפט המחוזי, מטרת ההסכם שנחתם בין הצדדים היא, לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, להימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות המל"ל כלפי קורנהיל וכלל, לפי סעיף 150 לחוק. 4. סעיף 3 להסכם קובע: "שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן-התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: 1. כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 62.5% מסכום התביעה. 2. כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 80% מסכום התביעה." בסעיף 4(א) להסכם נקבע כי: " מוסכם בין הצדדים, כי כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק והוא זכאי לגימלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטחת של מעבידו - לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד" (ההדגשה אינה במקור, ט.ש.כ.). בסעיף 2 להסכם נאמר: "בהסכם זה - "גימלה ו"מעביד" - כהגדרתם בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" 5. גם בערעורים אלה מתעוררת השאלה אם הגדרת "מעביד", שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, כוללת גם עובד עצמאי, שרק אם אין הדבר כך, זכאי המל"ל לשיפוי בהתאם להסכם. בע"א 5624/97 פסק בית המשפט המחוזי - בניגוד לפסיקתו של בית משפט השלום - כי עובד עצמאי נכנס לגדר הגדרת "מעביד", שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, ומכאן שעל פי סעיף 4(א) להסכם, אין למל"ל זכות שיבוב כלפי קורנהיל. בע"א 4081/97 פסקו שתי הערכאות, כי עובד עצמאי נכנס לגדרה של הגדרת "מעביד" שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. על כך ערעוריו של המל"ל. מבוא 6. העיקרון הבסיסי - שאין חולק עליו - הוא, כי אדם הנפגע בתאונה, זכאי להפצות מהמזיק כדי מלוא הנזק שנגרם לו על ידי אותו מזיק ולא יותר מכך, ואילו המזיק מצידו, חייב לשלם את מלוא סכום הנזק לו גרם ולא מעבר לכך. סוגיה מורכבת ומעניינת במסגרתו של עיקרון זה היא, דינן של הטבות שקיבל הנפגע מצד שלישי. לא אתעכב על נושא זה, שאינו דרוש לענייננו במלוא היקפו, משום שעניין לנו בסוגיה אחת בלבד מתוך מסכת רחבה של שאלות נכבדות, והיא, דינה של הטבה על פי דין. הטבות מסוג זה, מוסדרות - ברוב המקרים - על ידי סעיפי שיפוי, הקיימים ברוב החוקים המסדירים את תשלום ההטבה לניזוק. ההטבה בענייננו היא גמלה ששולמה או שעתידה להשתלם על פי החוק על ידי המל"ל לעובד שנפגע בתאונת עבודה, שהיא - בענייננו - גם תאונת דרכים. 7. עובד הנפגע בתאונת עבודה, זכאי לקבל גמלה מהמל"ל. אם המעביד אחראי לנזק שנגרם לו, זכאי הוא לפיצויי נזיקין מהמעביד. מסכום הפיצויים שהוא זכאי להם, תנוכה הגמלה מכוח הוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין. הוא הדין גם כאשר התאונה משמשת עילה לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לנפגע בתאונה, שגם אז יש לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים. חובת ניכוי זו היא יציר הפסיקה. (ראו: ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן , פ"ד לח(1) 429-430; ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד , תק-על 97(2) 708, פיסקה 23 לפסק דינו של השופט אור). באופן כזה, מקבל הניזוק את מלוא הפיצוי עבור הנזק שנגרם לו, שחלקו משולם על ידי המל"ל והיתרה - אם ישנה כזו - על ידי המעביד או הצד השלישי לפי העניין. נגד המעביד אין המל"ל זכאי לחזור ולשבב את הגמלה ששילם (סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין), ואילו לגבי הצד השלישי דאג החוק לכך שזה לא יצא נשכר מכך שהמל"ל שילם לנפגע גמלה, שנוכתה מסכום הפיצויים שהוא חייב בהם. סעיף 150(א) לחוק (כיום 328) קובע, כי למל"ל זכות לתבוע מהצד השלישי את הגמלה ששילם לנפגע. זכות זו היא בגבולות הפיצויים שנפסקו לנפגע בגין הפגיעה, כשהתקרה היא סכום הנזק שנגרם לנפגע. באופן כזה, אין המזיק משלם יותר מכפי הנזק שגרם, אלא שהוא משלמו לשני גורמים: הנפגע והמל"ל. כך מקבל הנפגע את מלוא נזקו, המזיק אינו משלם יותר מכפי נזקו של הנפגע, והמל"ל מקבל שיפוי מן המזיק שאיננו המעביד, על הגמלה שהוא משלם לנפגע. 8. חריג לכללים אלה מצוי בס' 152 לחוק (כיום סעיף 330), המעניק למל"ל זכות שיפוי מהצד השלישי כדי 75% מהפיצויים ומשאיר בידי הנפגע 25% מהם. (על כך להלן). סעיף 152, שהוסף כתיקון לחוק בשנת 1965 (אז סעיף 70) (חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 11), תשכ"ה1965-), פרץ את מסגרת העיקרון לפיו מקבל הניזוק, מכל מקור אפשרי, את מלוא הנזק שנגרם לו בתאונה ולא יותר מכך. מתוך הוראות סעיף זה עולה, כי בכל מקרה בו תובע המל"ל את הצד השלישי המעורב בתאונה, בתביעת שיבוב, לא יהיה המל"ל זכאי לסכום העולה על- 75% מסך הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למל"ל ולזכאי לגמלה כאחד, ואילו הזכאי לגמלה, שהוא הניזוק, יהיה זכאי לפחות ל25%- מסך כל הפיצויים (והכל תלוי ביחס בין הגמלאות לפיצויים). הסדר זה - שהוא סוציאלי במהותו - מזכה את המל"ל בפחות ממה ששילם לעובד הנפגע, ואת העובד הנפגע ביותר ממלוא נזקו. הוא אינו פוגע במזיק, שאינו משלם יותר ממלוא הנזק המגיע ממנו; הוא עשוי ל'העשיר' את הנפגע עד 25% מסכום הפיצויים "שנבלעו" על ידי גמלאות המל"ל, וזאת, על חשבון המל"ל. באופן כזה, יפוצה הנפגע למעשה בשיעור של עד 125% מסכום הנזק. 9. אף שבע"א 5624/97 וע"א 4081/97 עומדת על הפרק זכות מכח חוזה ולא מכח סעיפי החוק, הרי הלכה למעשה, השוני בין סעיפי החוק הרלבנטיים ובין סעיפי החוזה אינו מהותי והוא מתמצה בשיעור השפוי בלבד. אמנם מבחינה עובדתית נכונה טענת המל"ל, כי בחינת הסכסוך צריכה להיעשות על בסיס ההסכם שבין הצדדים, אולם לאור ההוראה הברורה של ההסכם בסעיף 2 שבו, לפיה תוחל הגדרת סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, ולאור כוונת הצדדים הברורה לאמץ את הסדר השפוי הקבוע בסעיפים 82(א) ו-(ג) לפקודת הנזיקין ובסעיפים 150 ו152- לחוק, אין שוני בניתוח המשפטי של הסוגיה, בין החוק לבין ההסכם. לפיכך, משתוכרע שאלת היקף הגדרת המונח "מעביד", לפי סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, תחול התוצאה גם על מערכת היחסים החוזית שבין המל"ל למבטחות. הדין הרלוונטי 10. מפאת חשיבותן של הוראות הדין הרלבנטיות, תובאנה הן כלשונן. סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין מחייב את הנפגע בתאונת עבודה, התובע פיצויי נזיקין מן המעביד, לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים. וזו לשונו: "המבוטח לפי פרק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד1953- (להלן בפרק זה החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה". סעיף 82(ב) מגדיר את המונח "מעביד" לעניין סעיף זה בקובעו: (ב) "מעביד" - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח...". סעיף 82(ג) שולל מן המל"ל זכות שיבוב כלפי המעביד בקובעו: "(ג) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לעניין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי." סעיף 150(א) (כיום סעיף 328(א) מעניק למל"ל זכות לפיצוי כלפי צד שלישי על הגמלה ששילם, בקובעו: "היה המקרה שחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... רשאי המוסד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". [הדגשה אינה במקור]. סעיף 152(א) ו-(ב) לחוק, מגביל את זכות השיבוב של המל"ל נגד הצד השלישי כדי 75% מסכום הפיצויים, וסעיף 152(ג) מעניק לנפגע זכות ללא פחות מ25%- מסך כל הפיצוים שנפסקו לו: "(א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה. (ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף. (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל25%- מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה...". 11. ההסדר שבסעיף 152, חל רק כאשר קיים "צד שלישי" שהמל"ל זכאי לחזור עליו. כאן ראוי לציין, כי זכות המל"ל ל75%- וזכות הנפגע ל25%- קשורות זה בטבורו, של זה. הן קמות יחד ונופלות יחד. חשיבות רבה נודעת - אפוא - לקביעת מיהותו של "צד שלישי" שניתן לחזור עליו ומיהות "מעביד" שלא ניתן לחזור עליו. סעיף 150 אינו מכיל הגדרה של 'צד שלישי', וגם ביתר סעיפי החוק אין אנו מוצאים הגדרה כזו. בדרך כלל אין כל קושי לאתר את הצד השלישי. מי שאיננו המעביד ואיננו בא בנעליו של המעביד, הוא צד שלישי. ומיהו "מעביד" לעניין זה ? תשובה לשאלה זו תימצא לנו על ידי פניה לסעיף 82 לפקודת הנזיקין. סעיף 82(א) מורה לנו, כי הגמלה המשתלמת לנפגע בתאונת עבודה תנוכה מהפיצויים. סעיף 82(ב) לפקודה מורה לנו, כי "מעביד" הוא החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח. סעיף 82(ג) קובע, כי אין למל"ל זכות שיבוב כלפי המעביד בגין הגמלה ששילם לנפגע, אף שזו מנוכית מהפיצויים המגיעים לנפגע. מאחורי סעיף זה הגיון כלכלי ומשפטי. המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח עבור עובדו והוא זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שנפגע (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי , פ"ד מד(2), 8, 16 (להלן עניין אלגריסי ); ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף , (מהדורה רביעית, תשנ"ח), 1071). החוק מונע מהמל"ל לחזור על המעביד - משלם הפרמיה - ולשבב ממנו גמלה ששולמה מכוח אותה פרמיה, שנועדה לבטח בביטוח הלאומי את העובדים מפני תאונות עבודה. כלל יסוד הוא, כי מבטח - בענייננו המוסד לביטוח לאומי, שכמוהו כמבטח - אינו יכול לחזור אל מי ששילם את דמי הביטוח ולשבב ממנו את הגמלאות ששילם למבוטח על פי אותו ביטוח. שיקולים אלה אינם עומדים כלפי הצד השלישי והמל"ל זכאי לחזור עליו בתביעת שיבוב (ס' 150(א) לחוק). מכאן חוזרים אנו לשאלה מיהו 'צד שלישי' והאם מבטח השימוש ברכב של המעביד הוא 'צד שלישי'. 12. סעיף 150 לחוק, המעמיד למל"ל ששילם גמלה, עילה לחזור על צד שלישי, נדון בבית משפט זה מספר פעמים, אם כי באף אחת מהן לא נדון מקרה של תאונה עצמית ברכב של עובד עצמאי. אפנה, איפוא, לאותה פסיקה ולהשלכותיה על ענייננו. סעיף 150 נדון בבית משפט זה בשני "גלגולים" - ערעור ודיון נוסף. כוונתי לע"א 677/80 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) ולד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לח(4) 543 (להלן: עניין כהנקא ). בעניין כהנקא , נידונה תאונת דרכים, שהיתה תאונה עצמית בה נפגע בעל הרכב, שנהג ברכבו הוא. התאונה לא היתה תאונת עבודה . אף שהתאונה לא היתה תאונת עבודה קיבל הנפגע גמלת נכות כללית מהמל"ל. הנפגע הגיש תביעה נגד חברת הביטוח שביטחה את נהיגתו ברכב. השאלה שעמדה לדיון בפני בית המשפט היתה, האם יש למל"ל זכות שיבוב לפי סעיפים 150 ו152- לחוק הביטוח הלאומי, מאת מבטחו של נהג הרכב שנפגע בתאונה והאם יש לנכות מסכום הפיצויים המגיעים לנהג מאת מבטחו, את הגימלאות שהוא מקבל ועתיד לקבל מאת המל"ל. לצורך זכות השיבוב של המל"ל על פי סעיף 150(א) לחוק, נדרש - במקרה של תאונת דרכים - שהמבטח יהיה חייב לפצות את הנפגע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים). כיון שהמבוטח נפגע בתאונת דרכים עצמית, עמדה לדיון השאלה, האם הנפגע זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים, או מכוח עילה חוזית על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970- (להלן: פקודת הביטוח). מאחר וזכות השיבוב של המל"ל קמה רק כלפי 'צד שלישי', נשאלה השאלה האם המבטח של בעל הרכב - הנפגע, הוא 'צד שלישי' במובן סעיף 150(א) לחוק. בית המשפט פסק, כי המבטח חייב בפיצויים על פי חוק הפיצויים, וכי יש לראותו כ'צד שלישי' במובן סעיף 150(א) לחוק, וכי על הנפגע לנכות מתביעתו נגד המבטח את הגימלאות להן הוא זכאי לפי חוק הביטוח הלאומי. זאת לזכור, כי בעניין כהנקא , תאונת הדרכים לא היתה גם תאונת עבודה , ולפיכך לא היה מעביד בנמצא, וממילא לא חל סעיף 82(ג) לפקודה, המוציא את המעביד מגדר אלה הנחשבים "צד שלישי" שזכויות כלפיו מועברות למל"ל (וראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה , תש"ן) 245). בכך שונה עניין כהנקא מענייננו שוני מהותי, וההלכה שנקבעה שם אינה ישימה כאן. 13. בענייננו, התאונה היא תאונת עבודה. אמנם מדובר בנפגע עובד עצמאי ואלמלא היתה התאונה תאונת עבודה, היה מקום להחיל את הלכת כהנקא , אולם כאשר לגורמים המשמשים בזירה, מתווסף גורם נוסף מכריע, והוא מעביד המשלם את הפרמיות, לא חלה הלכת כהנקא . כזה הוא עניין אלגריסי ובו תוצאה הפוכה מזו שבעניין כהנקא ולפיה אין למל"ל זכות חזרה על חברת הביטוח של המעביד. בפסק דין זה נדונה סוגיה קרובה במהותה ובתפיסתה המשפטית ושונה בתשתיתה העובדתית, הן מעניין כהנקא והן מענייננו ועם זאת משליך הוא ישירות על ענייננו. באותו עניין נדונו ארבעה מקרים בהם נפגעו עובדים בתאונות דרכים, שהיו גם תאונות עבודה. התאונות אירעו עקב שימוש ברכבו של המעביד , בין כאשר נהג ברכב העובד שנפגע (תאונה עצמית) ובין כאשר נהג בַרכב עובד אחר של המעביד. השאלה שעמדה לדיון היתה, האם יש לראות בחברת הביטוח - מבטחת השימוש ברכבו של המעביד - 'צד שלישי' כמשמעו בסעיף 150(א) לחוק, והאם זכאי המל"ל לחזור על חברת הביטוח בגין הגמלה ששלם לנפגע ולקבל ממנה 75% מסך הפיצויים, באופן שהנפגע או תלוייו יהיו זכאים ל25%- מהפיצויים. בית המשפט קבע, כי אין למל"ל זכות חזרה כלפי חברת הביטוח, כפי שאין לו זכות חזרה כלפי המעביד, ומכאן שגם הנפגע אינו זכאי ליהנות מן הזכות ל25%- מסך הפיצויים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי חברת הביטוח - מבטחת השימוש ברכבו של המעביד - עומדת בנעליו של המעביד, ומשכך, אין למל"ל זכות חזרה כלפיה וממילא אין גם לנפגע זכות לקבל עד 25% מהפיצויים. בית המשפט ציין, כי "האחריות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינה מוטלת על האחראי בשל היותו מעביד, אלא בשל היותו משתמש או בעל הרכב מתיר השימוש או המבטח; אך בשל היותו המעביד, אשר נשא בעקיפין בנטל הגמלה המשתלמת לנפגע, אין מחילים על המקרה את הוראת סעיף 152 לחוק , הדן ב'צד שלישי', אלא את הוראות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, הדן בצד שלישי שהוא המעביד". בית המשפט הבחין בין שני ה'כובעים' אותם חובש המעביד: כובעו כמעביד וכובעו כבעל הרכב, ובחן אם מי שניצב מאחורי אותם שני כובעים הוא מי ששילם את דמי הביטוח הלאומי כמעביד, ובכך נשא בעקיפין בנטל הגמלה. כלפי מי שנשא בנטל זה, אין המל"ל יכול לחזור בתביעת שיבוב, יהא הכובע הנוסף אותו הוא חובש אשר יהא. חברת הביטוח, העומדת בנעלי המעביד - המשתמש ברכב, או בעליו - המתיר שימוש בו, גם היא איננה יכולה להיתבע על ידי המל"ל. 14. ניתן לגרוס, שדווקא כפילות רעיונית זו באישיותו של המעביד מאפשרת פיצול אישיותו של המעביד ובעל הרכב באופן שאדם אחד, שהוא המעביד - המשלם דמי ביטוח למל"ל ומבטח את חיובו כלפי העובד מפני תאונת עבודה - הוא גם בעל הרכב המתיר שימוש בו ומבטח - מכוח החוק - את השימוש ברכב בביטוח חובה. כאשר שניים אלה מפוצלים מבחינה רעיונית, ניתן לראות בחברת הביטוח 'צד שלישי', שכן, זו ביטחה את השימוש ברכב על ידי בעליו, החייב בעריכת ביטוח, ואין נפקא מינא אם בעל הרכב הוא גם מעביד שערך ביטוח גם במל"ל (ראו עמדתי בת"א חי' 514/83 שחר נ' סהר חברה לביטוח , פס"מ תשמ"ח(2) 211). אלא מאי? שתיזה זו לא התקבלה על-ידי בית משפט זה והיא איננה עולה בקנה אחד עם ההלכה בעניין אלגרסי ואינה יכולה להיות מיושמת בענייננו. על פי אותה הלכה, כאשר המעביד הוא גם בעל הרכב, אין הוא, וחברת הביטוח בנעליו, נחשבים צד שלישי, ולא ניתן למל"ל לחזור על חברת הביטוח ולשבב את אשר שילם לנפגע. הלכה זו חלה כאשר העובד נסע ברכבו של המעביד בעת שנפגע בתאונת הדרכים, שהיא גם תאונת עבודה, בין אם הרכב היה נהוג בידי המעביד, בין אם היה נהוג בידי עובד אחר של המעביד ובין אם היה נהוג בידי העובד שנפגע בתאונה עצמית . כאן ראוי לציין את האבסורד העלול להווצר, אם נגרוס שחברת הביטוח, המבטחת את השמוש ברכב של העובד העצמאי, היא 'צד שלישי' ממנו ניתן להפצות. ניקח לדוגמא מקרה בו נפגע בתאונה, לא רק העובד העצמאי הנוהג ברכבו, אלא גם עובד שלו שנמצא ברכב. לגבי הגמלה שישלם המל"ל לעובד, לא יהיה המל"ל זכאי לשיבוב מהמבטחת והעובד לא יהיה זכאי לחלק מהגמלה. כך נפסק, כאמור, בעניין אלגריסי . אולם ככל שמדובר בעובד העצמאי, אם חברת הביטוח תחשב כ'צד שלישי', הרי שהמל"ל יהיה זכאי לחזור אל המבטחת ולשבב את אשר שילם לעובד העצמאי והעובד העצמאי יהיה זכאי לחלק מהגמלה, כאמור. מצב כזה הוא אנומלי ובלתי מתקבל על הדעת, שהרי בשני המקרים הן דמי הביטוח למל"ל והן הפרמיות למבטחת יצאו מאותה הקופה ממש. 15. עניין אלגריסי צוטט בהסכמה בפסקי דין מאוחרים יותר (ע"א 585/88 מאיר נ' כהן , פ"ד מז(2) 391; ע"א 265/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מזרחי , פ"ד מו(5) 785 ועוד), וההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה באותו פסק-דין יישבה את המחלוקת, שנתגלעה בין ערכאות שונות באותה סוגיה קודם להנתנו. יש הסבורים, כי יש להחיל אותה הלכה גם כאשר העובד נוהג ברכבו שלו לצורכי מעבידו, שגם אז אין חברת הביטוח, שביטחה את השימוש ברכבו של העובד, בגדר צד שלישי (ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב, תשנ"ו) 131-133). אחרים סבורים, כי במקרה כזה חברת הביטוח, שביטחה את השימוש ברכבו של העובד, היא צד שלישי שניתן לחזור עליו (ראו: י' ריבלין תאונות הדרכים, סדר דין וחישוב הפיצויים (תשנ"ג) 42). אין אנו נדרשים להכריע במחלוקת זו, שאיננה זהה - עובדתית ומשפטית - לזו שבענייננו. 16. הנה כי כן נוכחים אנו לדעת, כי במערכות עובדתיות שונות, המעוררות לכאורה שאלות דומות, הגיע בית משפט זה לתוצאות שונות בתכלית. כוונתי לומר, כי בעוד אשר בעניין כהנקא - כאשר התאונה לא היתה תאונת עבודה - הגיע בית המשפט למסקנה, כי חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב הינה 'צד שלישי' לצורך סעיף 150(א) לחוק וניתן לחזור עליה, הרי בעניין אלגריסי - כאשר התאונות היו תאונות עבודה - הגיע בית המשפט לתוצאה הפוכה, לפיה אין חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, 'צד שלישי' לצורך אותו סעיף ולא ניתן לחזור עליה. התוצאות שונות, משום התשתית העובדתית והרעיונית השונה. ענייננו שונה בתשתיתו העובדתית, הן מעניין כהנקא והן מעניין אלגריסי . לפיכך, יש לבדוק את השווה והשונה בינו לבין אותם שני עניינים ולקבוע את התוצאה המשפטית בהתאם. בענייננו, מדובר בתאונת עבודה, שהיא גם תאונת דרכים, שארעה לעובד עצמאי תוך שהוא נוהג ברכב שבבעלותו במהלך עבודתו כעובד עצמאי. לא קיימת אישיות נפרדת שהיא המעביד, כפי שהיתה קיימת במקרים שבאו תחת גגו של עניין אלגריסי , שבכולם נמצאו מעביד ועובד והרכב היה רכבו של המעביד, ואילו במקרה דנן, לפנינו "יצור" דואלי, שהוא שילוב של מעביד ועובד באישיות אחת - העובד העצמאי. כמו כן, אין מדובר במי שנפגע בתאונת דרכים שאיננה תאונת עבודה, כפי שהיה הדבר בעניין כהנקא . ענייננו קרוב יותר מבחינת הקונספציה המשפטית לעניין אלגריסי מאשר לעניין כהנקא , בכך שאותה אישיות - המעביד שהוא גם בעל הרכב בעניין אלגריסי והעובד העצמאי שהוא גם בעל הרכב בענייננו - שילמה הן את דמי הביטוח הלאומי והן את פרמית ביטוח הרכב. נחזור, אפוא, לבחינת השאלה אם חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכבו של עובד עצמאי, היא 'צד שלישי' על פי סעיף 82 לפקודת הנזיקין. 17. אין חולק, כי העובד העצמאי, בעל הרכב, משלם - על פי החוק - דמי ביטוח לאומי, למל"ל וכן דמי ביטוח השימוש ברכבו, לחברת ביטוח. מהו הפועל היוצא מתשלום דמי הביטוח לשני הגורמים הללו? הוראת החוק הרלבנטית מצויה בסעיף 82 (ב) לפקודת הנזיקין. סעיף זה מגדיר 'מעביד' כמי "שחייב לפי החוק בתשלום דמי ביטוח בעד המבוטח" . הגדרה זו מבהירה, כי לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין, מושם הדגש - לעניין איתור המעביד - על מי שנושא בתשלום דמי הביטוח (לעניין זה ראו: ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המל"ל (טרם פורסם)). ללמדך, כי הפטור מתביעת השיפוי לא ניתן למעביד בשל הפונקציה שהוא ממלא כמעסיק את העובד במסגרת יחסי עובד מעביד, אלא כמי שנושא בנטל תשלום דמי הביטוח. במקרה דנן, הנפגע, שהוא עובד עצמאי, הוא זה ששילם דמי ביטוח למל"ל והוא זה ששילם פרמיה לחברת הביטוח, שביטחה את השימוש ברכבו. על ידי תשלום דמי הביטוח למל"ל, נשא הוא בעקיפין בנטל הגמלה, שהוא עצמו מקבל מהמל"ל. כאן, להבדיל מבעניין אלגריסי , לא ניתן להצביע על עובד ומעביד כשתי ישויות פיסיות נפרדות, אלא מדובר בישות פיסית אחת, שהיא עובד עצמאי החייב בתשלום דמי ביטוח למל"ל, עבור עצמו. האם ניתן לראות בעובד עצמאי, "מעביד" כמשמעותו בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין. אם התשובה לכך חיובית, הרי, שחברת הביטוח, שביטחה את רכבו של העובד העצמאי באה בנעליו של העובד העצמאי כמעביד, ולפי הלכת אלגריסי אין היא בבחינת 'צד שלישי' לצורך סעיף 150(א) לחוק. 18. מכאן מתבקשת השאלה, מיהו החייב בתשלום דמי ביטוח בעד המבוטח העובד העצמאי לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין המגדיר "מעביד" לעניין אותו סעיף כמי שחייב לפי החוק בתשלום דמי ביטוח בעד המבוטח? מורה לנו סעיף 157(ד) לחוק (כיום סעיף 335(ד)), כי מבוטח לפי פרק ו' (תאונות עבודה), ישולמו בעדו דמי ביטוח נפגעי תאונות. ומי ישלם דמי ביטוח אלה? על כך משיב לנו סעיף 161 לחוק (כיום סעיף 342(א)), כי מבוטח עצמאי חייב בתשלום דמי ביטוח בעד עצמו. מכאן, שהעובד העצמאי הוא 'מעביד' לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין ואין המל"ל יכול לחזור עליו (ראו: ת.א. חיפה 171/88 חג'אג נ' אושיות חב' לביטוח (לא פורסם). בערעור על פסק הדין הנ"ל (ע"א 2138/92) הוסכם בין הצדדים כי הנפגע יקבל 25% וניתן פסק דין בהתאם). משאין לחזור על העובד העצמאי, "המעביד", הרי שעל פי הלכת אלגריסי לא ניתן לחזור גם על המבטח, העומד בנעלי העובד העצמאי, משלם הפרמיה עבור הביטוח, שהוא - לצורך העניין - 'המעביד'. אכן, אותו "מעביד" הוא גם "עובד" ונוצרת כאן כפילות רעיונית מובהקת, אלא שכפילות כזו איננה זרה לשיטתנו המשפטית, ולענייננו אומר עליה ד' מור במאמרו "קיצבת זיקנה, גימלה 'תיאורטית' ותביעת תלויים בנזיקין" הפרקליט לז (תשמ"ז) 434, 451: "עובד עצמאי משול לאדם החובש שני כובעים: של עובד ושל מעביד הגלומים באדם אחד. 'המעביד' חייב לבטח את 'העובד' מפני פגיעה בעבודה וכשעובד עצמאי משלם דמי ביטוח מושווה מעמדו כ'מעביד' למעמד מעבידים אחרים ומעמדו כ'עובד' למעמד עובדים אחרים". 19. ערה אני לכך, כי פרשנות לפיה "מעביד", גם "עובד עצמאי" במשמע, אינה עולה בקנה אחד עם "מובנו הרגיל" של המונח מעביד, אך המונח "מעביד", כמו המונח "עובד", מופיע בשורה ארוכה של חוקים, ו"נקודת המוצא העקרונית, אשר חייבת להנחות אותנו, היא, כי לביטויים אלה אין משמעות אוניברסאלית, אלא המשמעות שנודעת להם, קשורה קשר הדוק להקשר בו מופיעים ביטויים אלה" (ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים , פ"ד לה(4) 748, 758 (להלן: פסק דין ניסים ), מפי השופט ברק (כתוארו אז)). לביטוי 'מעביד' אין משמעות אוניברסלית, וייתכן כי אדם ייקבע כ"מעביד" לעניין חוק פלוני, אך אין לראותו ככזה לעניין חוק אחר. המעמד "מעביד" לא יהיה בהכרח זהה לכל דבר ועניין. ייתכנו מצבים בהם יהיה אדם במעמד של "מעביד" לצורך עניין פלוני ולא ייחשב כך לצורך עניין אחר. לא בכדי נעדרת מחוקי העבודה הגדרה למונח "עובד" ולמקבילו "מעביד". מונחים אלו הם מונחים דינמיים אשר בתי המשפט צריכים לצקת בהם תוכן בהתאם לתפיסה החברתית המשתנה. גם במדינות בהן מצוייה בקודקס האזרחי הגדרה זו או אחרת של המושג, לא היה בהגדרות אלו כדי ליתן תשובה למקרי גבול או לשחרר את בתי המשפט מהצורך להשיב על השאלות, כפי שהן מתעוררות בחיי היום-יום של המציאות הכלכלית-חברתית (ראו: פסק דין ניסים , ע' 758; וכן מ' גולדברג במאמרו "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב" עיוני משפט יז 19). 20. דברים אלו יפים לענייננו, שכן, המבחנים וההגדרות שנקבעו בפסיקה לשאלת מיהות ה"מעביד", מתייחסים לקיומם של יחסי עבודה שבין עובד-מעביד. במרבית המקרים (אם לא בכולם) - בהם התעוררה שאלת היות חברת הביטוח 'צד שלישי', מעמדו של פלוני כ"עובד" היה ברור לחלוטין, אלא שנתעורר ספק באשר לשאלת מיהות מעבידו. לא כך בענייננו. כפי שצוין לעיל, קיומם של יחסי עובד-מעביד אינם עומדים במרכז פרשנותו של סעיף 82 לפקודת הנזיקין. השיקול הרלוונטי הוא, נשיאה בנטל הביטוח. יתירה מזו, עצם העובדה, שהמחוקק בחר לייחד הגדרה למונח "מעביד" במיוחד לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין, כאשר לעניין הפקודה מוגדר "מעביד" בסעיף 2, מלמדת, כי המחוקק בחר ליתן למונח זה - לצורך ענייננו - משמעות החורגת ממשמעותו הרגילה. "[סעיפי ההגדרות] נועדו, בעיקרו של דבר, לייתר חלק מההליך הפרשני... מטרתן העיקרית של ההגדרות לקבוע את היקף המשמעות הלשונית (המפורשת או המשתמעת) של המונחים... חשיבותן העיקרית של ההגדרות באה לידי ביטוי מקום שניתן למונח מובן שונה ממובנו הרגיל... במצב דברים זה נותן המחוקק ביטוי ללקסיקון המיוחד בו הוא נוקט , ובכך מזהיר את הציבור ומעמידו על המובן המיוחד שהמחוקק מעניק לאותו ביטוי" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 138) (ההדגשות אינן במקור). 21. אלה הגורסים, כי עובד עצמאי איננו יכול להיחשב מעביד, מעלים טענות שונות בהקשר זה. יש הסבורים, כי אדם אינו יכול להיות מעביד של עצמו (ראו למשל: א' ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שניה מורחבת, תשנ"ו) 461-462). אינני רואה קושי רעיוני לראות בעובד עצמאי יצור דיאלי לצורך ענייננו. יש הגורסים, כי הגיונה של הלכת אלגריסי אינו חל על ענינו של "העובד העצמאי". וכל כך למה? משום ש"נטל" התשלום הכפול המוטל על המעביד שבגינו לא ניתן לחזור עליו ועל חברת הביטוח בנעליו, מוטל על העובד העצמאי בעצמו, ולא ראוי לפגוע בנפגע - העובד העצמאי - על ידי שלילת 25% ממנו, כאשר הוא עצמו משלם את דמי הביטוח. על כך ניתן להשיב ולומר: ראשית, גם במקרה של תאונות עבודה קורות ברכב המעביד, משולמות שתי פרמיות ואף-על-פי-כן לא 'נהנה' מהן העובד לצורך קבלת 25%. שנית, הזכות ל25%- היא אנומליה בדיני הנזיקין. היא מהווה פיצוי יתר, מעבר למלוא סכום הפיצויים המגיעים לנפגע אותו מקבל הוא מהמל"ל ומחברת הביטוח שבטחה את השימוש ברכב, גם יחד. פיצוי יתר סותר את עקרונות הפיצוי המקובלים בדיני נזיקין, שהם, החזרת מצב הניזוק לקדמותו וקשה אף להצדיקו מבחינה רעיונית (לעניין זה ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 243). שלישית, לא נראה לי, גם לגופו של עניין, כי ייטב לענף העובדים העצמאיים, ככלל, להגדיל את פרמית ביטוח הרכב - שהוא פועל יוצא מהגדלת מעגל הנהנים מפיצוי של 125% - על מנת שאם יפגעו יוכלו הם "ליהנות" מפיצוי העולה על נזקם הממשי (ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 237 וכן (עדכון משולב, תשנ"ו) 131-133). ומה שחשוב לא פחות, לא נראה לי, כי יש מקום להרחיב את מעגל ה'צד השלישי' באופן שהמל"ל - ולא רק הנפגע - יוכל לחזור אליו ולקבל 75% של הנזק, בכל אותם מקרים בהם שולמו למל"ל דמי ביטוח עבור הגמלאות שהוא משלם והוא יחזיר לו אותן גמלאות, ממי שבא בנעלי מי ששלם את דמי הביטוח למל"ל. בסופו של דבר, פועל הנטל על משלמי הפרמיות. 22. התפיסה לפיה אין לעשות הבחנה מהבחינה בה אנו דנים, בין תאונה עצמית ברכבו של העובד העצמאי לבין תאונה הקורית לעובד ברכבו של המעביד, יוצרת אי התאמה מלאכותית. זוהי תפיסתו של י' אנגלרד הגורס, כי המסקנה לפיה "יש הבדל בין תאונה הקורית ברכב של העובד לבין זו הקורית ברכב של המעביד יוצרת אי התאמה עם מצבו המשפטי של עובד עצמאי". לשיטתו, "מעמדו של עובד עצמאי כלפי המוסד לביטוח לאומי דומה לזה של עובד שהוא כביכול המעביד של עצמו" המשלם את דמי הביטוח. לפיכך, אין הגיון ענייני להעניק למל"ל זכות שיפוי נגד המבטח האישי של העובד העצמאי. מכאן, שהעובד העצמאי, כמו העובד הרגיל, אינו זכאי ל25%- מן הפיצויים לפי סעיף 152 לחוק (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב, תשנ"ו) 133-132). ההיסטוריה החקיקתית של חוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודת הנזיקין 23. הפרשנות, לפיה "מעביד", לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין, משמעו גם "העובד העצמאי", עולה גם מסקירת ההיסטוריה החקיקתית של חוק הביטוח הלאומי ושל פקודת הנזיקין. חוק הביטוח הלאומי נחקק בשנת 1953 ועסק תחילה בשלושה ענפי ביטוח: זיקנה ושיארים, אימהות, ונפגעי תאונות עבודה. הענף הראשון והשני הוחלו מיד על האוכלוסייה כולה (בכפוף להגבלות מסוימות), בעוד שפיצוי לנפגעי עבודה הוגבל לעובדים בלבד ורק מאוחר יותר, בשנת 1957, הורחב גם לעובדים עצמאיים. בשנת 1955, ובטרם נכללו העובדים העצמאיים במסגרת מבוטחי ביטוח תאונות העבודה, נחקק סעיף 62 לפקודת הנזיקים האזרחיים, הוא סעיף 82 לפקודת הנזיקין כיום. סעיף זה בא להסדיר את היחס בין פקודת הנזיקים לבין חוק הביטוח הלאומי, תשי"ד1953-, לגבי זכויותיו של עובד שנפגע בעבודה (ג' טדסקי, א' רוזנטל פקודת הנזיקין: לאור תולדות התהוותה ותיקוניה , 138-137). בסעיף זה הוגדר "מעביד" כדלקמן: "מי שחייב על פי חוק הביטוח הלאומי בתשלום דמי ביטוח בעד העובד". באותה עת טרם נכללו העובדים העצמאיים בגדר מבוטחי תאונות העבודה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1957, הוחלט לכלול עובדים עצמאיים במסגרת הביטוח הלאומי מפני פגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. בשנת 1968 נחקק נוסח חדש לפקודת הנזיקין ובו סעיף 82, כנוסחו כיום. עתה הוגדר "מעביד" כמי שחייב בתשלום דמי הביטוח הלאומי עבור המבוטח (לעניין ביטוח תאונות עבודה) ולא עבור העובד , כפי שהיה בהגדרה משנת 1955. 24. חקיקת הנוסח החדש כשלעצמו, יש בו כדי להשפיע על הפרשנות הראויה של סעיף 82 (אז סעיף 62) לפקודת הנזיקין, ובפרט על הגדרת "מעביד" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני, פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 348; ראו גם ע"א 214/81 ברזילי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(4) 821, 828). אמנם לפי סעיף 16(ה) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח1948-, אין המחוקק רשאי לערוך שינוי בתוכנה של פקודה בעת עריכתו של נוסח חדש. לדין הקודם יש משקל מיוחד בפרשנותו של הנוסח החדש, שכן נקודת המוצא הינה, כי המחוקק לא ביקש לשנות בהסדר החדש את ההסדר הישן, אלא רק לנסחו מחדש בשפה העברית. עם זאת, קובע סעיף 16(ז) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח1948-, כי משנתפרסם נוסח חדש "יהיה הוא, מיום הפרסום ואילך או מיום שקבעה ועדה, החוק המחייב, ולא יהיה עוד תוקף לכל נוסח אחר של אותו חוק, ולא תישמע טענה שהנוסח משנה מתוכנו של החוק המקורי". משמע, אם מן הנוסח החדש עולה, כי המחוקק שינה את תוכן הפקודה, יש לתת תוקף לכוונתו זו: "הן לנוסח החדש והן לנוסח המשולב חיים משלהם. הם הביאו לביטול החקיקה הקודמת, וליצירתו של דבר חקיקה חדש, אשר לו קיום - וממילא תכלית ופרשנות - משלו. הוראה בנוסח חדש או משולב עשוייה להתפרש בשונה מהמקור ההיסטורי שלה, שכן יש לה חיים משלה, קיום משלה, ועל כן גם מובן משלה" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 363). לא מן הנמנע הוא, כי הכללתם של העובדים העצמאיים בקרב מבוטחי תאונות העבודה היא שהביאה לשינוי בנוסח הגדרת ה"מעביד". נראה אם כן, כי שני הגורמים במצטבר: הוספת העובד העצמאי כמבוטח לעניין ביטוח תאונות בעבודה, ושינוי הנוסח בהגדרת "מעביד", כמי שנושא בתשלום דמי הביטוח בעד "המבוטח" ולא בעד "העובד", יש בהם כדי לחזק את המסקנה, לפיה "מעביד", לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין כיום, הינו גם העובד העצמאי. הרמוניה חקיקתית 25. ניתן לטעון, כי אין הדעת נוחה ממתן פירוש שונה לאותו מונח כפי שהוא מופיע בחוקים שונים (ואף באותו חוק), וכי ראוי היה מבחינת "ההרמוניה החקיקתית" לתת למונח "מעביד" משמעות זהה, לפחות לזו הניתנת לו לעניין חוק הביטוח הלאומי, מחמת שחוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודת הנזיקין עוסקים הם באותה מאטרייה. לטענה זו מענה כפול: ראשית, אין בחוק הביטוח הלאומי הגדרה "כללית" למונח מעביד, אלא יש והוא מוגדר לצורכי סעיף או פרק ספציפי; שנית, ההרמוניה החקיקתית אין משמעה כי יש לתת פרשנות זהה למונח או לביטוי הנזכר בחוקים שונים: "הגישה בדבר "הרמוניה חקיקתית" אין משמעותה כי לכל חוק תכלית הזהה לחוקים האחרים ועל כן לביטויים ולמונחים יש בכל החוקים משמעות זהה. לא זה הוא העיקרון העומד ביסוד ההרמוניה החקיקתית. התכליות של החוקים השונים הן לרוב שונות. על כן מילים או ביטויים זהים זוכים, לעתים, למשמעות שונה בהקשר שונה" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 339). ולעניין היות חוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודת הנזיקין עוסקים באותה מאטרייה הרי: "... ההגדרה הראויה הינה כי חקיקה היא "באותו עניין" אם התכלית העומדת ביסוד החקיקה היא "מאותו עניין". על כן לא די בכך שחוקים שונים דנים באותו עניין (כגון מיסוי) או חלים על אותם אנשים (כגון ניזוקים או עובדים), שכן המדיניות העומדת ביסוד החוקים השונים יכולה להיות שונה" (ברק בע' 341). 26. תכליתו של סעיף 82 לפקודת הנזיקין, כפי שפורש בפסיקה, הינה למנוע חזרה של המל"ל על מי שנשא בתשלום דמי הביטוח הלאומי ועל מי שבא בנעליו. תכלית זו שונה מהתכלית העומדת ביסוד חוק הביטוח הלאומי. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי, המגדיר מיהו המבוטח לכל עניין ועניין (שהרי שונה הגדרת מבוטח לעניין תאונות עבודה מהגדרת מבוטח לעניין דמי אבטלה, למשל) ומיהו הנושא בתשלום דמי הביטוח. בין הוראות סעיף 82 לפקודת הנזיקין לבין חוק הביטוח הלאומי קיים קשר, במובן זה, שהן משלימות זו את זו: חוק הביטוח הלאומי מגדיר מיהו המבוטח ומיהו הנושא בתשלום דמי הביטוח, וסעיף 82 לפקודת הנזיקין בא ליישב בין זכויותיו וחובותיו של המבוטח ובין אלה של הנושא בתשלום כאמור. קשר זה אינו מלמד על תכלית זהה. לפיכך, לא רק שאין כל מניעה לפרש את המונח "מעביד" באופן שונה לעניין חוק הביטוח הלאומי ולעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין, אלא שפרשנות שונה, שתסייע בהגשמת תכליתו ה"משלימה" של סעיף 82 לפקודת הנזיקין, היא גם הפרשנות אשר תגשים את ההרמוניה החקיקתית התכליתית ואת המדיניות המשפטית הראויה. 27. יש הטוענים, כי אחד התנאים שבסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין אינו מתקיים במקרה של עובד עצמאי. התנאי הוא, כי עקב המאורע זכאי הנפגע לפי הפקודה, גם לפיצויים מן המעביד וגם לגמלה, והרי עובד עצמאי אינו זכאי לפיצויים מעצמו ולכן לא חל עליו סעיף 82 לפקודה. אינני רואה קושי בעניין זה. הוראת סעיף 82 חלה באופן מקורי, לפני חוק הפיצויים, על כל אותם מקרים בהם ניתן היה לתבוע את המעביד וגם צד שלישי על פי פקודת הנזיקין . מאז הוחק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יוחדה העילה לפי חוק הפיצויים וניתן לתבוע אך ורק לפי החוק. לפיכך, כאשר המעביד הוא בעל הרכב והתאונה היא תאונת דרכים ותאונת עבודה, אין העובד יכול לתבוע את המעביד כמעביד, תביעתו היא בעילה ייחודית לפי חוק הפיצויים בו נתבע בעל הרכב וחברת הביטוח על פי חוק הפיצויים. אין עוד מעביד האחראי לתאונה ואין כלל אחראי לתאונה במובן המסורתי, משום שהאחריות היא מוחלטת והפיצויים משתלמים על ידי חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, לכל נפגע הזכאי להם על פי החוק. כאשר העובד נוסע בעבודה ברכבו של המעביד וקורית לו תאונת דרכים, אין הוא יכול לתבוע פיצויים ממעבידו בתור שכזה, וההלכה היא שאינו זכאי ל25%- מן הפיצויים והמל"ל אינו זכאי ל75%- מן התגמולים. במצב דברים זה נראה, כי אין לתת לסעיף 82(א) ו-(ג) משמעות מילולית אלא משמעות תכליתית, ובמסגרתה ה"עובד העצמאי" יכול להיות עובד ומעביד כאחד, על אף שאין לו עילת תביעה כנגד עצמו כמעביד. סוף דבר 28. נראה כי הטעמים וההנמקות, שהובאו לעיל, מובילים - במצטבר - למסקנה, כי "העובד העצמאי" הוא בגדר "מעביד" לעניין סעיף 82 לפקודת הנזיקין. כפועל יוצא מכך, אין העובד העצמאי וגם לא המל"ל זכאים לחזור על חברת הביטוח שבטחה את השימוש ברכב, לא מכח החוק ולא מכח ההסכם. 29. אשר על כן אני מציעה: א. לקבל את הערעור בע"א 686/97, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את תביעת המשיבים לקבל פיצוי ממנורה, לפי סעיף 152(ג) לחוק, ללא צו להוצאות. ב. לדחות את תביעת המל"ל בע"א 5624/97 ובע"א 4081/97 נגד קורנהיל וכלל ולחייב את המל"ל לשלם לכל אחת מהמשיבות בכל אחד מן הערעורים, הוצאות בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק : אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן. נ ש י א השופט י' אנגלרד : אני מסכים לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן. ש ו פ ט השופט ת' אור: 1. השאלה הדורשת הכרעה בערעורים שבפנינו היא, אם במקרה של עובד עצמאי אשר נפגע בתאונת דרכים עת נהג ברכבו, התובע את נזקיו ממבטחו, והתאונה מהווה גם תאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה1995- ( להלן: החוק ), יש תחולה להוראות סעיף 82(א)+(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ( להלן: הפקודה ), המסייגות את זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד ) על המעביד הנושא בדמי הביטוח הלאומי. חברתי השופטת שטרסברג-כהן נותנת תשובה חיובית לשאלה זו. צר לי, אך דעתי שונה. חברתי פרטה את העובדות החשובות לעניין, את התשתית הנורמטיבית הרלבנטית ואת המחלוקת. לא אחזור על כל פרטי הדברים. להלן אזכיר רק את אותם עובדות, נימוקים ושיקולים החשובים להבהרת עמדתי. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי והסייג לו בסעיף 82 לפקודת הנזיקין 2. חוק הביטוח הלאומי מסדיר בסימן ד' של פרק יד' (סעיפים 328 עד 333) את זכות התביעה של המוסד לביטוח לאומי מצד שלישי לפיצוי על גימלה ששילם המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד ) למבוטחו. סעיף 328(א) לחוק קובע: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". קדמו לסעיף 328 לחוק, סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד1954-, במקומו בא סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח1968-. סעיף 328 החליף את סעיף 150 הנ"ל. מטעמי נוחיות, אתייחס להלן לסעיפים 328 ו330- של החוק, על אף שחלק מפסקי הדין אותם אזכיר התייחסו לסעיפים כפי שמצאו את ביטויים בחוק הביטוח הלאומי תשי"ד1954-, ובחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח1968-, אשר קדמו לסעיפים אלה. על פי סעיף 328, יש למוסד זכות תביעה מצד שלישי, אשר חייב בפיצוי הנפגע, אם מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ( להלן: הפקודה ), ואם מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- ( להלן: חוק הפיצויים ). זכות התביעה היא להשבת הגימלאות ששילם לנפגע (מבוטחו). סעיף 330 של החוק מסדיר את זכותו של הניזוק להנות מ25%- משיעור הנזק שנגרם לו גם כשגימלאות המוסד אותן יש לנכות מסכום הפיצויים המגיע לו עולות על סכום זה, או מגיעות לשיעור העולה על 75% ממנו. אותם 25% הינם על חשבון המוסד, אשר יקבל את הגימלאות המגיעות לו רק כדי שיעור מכסימלי של 75% מהנזק שנגרם לניזוק. זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים, קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה על הצד השלישי, שהוא האחראי לפיצוי הניזוק, יכול להתקיים המצב שהניזוק יהנה מ25%- על חשבון המוסד. 3. סעיף 328, בסייג הקבוע בסעיף 330 לחוק, מהווה את הכלל. לשני סעיפים אלה יש תחולה בכל מקרה בו צד שלישי חב בפיצויים לניזוק, והמוסד שילם לניזוק גימלאות בגין אותו מקרה. הסעיף חל גם במקרה שהגימלאות אשר על המוסד לשלם הן בגין תאונת עבודה שארעה לעובד הניזוק וגם כשתשלום הגימלאות על ידי המוסד הינו על יסוד עילה אחרת, כגון גימלאות המגיעות לניזוק מכוח הפרק הדן בנכות כללית. ההסדר הוא, כפי שהסבירה חברתי השופטת שטרסברג-כהן, שהאחראי לפיצוי הניזוק, הצד השלישי, ישלם פיצוי כפי שיעור הנזק שנגרם לניזוק ולא מעבר לכך, ועל כן, כשלמוסד יש זכות חזרה על הצד השלישי, יקבל הניזוק פיצוי רק כשיעור ההפרש הנותר לאחר הפחתת סכום הגימלאות מגובה הנזק (בכפוף לסייג בדבר 25% אשר בסעיף 330 לחוק). מכל מקום, וזאת יש להדגיש, תחולתו של סעיף 328 מותנית בקיום צד שלישי החייב לשלם פיצויים לפי הפקודה או לפי חוק הפיצויים. 4. לאמור בסעיפים 328 ו330- יש סייג אשר מוצא את ביטויו בסעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (בעבר סעיף 62 לפקודת הנזיקין). סעיף זה קובע, בחלקים הנוגעים לענייננו, כדלקמן: "82. (א) המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד1953- ( להלן בפרק זה: החוק ), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה. (ב) ... 'מעביד' - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו. (ג) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לעניין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי". אדון תחילה בתחולתו של סעיף 82 לפקודה בתביעות בגין נזקי גוף לפי הפקודה. זו היתה תחולתו היחידה קודם חקיקתו של חוק הפיצויים. לאחר מכן, אתייחס לתביעות לפי חוק הפיצויים, ואתרכז בתביעת פיצויים לפי חוק זה המוגשת על ידי עובד עצמאי אשר נפגע בתאונה בעת שנהג ברכבו, אשר היא במוקד ערעורים אלה. סעיף 82 לפקודה - פרשנות בתביעות לפי פקודת הנזיקין 5. סעיף קטן (ג) של סעיף 82 לפקודה קובע, שלעניין סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד1953- (קודמם של סעיפים 150 לנוסח המשולב של החוק משנת 1968 וסעיף 328 בחוק כיום), לא יראו את "המעביד", אם מתקיימים לגביו הנסיבות אשר בסעיף 82(א), כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי. במילים אחרות, בנסיבות האמורות בסעיף 82(א) אין למוסד זכות חזרה על המעביד. ומה הן אותן נסיבות? על פי סעיף קטן (א), מדובר במקרה אשר בו המבוטח בביטוח נפגעי עבודה או תלוייו "היו זכאים עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד וגם לגימלה לפי חלק ב' של החוק" (הדן בביטוח נפגעי עבודה - ההדגשה שלי, ת"א). במקרה כזה, על פי סעיף קטן (א), "תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה". כלומר, הסכום אותו יקבל המבוטח יהיה שיעור נזקיו בניכוי גימלאות המוסד. וכאמור בסעיף קטן (ג), המעביד לא יחשב ל"צד שלישי" והמוסד לא יוכל לחזור עליו לתשלום הגימלאות על פי הוראת סעיף 328. לדידי, האמור בשני סעיפים קטנים (א) ו-(ג) של סעיף 82, וכן הגדרת "מעביד" שבסעיף קטן (ב), מצביעים על כך שהסייג לזכות החזרה של המוסד המופיע בסעיף נועד לחול רק במקרה שלמבוטח-הניזוק קיימת זכות לתבוע פיצויים מזולתו. רק כשקיים פלוני - אדם או תאגיד - אשר חייב בפיצויו של הניזוק, ואותו חייב בפיצוי הוא גם מעבידו במובן סעיף קטן (ב), רק אז לא יחול הכלל בדבר זכותו של המוסד לחזור על צד שלישי החייב בפיצויו של המבוטח. הלשון הברורה של סעיף 82(א) מלמדת שהנסיבות בהן דן סעיף 82 הן נסיבות בהן קיים אחר אשר קיימת נגדו עילת תביעה בנזיקין והוא גם מעבידו של המבוטח כמובנו של "מעביד" בסעיף 82(ב). 6. על פי נוסח הסעיף, לא יכולה להיות לסייג אשר בו תחולה במקרה שהמבוטח על ידי המוסד הוא עובד עצמאי התובע בנזיקין. הטעם לכך הוא, שתחולתו של הסייג היא, בהכרח, כאשר מדובר בתביעה כלפי אחר, ואותו אדם אחר אינו יכול, כמובן, להיות "מעביד" של העובד העצמאי במובן סעיף 82(ב) לפקודה, שהרי במקרה של עובד עצמאי הוא עצמו משלם את דמי הביטוח למוסד. הנה כי כן, לא מתקיימים לגבי אותו אחר תנאי סעיף 82(א), על פיהם יחול הסעיף רק אם מי שחייב בפיצויים נשא בדמי הביטוח. 7. לדידי, גם הגדרת "מעביד" שבסעיף 82(ב) משתלבת בפרשנות סעיף 82 בכללותו, על פיה צריך שתהיה סיטואציה של תביעת נזיקין מאחר על מנת שתחולנה הוראות סעיף 82. על רקע האמור בסעיף קטן (א) כמבואר לעיל, המילים "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח" מרמזות על התייחסותן לאחר, לא המבוטח, אשר חייב בתשלום דמי הביטוח. במילים אחרות, החייב בתשלום דמי הביטוח והמבוטח הינם אישויות נפרדות. הצורך בהגדרה של "מעביד" לא בא על מנת להכניס למסגרתה גם את העובד העצמאי אשר הוא החייב בתשלום דמי הביטוח בעד עצמו. לו זו היתה הכוונה, ניתן היה לקבוע זאת במפורש ובברור. מה שבא הסעיף להשמיענו, היא הבהרה מיהו המעביד לצרכי הסעיף, במקרים בהם יכולה להיות מחלוקת בשאלה מיהו המעביד של המבוטח, התובע בנזיקין בגין תאונה, אשר היתה גם תאונת עבודה, שארעה לו. יחסי עובד ומעביד יכולים להתקיים בסיטואציות שונות. לא אחת תהיה מחלוקת אם בעת ביצוע עבודה מסויימת מעבידו של עובד היה קבלן או קבלן משנה זה או אחר. על פי מבחנים שונים לבחינת קיום יחסי עובד ומעביד, יכולות להיות לכך תשובות שונות. לעיתים קיימת מחלוקת בין ספקי כוח אדם לבין מזמיניו, מי מהם הוא מעבידו של פלוני, וממתי. למחלוקת כזו ראו ע"א 6657/95 רותם גשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם), ודנ"א 8435/96 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (תקדין עליון 97(2) 164). אכן, בע"א 6657/95 הנ"ל נטען על ידי המערערת, שהשאלה מיהו מעביד לעניין סעיף 82 צריכה להחתך על פי הגדרת "מעביד" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. נוכח מחלוקות אפשריות אלה, נקבע בחוק שאותו אחר, אשר יש לו זיקת עבודה אל המבוטח ואשר גם שילם את דמי הביטוח בגינו למוסד, הוא הוא אותו "מעביד" אשר הוראת סעיף 82 מתייחסת אליו; הוא ולא אחר, אשר יתכן והוא מעבידו של המבוטח מבחינות אחרות שאינן לצרכי סעיף 82. הרעיון הוא, שמי שנשא בתשלום דמי הביטוח אשר זיכו את המבוטח בגימלאות, לא ישא בהחזר הגימלאות אשר שולמו למבוטח על ידי המוסד, אפילו שהוא האחראי בנזיקין לפיצויו של הנפגע. 8. אם לערוך סיכום ביניים, סעיף 82(א) בא לענות על מצב בו מעביד ששילם את דמי הביטוח למוסד בגין פלוני שנפגע בתאונת עבודה, נתבע על ידי פלוני בנזיקין. על פי הסעיף, הזכות שלא להיתבע על ידי המוסד להחזר גימלאות ששילם, היא רק למי שנתבע בנזיקין . לכאורה הוא מהווה "צד שלישי" לפי סעיף 328 לחוק. אך בשל היותו מעביד אשר נשא בתשלום דמי הביטוח, לא יוכל המוסד לחזור עליו להחזר הגימלאות ששילם וישלם למבוטח, אשר נפגע בתאונה. במקרה כזה ישלם המעביד לפלוני את הפיצויים המגיעים לו בניכוי גימלאות המוסד ולמוסד לא תהיה זכות חזרה על המעביד. זו סיטואציה מיוחדת הסוטה מהכלל אשר בסעיף 328 לחוק הקובע את זכות החזרה של המוסד. סיטואציה מיוחדת זו, אינה כוללת מקרה בו הנפגע התובע בנזיקין הינו עובד עצמאי. היא נועדה למעביד אשר חב בנזיקין והוא זה ששילם את דמי הביטוח למוסד עבור העובד-המבוטח. במקרה של עובד עצמאי התובע בנזיקין, אין מעביד-נתבע אשר הוא ששילם את דמי הביטוח עבור העובד העצמאי, לכן לא נוצרת אותה סיטואציה אשר סעיף 82(א) דן בה. מכאן, שבמקרה של עובד עצמאי אשר נפגע בתאונה אשר אינה תאונת דרכים, והוא זכאי לפיצוי על נזקיו מאחר, תהיה למוסד זכות חזרה על אותו אחר לתשלום הגימלאות ששילם לעובד העצמאי, והעובד העצמאי יהיה זכאי לפחות ל25%- משיעור נזקיו מאותו אדם. תחולת סעיף 82 לפקודה בתביעת עובד עצמאי לפי חוק הפיצויים עקב תאונה עצמית 9. עד כאן עסקנו בעובד עצמאי אשר נפגע בתאונה אשר אינה תאונת דרכים. האם משתנה המצב כשמדובר בעובד עצמאי אשר נפגע בתאונת דרכים עת נהג ברכב, כפי שאירע הדבר במקרים שבפנינו, ותביעתו לפי חוק הפיצויים מוגשת נגד מבטח הרכב. האם במקרה של תביעת עובד עצמאי כזה יחול הסייג אשר בסעיף 82 לפקודה, כך שלמוסד לא תהיה זכות חזרה על מבטח רכבו של העובד העצמאי? כזכור, חשיבות השאלה לענייננו היא, שאם קיימת זכות חזרה למוסד, יהיה זכאי העובד העצמאי, לפי סעיף 330 לחוק, לפחות ל25%- משיעור נזקיו. 10. ענייננו בתאונת דרכים. סעיף 328 הוחל גם על תביעות לפי חוק הפיצויים, לאחר שסעיף 150, קודמו, תוקן עם חקיקת חוק הפיצויים (סעיף 19 לחוק). יוצא, שגם בתביעה בגין תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים של עובד נגד צד שלישי, כשהתאונה היתה גם תאונת עבודה, יש תחולה לסעיף 328 ועומדת למוסד זכות חזרה על הצד השלישי האחראי לתאונה. ומה במקרה שהתאונה היתה תאונה עצמית של בעל רכב אשר נהג ברכבו הוא? האם במקרה כזה יש למוסד זכות חזרה, ועל מי? בשאלה זו עוסק פסק הדין בפרשת כהנקא (ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר, חברה לביטוח בע"מ (פ"ד לח(4) 543). המקרה שנדון בפרשה זו, היה של עובד עצמאי אשר תבע את המבטח לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפגע. הפיצויים להם היה זכאי התבססו על פוליסה, אשר על פי הוראת סעיף 3(א)(2) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל1970- ( להלן: פקודת הביטוח ) בטחה גם את: "בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו, מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק". סעיף 3(ב) לפקודת הביטוח מוסיף וקובע, כי: "המבוטח בביטוח לפי סעיף קטן (א)(2) יהא זכאי לפיצוי כפי שהיה זכאי לקבל נפגע אחר לפי החוק". התעוררה שם השאלה, אם בנסיבות האמורות עמדה למוסד זכות חזרה על מבטחו של רכב המעורב בתאונה, אשר נהג בו בעליו, העובד העצמאי. הנוהג ברכב חייב על פי פקודת הביטוח לבטח את עצמו בביטוח אישי בפני נזק גוף אשר ייגרם לו בתאונת דרכים כמובנה בחוק הפיצויים. כדי לקבוע אם יש למוסד זכות חזרה על המבטח, צריך היה לקבוע תחילה אם תביעת הניזוק בתאונה עצמית כלפי מבטחו הינה תביעה מכוח חוזה הביטוח אשר התגבש בפוליסה, או שמא תביעתו היא לפי חוק הפיצויים. כדי שתחול הוראת סעיף 328, מן ההכרח שתביעתו תהיה תביעה לפי חוק הפיצויים, שהרי הסעיף דן בצד שלישי החייב בפיצויים לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק הפיצויים. בית המשפט קבע בפרשת כהנקא, שתביעתו של הניזוק הינה תביעה לפי חוק הפיצויים מנימוקים אשר פורטו בהרחבה בפסק הדין. זאת היתה דעתם, פה אחד, של חמשת שופטי ההרכב אשר ישבו בדיון הנוסף בפרשת כהנקא. עוד נקבע בפסק הדין בפרשת כהנקא, כי "צד שלישי" במובן סעיף 328 לחוק הוא: "'כל אדם' שהוא (מלבד המוסד לביטוח לאומי) אשר לנפגע תאונת דרכים עילה לתבוע ממנו פיצוי בגין אותו מקרה" (עמוד 549 לפסק הדין). מכאן הגיע בית המשפט למסקנה, כי המבטח של המכונית, החייב בפיצוי הניזוק בתאונת דרכים, הינו "צד שלישי" במובן זה. משכך, נקבע באותה פרשה כי עומדת למוסד זכות חזרה על המבטח בהסתמך על הוראת סעיף 328 לחוק. הלכה זו, אשר נקבעה במסגרת דיון נוסף, השתרשה בפסיקה. חשיבותה של ההלכה לענייננו, היא בכך שהיא מקנה את זכות החזרה על הצד השלישי בכל מקרה שהמוסד משלם גימלאות, אפילו שהצד השלישי, האחראי היחיד לפיצוי הניזוק, הוא המבטח. בפרשת כהנקא היו הגימלאות ששולמו לניזוק שם על פי הפרק הדן בנכות כללית. אך הלכה זו חלה גם על זכות חזרה של המוסד כלפי צד שלישי במקרה של גימלאות המשולמות על פי הפרק הדן בתאונות עבודה. אכן, בפרשת אלגריסי (ע"א 545/85 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי , פ"ד מד(2) 8), אליה עוד אשוב להלן, אשר גם בה הוכרע הדין בהרכב מורחב, הבהיר בית המשפט שהלכת כהנקא חלה גם כשהגימלאות הן גימלאות המשולמות על ידי המוסד לנפגע לפי הפרק הדן בתאונות עבודה. 11. אם נחזור לערעורים שבפנינו, לכאורה חל סעיף 328 על ענייננו. המבטח הוא, על פי פסק הדין בפרשת כהנקא, "צד שלישי" במובן הסעיף. אלא שכאן עלינו לתת את הדעת להוראות סעיף 82 לפקודת הנזיקין ולהכריע בשאלה אם על פי הוראות סעיף זה, נשללת מהמוסד זכות חזרה כזו. סעיף זה קובע, כזכור, את הנסיבות בהן לא יראו את מי שחייב בפיצויים לניזוק כ"צד שלישי" לצורך סעיף 328 לחוק. שאלת תחולתו של סעיף זה - במקרה של תאונה עצמית של עובד עצמאי כשהוא נוהג ברכבו במהלך עבודתו - עומדת במרכז הדיון והמחלוקת. ומה שחשוב לחזור ולהדגיש, ועל כך דומה שאין מחלוקת, שאלמלא סעיף 82 לפקודת הנזיקין ברי שלמוסד היתה זכות חזרה על המבטח. דעתי היא, שהוראות הסעיף אינן חלות לא רק במקרה של תביעת עובד עצמאי לפי פקודת הנזיקין עקב תאונה, אשר היתה גם תאונת עבודה; אלא גם בתביעה שלו נגד המבטחת עקב תאונת דרכים בה נפגע כשנהג ברכבו, תאונה אשר היתה גם תאונת עבודה. נראה לי, כי נוסחו, תכליתו והגיונו של הסעיף תומכים במסקנה זו. 12. בפרשת אלגריסי נדונו מקרים בהם נפגע עובד בתאונת דרכים שעה שהיה ברכב מעבידו, אם כנוסע שעה שעובד אחר נהג ברכב ואם כנהג הרכב. נדונה בפסק דין זה גם פרשנות סעיף 82 לפקודה ודרך יישומו במקרי תאונות דרכים, אם גם לא נדון בו מקרה של תאונה עצמית לעובד עצמאי כבענייננו. הוחלט בפרשת אלגריסי, שהוראות סעיף 82 חלות בנסיבות האמורות אשר נדונו בו, וכי אין למוסד זכות חזרה על המבטח. מכאן, שלא עמדה לכל אחד מהעובדים שם זכות לקבלת 25% מכוח סעיף 330 לחוק. באותה פרשה דן בית המשפט בדרך יישומו של סעיף 82 לפקודה בתביעה לפי חוק הפיצויים. בקשר לכך נאמר שם: "... כדי ליצור את הקשר בין מי שהנתבע (צ"ל ש'התובע') זכאי לפיצוי ממנו על פי עילות התביעה בחוק הפיצויים לבין המעביד, שבו מדבר סעיף 82, יש 'להרים את המסך', להציץ מאחוריו ולבחון את זהותם של האחראים - המשתמש ובעל הרכב מתיר השימוש - את חובתה של המבטחת ואת מהות היחסים שבינם לבין הנפגע. אם היחס בין האחראי לפיצוי לבין הנפגע הוא יחס של מעביד לעובדו , כי אז אין להתעלם ממנו, ויש להפעיל לגביו את התוצאה המתחייבת מסעיף 82 - לנכות את הגימלה מהפיצוי כמצוות סעיף 82(א) ולמנוע זכות חזרה של המוסד על המעביד כמצוות סעיף 82(ג). ודוק - האחריות לפי חוק הפיצויים אינה מוטלת על אותו אחראי בשל היותו המעביד, אלא בשל היותו המשתמש או בעל הרכב מתיר השימוש (או המבטח). אך בשל היותו המעביד, אשר נשא בעקיפין בנטל הגימלה המשתלמת לנפגע, אין מחילים על המקרה את הוראת סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) הדן בצד שלישי אלא את הוראות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הדן בצד שלישי שהוא מעביד. ... במילים אחרות, לא בשל היות המעביד אחראי לפיצויים פטור הוא מתביעת שיפוי של המוסד, אלא בשל היות האחראי לפיצויים המעביד של הנפגע , אשר שילם את דמי הביטוח הלאומי, פטור הוא מתביעת השיפוי" (בעמוד 23. ההדגשות שלי, ת"א). המקרה האחד שנדון שם (ע"א 379/86) היה של נפגע עובד שנסע ברכב המעביד, כשהוא נהוג, על פי רשות המעביד, על ידי נהג אחר. במקרה כזה חב המעביד כלפי העובד מכוח היותו בעל הרכב אשר הירשה את השימוש בו לעובד האחר (סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים). גם המבטחת שם היתה אחראית מכוח ביטוח האחריות על פי סעיף 3(א)(1) לפקודת הביטוח. מכיוון שהמעביד בעל הרכב חב בפיצויים לפי חוק הפיצויים כלפי העובד והוא גם זה ששילם את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, אין למוסד, על פי סעיף 82, זכות חזרה על המעביד ועל מבטחו לתשלום גימלאות אשר המוסד שילם וישלם לעובד שנפגע. 13. מקרים קשים יותר נבחנו בשני ערעורים נוספים (ע"א 545/85, 135/86) שנדונו בפרשת אלגריסי. דובר שם בתאונה עצמית של עובד שעה שהשתמש ברכב מעבידו, ברשותו. עילת התביעה של העובד במקרה כזה היא נגד המבטחת, על סמך חוזה הביטוח, אך כמוסבר לעיל (ראה פיסקה 10 לעיל) התביעה היא לפי חוק הפיצויים. כך מציג שם בית המשפט את השאלה בה עליו להכריע בשני ערעורים אלה: "הנקודה שעליה תסוב ההכרעה היא על כן זו: האם תאונה עצמית, שעילת התביעה של מי שנפגע בה היא נגד המבטחת, על פי חוזה הביטוח ועל פי חוק הפיצויים, היא המאורע המזכה את הנפגע לפיצויים במובנה של סעיף 82(א) מבעל הרכב המתיר השימוש. אם אכן כך - ובמקרים הנדונים כאן בעל הרכב מתיר השימוש הוא גם המעביד - הרי שהנפגע זכאי לפיצויים מן המעביד, ובכך נפתחת הדלת הן לסעיף 82(א), הן לסעיף 82(ג)" (ראה בעמוד 26). קודם הגיעו למסקנתו שם, מדגיש בית המשפט, שכשמדובר ברכב אשר בבעלות המעביד מתיר השימוש בו לעובדו, חובת הביטוח היא על המעביד. וממשיך בית המשפט ואומר: "האם די בכך כדי ליצור את הקשר בין בעל רכב כזה לבין זכות נפגע כזה על פי סעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)? האם בשל חובה זו של המעביד לדאוג לביטוח האישי ניתן לראות, לצורך סעיף 82(א) לפקודה, את הנפגע בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים כמי שזכאי לפיצויים מן המעביד? בעקיפין בודאי כך הדבר. החובה המוטלת על בעל הרכב באה כדי ליצור לנפגע המשתמש ברשותו מקור לתשלום הפיצויים שיגיעו לו. אם אין רואים את בעל הרכב כאחראי לפיצוי, על מה ולמה תוטל עליו חובת הביטוח המחייבת אותו בתשלום הפרמיה? על ידי תשלום הפרמיה הוא יוצא ידי חובתו. מכאן הזיקה בין זכותו של הנפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית לבין בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד, ששילם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגימלה. קשר זה הוא המכניס את הסיטואציה של התאונה העצמית לתוך תחולתו של סעיף 82(א) (ועמו גם סעיף 82(ג)). על ידי פרשנות של סעיף 82, המתאפשרת עקב השינוי החקיקתי שחל בסביבתו, רואים, לצורך סעיף 82(א), את העובד, שנפגע בתאונה אישית כשהוא נוהג ברשות ברכב המעביד, כמי שזכאי לפיצויים מאת בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד ..." (ראה בעמוד 27). רואים אנו מתוך ציטוט זה, שבפרשת אלגריסי ביקש בית המשפט לברר אם מתקיים התנאי של סעיף 82(א) בדבר קיום תביעת פיצויים לנפגע נגד מי אשר, כמעבידו, שלם את דמי הביטוח למוסד בגינו. דבר זה גם בולט לאורך פסק הדין (ראה בעמוד 23 מול האות ב' ומול האות ג'; בעמוד 25 מול האות ג' ומול האות ו', ובעמודים 26 ו27- בקטעים המצוטטים לעיל). רק אם מתקיים שיש מי שאחראי לפיצוי המבוטח הניזוק, ואותו אחראי הוא גם מי ששילם את דמי הביטוח למוסד, יתקיימו תנאי סעיף 82. רק אז תוגשם תכלית הוראת סעיף 82 למנוע חזרה של המוסד על נתבע החב בנזיקין או לפי חוק הפיצויים לתשלום גימלאות המוסד, אם אותו נתבע הוא גם זה ששילם את דמי הביטוח למוסד. 14. אכן, במקרה של תאונה עצמית לעובד הנוהג ברכב המעביד נדרשה לבית המשפט בפרשת אלגריסי קונסטרוקציה משפטית, על פיה ראה את המעביד בעל הרכב כאחראי פוטנציאלי לתשלום הפיצויים, על אף שבפועל חלה חובת הפיצויים על המבטח בתביעה ישירה של העובד כלפיו. אך קונסטרוקציה משפטית זו, אשר בית המשפט היה מודע לכך שהיא דחוקה מעט, באה לענות על סיטואציה מיוחדת בתביעות לפי חוק הפיצויים החלה בתאונה עצמית של עובד. הסיטואציה המיוחדת היא, שהמעביד בעל הרכב גם הרשה את השימוש ברכבו לעובדו, והוא גם חייב לספק את הביטוח אשר הוא אשר מבטיח את זכות התביעה של עובדו בגין הנזק שנגרם בתאונת הדרכים. מטעם זה, ומתוך ניסיון להתאים סיטואציה זו למצב בו קיים אחר ממנו ניתן לתבוע פיצויים כאמור בסעיף 82(א), נכון היה בית המשפט לראות את המעביד בעל הרכב כמי שחייב בפיצויים לפי חוק הפיצויים. זו היתה גם היתה גישתי בפסק דין אשר ניתן על ידי בבית המשפט המחוזי, קודם שניתן פסק הדין בעניין אלגריסי, בפרשת עזבון המנוח ציון ציבוני (ת"א (נצ') 350/86 עזבון המנוח ציבוני ואח' נ' סלע, חברה לביטוח בע"מ , צלטנר, בעמוד 3630 ב'. גם שם היה מקרה של תאונה לעובד אשר נהג ברכב של מעבידו. סברתי שם, כפי שהנני סבור גם היום, כי "מבחינה רעיונית תביעתו של נפגע כזה היא נגד מתיר השימוש, במקרה שלנו המעביד, ונגד מבטחו, ואין מקום שהתוצאה תשתנה, רק משום שהתביעה מוגשת רק נגד המבטחת". המעביד מתיר השימוש ומי שחב בחובת הביטוח הוא לצורך העניין "מי שחייב בפיצויים" כלפי עובדו, אפילו שהתביעה מוגשת כלפי המבטחת. 15. על ידי הקונסטרוקציה המשפטית האמורה נמתח החבל עד קצהו. הואיל והמעביד בעל הרכב הוא אחר אשר בו תלויה זכות הפיצוי של העובד על ידי מבטח רכבו (על ידי כך שיעשה ביטוח), מוכן היה בית המשפט לראות בו את מי שאחראי לפיצוי העובד אשר נפגע בתאונה. אך אין להרחיק לכת וללמוד מכך שעובד עצמאי אשר אחראי לתשלום דמי הביטוח עבור עצמו, הינו מי שלאותו עובד עצמאי קיימת תביעה נגדו. אדם אינו יכול לתבוע את עצמו, ועל כן עובד עצמאי אינו יכול להיות החייב בפיצויים כלפי עצמו. כמבואר לעיל, סעיף 82 נועד לחול במקרה שקיימת זכות תביעה לעובד מבוטח מאחר , אשר הוא גם זה ששילם את דמי הביטוח למוסד. היא באה להקל על אותו אחר החייב בפיצויים, אשר נשא בהוצאות דמי הביטוח של מי שתובע אותו. באין אחר כזה, אין תחולה לסעיף 82. תכלית זו, אשר עמדה ביסוד סעיף 82 ערב חקיקתו, לא השתנתה עם חקיקת חוק הפיצויים. מאחר שאין לעובד העצמאי שניזוק בתאונת דרכים תביעה נגד עצמו, לא קיים נתבע אשר תכלית סעיף 82 היא להקל עמו בשל היותו מי ששילם את דמי הביטוח עבור העובד שנפגע. מסקנתי היא, איפוא, שאין לסעיף 82 לפקודה תחולה בתביעת עובד עצמאי בגין תאונה עצמית שארעה לו ברכבו. להלן, אדון במספר טענות כנגד עמדה זו ובתשובה להן. טענות לתחולת סעיף 82 בתביעת עובד עצמאי בתאונה עצמית - והתשובה להן 16. אחת הטענות נגד התוצאה עליה הצבעתי לעיל היא, שמבחינה מהותית אין מקום להבחנה בין תביעה מהמבטח של עובד בתאונה עצמית ברכב המעביד לבין תביעה מהמבטח של עובד עצמאי עקב תאונה עצמית. אכן, מבחינתו של המבטח יש דמיון בין השניים. בשני המקרים הוא ישלם פיצויים לפי חוק הפיצויים לנהג בתאונה העצמית. אך אין להקיש וללמוד מכך לפרשנות סעיף 82 לפקודה. התנאים לתחולת סעיף 82 לפקודה קבועים בו וכבר הוסברו לעיל. אין לאלה תחולה כשמשלם דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי עבור הנפגע אינו הנתבע בתביעה לפי הפקודה או חוק הפיצויים. 17. טענה אחרת המושמעת היא, שהעובד העצמאי הוא אשר מממן את עלות ביטוח רכבו, ואם תהיה למוסד זכות חזרה אל מבטחו, עלול הדבר לייקר לו את הביטוח. ייקור כזה יבוא גם נוכח העובדה שיהא זכאי לקבל 25% מגובה נזקיו בנסיבות בהן חל סעיף 330 לחוק ביטוח לאומי. לדעתי, טענה זו איננה מדוייקת מבחינה עובדתית ואינה משכנעת מבחינה משפטית. עלותו של ביטוח הרכב הפרטי נקבע על פי תעריפי ביטוח החלים לגבי כלל המבוטחים - עובדים, עובדים עצמאיים ומי שאינם עובדים כלל. אין, על כן, יסוד לקבועה שעלות הביטוח של עובד עצמאי מושפעת באופן ישיר מכך שלמוסד תהיה זכות חזרה אל מבטחו, ולעובד העצמאי תהיה זכות לקבל לפחות 25% מהנזק. בנסיבות אלה, אין ספק כי עדיף לעובד העצמאי שיהא זכאי לקבל 25% לפי סעיף 330 לחוק, אפילו היה הדבר כרוך בעליה מסויימת של דמי ביטוח רכב החלים על כלל המבוטחים (לטענה בדבר עליה בדמי הביטוח עוד אחזור). מכל מקום, משקבע המחוקק את זכות החזרה ואת הזכויות ל25%- בתנאים אותם קבע, בכך הכריע בעד תחולתן של אלה, ואין הצדקה שנסטה מהוראותיו אפילו כרוך הדבר בעלות ביטוחית גבוהה יותר. 18. ראוי בהקשר זה להזכיר, כפי שמצויין הדבר בסיכומי המוסד בפנינו, שבמשך שנים היה מקובל על הכל שקיימת למוסד זכות חזרה על המבטח במקרה של תאונת דרכים לעובד עצמאי. יש, על כן, להניח, שפרמיות הביטוח אשר שולמו נקבעו בהתחשב בנתון זה. רק עם מתן פסק הדין בת"א (חי') 171/88 חג'אג' נ' אושיות, חברה לביטוח בע"מ (צלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 630, קכ"ה), החלו חברות הביטוח לכפור בזכות החזרה של המוסד עליהן בתאונות של עובדים עצמאיים. אני מזכיר זאת לא כדי ללמוד מכך על הפירוש הנכון של הדין בענייננו, אלא כדי להראות שבקביעת פרמיות הביטוח בביטוח לפי פקודת הביטוח נלקחה בחשבון האפשרות של חזרת המוסד על המבטח כשהמבוטח הוא עובד עצמאי. מטעם זה, עסקינן בענייננו לא בהרחבת המעגל של מי שיוכרו כ"צד שלישי". להיפך. אם תתקבל עמדת חברתי השופטת שטרסברג-כהן, יהיה בכך להקטין את המעגל: מבטחי רכב של עובדים עצמאיים שנחשבו עד כה ל"צד שלישי", יחשבו מעתה למי שאינם "צד שלישי" במקרה של תאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה לעובד עצמאי אשר נהג ברכבו. 19. חברתי, השופטת שטרסברג-כהן מציינת, כי הזכות לקבלת 25% לפי סעיף 330 לחוק היא אנומליה, וראוי למנוע הרחבה של זכות זו. בהקשר זה היא מציינת, שהאפשרות שהניזוק יקבל 125% מהנזק שנגרם לו, מהווה סטיה מעקרונות הפיצוי המקובלים בדיני נזיקין שהם החזרת המצב לקדמותו. היא מסתמכת בעניין זה על דבריו של י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן), בעמוד 243. איני שותף לדעה הרואה בעין צרה תשלום פיצוי בשיעור 25% לנפגע בתאונה, באותם מקרים, שלולא הוראת סעיף 330, הם לא היו מקבלים פיצוי זה, בשלמותו או בחלקו. נזכיר, שלידתה של זכות זו, אשר הוספה לחוק הביטוח הלאומי, היתה ביוזמה שהמוסד היה שותף לה. כרקע לתיקון זה של החוק שימשו מקרים בהם תבעו נפגעי תאונות, אשר היו גם תאונות עבודה, את נזקיהם על פי עילות לפי הפקודה. באותם מקרים, האחריות של המזיק נקבעה לעיתים רק לאחר הליך משפטי ארוך ומסובך, ובשל הצורך לנכות את גימלאות המוסד מסכום הפיצויים לא נותר לנפגע, אשר מימן את ההליך, סכום פיצוי כלשהו. תופעה זו הביאה לא אחת לכך שהניזוק נשא בהוצאות של משפט ארוך, מבלי שזכה בפיצוי כלשהו. לעומת זאת, המוסד נהנה מתוצאותיו של ההליך, מבלי שנדרש לנהל בעצמו תביעה בה היה צריך להוכיח את אחריות המזיק. מצב דברים זה הביא, מצד אחד, למקרים בהם - כשלא נותר בידי הנפגע בסופו של ההליך המשפטי פיצוי כלשהו - המוסד שקל תשלום כלשהו לנפגע מתוך סכום הפיצויים שהוא קיבל מהמזיק; ומצד שני, התברר שנפגעים, אשר היה חשש שגימלאות המוסד "תאכלנה" את תביעתם, הססו להגיש את תביעתם, ולעיתים נמנעו מכך. וגם זאת: עורכי דין אשר גובים את שכרם, כמקובל, באחוזים מסכום הפיצוי שיתקבל בפסק הדין, לא גילו נכונות להסתכן בעבודה רבה אשר יתכן ובצידה לא יהיה שכר כלשהו. המוסד היה ער לחוסר הצדק שנגרם לתובעים באותם מקרים. והגיעו הדברים לידי כך, שהוא החליט מידי פעם לפצות את אותם תובעים אשר תביעתם "נבלעה" על ידי גימלאות המוסד. בנושא זה פעלה במוסד ועדה אד הוק אשר דנה בפניות של תובעים כאלה, והחליטה להעניק להם תשלום כלשהו, אשר נראה לה הולם את הנסיבות. בהתאם למצב המשפט אשר היה אותה עת, היה זה תשלום חסד מצד המוסד, והיתה אי נחת מהסדר זה אשר לא היה מעוגן בחוק, וחשף את המוסד לפניות אשר היענות להן לא נשענה על קריטריונים ברורים. נוכח מצב דברים זה, וכדי שהדבר יהווה תמריץ לנפגעי תאונות עבודה להגיש תביעות נגד המזיקים, הועלתה הצעה להבטיח לנפגעים אלה, בכל מקרה, שיעור מסויים מסכום הנזק שנגרם להם. הצעת החוק בנושא זה הציעה שיובטח לו לפחות 20% מסכום הנזק (ראו הצעת חוק 621 מיום 24.7.64, ה"ח תשכ"ד, עמודים 255-254). בדיונים בועדת העבודה של הכנסת תוקנה הצעת החוק והאחוז הועלה ל25%-. תכלית הצעת החוק לעודד את הנפגע להגיש את תביעתו נגד המזיק, מצאה את ביטויה בדבריו של יושב ראש ועדת העבודה, בעת הבאת הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית (ראו דברי הכנסת, ישיבה מיום 7.4.65, דה"כ תשכ"ה, בעמוד 1807). הוראה זו, לפיה שוריינו לנפגע 25% מסכום נזקיו, הבטיחה הגשת תביעות מצד נפגעים בהן היה מעוניין המוסד. שריון זה מהווה מעין בונוס אשר נותן המוסד, במקרים מסויימים, לניזוקים, כדי לעודד הגשת תביעות, ולבל יצא ניזוק, אשר ניהל הליך משפטי שכתוצאה ממנו זכה המוסד להחזר גימלאות, וידיו על ראשו. מסתבר גם, שהעלות בנושא זה למוסד היא קטנה, יחסית, וכי היא משתלמת למוסד וראויה בעיניו. למה יבוא בית המשפט ויעשה לשלילתה או צמצומה של הוראת סעיף 330? גישתו של המוסד, על פיה מוכן הוא להסתפק, במקרים מסויימים, בפחות מהמגיע לו כדי לחסוך מעצמו התדיינויות, קיימת גם במישור היחסים בינו לבין המבטחות. הדבר מוצא את ביטויו בהתחשבנות שהוא עורך עמן במסגרת תשלום החזר גימלאות למוסד על ידן. על פי ההסכם בין המוסד לבין כל אחת מהמבטחות, בכל מקרה שמגיע למוסד החזר תגמולי ביטוח ממנה, יוחזר למוסד רק 62.5% או 80% מסכום הגימלאות, לפי המקרה, וזאת כדי לחסוך התדיינויות בין הצדדים. אם הנחה זו, שנותן המוסד לחברות הביטוח, מוצדקת וכדאית למוסד כדי למנוע מעצמו התדיינויות, לא ברור לי מדוע לא יחול אותו היגיון על ההסדר החוקי, על פיו יובטח למבוטח הנפגע בתאונת עבודה (כשהמזיק אינו המעביד) שיעור מסויים מסכום הנזק שנגרם לו. בפרט, שמקרים אלה הם חריגים, להבדיל מההסדר הוולונטרי עם חברות הביטוח אשר חל בכל מקרה של תביעת שיבוב של המוסד כלפי חברת ביטוח כלשהי. נדגיש בעניין זה, שהמזיק אינו נדרש בשום מקרה לשלם מעבר לגובה הנזק אשר נגרם לניזוק. ביחסים בינו לבין הניזוק, הניזוק אינו מקבל מעבר למגיע לו לפי עיקרון החזרת המצב לקדמותו. באותם מקרים שהניזוק יהנה מתשלום מכוח הוראת סעיף 330 לחוק, יהיה זה על חשבון המוסד. ולמוסד, כפי שהובהר לעיל, יש עניין בהסדר זה. יוצא, שאין מדובר בתשלום לניזוק מעבר לנזק שנגרם לו, אלא תיגמול שלו על ידי המוסד מנימוקים שלמוסד יש עניין בהם, ללא שהמזיק נפגע עקב כך. 20. השיקולים שעמדו ביסוד תיקון החוק והקניית הזכות לניזוק לקבלת לפחות 25% מהנזק, הובהרו לעיל. בעיקרם של דברים, המוסד היה מעוניין בהסדר האמור כדי לעודד הגשת תביעות על ידי ניזוקים, מהן יוכל גם הוא להנות, מבלי שיזדקק לנהל לבדו את ההליכים המשפטיים נגד המזיק, להחזרת הגימלאות ששילם וישלם לניזוק. ניתנת האמת להאמר, שלשיקול זה היה משקל רב יותר, כשבכל התביעות לפיצויים בגין נזקי גוף נדרש הניזוק להוכיח שהמזיק ביצע עוולה כנגדו - בדרך כלל עוולת רשלנות או עוולת הפר חובה חקיקה. באותם מקרים התעוררה לא אחת גם השאלה בדבר קיום אשם תורם מצד הניזוק. עתה, בחלק גדול של המקרים מדובר בתביעות לפי חוק הפיצויים, על פיו האחריות היא מוחלטת, ללא צורך בהוכחת אשם מצד הנוהג ברכב. עם זאת, עדיין קיימות התדיינויות רבות בנושא החבות. מתעוררות לא אחת שאלות אם התאונה היתה תאונת דרכים כמובנה בחוק הפיצויים, או אם קיים ביטוח תקף לרכב הנדון מצד חברת הביטוח הנתבעת. מכל מקום, המחוקק ראה ליתן גושפנקא להסדר האמור אשר לניזוק ולמוסד עניין בו, ולהשאירו בתוקף. על כן, אפילו יכולה להיות מחלוקת לגבי ההצדקה שבו, ההסדר הוא מחייב. תשלום 25% לעובד עצמאי - מוצדק 21. לדעתי, יש גם הצדקה עניינית לכך שהוראות סעיף 330 יחולו לגבי עובד עצמאי. כמבואר לעיל, הזכות ל25%- לפי סעיף 330, מותנית בקיומו של צד שלישי אליו זכאי המוסד לחזור לקבלת הגימלאות ששילם לניזוק. מבחינת הניזוק, כולל העובד העצמאי שניזוק, אין זה משנה אם למוסד עומדת זכות חזרה לפי סעיף 328, או שזכות כזו אינה עומדת לו מכוח הוראות סעיף 82 לפקודה. בשני המקרים הנפגע יקבל את הפיצויים המגיעים לו בניכוי גימלאות המוסד, אם מכוח סעיף 82 לפקודה במקרה שהנתבע הוא המעביד, ואם מכוח הפסיקה באותם מקרים בהם הנתבע אינו המעביד. חובת ניכוי תגמולי המוסד מסכום הפיצויים חלה הן במקרה שהמזיק הוא "צד שלישי" והן כשהמזיק הוא המעביד. היא חלה על כן גם במקרה של תביעת עובד עצמאי, בין אם נראה בו "מעביד" לצורך סעיף 82 ובין אם לאו. מה שחשוב מבחינת העובד העצמאי, היא שאלת זכות החזרה של המוסד על המזיק. אם על פי פרשנות סעיף 82 לפקודה זו לא קיימת, לא יהיה זכאי העובד העצמאי ל25%-. האם מוצדקת תוצאה כזו ביחס לעובד העצמאי? 22. הכלל הוא, לפי סעיף 328, שקיימת זכות חזרה על האחראי לפיצוי הניזוק ("הצד השלישי"). כל ניזוק, לרבות עובד שנפגע בתאונה שהינה גם תאונת עבודה, זכאי ל25%- מהמזיק, אם המזיק אינו מעבידו. למה לא נראה את מצבו של העובד העצמאי אשר אין לו מעביד, שכן אין לראותו כמעביד של עצמו, כמי שזכאי ל25%- כמו כל עובד אחר, אשר האחראי לפצותו אינו מעבידו? המקרה הרגיל של עובד התובע את נזקיו, הוא כשהאחראי לתאונה הנו אחר ולא מעבידו. כך, כשהעובד נפגע בתאונה בדרכו לעבודה על ידי רכב אחר או גורם אחר. כך, כשהוא נפגע במסגרת עבודתו על ידי מי שאינו מעבידו או עובד שלו. המקרה הרגיל הוא, על כן, זה שלמוסד יש זכות חזרה על האחראי לפיצוי העובד אשר נפגע בתאונה. חריג לכך קיים, על פי סעיף 82 לפקודה, כשהאחראי לפיצויו של העובד הוא מעבידו. למה לא יושווה מצבו של העובד העצמאי לעובד שאין לו מעביד החייב בפיצויו - וזה המצב העובדתי לאמיתו - ולא לעובד אשר עומדת לו תביעה נגד מעבידו? נוכח הפרשנות לסעיף 82 כפי שהצענו לעיל, זו התוצאה המתבקשת. כל שרצינו להוסיף כאן הוא, שהתוצאה המתקבלת הינה גם סבירה בהעמידה את העובד העצמאי, אשר אין לו מעביד, במצב דומה לזה של עובדים אחרים אשר נפגעו בתאונה המהווה תאונת עבודה, ולא מעבידם חייב לפצותם על נזקיהם. אין, לדעתי, הצדקה לפגוע בעובד העצמאי כתובע אשר יש לו זכות לקבלת 25% לפי סעיף 330 על ידי קביעה בלתי מציאותית שכמוהו כמעביד של עצמו. אין להעניש את העובד העצמאי רק בשל היותו עצמאי. השוואת תביעתו של עובד עצמאי בתאונה עצמית לתביעה של עובד את מעבידו ולא לעובד התובע את מי שאינו מעבידו, מביאה לתוצאה שהיא בלתי צודקת ובלתי מתקבלת על הדעת מבחינתו של העובד העצמאי, הנושא בתשלום דמי הביטוח למוסד. עובד אשר נפגע בתאונת עבודה ולא נשא בדמי הביטוח למוסד, יוכל לתבוע ממזיק שאינו מעבידו 25% מגובה נזקיו, ואילו עובד עצמאי, אשר שילם את דמי הביטוח, התובע את מבטחו - ולא את מעבידו, באין לו מעביד אשר חייב בפיצויו - לא יהיה זכאי לקבל 25%. אכן, הגישה הרואה בעובד עצמאי "מעביד" לצורך סעיף 82 הינה מלאכותית ואינה נותנת משקל מתאים לכך שהעובד העצמאי הוא התובע ואין הצדקה לקפחו לעומת עובד אחר אשר תובע צד שלישי שאינו מעבידו. גישה זו עושה שימוש בהוראות סעיף 82 לפקודה, אשר נועדו להקל על מעביד נתבע אשר שילם את דמי הביטוח למוסד, במצב בו הנתבע אינו מעביד אשר שילם את דמי הביטוח למוסד כדי לפגוע ב תובע , עובד עצמאי, אשר שילם את דמי הביטוח. לא סביר בעיני, שהעובדה שהעובד העצמאי נשא בדמי הביטוח למוסד, תפעל להרעת מצבו לעומת עובד "רגיל" שהמזיק אינו מעבידו, אשר לא נשא בדמי הביטוח. מבחינת התוצאה הצודקת המתבקשת לעניין זה, ראוי יותר להשוות את מצבו של העובד העצמאי לעובד אשר אינו תובע את מעבידו מאשר לעובד אשר תובע את מעבידו, שאחרת נמצא עצמנו מענישים את העובד העצמאי על עצם היותו עצמאי. 23. בפיסקה 14 של פסק דינה מביאה חברתי השופטת שטרסברג-כהן דוגמה אשר מבליטה, לדעתה, את האבסורד, אם נגרוס שחברת הביטוח המבטחת את השימוש ברכב של העובד העצמאי היא צד שלישי לעניין סעיף 330 לחוק הביטוח לאומי. הדוגמה היא של תאונת דרכים בה נפגעו, כשהם נוסעים באותו רכב, העובד העצמאי הנוהג ברכבו, ועובד שלו הנמצא ברכב. אומרת על כך חברתי: "לגבי הגימלה שישלם המל"ל לעובד, לא יהיה המל"ל זכאי לשיבוב מהמבטחת והעובד לא יהיה זכאי לחלק מהגימלה. כך נפסק, כאמור, בעניין אלגריסי . אולם ככל שמדובר בעובד העצמאי, אם חברת הביטוח תחשב כ'צד שלישי', הרי שהמל"ל יהיה זכאי לחזור אל המבטחת ולשבב את אשר שילם לעובד העצמאי והעובד העצמאי יהיה זכאי לחלק מהגימלה, כאמור. מצב כזה הוא אנומלי ובלתי מתקבל על הדעת, שהרי בשני המקרים הן דמי הביטוח למל"ל והן הפרמיות למבטחת יצאו מאותה הקופה ממש". צר לי, אך איני מוצא כל אנומליה בתוצאה זו. צריך לזכור, כי השאלה המכרעת אינה מאיזו קופה משולמים דמי הביטוח למוסד ופרמיית הביטוח למבטח. לצורך ענייננו, השאלות החשובות - על פי סעיף 82 לפקודה - הן מי משלם את דמי הביטוח למוסד, והאם מי שמשלמם הוא גם הנתבע, החייב בפיצויים לנפגע בתאונה. התשובה לכל אחת משאלות אלה צריכה להקבע לגבי כל אחד "מנוסעי המכונית" בנפרד, על פי הנסיבות הנוגעות לו. סיכום 24. אם לסכם את האמור לעיל, דעתי היא שהפירוש המוצע על ידי הוא התואם את לשון סעיף 82 לפקודה. פירוש זה תואם גם את תכליתו של הסעיף, אשר באה למנוע את חובת שיפוי המוסד רק כשזו מוטלת על האחראי לפיצוי הניזוק, אשר הוא גם זה ששילם את דמי הביטוח למוסד בגין הניזוק. עובד עצמאי אינו אחראי לפיצוי הניזוק (הוא עצמו). עובד עצמאי התובע מזיק לפי הפקודה זכאי ל25%- על פי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, ואין הצדקה לשלול זכות זו ממנו כשהוא תובע את מבטחו לפי חוק הפיצויים. במקרה של תביעת עובד עצמאי את המבטחת לפי חוק הפיצויים, בתאונה עצמית, המבטחת היא "הצד השלישי" לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. כך נקבע בפרשת כהנקא, ואיני רואה לסטות מהלכה זו. הואיל ולא המבטחת שילמה את דמי הביטוח למוסד, אין מניעה שהמוסד יחזור עליה להשבת הגימלאות ששילם וישלם לניזוק העובד העצמאי, ולאחרון עומדת הזכות, בתנאים הקבועים בסעיף 330, לקבל 25% מגובה נזקיו. 25. א. לו דעתי נשמעה, היה הערעור בתיק רע"א 686/97 נדחה. בערעור זה נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי בתביעתו של עובד עצמאי עקב תאונת דרכים נגד המבטחת שלו, הוא אינו "מעביד" במובן ססעיף 82 לפקודה. כן הייתי מחייב את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ש"ח. ב. את הערעורים בתיקים ע"א 5624/97 וע"א 4081/97 הייתי מקבל. בשני ערעורים אלה, שהוגשו על ידי המוסד, טוען המוסד לזכות חזרה על המבטחות לתשלום תגמולים ששילם לעובד עצמאי אשר נפגע בתאונת דרכים שהיתה תאונה עצמית, אשר היתה גם תאונת עבודה. טענותיו נדחו על ידי בתי המשפט המחוזיים, ולדעתי טענותיו בדין יסודן. יוזכר בעניין זה, כי תביעת המוסד בכל אחד משני התיקים נגד כל אחת מהמבטחות נשענה על חוזה בינו ובין כל אחת מהן ולא על הוראות סעיף 328 לחוק. אך מקובלת עלי דעת חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, כי בחוזה בין המוסד לכל אחת מהמבטחות היתה כוונת הצדדים לאמץ את הסדר השיפוי הקבוע בסעיפים 328 ו330- לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 לפקודה (פרט לעניין שיעור השיפוי). לדעתי, על כל אחת מהמבטחות בשני התיקים הנ"ל חלה חובה לשפות את המוסד על פי תנאי החוזה שבינה לבין המוסד. כן הייתי מחייב את כל אחת מהמבטחות לשלם למוסד הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים לפסק-דינו של השופט אור. המשנה לנשיא הוחלט ברוב דעות כאמור בסעיף 29 לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, כ"ה בתשרי תש"ס (5.10.99). נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 97006860. J15

[ "כלל - חברה לביטוח בע\"מ המשיבה בע\"א 5624", "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל\"ה1975", "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ\"ח1968", "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ\"ה1995", "חוק מ1968", "חוק בשנת 1965", "חוק הביטוח הלאומי, תשי\"ד1953", "חוק הפיצויים, או מכוח עילה חוזית על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש\"ל1970", "חוק הביטוח הלאומי נחקק בשנת 1953", "סעיף זה בא להסדיר את היחס בין פקודת הנזיקים לבין חוק הביטוח הלאומי, תשי\"ד1953", "פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש\"ח1948", "חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ\"ה1995", "חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל\"ה1975", "פקודה ), ואם מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל\"ה1975", "חוק הביטוח הלאומי, התשי\"ד1953", "פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש\"ל1970" ]

693

61,697

ב בית המשפט העליון רע"א 686/97 ע"א 4081/97 ע"א 5624/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת ברע"א 686/97 : מנורה - חברה לביטוח בע"מ המערער בע"א 4081/97 ובע"א 5624/97: המוסד לביטוח לאומי נגד המשיבים ברע"א 686/97 : 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן, קטין 7. תמר שמעון, קטין 8. תמר סיון, קטינה 9. תמר יצחק, קטין המשיבה בע"א 4081/97: כלל - חברה לביטוח בע"מ המשיבה בע"א 5624/97: קורנהיל - חברה לביטוח בע"מ החלטה לאור חשיבות העניין, הננו סבורים שיש להרחיב את ההרכב. ניתנה היום, ח' באדר התשנ"ט (24.2.99). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006860. A16 /דז/

[ "כלל - חברה לביטוח בע\"מ המשיבה בע\"א 5624" ]

694

62,014

בבית המשפט העליון רע"א 686/97 ע"א 4081/97 ע"א 5624/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת ברע"א 686/97 : מנורה - חברה לביטוח בע"מ המערער בע"א 4081/97 ובע"א 5624/97: המוסד לביטוח לאומי נגד המשיבים ברע"א 686/97 : 1. עזבון המנוח משה תמר ז"ל 2. תמר אורה 3. תמר אסף 4. תמר חביבה 5. תמר שמואל 6. תמר חנן, קטין 7. תמר שמעון, קטין 8. תמר סיון, קטינה 9. תמר יצחק, קטין המשיבה בע"א 4081/97: כלל - חברה לביטוח בע"מ המשיבה בע"א 5624/97: קורנהיל - חברה לביטוח בע"מ החלטה ערעורים אלה יישמעו, בדרך של סיכומים בכתב, על ידי השופטים הבאים: הנשיא א' ברק המשנה לנשיא ש' לוין השופט ת' אור השופטת ט' שטרסברג-כהן השופט י' אנגלרד. ניתנה היום, ח' באדר התשנ"ט (24.2.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006860. A17 /דז/

[ "כלל - חברה לביטוח בע\"מ המשיבה בע\"א 5624" ]

695

14,353

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4711/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר העותר ת: רוטנשטרייך אביבה נגד המשיב ה: האוניברסיטה העברית-ירושלים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) בשם העותר ת: עו"ד קשת כהן בקי , עו"ד גרטנר דניאל בשם המשיב ה: עו"ד קליר דורון החלטה צו על-תנאי כמבוקש. 30 ימים לתשובה. ניתנה היום, ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97047110. G02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4711/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר העותרת: רוטנשטרייך אביבה נגד המשיבה: האוניברסיטה העברית-ירושלים צו על-תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבה והמורה לה להתייצב וליתן טעם: 1. מדוע לא תקבע כי העותרת היתה בגדר אדם הכשיר להיות עורך דין בהיותה בעלת השכלה משפטית גבוהה; 2. מדוע סירבה לבקשתה של העותרת לפי סעיף 25(2) לחוק לזכות בהכרה בתוארה הזר ועל ידי כך להיכלל בין בעלי ההשכלה המשפטית כאמור באותו סעיף. 3. מדוע קבעה המשיבה כי העותרת זכתה בתוארה במסגרת לימודים אקסטרניים, כאשר במציאות אין לכך גל אחיזה ואין כל אישור לכך כי המוסד האקדמי בון למדה העותרת מקיים לימודים מסוג זה. 4. מדוע קבעה המשיבה כי היעדרה של העותרת מחלק מהשיעורים מהווה קריטריון ועילה להימנע מהכרה בתואר שקיבלה בחו"ל. 5. מדוע לא יקבע בית המשפט כי ההנחיות הפנימיות שהוצאו ע"י המשיבה תחת השם "כללים בעניין הכרה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים בלימודי משפט בחו"ל (אנגליה וארה"ב) לפי סעיפים 25 ו25-(2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א1961- (להלן - "החוק")" ובמיוחד הנחיה מס' 7 אינן חלות על העותרת אשר סיימה חוק לימודיה במשפטים ברומניה. 6. מדוע לא יקבע ביהמ"ש כי ההנחיה מס' 7 הנ"ל סותרת את האמור בסעיף 25(2) לחוק ולחילופין חורגת מהסמכות הקבועה בדין ועל כן הינה בטלה. גם אם יקבע כי ההנחיה מס' 7 חלה על העותרת וכן כי הנחיה זו תקפה, אין לתת גושפנקא לפירושה של המשיבה להנחיה זו ולהלכה על התואר שקיבלה העותרת, בהסתמך בה על העובדה הבלתי נכונה כי הלימודים בפקולטה למשפטים בבוקרשט הינם אקסטרניים. 7. מדוע לא יקבע כב' בית המשפט כי התחשבות המשיבה בהיקף נוכחות העותרת בשיעורים או ברומניה, חורגת מהסמכות הקבועה בדין, ומהווה פגיעה בחופש העיסוק של העותרת מבלי שניתנה לכך הסמכה מפורשת בדין. 8. מדוע לא יבטל כב' בית המשפט את הכללים ואת החלטתה של המשיבה בהיות הקריטריון של נוכחות התלמיד בשיעור קריטריון המפלה בין תלמידים הלומדים בארץ אשר לגביהם לא חלה חובת נוכחות בשיעורים, למעט במספר מצומצם של תרגילים, לבין תלמידים שלמדו מחוץ לישראל. 9. מדוע לא יבטל כב' בית המשפט את החלטתה של המשיבה הנוגעת לעותרת מהטעם כי החלטה זו נגועה בשרירות לב ובחוסר סבירות קיצוני וגורמת לעותרת נזק ללא תקנה שלא היה באפשרותה לצפותו לאור הוראותיו הברורות של החוק. 10. לחילופין, מדוע לא תאפשר המשיבה לעותרת להשלים את לימודיה באופן חלקי ע"י עמידתה בבחינה נוספת במסגרת הבחינות של לשכת עורכי הדין, כך שאם תעמוד בבחינות אלה, תזכה הן להכרה מטעם המשיבה והן לאפשרות להתחיל התמחותה, כאמור בחוק. המשיבה תגיש תשובתה, אם רצונה בכך, תוך 30 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית-המשפט ולבעלי-הדין ישירות. ניתן היום, ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) שמריהו כהן, מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97047110. G02

[ "חוק לשכת עורכי הדין תשכ\"א1961" ]

697

34,595

ב בית המשפט העליון בג"ץ 8707/96 בג"ץ 4711/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט ' טירקל העותר: יגאל קרסיק (בג"ץ 8707/96) העותר ת : רוטנשטרייך אביבה (בבג"ץ 4711/97) נגד המשיב ה : האוניברסיטה העברית בירושלים עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: ח' באייר תשנ"ח (4.5.98) בשם העותר: עו"ד יצחק יעקב דוידסון (בג"ץ 4711/97) בשם העותרת: עו"ד דניאל גפנה (בג"ץ 8707/96) בשם המשיבה: עו"ד דורון קליר פסק-דין העותר בבג"ץ 8707/96 (להלן - העותר) הוא בוגר בלימודי משפט של האוניברסיטה הממשלתית בעיר אודיסה שבמדינת אוקראינה. הוא ביקש הכרה של האוניברסיטה העברית בלימודי המשפט שלמד באודיסה לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין. האוניברסיטה העברית סרבה בטענה שכל לימודיו של העותר נעשו בהתכתבות, לשון אחרת, בלי שהיה נוכח במהלך הלימודים באוניברסיטה שבאודיסה. כעניין שבעובדה מוסכם על העותר כי הוא לא היה נוכח כלל בלימודי המשפט באוניברסיטה שבאודיסה אלא רק לצורך השתתפות בבחינות. אף-על-פי כן הוא טוען כי הוא זכאי על פי דין להכרה לפי סעיף 25(2) לחוק. העותרת בבג"ץ 4711/97 (להלן - העותרת) סיימה את הלימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בוקרסט שברומניה. אף היא ביקשה הכרה של האוניברסיטה העברית לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין, ואף היא נתקלה בסירוב. היא, להבדיל מן העותר, טוענת כי השתתפה במקצת השעורים בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת בוקרסט. אכן, גליון היציאות מישראל והכניסות לישראל של העותרת, אותו צירפה לבקשת ההכרה, מלמד כי במשך שלוש שנות הלימוד 1993/94, 1994/95 ו1995/96- - בהן סיימה תקופת לימודים של ארבע שנים, כנדרש בלימודי המשפט ברומניה - שהתה מחוץ לישראל תקופות זמן מסויימות. עם זאת, כפי שעולה מגליון זה, היו אלה, בשתי השנים הראשונות, בהן סיימה תכנית לימודים של שלוש שנים, תקופות קצרות באופן יחסי: בשנת הלימודים 1993/94 (אוקטובר 93 עד יוני 94) שהתה ברומניה 39 ימים מתוך 257 הימים של שנת הלימודים; בשנת הלימודים 1994/95 - 44 ימים מתוך 257 ימים. בשנת הלימודים השלישית 1995/96 שהתה תקופה ממושכת יותר: 144 ימים. הטענה הראשונה של העותר והעותרת היא שאין לאוניברסיטה העברית סמכות למנוע הכרה מן הלימודים של העותרים. סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין מסמיך את האוניברסיטה להכיר או שלא להכיר "במוסד בחוץ-לארץ". והנה, גם האוניברסיטה שבאודיסה וגם האוניברסיטה שבבוקרסט הוכרו על ידי האוניברסיטה העברית לצורך סעיף 25(2) לחוק זה. כיוון שכך, הם טוענים, אין האוניברסיטה העברית מוסמכת למנוע הכרה ממסלול לימודים מסויים, או מצורת לימודים מסויימת, כגון לימודים בהתכתבות, מאוניברסיטה שהוכרה. לאחר שהעותר והעותרת עמדו בבחינות של האוניברסיטה, זה באודיסה וזאת בבוקרסט, והתעודות שלהם מוכרות, זו באוקראינה וזו ברומניה, הן צריכות להיות מוכרות גם בישראל. טענה זאת אינה מקובלת עלינו. הסמכות להכיר במוסד בחוץ-לארץ, שהוענקה לאוניברסיטה העברית בסעיף 25(2) לחוק, מאפשרת לאוניברסיטה לתת למוסד כזה גם הכרה חלקית או הכרה מסוייגת, לפי מסלול הלימודים, צורת הלימודים, וכיוצא בזה. פרשנות כזאת של הסעיף נדרשת על פי תכלית החוק. שהרי תכלית החוק היא להפקיד את האוניברסיטה העברית על הרמה הנאותה של ההשכלה המשפטית המוענקת על ידי המוסד בחוץ-לארץ. תכלית זאת דורשת שהאוניברסיטה העברית תוכל לתת הכרה למסלול לימודים עיקרי של מוסד בחוץ-לארץ ולמנוע הכרה ממסלול לימודים משני; לתת הכרה לתכנית או צורת לימודים אחת ולמנוע אותה מתכנית או צורת לימודים אחרת; הכל על פי שיקולים ענייניים של מהות הלימודים ורמת הלימודים, לפי שיקול הדעת של האוניברסיטה העברית. השאלה היא, אם השיקול של לימודי התכתבות, כלומר, לימודים שלא בדרך של נוכחות באולם הלימודים, הוא שיקול חוקי לצורך זה. כדי שבית המשפט יפסול שיקול זה, עליו לומר כי זהו שיקול בלתי-ענייני או בלתי-סביר. אך אין בידינו לומר לא זאת ולא זאת. האוניברסיטה העברית היא, לעניין זה, הרשות המוסמכת. בידה הנסיון והמומחיות. לכן הפקיד המחוקק סמכות זאת בידיה על פי שיקול דעתה. על פי שיקול דעתה, היא רואה לנכון לייחס משקל רב ללימודים של תורת המשפט בדרך של הוראה פרונטלית, היא הדרך המקובלת ללימודי משפט לא רק באוניברסיטה העברית אלא בכל המוסדות להוראת משפט בישראל. אין יסוד לבית המשפט לומר כי עמדה זאת של האוניברסיטה העברית שגוייה או מופרכת באופן או במידה המצדיקים ביטולה. השוו בג"ץ 3844/93 פוטישמן נ' המנהל לפי פקודת רופאי השיניים , פ"ד מח(5) 177, 181. עדיין יש לעותר ולעותרת טענה נוספת. הם טוענים כי מבחנים שנקבעו ופורסמו על ידי האוניברסיטה העברית לעניין מתן הכרה לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עורכי הדין, כבר בשנת 1986, שללו במפורש הכרה מלימודים אקסטרניים, אך זאת רק לגבי לימודי משפט באנגליה או בארה"ב. מסתבר כי אותו זמן לא פורסמו כלל מבחנים לגבי הכרה בלימודי משפט במדינות אחרות, לרבות אוקראינה ורומניה. מכלל הן מבקשים העותר והעותרת ללמוד לא. אך אין זה הגיוני. מבחינת ההגיון מה שיפה לאנגליה וארה"ב יפה גם לאוקראינה ורומניה. מי שהתכוון ללמוד משפטים באוקראינה או ברומניה או בכל מדינה אחרת, ושאל את האוניברסיטה העברית אם היא תכיר בלימודים בהתכתבות, קיבל תשובה שלילית. העותר והעותרת, ככל הידוע, לא שאלו. מכל מקום, הם לא טוענים כי התעניינו באוניברסיטה העברית ונאמר להם כי גם אם ילמדו באוקראינה או ברומניה בדרך של התכתבות יוכרו הלימודים על ידי האוניברסיטה העברית. לכן הם לא רכשו לעצמם אינטרס הסתמכות. אכן, מבחינה משפטית המבחנים שנקבעו לאנגליה ולארה"ב אינם חלים על אוקראינה ורומניה. כיוון שכך, חל על לימודים אלה רק סעיף 25(2) לחוק. סעיף זה מעניק לאוניברסיטה העברית שיקול דעת. לפיכך השאלה היא אם נפל פגם משפטי בהפעלת שיקול הדעת לגבי העותר והעותרת. לשון אחרת, האם השיקול המונע הכרה בלימודים על יסוד התכתבות הינו שיקול זר או מופרך. על כך כבר השבנו בשלילה. התוצאה היא, לגבי העותר, המודה כי קיים את כל לימודיו ללא נוכחות באולם ההרצאות, שיש לדחות את עתירתו. לגבי העותרת המצב שונה במידת מה, בשל טענתה כי השתתפה באופן חלקי בלימודים. אולם שעור ההשתתפות שלה, כפי שהוא עולה מגליון היציאות והכניסות לישראל, לא יכול היה להיות אלא קטן. לפיכך אין אנו רואים הצדקה להתערב בהחלטת האוניברסיטה לגבי העותרת, ואנו דוחים גם את עתירתה. בסוף הדיון הודיע בא-כוח האוניברסיטה העברית בתשובה לשאלת בית המשפט, כי האוניברסיטה תהיה מוכנה להכיר באופן חלקי בלימודי העותר והעותרת בחוץ-לארץ, אם הם יקבלו על עצמם להשלים את לימודי המשפטים שלהם במוסד מוכר בישראל, על פי תכנית שתיקבע על ידי האוניברסיטה העברית. העותרת והעותר יכולים, אם ירצו, לבוא בדברים עם האוניברסיטה העברית כדי להכין, לכל אחד מהם, תכנית לימודים כזאת, שתוכל בסופו של דבר להקנות להם את ההכרה הנכספת. זה מקרוב, לאחר שהוגשו עתירות אלה, קבעה האוניברסיטה העברית ופירסמה ברשומות מבחנים להכרה בלימודי המשפט בחוץ-לארץ, בכל מדינה ומדינה, ובהם כתוב במפורש כי "לא יוכרו לימודי התכתבות או כל לימודים אקסטרניים אחרים". יש לקוות כי הבעיות שהועלו בעתירות שלפנינו לא יחזרו יותר. העותר והעותרת הם, מבחינה זאת, בגדר דור המדבר. ראוי שהאוניברסיטה העברית תתחשב בכך אם תתבקש על ידיהם לקבוע להם תכנית לימודים בישראל שתזכה אותם בהכרה לפי חוק לשכת עורכי הדין. לפיכך החלטנו לדחות את שתי העתירות. ניתן היום, ח' באייר תשנ"ח (4.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97047110. I07

[ "חוק לשכת עורכי הדין, כבר בשנת 1986" ]

700

46,807

ב בית המשפט העליון ע"א 719/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער : אהרון יוסף נגד המשיבים : 1. אהרוני אמנון 2. אהרוני איבון 3. סוציאנו ארנה סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים בגודל 4 A . ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות, גודל גופן 11, תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא. 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער. 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ו באב תשנ"ט (8.8.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007190. P05

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

710

90,365

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 719/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט ע' ר' זועבי המערער : יוסף אהרן נגד המשיבים : 1. אמנון אהרוני 2. איבון אהרוני 3. ארנה סוציאנו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.12.96 בתיק עז' 1282/95 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברנר תאריך הישיבה: י"ט בשבט התש"ס (26.01.2000) בשם המערער : עו"ד ליאון יוסף בשם המשיבים : עו"ד ירון רבינוביץ פסק-דין הנשיא א' ברק: בני זוג ערכו צוואות הדדיות. לאחר זמן ביקשו לבטלן. על פי עצת עורך דינם, חתם כל אחד מהם על תצהיר, בו הוא מבטל את צוואתו. עורך הדין אישר בחתימתו את נכונות הצהרתם. לאחר מות בני הזוג התעוררה השאלה - והיא המונחת לפתחנו - האם הצוואות שערכו בני הזוג תקפות, או שמא בוטלו כדין? העובדות 1. בני הזוג מסעודה אהרן ומאיר אהרן ערכו (ביום 12.8.1985) צוואות הדדיות. הצוואות היו בעדים ונערכו על ידי עורך הדין חדד. כל אחד ציווה כי במותו יעבור רכושו לבן זוגו. כן נקבע כי אם בן הזוג לא יהא אותה עת בחיים, יעבור הרכוש לבנם יוסף אהרן (המערער לפנינו). כעבור ארבע שנים התקשרו בני הזוג עם עורך דינם, מר חדד. הם ציינו באוזניו כי ברצונם לבטל את צוואותיהם. לאחר מספר ימים (ביום 4.9.89) באו השניים למשרדו של עורך הדין. הם חזרו והדגישו כי ברצונם לבטל את הצוואות שעשו. כן ציינו, כי אין ברצונם לערוך צוואה חדשה, וכל רצונם אינו אלא שרכושם יחולק על פי דין, שווה בשווה, בין ילדיהם. בו במקום ערך עורך הדין תצהיר, בזו הלשון: " תצהיר אני הח"מ מסעודה אהרן... לאחר שהוזהרתי כי עלי לאמר את האמת וכי אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר בזה בכתב כדלקמן: 1. אני המצווה עפ"י שטר צוואה מיום (12.8.85) כ"ה אב תשמ"ה (להלן - 'הצוואה'). 2. הנני מבטלת את הצוואה, לכל דבר ועניין וצוואה זו בטלה ומבוטלת כלפי כולי עלמא. 3. ידוע לי כי עובר לביטול צוואתי הנ"ל, יחולק כל עזבוני בין כל יורשי עפ"י דין. 4. ביטול צוואתי זו נעשה על ידי בדעה צלולה בלא כל אונס או כפיה או השפעה אחרת. 5. הנני מצהירה כי זה שמי, זו חתימתי ותוכן תצהירי אמת. (-) מסעודה אהרן הנני מאשר בזה כי ביום 4.9.89 הופיעה בפני עורך דין א' חדד במשרדי ... גב' מסעודה אהרן... ואחרי הזהרתיו... אישר את נכונות הצהרתו הנ"ל וחתם עליה. (-) עו"ד חדד". על תצהיר דומה חתם מאיר אהרן. 2. בני הזוג הלכו לעולמם. הבן יוסף אהרן (המערער בפנינו) ביקש לקיים את הצוואות של הוריו. לטענתו, הביטול אינו תופס, אם משום שלא נעשה בדרך שעושים צוואה, ואם משום שלא בטוח כלל כי המצווים הבינו את משמעות חתימתם. שלושת אחיו ואחיותיו (המשיבים בפנינו) התנגדו לכך. הם טענו שהצוואות בטלות, ועל כן יש לחלק העזבון בין ארבעת הילדים, כאמור בדיני הירושה על פי דין. לעניין הבנתם של המצווים, ציינו המשיבים כי טיעון זה לא הופיע כלל בתצהירו של המערער, ויש להתעלם ממנו. בית המשפט המחוזי (השופט ברנר) קבע כי הוכחה בפניו גמירות דעתם של המצווים לבטל את הצוואות. אמת, בביטול הצוואה נפל פגם - בעיקר, היעדר חתימה שניה על התצהירים - אך פגם זה ניתן לתיקון מכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה). על פסק זה הוגש הערעור שלפנינו. המסגרת הנורמטיבית 3. סעיף 36 לחוק הירושה קובע: " ביטול על ידי המצווה 36. (א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה. (ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת". בכך בא לכדי ביטויו עקרון חוקתי מרכזי לפיו עריכת הצוואה היא ביטוי לכבודו של המצווה ולקניינו (ראו ע"א 724/87 כלפה נ' גולד , פ"ד מח(1) 22, 28; ע"א 1212/90 קרן לב"י נ' בינשטוק , פ"ד מח(3) 705, 732). ברצותו - עושה צוואה; ברצותו - נמנע מלעשות צוואה; ברצותו - משנה או מבטל צוואה שעשה; ברצותו - משאיר את הצוואה ללא כל שינוי או ביטול. עניין לנו באוטונומיה של הרצון הפרטי, אותה עלינו לכבד. על כן, כל הוראה - אם בצוואה ואם מחוצה לה - לפיה המצווה לא ישנה או יבטל את צוואתו - אינה תופסת (ראו סעיף 27 לחוק הירושה). אכן, העקרון הכללי לפיו עלינו לכבד את רצונו של המת משתרע הן על רצונו לערוך צוואה והן על רצונו לבטלה. חוק הירושה קובע הוראות הן באשר לרצון הראשון (עריכת צוואה) והן באשר לרצון השני (ביטול הצוואה). השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם בנסיבות העניין שלפנינו קויימו דרישות החוק באשר לביטול הצוואה? 4. בחינתן של הוראות החוק בעניין ביטול צוואה על ידי המצווה מלמד כי חוק הירושה מבחין בין שלוש דרכי ביטול. הראשונה , ביטול על ידי השמדה; השניה , ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה; השלישית , ביטול משתמע על ידי עריכת צוואה חדשה. מבין שלוש דרכים אלה, עניין לנו בדרך השניה לביטול צוואה. על פיה, ניתן לבטל צוואה באחת מארבע הדרכים אשר חוק הירושה קובע לעריכתה של צוואה (סעיף 18 לחוק הירושה). נמצא, כי ניתן לבטל צוואה בכתב-יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה. ביטול בכתב-יד - כיצד? המצווה מציין בכתב ידו כי הצוואה מתבטלת. כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על ידו (ראו סעיף 19 לחוק הירושה). כתב ביטול בעדים - כיצד? כתב הביטול נערך בכתב. הוא מציין את תאריכו וחתום על ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם, על פני כתב הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם (ראו סעיף 20 לחוק הירושה). ביטול בפני רשות - כיצד? ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב ביטול הצוואה (סעיף 22 לחוק הירושה). ביטול בעל-פה - כיצד? המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה, בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו (ראו סעיף 23 לחוק הירושה). 5. מה מאפיין את ביטולה המפורש של הצוואה באחת הצורות לעשיית הצוואה (להלן - הצהרת הביטול)? הצהרת ביטול הינה פעולה משפטית חד-צדדית, אשר שכלולה אינו מותנה בקליטה על ידי היורשים על פי צוואה. מבחינה זו היא דומה לצוואה. עם זאת, הצהרת הביטול - להבדיל מביטול משתמע על ידי עריכת צוואה חדשה (הדרך השלישית) - אינה צוואה. צוואה היא ייצור "אמבולטורי" (ראו דברי השופט זילברג בע"א 148/52 כספריוס נ' כספריוס , פ"ד ח' 1289, 1292). היא פועלת את פעולתה המשפטית לאחר מותו של המוריש. לא כן הצהרת ביטול. זו פועלת את פעולתה המשפטית מיד. כשם שלא יעלה על הדעת לטעון כי השמדת הצוואה (כגון קריעתה) היא עריכת צוואה חדשה, כך אין זה מתבקש כלל כי הצהרת ביטול מהווה, היא עצמה, צוואה. אמת, הצהרת ביטול נערכת באחת הצורות לעשיית צוואה, אך היא עצמה אינה בהכרח צוואה. עמד על כך הנשיא שמגר בציינו: "כתב הביטול אינו צוואה, שהרי לא מצויה בו כל הוראה מעניקה... אף אם עמידה בדרישות הפורמאליות הקבועות בחוק הירושה כתנאי לתוקפה של צוואה היא תנאי הכרחי לתוקפו של מסמך המבטל צוואה, לא נגזרת מכך בהכרח המסקנה, כי מסמך כזה הינו צוואה..." (ע"א 2622/90 שני נ' לרמר , פ"ד מז(1) 191, 197, 198). ובהתייחסו למסמך המבטל צוואה, כותב פרופ' ש' שילה: "אותו מסמך איננו צוואה למרות שהוא נערך על פי כללי עריכת הצוואה. סעיף 36 איננו מכנה אותו צוואה. תפקידה של הצוואה הוא להנחיל נכסים ולא לבטל הסכמים" (ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה1965- 330 (1992)). אכן, כאשר שיטת משפט ביקשה לקבוע כי הצהרת ביטול חייבת להעשות בצוואה דווקא, הדבר נאמר במפורש (ראו סעיף 1035 לקודקס האזרחי הצרפתי (קוד נפוליאון); סעיף 2254 לקודקס האזרחי הגרמני (הב.ג.ב.); סעיף 679 לקודקס האזרחי האיטלקי). לא כן בישראל, בה מבחין חוק הירושה בין צוואה לבין הצהרת בטלות. 6. הצהרת הביטול היא איפוא פעולה משפטית חד-צדדית (שאינה צוואה). חלים עליה הדינים המיוחדים לה בחוק הירושה. בהיעדר הוראות מיוחדות בחוק הירושה, יחולו עליה - "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים" (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-) - הדינים החלים על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה. ראש וראשון להן, הוראות חוק החוזים (חלק כללי). בהיעדר הוראות בחקיקה זו, יש להקיש מההסדרים הקרובים ביותר (אם בחוק הירושה ואם בחוק החוזים). בהיעדר היקש מתאים, יש לפנות לעקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל (סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם1980-). 7. נתמקד עתה בהיבטים הצורניים של הצהרת הבטלות. אלה קבועים בסעיף 36(א) לחוק הירושה, המפנה אל "הצורות לעשיית צוואה". הפניה זו כפופה, מעצם טבעה, לשינויים המתחייבים ממהות העניין (ראו ע"א 881/80 גמליאלי נ' מונסוף , פ"ד לה(4) 152, 154). כך למשל, בצוואה בעדים צריך המצווה להצהיר בפני העדים כי זו צוואתו (סעיף 20 לחוק הירושה). בשינויים המחוייבים צריך המצווה, המבקש לנקוט בדרך של ביטול בעדים (תהא צורתה המקורית של הצוואה אשר תהא) להצהיר בפני העדים כי זו הצהרתו לביטול צוואתו. 8. מה הדין אם לא קויימו דרישות צורניות אלו או אחרות בהצהרת הבטלות? בכל הנוגע לקיומה של צוואה, נקבע בחוק הירושה כי ניתן לקיימה על אף פגם או חסר בצורתה. סעיף 25 לחוק הירושה קובע: " קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה 25. (א) לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים. (ב) לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19". הוראה זו חלה "בשינויים המחוייבים", גם לעניין צורותיה של הצהרת הבטלות, שכן הוראה זו מהווה חלק מהדינים העוסקים "באחת הצורות לעשיית צוואה" (סעיף 36(א) לחוק הירושה). עמד על כך השופט שמגר בציינו: "אך מובן הוא כי לעניין צורתו של הביטול חלות הוראותיו של סימן א' לפרק השלישי מחוק הירושה, בשינויים הנובעים מן העניין, וניתן לכן ליישם גם את האמור בסעיף 25 לחוק הנ"ל" (ע"א 881/80 לעיל , בעמ' 154). על כן, אם בהצהרת בטלות בעדים המצווה לא הצהיר כי זו הצהרת בטלותו, רשאי בית המשפט לתת תוקף להצהרת הבטלות, ובלבד שלא היה לו ספק באמיתותה של הצהרת הבטלות. 9. על רקע זה קמה ועומדת השאלה - המונחת ביסוד ערעור זה - עד כמה יש לדקדק בצורתה של הצהרת הביטול? האם הדרישות הצורניות המפורטות החלות לעניין עריכת הצוואה, חלות בכל מידת חומרתן גם לעניין הצהרה לביטול הצוואה? האם ההבחנות ההלכתיות - אשר פרשו את סעיף 25 לחוק הירושה - בין "פגם" בהוראה צורנית לעריכת צוואה לבין "חסר" בה, חלות גם לעניין הצהרה לביטול צוואה? תשובתי לשאלות אלה הינה, כי לעניין הצהרת ביטול, יש לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בצורות הפורמליות, ובלבד שבית המשפט שוכנע בגמירת דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה. על כן, אם בית המשפט שוכנע באמיתותה של הצהרת הבטלות, הוא יתן לה תוקף גם אם נפל בהצהרת הבטלות פגם או חסר פורמלי, ובלבד שהדרישות המהותיות בעניין זה תקויימנה. הטעמים המונחים ביסוד גישתי זו הם ארבעה: 10. ראשית , אין להחמיר בהצהרת הבטלות כמו בצוואה עצמה, שכן הצהרת הבטלות אינה צוואה. כפי שראינו, יש להחיל את דיני הצורה של עריכת צוואה על הדינים להצהרת הבטלות "בשינויים הנובעים מן העניין" (הנשיא שמגר בע"א 881/80 לעיל , בעמ' 154), והשינוי העיקרי הנובע מן העניין הוא באופי השונה של הפעולה המשפטית. צוואה היא פעולה משפטית בה אדם מורה כיצד יחולק רכושו לאחר מותו. הדרישות הפורמליות ממלאות מספר פונקציות (או תפקידים). ביניהם יש להזכיר את התפקיד הראייתי, התפקיד הריטואלי, התפקיד ההגנתי והתפקיד המכוון (ראו שילה, לעיל , בעמ' 228; ראו גם ד"נ 40/80 קניג נ' כהן , פ"ד לו(3) 701, 723). פונקציות אלה אינן פועלות במלואן בהצהרת הבטלות. כך למשל, אינני סבור כי להצהרת הבטלות יש תפקיד ריטואלי חשוב. גם תפקידה ההגנתי אינו מרכזי. תפקידה המכוון הוא שולי. לאור מצב דברים זה, אין זה ראוי כלל ועיקר להעביר אל צורותיה של הצהרת הבטלות את כל הדינים, על מלוא חומרתם, החלים בצורות עריכת הצוואה. די בכך שדיני הצורה יקויימו באופן מהותי. כך באופן כללי. בוודאי כך מקום שהצהרת הבטלות היא כללית ומוחלטת, ומתייחסת למלוא הצוואה. 11. שנית , במשפט המשווה מוכרות צורות רבות לביטול צוואה. כך למשל, מכיר המשפט האנגלי בתעודה בכתב שאינה צוואה כדרך אפשרית לביטול צוואה (סעיף 20 ל Wills Act 1837- ). המשפט הגרמני והאמריקני מכירים בפעולות פיזיות פחותות מהשמדה - כגון העברת סימנים על הצוואה - כדרך לביטול צוואה (סעיף 2255 לב.ג.ב.; סעיף 2-507(a)(2) ל Uniform Probate Code- האמריקני). מדינות אחרות מסתפקות בכתיבה על הצוואה המצביעה על רצון לבטלה (ראו סעיף 721 לקודקס האזרחי האוסטרי). חוק הירושה נמנע מכל אלה, והסתפק אך בשתי צורות לביטול מפורש של הצוואה (השמדה, ביטול באחת הצורות לעשיית צוואה). הוא נהג באופן זה, שכן נקודת המוצא היתה שההסדר הקיים רחב דיו כדי להתפרס על כל צורות הביטול האמורות (ראו הצעת חוק הירושה 82 (1952)). אם נפעיל את דיני הצורה של עריכת הצוואה על הצהרת הבטלות, בכל היקפם וחומרתם, התוצאה שתתקבל תהיה שדרכים שונות של ביטול - המקובלות במשפט המשווה - תנעלנה בישראל. תחת גישה ליברלית, המקדימה את ההתפתחויות במשפט המשווה, נסוג לאחור לגישה שמרנית, הנשרכת אחר המקובל במשפט המשווה (ראו Langbein “Excusing Harmless Errors in the Execution of Wills: A Report on Australias Revolution in Probate Law” 87 Colum. L. Rev. (1987) 1, 48 ). 12. שלישית , חוק הירושה מכיר בשתי דרכים לביטול מפורש של צוואה: השמדה והצהרת בטלות. בין שתי דרכים אלה צריכה להיות הרמוניה פנימית. כן צריכה להתקיים הרמוניה פנימית בין שתי דרכים אלה לבין דרך הביטול השלישית, שעניינה ביטול משתמע באמצעות צוואה חדשה. השמדת הצוואה היא פעולה בלתי פורמלית. אין היא דורשת צורה מיוחדת. אין צורך בעדים לשכלולה. אין זה עולה בקנה אחד עם המבנה הפנימי של הוראות החוק אם על צורת הביטול הראשונה (השמדה) נתייחס בלא כל דרישות פורמליות, ואילו על צורת הביטול השניה (הצהרת בטלות) נפעיל את מלוא הדרישות הפורמליות כמו אלה החלות על עריכת צוואה (ראו Langbein “Substential Compliance With The Wills Act", 88 Harv. L. Rev. 489, 522 (1975); Langbein “Excusing Harmless Errors" ibid , at p. 29 ). אכן, מלוא הדרישות הפורמליות מן הראוי שיחולו - כמובן בכפוף להוראות סעיף 25 לחוק הירושה - כאשר המצווה מבטל את צוואתו באמצעות צוואה חדשה. אך כל עוד לא נקט המצווה בצעד זה, והסתפק בהצהרת בטלות, מן הראוי הוא - לשם קיומה של ההרמוניה הפנימית - כי יהא שוני של ממש בין ביטול צוואה על פי הוראות סעיף 36(א) לחוק הירושה, לבין ביטול צוואה על פי הוראת סעיף 36(ב) לחוק הירושה. 13. רביעית , ביסוד דיני הצוואה עומד העקרון הבסיסי של קיום דברי המת. מקורו במשפט העברי ("מצווה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין יב, ע"ב)). הוא מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית (ראו ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נג(2) 817). עקרון זה מן הראוי לו שיחול לא רק בעריכת צוואה אלא גם בהצהרה לבטלותה. כאשר המצווה מביע את דעתו הברורה כי ברצונו לבטל את צוואתו, יש לכבד רצונו זה. אין זה ראוי לסכל רצון זה מנימוקים פורמליים (ראו ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק , פ"ד מב(2) 703, 713). זאת ועוד: כחוט השני עוברת בדיני הצוואה הגישה כי לא הצורה אלא המהות היא העיקר. ידועים דבריו של השופט ח' כהן הכותב: "לא הצורה עיקר אלא התוכן, לא הקנקן אלא מה שיש בו. וכמו דיני היושר מימי עולם, כן המחוקק דנא מביט על כוונת העושה ולא על צורת המעשה" (ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד לב(1) 98, 101). גישה זו יש להפעיל, וביתר שאת, בדיני ביטול הצוואה. לא צורת הביטול עיקר אלא מהותה. אם השופט משוכנע כי המצווה גמר בדעתו לבטל את צוואתו, עליו ליתן תוקף לגמירת דעת זו ובלבד שהדרישות המהותיות בדבר צורת ביטול הצוואה קויימו. 14. פירושן של דרישות הצורה לעריכת צוואה נבחן מספר רב של פעמים בבית המשפט העליון. במספר פסקי דין היתה דעתי דעת מיעוט (ראו בעיקר ד"נ 40/80 קניג נ' כהן , פ"ד לו(3) 701; ע"א 127/87 בדיחי נ' בדיחי , פ"ד מג(4) 341). אין אני חוזר בי מגישתי זו. עם זאת, אין אני מבקש להכניסה בדלת האחורית. אפילו נתמיד בגישה השונה מגישתי לעניין עריכת הצוואה, הנני סבור שיש להכיר בגישתי - המסתפקת במילוי מהותי של דרישות החוק - לעניין הצהרת הבטלות, שהרי לא דין עריכת צוואה כדין ביטולה. דרישות מהותיות בהצהרת הבטלות 16. ציינו, כי הצהרת הבטלות תופסת אם היא מקיימת באופן מהותי את הדרישות הצורניות הנגזרות מהצורות לעשיית צוואה. בחינת המהותיות היא בחינה כוללת. היא לוקחת בחשבון את מכלול ה"יש" ואת מכלול ה"אין". היא מבוססת על הנחת היסוד כי קיימות ראיות מהימנות בדבר גמירת דעת המצווה לבטל את צוואתו. כאשר הנחת יסוד זו מתקיימת, ניתן להכיר בהצהרת בטלות בכתב יד גם אם לא כל הצהרת הבטלות היא בכתב ידו של המצווה. פשיטא שאין צורך בחתימת המצווה או רישום התאריך (השוו סעיף 25(ב) לחוק הירושה). אני מוכן להניח - בלא לפסוק בדבר - כי רישום בכתב יד המצווה המוחק את הוראות הצוואה (תהא צורתה אשר תהא) או המעביר עליה סימני ביטול, מקיימת את הדרישות של צוואה בכתב יד. אשר להצהרת בטלות בעדים, יש לבחון - בצד ראיות על גמירת דעת המצווה - אם הדרישות המהותיות של הצורה התקיימו. דבר זה משתנה ממקרה למקרה. די אם אציין, בדרך השלילה, כי עצם העובדה כי בעריכת הצהרת הביטול השתתף אך עד אחד, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בתוקפה של הצהרת הביטול. פשיטא כי אין לפגום בהצהרת הביטול אם אותו עד יחיד לא אישר במעמד עריכת הודעת הביטול שהמצווה הצהיר בפניו (השוו סעיף 25(א) לחוק הירושה). מן הכלל אל הפרט 17. בערעור שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי כי למצווים (מסעודה ומאיר אהרן) היה רצון ברור לבטל את שתי הצוואות (ההדדיות) אשר נערכו על ידם. ביטול זה נעשה בדרך של תצהיר, חתום על ידי כל אחד משני המצווים. התצהיר נעשה בפני עורך דין שחתם גם הוא על התצהיר. לדעתי, בכך התמלאו באופן מהותי דרישות הצורה באשר לביטול צוואה בעדים. חתימת המצווים ועדותו של עורך הדין מקיימים במקרה שלפנינו באופן מהותי את דרישות הצורה. התוצאה היא כי הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 10,000 ש"ח. ה נ ש י א השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' ר' זועבי : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, ט' באב תש"ס (10.08.00). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007190. A06 /דז

[ "חוק הירושה, התשכ\"ה1965", "סעיף 1035", "סעיף 2254", "חוק החוזים (חלק כללי), התשל\"ג1973", "חוק יסודות המשפט, התש\"ם1980" ]

711

37,755

ב בית המשפט העליון דנ"פ 4603/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אהרן משולם נגד המשיב ה : מדינת ישראל עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 15.7.97, בע"פ 1377/94, שניתן על ידי כבוד השופטים: א' מצא, מ' חשין, ו-י' קדמי תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשנ"ח (8.4.98). בשם העותר : עו"ד יהודה וינשטיין; עו"ד גלית גוטרמן בשם המשיב ה: עו"ד יהושע למברגר פסק-דין הנשיא א' ברק: ראובן חייב כסף לשמעון. ראובן מחליט להפעיל סחיטה באיומים על שמעון, על מנת שזה יוותר על החוב. במשך למעלה מחודשיים בוצעו כלפי שמעון פעולות של סחיטה באיומים. חלק מהפעולות בוצע מחוץ לישראל, על ידי אנשים שפעלו על פי יוזמתו של ראובן. חלק מהפעולות בוצע בישראל על ידי ראובן עצמו. האם ניתן להעמיד את ראובן לדין בישראל על מכלול פעולות הסחיטה והאיומים? הדין בעניין זה הינו כי עבירה שבוצעה מקצתה בישראל ומקצתה מחוץ לישראל "ניתן להביא את עושה לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום" (סעיף 3 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, בטרם בוטל על ידי חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-). על רקע דין זה, האם ניתן להביא את ראובן לדין בישראל בגין פעולות הסחיטה והאיומים שבוצעו מחוץ לישראל? זו השאלה הניצבת בפנינו בעתירה זו. העובדות 1. בגדרי עתירה זו לדיון נוסף, נתמקד אך באותן עובדות שהן רלבנטיות להכרעתנו. לא נביא, איפוא, אותן עובדות הקשורות באישומים מהם זוכה העותר ושאינם עומדים עוד לדיון. השלד העובדתי הוא, איפוא, זה. העותר (הגר בישראל) חב כספים למתלונן (הגר בארצות-הברית). העותר החליט להפעיל על המתלונן אמצעי סחיטה ואיומים, על מנת להביא את המתלונן לידי ויתור על החוב. להגשמתה של תוכנית זו, החל המתלונן לקבל (החל ב1.12.91-) בביתו שבארצות-הברית שיחות טלפון ובהם איומים (כגון: "אתה תהיה אדם מת בזמן הקרוב מאוד"). היתה זו סידרה של שיחות טלפון אנונימיות. מרביתן בוצעו משטחי ארצות-הברית. בעקבות אחת השיחות הוצת מבנה חניה ליד בית המתלונן. למחרת נתקבלה (על ידי אשת המתלונן) שיחה מאיימת ("תגידי לבעלך שזו היתה אזהרה ובפעם הבאה נפגע בו"). העותר הוא שיזם את מעשי הסחיטה והאיומים (שנמשכו בארצות-הברית עד ה12.2.92-), ובידיו היה הכוח להפסיקם. המתלונן הגיע לישראל. העותר איים עליו אישית בשתי הזדמנויות נוספות (ב11.2.92- וב17.2.92-) בישראל. העותר הועמד לדין בישראל. כתב האישום - עליו לא באה הסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה - פירט את מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בארצות-הברית. כתב האישום לא פירט את עובדות מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל. ההרשעה 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את העותר בסחיטה באיומים, על פי פרטי האישום שהובאו בכתב האישום. כן הורשע העותר בעבירות נוספות (סחיטה בכוח, הצתה, נסיון לקשר וקשר) - מהן זוכה בערעור - ושאינן עומדות לבחינתנו. הוטל עליו עונש מאסר בן שלוש שנים, מהן שנה וחצי לריצוי בפועל. כן הוטל עליו קנס בן 30,000 ש"ח. בהרשיעו את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל, הסתמך בית המשפט המחוזי, בין השאר, על השיחות שנערכו בין העותר למתלונן בישראל. בית המשפט נזקק לשיחות אלה לשם חיזוק התשתית העובדתית לעניין הסחיטה באיומים בחו"ל. עם זאת, הוא לא הרשיע את העותר בגין שיחות אלה. לעניין סמכות השיפוט - הוא העניין המונח ביסוד דיון נוסף זה - נקבע בבית המשפט המחוזי, כי יש לראות בעבירות שביצע העותר מכלול אחד שבוצע במסגרת הקשר ולשם מימושו. עוד נקבע, כי לעניין הסמכות הטריטוריאלית, די בכך שמקצת מסדרת העבירות בוצעו בישראל. "מקצת" זה ענינו מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בארץ. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי הוא מוסמך לדון במעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל, שכן מקצת מעשי הסחיטה באיומים בוצעו בישראל כחלק מהקשר ולשם מימושו, וזאת חרף העובדה שבגין מעשי סחיטה ואיומים אחרונים אלה לא הועמד העותר לדין ולא הורשע בהם. 3. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט א' מצא קבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך להרשיע את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו מחוץ לישראל. לעניין זה נקבע על ידו, כי אין להסתמך על הסחיטה באיומים שבוצעה בישראל, שכן היא לא היוותה חלק מכתב האישום. לדעת השופט מצא, אין גם לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. הטעם לכך הוא כפול: ראשית , משום שמעשי הסחיטה באיומים שנעשו בישראל היו ידועים לתביעה במועד הגשת כתב האישום, וזו בחרה שלא להגיש בגינם כתב אישום; שנית , משום שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן. השופט מ' חשין סבר, כי ניתן להרשיע את העותר בגין סחיטה באיומים שביצע בארצות-הברית. זאת, על סמך ממצא (ללא הרשעה), לפיו ביצע עבירות סחיטה באיומים גם בישראל. השופט חשין סבר כי לא יהיה זה הוגן להרשיע את העותר בגין מעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל. עם זאת סבר השופט חשין כי, ניתן לראות במכלול מעשי הסחיטה באיומים שביצע העותר (בישראל ובארצות-הברית) עבירת שרשרת אחת. בית המשפט רכש סמכות להרשיע את העותר בגין החוליות הזרות שבשרשרת זו, וזאת על בסיס ממצא (ללא הרשעה), לפיו יתרת החוליות בוצעו בישראל. השופט י' קדמי גרס כי ניתן להרשיע את העותר בביצוע עבירות סחיטה באיומים בישראל, וזאת בהתבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. על בסיס הרשעה זו ניתן לצרף חוליות אלה לחוליות שבוצעו בארצות-הברית, תוך ראיית העבירות כולן כעבירת שרשרת. לאחר עיון בחוות דעתו של השופט חשין, ונוכח העובדה כי נותר בדעת יחיד באשר לשימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, הצטרף השופט קדמי לדעה, כי אפילו לא היה מקום להרשיע את העותר בגין החוליות הישראליות, ניתן להרשיע את העותר בביצוע עבירות הסחיטה באיומים בארצות-הברית, וזאת על בסיס ממצא (ללא הרשעה) כי חלקן של עבירות סחיטה באיומים בוצע בישראל. לאחר שעיין השופט מצא בחוות דעת חבריו, הוסיף וציין כי ספק בעיניו אם בנסיבות העניין שלפנינו מתקיימת עבירת שרשרת, וזאת נוכח מאפייניהם השונים של המעשים שבוצעו בישראל ובארצות-הברית. הטיעונים בפנינו 4. בא כוח העותר העלה בפנינו שלוש טענות עיקריות: האחת , שאין לעשות שימוש, בעניין שלפנינו, בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. בטיעונו זה סמך על פסק דינו של השופט מצא; השניה , כי עבירת השרשרת אינה מוכרת בישראל, וכי הדרך היחידה להכרה בה היא בדרך החקיקה. הטענה השלישית הינה כי אפילו תוכר עבירת השרשרת בישראל, אין לראות במעשי הסחיטה באיומים שבוצעו בישראל המשכה של שרשרת הסחיטות באיומים שבוצעו בארצות-הברית. בא כוח המדינה טען בפנינו, כי ניתן היה לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. בטיעונו זה סמך על פסק דינו של השופט קדמי. את עיקר טיעונו ריכז בא כוח המדינה בדוקטרינה של עבירת השרשרת. לטענתו, יש להכיר בישראל בדוקטרינה זו, על כל השלכותיה. על פי הדוקטרינה, די בקביעה כי חלק מהיסוד העובדתי בוצע בישראל - גם אם אין הרשעה ביסוד זה - כדי להעניק סמכות לבית המשפט לעניין החוליות שמחוץ לישראל. לטענת בא כוח המדינה, די בממצא כי העותר ביצע חלק ממעשי הסחיטה באיומים בישראל, כדי להקים לבית המשפט סמכות טריטוריאלית. המסגרת הנורמטיבית 5. השאלה המרכזית הניצבת בפנינו עניינה סמכות השיפוט הפלילית של בתי המשפט בישראל. הוראת המפתח קבועה בסעיף 3 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין). הוראה זו קובעת: "סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל לענין עבירות תשתרע על תחום המדינה ומימי חופיה, ולפי חוק - גם מעבר לתחום האמור; עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט, ניתן להביא את עושה לדין ולהענישו כאילו עשאה כולה בתוך התחום". לעניין סמכות השיפוט חלו שינויים עם חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-. בעניין שלפנינו לא חל שינוי בדין. תיקון מס' 39 קובע כי "דיני העונשין של ישראל יחולו על כל עבירת-פנים" (סעיף 12). עבירת-פנים מוגדרת, בין השאר, כ"עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל" (סעיף 7(א)(1)). "עבירה שנעברה... מקצתה בתוך שטח ישראל" (לפי הטקסט החדש) אינה שונה מ"עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט" (לפי הטקסט הישן). 6. הוראת החוק - הישן והחדש - קובעת כי לבית משפט בישראל סמכות שיפוט על עבירת פנים. זו מוגדרת, בין השאר, כעבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט ויתרתה מחוץ לתחום השיפוט. במצב דברים זה, ניתן להביא את העושה לדין בישראל כאילו עשה את כולה בישראל. גדר הספיקות הינו, מהו היקף פריסתו של הדיבור "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט"? בהקשר זה ביססה המדינה את עיקרי טענותיה על הדוקטרינה של עבירת שרשרת. לטענת המדינה, אם חלק מחוליות השרשרת מבוצעות בישראל וחלק מחוליות השרשרת מבוצעות מחוץ לישראל, ניתן לראות בעבירת השרשרת כולה עבירה שמקצתה נעשה בישראל. האם דוקטרינה זו חלה בישראל, והאם יש בה כדי לפתור את הבעיה הניצבת בפנינו? ואם לאו - מהן הנסיבות, אשר בגדרן ניתן לצרכי הסמכות השיפוטית לפצל התנהגות, באופן שמקצתה של העבירה מתבצע בישראל ויתרתה מתבצעת מחוץ לישראל? נפתח בדוקטרינה של עבירת השרשרת. עבירת השרשרת 7. הדוקטרינה של עבירת השרשרת ( delictum continuatum ) מקובלת במשפט הקונטיננטלי. בצרפת היא מכונה infraction continuee (ראה G. Levasseur, Droit Penal General et Procedure Penal 26 (1994); Prandel, Droit Penal 399 (1994) ). בגרמניה היא מכונה Fortgesetztes Delikt (ראה Schonke - Schroder, Strafgesetzbuch, Kommenter (25. Auflage, 1997) ). באיטליה היא מכונה reato continuato . השופט שמגר כינה את ה- delictum continuatum הקונטיננטלי כ"שרשרת עבירות... שאותה רואים כעבירה נמשכת אחת" (ע"פ 535/78 קטורזה נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(1) 517, 529 - להלן, פרשת קטורזה ). מהי עבירת השרשרת הקונטיננטלית, והאם היא חלה בישראל? 8. עבירת השרשרת בתפיסתה הקונטיננטלית, היא "סידרת מעשים מאותו סוג, שנעשו בשלבים שונים, כשבכל אחד מן המעשים מצויים נתונים שעשויים להצמיח רכיב התנהגותי של עבירה בפני עצמה, מאותו סוג, אלמלא היווה הוא חוליה בלבד בתוך מערך אחד של עשייה עבריינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (ש' ז' פלר, יסודות בדיני העונשין 171 (כרך ג', 1992)). בכל אחת מהחוליות של השרשרת מתקיימים כל היסודות הדרושים לאחריות פלילית. עם זאת, בשל מצבן של החוליות כחלק משרשרת, הן מאבדות את זהותן כעבירות עצמאיות, ותחתן בא האיפיון העברייני של השרשרת כולה. כותב פרופ' פלר: "המייחד את עבירת השרשרת הוא שהיא בנויה מיחידות הומוגיניות אשר, פורמאלית, עשויות להיות בעלות אוטונומיה קיומית , פלילית כמובן, בכך שבכל אחת מהן מתקיימים כל הנתונים שבהם מותנית עבירה ספציפית מאותו מין. אולם, אוטונומיה זו של כל חוליה בודדת שלולה ממנה, בשל השתייכותה לקטיגוריה מורחבת, עקב היות כל החוליות שלובות זו בזו באותה מתכונת של שרשרת" ( שם , עמ' 225). טול אדם המקבל קיצבאות חודשיות מרשות שלטונית בטענות שווא. כל נטילת קיצבה מהווה עבירה. עם זאת, בשל היות העבירות השונות עבירת שרשרת, כל עבירה מאבדת את אופיה זה, והיא הופכת חוליה בעבירת שרשרת אחת ( שם , עמ' 224). בדומה, אדם הגונב סחורה ממעבידו. הוא עושה כן באמצעות שרשרת של נטילות. כל נטילה, אילו עמדה בפני עצמה, היתה מהווה מעשה גניבה עצמאי. עם הצטרפותן, מאבדות הגניבות את אופיין היחודי, ותחתן באה עבירת הגניבה כעבירת שרשרת. הוא הדין באדם המוסר סודות מדינה לאוייב. כל מסירה היתה עבירה, אילו עמדה בבדידותה. בהצטרפה לשרשרת, היא מאבדת מאופיה כעבירה עצמאית, ותחתיה באה עבירת הריגול כעבירת שרשרת ( שם , עמ' 227). מסכם פרופ' פלר: "עם סיווג עבירה כאירוע פלילי שבוצע במתכונת של עבירת שרשרת דבוקה בה התדמית של אירוע עברייני מונוליטי עשוי מקשה אחת, על אף ריבוי החוליות שמהן היא מורכבת ועל אף שבכל חוליה מתקיימים כל הנתונים שעשויים להצמיח עבירה נפרדת; אין האירוע נתון עוד לפיצול לריבוי עבירות לפי מבחן כלשהו ולצורך כלשהו" ( שם , עמ' 226). 9. עבירת השרשרת מתאפיינת בהיבט הנפשי. בצד היסוד הנפשי הנדרש לכל חוליה וחוליה, עומד יסוד נפשי נוסף ומרכזי. יסוד זה עניינו "מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה , שמלווה את העשייה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה" ( שם , עמ' 234). עניין לנו, איפוא, בתכנית עבריינית, מחושבת מראש, אשר ביצועה נחלק לחוליות השונות. טול את ראובן הזקוק לכסף, והמחליט לבצע מעשי שוד בבנקים שונים. תהא זו עבירת שרשרת, אם מונחת ביסודה "שיטה המחושבת מראש של עשיית העבירה כולה ושל מימוש החוליות שבה בפרט, ואף ביעד הכולל שבלעדיו כל אחת מן החוליות היא נטולת משמעות כלשהי - מטרייה מנטאלית שיש בה כדי לשלב כל חוליה בזולתה ולראות את כולן ביחד כשרשרת מאוגדת שאינה ניתנת לפירוק" ( שם , עמ' 230). אם החוליות ההתנהגותיות מהוות את הלבנים של מבנה עבירת השרשרת, כי אז ניתן לראות ביסוד המנטלי את המלט המחבר את הלבנים למבנה אחד ( שם , עמ' 233). אם נראה - כדימויו של חברי, השופט חשין - את היסוד ההתנהגותי כאבנים מכוערות של מחרוזות, כי אז ניתן לראות ביסוד המנטלי את הפתיל (הערעור הפלילי, פסקה 14). 10. ביסוד התורה של עבירת השרשרת עומדת המציאות העבריינית. מציאות זו מבוססת על מכלול עברייני אותו תכנן וביצע העושה. מבחינתו שלו - הן מבחינת היסוד הנפשי והן מבחינת היסוד העובדתי - עניין לנו באירוע עברייני אחד; בעשיה עבריינית אחת; בפעילות עבריינית מונוליטית ומלוכדת המהווה מקשה אחת. ובלשונו של פרופ' פלר: "כל קטע התנהגותי שבעבירת השרשרת - מלבד אולי האחרון - מצטייר בעיני העושה רק כמעבר לקטע הבא, על תיאורו המעשי, וכמחובר לשרשרת כולה , עד כדי כך שאלמלא עשיית כל הקטעים, לא היה נעשה אף לא אחד מהם... בכל חוליה התנהגותית של השרשרת טמון יחס מנטאלי אחיד של העושה וכי אותו יחס חובק את תיאורה המעשי של כל חוליה על תנאי מימושה וכן על זיקתה לחוליות הנותרות ולשרשרת כולה, כמתכונות מימוש של משימה קונקרטית אחת ומשותפת, בשיטה מחושבת מראש" (פלר, שם , עמ' 234). הנה כי כן, עבירת השרשרת אינה אך קונסטרוקציה משפטית. היא ביטוי לפעילות עבריינית; היא ביטוי לתופעה הקיימת במציאות "בשטח". הקונסטרוקציה התיאורטית אינה אלא לבוש שהדין נותן למציאות. המציאות היא זו של פעילות עבריינית אחת; הלבוש הנורמטיבי הוא של עבירה פלילית אחת, שתחילתה בחוליה הראשונה וסופה בחוליה האחרונה, תוך שכל החוליות כולן מאבדות מאופיין כעבירות עצמאיות, והופכות להיות, כשמן, חוליות בעבירה אחת אשר ביצועה מותנה במשך זמן. 11. במשפט הקונטיננטלי, בו עוצבה דמותה של עבירה זו, אין היא קונסטרוקציה לשעה; אין היא בעלת תחולה מוגבלת. לעבירת השרשרת קיום בכל תחומי המשפט הפלילי. אין לראות בחוליות השונות חלק משרשרת לעניין אחד, וכחוליות המקימות עבירות נפרדות ועצמאיות לעניין אחר. משנקבע כי קיימת עבירת שרשרת, היא קיימת לכל דבר ועניין. הנה מספר דוגמאות: תקופת ההתיישנות בעבירת שרשרת מתחילה עם סיום החוליה האחרונה; שינוי בחוק הפלילי, המרע עם הנאשם, המתרחש, מבחינת הזמן, בין שתי חוליות, פועל על כל החוליות כולן, בין אלה שהתהוו לפני אותו אירוע ובין אלה שהתהוו לאחריו; חנינה הניתנת במועד שבין התרחשותן של שתי חוליות אינה פועלת על אף אחת מהחוליות, לרבות אלה שהתרחשו בטרם חנינה; משהורשע נאשם בעבירת שרשרת, אין להעמידו שנית לדין בגין חוליה המהווה חלק מהשרשרת, גם אם חוליה זו לא נידונה בפסק הדין המרשיע. העונש המוטל על עבירת שרשרת אינו הצטברות העונשים שניתן היה להטיל על החוליות אילו לא היו חלקים משרשרת אחת, אלא עונש אחד, כפי החמורה שבחוליות. אלה הן אך דוגמאות לעקרון הכללי, המחיל עצמו על כל כללי המשפט הפלילי (המהותי והדיוני). אחד העניינים עליו חלה הדוקטרינה של עבירת השרשרת הוא עניין הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית. על פי תורה זו, כאשר חלקן של החוליות של עבירת השרשרת מבוצעות במדינה וחלקן האחר מבוצעות מחוצה לה, רואים את עבירת השרשרת כולה כמי שבוצעה בתוך המדינה, ועל כן ניתן להביא את העושה לדין באותה מדינה על עבירת השרשרת (המשתרעת על מכלול החוליות) כולה. 12. יתרונותיה של התורה בדבר עבירת השרשרת, לדעת תומכיה, רבים ומגוונים. על פי גישתם, היא נותנת ביטוי למציאות העבריינית ולמכלול העברייני; היא מונעת פיצולו של אירוע עברייני, שעל פי מהותו הפנימית אינו ניתן לפיצול; היא נמנעת מעיוות המציאות העבריינית ומציגה אותה באורח שלם; היא מהווה מחסום בפני עיוות דין ( שם , עמ' 231). פעולתה בתחום המשפט היא "נייטרלית". אין היא פועלת אך לטובת הנאשם ואין היא פועלת אך לרעתו. לעתים ירצה הנאשם לטעון לקיומה (כגון לעניין מעשה בית דין או לעניין הטלת עונש אחד על כל החוליות בשרשרת); לעתים תרצה המדינה לטעון לקיומה (כגון לעניין התיישנות וסמכות שיפוט). 13. חרף יתרונות אלה, ובאיזון הכולל, נראה לנו כי עבירת השרשרת במובנה הקונטיננטלי היא דוקטרינה שאין לה מקום בישראל. חסרונותיה עולים עשרות מונים על יתרונותיה. את מעט היתרונות של דוקטרינה קונטיננטלית זו ניתן להשיג באמצעות התורה בדבר העבירה רבת הפריטים שאינה סובלת מפגמיה של עבירת השרשרת ושעליה נעמוד בהמשך. הטעמים לדחייתה של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת הם שלושה: ראשית , ספק בעינינו, אם לאור אופיה המונוליטי של עבירת השרשרת - לפיו בד בבד עם ההכרה בעבירת השרשרת נעלמת ההכרה באופי העברייני העצמאי של כל אחת מהחוליות - ניתן להכיר בה בגדרי המשפט הפלילי שלנו בלא הוראת חוק מפורשת. טעם זה אינו פשוט כלל ועיקר. מודעים אנו לכך, כי במספר מדינות קונטיננטליות - כגון גרמניה וצרפת - הוכרה עבירת השרשרת בלא הוראת חוק מיוחדת לעניין זה. חרף זאת, הכרה בה בגדרי המשפט הפלילי מעוררת בעיות קשות וסבוכות. לאור משקלם המצטבר של שאר הטעמים, מוכנים אנו להשאיר זאת, בשלב זה, בצריך עיון. עם זאת, אפילו הכרה בדוקטרינה זו אין בה פגיעה בעיקרון החוקיות במובנו הפורמלי, בוודאי שיש בה פגיעה בעיקרון החוקיות במובנו המהותי. אכן, הדוקטרינה של עבירת שרשרת אינה ברורה בהפעלתה; החריגים לה רבים ויוצרים חוסר ודאות באשר להיקף תחולתה. כך, למשל, היש לה תחולה בעבירת הרצח? הניתן לראות ב"רוצח סידרתי" כמי שמבצע עבירת שרשרת במובנה הקונטיננטלי באופן שכל רצח בנפרד חדל להיות עבירה עצמאית? מהו מתחם הזמן שבו פועלת עבירת השרשרת? אב שלפי הטענה אנס את בתו במשך חמש-עשרה שנים - האם ניתן לראות בהתנהגותו עבירת שרשרת הנמשכת תקופה כה ארוכה, והמחייבת, לפי הדוקטרינה הקונטיננטלית, התייחסות אליה כאל עבירה אחת? האם אדם שהחליט להשמיט מהכנסותיו עובר עבירת שרשרת, אם שנים הוא משמיט מהכנסתו, בלא שיקבע לעצמו "גג" לפעילותו? האם ראוי הוא שניתן יהיה תמיד, כעניין שבדוקטרינה, ללא שיקול דעת וללא אפשרות פיצול, לצרף מספר חוליות שעניינן גניבת סכומים קטנים, לשרשרת שעניינה גניבת סכום גדול, ועל ידי כך להרשיע נאשם בעבירת גניבה, שהסכום הגדול הוא מיסודותיה (ראה, למשל, סעיף 390 לחוק העונשין)? דוגמאות אלה ואחרות - שבמשך השנים הוכרו במשפט הקונטיננטלי כחריגים לדוקטרינה של עבירת השרשרת - מלמדות על כך כי גבולותיה אינם ברורים; כי היא יוצרת חוסר וודאות באשר לתחולתה, וכי היא סתומה באשר להיקפה. 14. שנית , היבטים שונים של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת עומדים בניגוד למטרות ולתכליות המונחות ביסוד ההסדרים הנורמטיביים של המשפט הפלילי. אין לשכוח כי ביסוד עבירת השרשרת מונחת התפיסה כי כל אירוע בשרשרת מאבד את אופיו כעבירה עצמאית, והופך אך חוליה בעבירה אחידה, היא עבירת השרשרת, בלא כל אפשרות של פיצול. תוצאה זו נוגדת לעתים קרובות את הטעמים המונחים ביסוד ההסדרים הפליליים. טול למשל את מדיניות הענישה המונחת ביסוד המשפט הפלילי. מדיניות זו מבוססת על האופי העברייני של כל חוליה וחוליה; ביטולו של אופי זה ומיזוגו לאופי של עבירת השרשרת - בלא להעניק בעניין זה כל שיקול דעת - אינו מתיישב תמיד ובהכרח עם מדיניות הענישה הראויה. אכן, יהיה זה בניגוד למדיניות הענישה אם מי שסחר בסם מסוכן מספר פעמים בגדרי עבירת שרשרת יהיה כפוף לעונש מקסימלי הזהה לזה שסחר בסם מסוכן פעם אחת בלבד. תהיה זו סתירה למדיניות הענישה אם מי שביצע מספר מעשי אונס בגדריה של עבירת שרשרת אחת יהא צפוי לעונש המקסימלי הזהה לזה אשר ביצע מעשה אונס אחד בלבד. אך מעבר לכך: תוצאותיה של עבירת השרשרת נוגדות את מטרות המשפט הפלילי אשר באמצעות עבירות ועונשים ביקש להגן על החיים, החירות, הקנין וערכים אחרים של הפרט והציבור. ריבוי עבירות גורר אחריו אפשרות של ריבוי עונשים. רק ריבוי זה עשוי להעניק, בנסיבות מתאימות, הגנה ראויה על הערכים שהמשפט הפלילי נועד להגן עליהם. קיבוצם המחייב לשרשרת אחת, פוגע ביעילות המשפט הפלילי, ובמטרות אשר עליו להגשים. אין זה מתקבל כלל על הדעת כי רוצח סידרתי יתפס תמיד, וללא כל אפשרות של שיקול דעת, כמבצע עבירה אחת של רצח ולא מספר עבירות רצח כמספר הקרבנות שבהם פגע. האינטרס של הקיום האנושי עומד מעל הטכניקה של עבירת השרשרת. אכן, אין לשכוח כי בגדריה של עבירת השרשרת מבצע העושה מחדש, כל פעם, את היסודות העובדתיים והנפשיים של מספר עבירות. הוא מחליט כל פעם מחדש לחזור ולבצע את ההתנהגות שהמשפט הפלילי רואה אותה כאסורה. אמת, לעתים מוצדק הוא להשקיף על הרצף הכולל של ההתנהגות העבריינית. לעתים אין מנוס מכך, שכן אין מספיק נתונים על כל עבירה ועבירה. אך אין זה מוצדק ואין זה ראוי לעשות כן בכל הנסיבות, כפי שנדרש על ידי הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. חסרונה של הדוקטרינה בדבר עבירת השרשרת הוא שהיא מחייבת, מכוחה הפנימי, להתעלם מהאופי הפלילי העצמאי של חוליותיה, גם אם התעלמות זו נוגדת את מדיניות המשפט הפלילי. טול נאשם שהועמד לדין בגין העלמות מס שפורטו בכתב האישום במשך כעשר שנים. על פי התורה של עבירת השרשרת, אין להעמידו שוב לדין על עבירות מס אם מתגלות עבירות מס נוספות בתקופה זו, אף שעבירות אלה לא היו ידועות לתביעה, ואף לא נכללו בכתב האישום. לא יעזור לתביעה ניסוח מדוקדק של כתב האישום המפרט כל אירוע שנתגלה. ההרשעה ברצף האירועים מהווה הרשעה בעבירת שרשרת, וכוחה הפנימי של התורה המונחת ביסוד עבירת השרשרת שולל, מאליו, התגבשותן של עבירות עצמאיות המהוות חלק מהשרשרת. תוצאה זו נוגדת את המדיניות המונחת ביסוד עבירות המס. אך מעבר לכך: מכיוון שהכרעת הדין בעבירת השרשרת מכריעה את הדין בכל החוליות המרכיבות אותה, הרי ניהול המשפט הפלילי הופך להיות מכביד מבחינת הנאשם והתביעה. זו האחרונה תרצה להביא נתונים רבים ככל הניתן על חוליות נוספות, שכן כל חוליה שתתעלם ממנה לא תוכל להיות נשוא למשפט חדש. ואילו מבחינת הנאשם, הוא יעמוד בפני קשיים רבים באשר ליכולת ההגנה שלו. זאת ועוד: חוסר הבהירות של הדוקטרינה מונעת מהנאשם אפשרות ראויה להגנה אפקטיבית, ובכך פוגעת לא רק במתלונן אלא גם בו. 15. שלישית , הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם דינים לבר-פליליים, שיש להם השלכה על המשפט הפלילי. טול את דיני התיישנות העבירה. אלה קובעים כי בעבור תקופה פלונית מתיישנת העבירה. אחד הטעמים לכך הוא, שעם חלוף הזמן שוב אין אפשרות לשמור על מערכת ראיות אמינה אשר תסייע בחשיפת האמת. הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם רציונל זה. דוקטרינה זו קובעת כי ההתיישנות מתחילה עם השתכללות החוליה האחרונה בשרשרת. נמצא, כי הזמן העובר מתחילתה של החוליה הראשונה ועד לסיום החוליה האחרונה - ותקופה זו עשויה להיות ארוכה ביותר - אינו מובא בחשבון בחישוב ההתיישנות. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מוסד ההתיישנות בפלילים. אמת, ביסוד ההתיישנות בפלילים עומדים טעמים נוספים, המבוססים על כך שמאז ביצוע העבירה חדל המבצע מפעילות עבריינית. טעמים אלה אינם תקפים בעבירת השרשרת. אך טעמים אלה אין כוחם עימם למנוע את תחולתם של דיני ההתיישנות במקום שבו הנאשם - לאחר שביצע עבירה שלטענתו התיישנה - ביצע עבירות חדשות העומדות בפני עצמן, ואין כל טענה כלפיהן שהן חלק מהשרשרת. אם אין בכוחן של עבירות חדשות אלה לשלול את תחולת דיני ההתיישנות, במצב שבו הנאשם לא השתקם, אלא חזר וביצע עבירות חדשות שאינן חלק מעבירת השרשרת, מדוע תישלל תחולתם של דיני ההתיישנות בגדריה של עבירת השרשרת? דין לבר-פלילי נוסף שאינו עולה בקנה אחד עם עבירת השרשרת הוא דין החנינה הכללית הניתנת על ידי המחוקק. על פי הדוקטרינה של עבירת השרשרת, חנינה כללית זו אינה חלה על החוליות שהתרחשו לפני החנינה, אם חוליות אלה הן חלק משרשרת, שחוליותיה האחרות התרחשו לאחר החנינה. תוצאה זו אינה מתיישבת עם טעמיה של החנינה. 16. הביקורת על התורה של עבירת השרשרת לא נעלמה מעיני המומחים של המשפט הפלילי הקונטיננטלי. אלה מתחו עליה ביקורת חריפה (ראה Jescheck, Lehrbuch des Strafrechts, Allgemeiner Teil, 4 Auflage, 1988, par. 66, v, 1; Maurach/Gossel/Zipf, Strafrecht, Allgemeiner Teil, Teilband 2, 7 Auflage, 1989, par. 54 III, B, 1; Ostendorf, DRiZ 1983, 426 ff. ). ביקורת זו מצאה אוזן קשבת אצל בתי המשפט. ב1990- החליט בית המשפט העליון הפדרלי של שוויץ לצמצם את הדוקטרינה של עבירת השרשרת ולהעמידה על בסיס שהוא זניח (ראה SchweizBG, 27.4.1990, BGE 116 IV 121 (1990); SchweizBG, 8.3.1991, BGE 117 IV 408 (1991) . ראה גם: SchweizBG NStZ 1993, 331 ). החלטה ברוח דומה ניתנה ב1994- על ידי הסנט המורחב של בית המשפט העליון בגרמניה. כאן נידונו שני מקרים. האחד עניינו שרשרת של עשרים ואחד מעשי תרמית כלפי איגודי ביטוח, שהשתרעו על תקופה מ1980- עד 1985, שבוצעו על ידי רופא, שהעביר לגורמים המבטחים חשבונות מנופחים בגין טיפולים רפואיים שלא ביצע. המקרה השני , עניינו התעללות מינית של אב בבתו. זו החלה ב1972- בעת שהבת היתה בגיל של ארבע, והיא נמשכה חמש-עשרה שנים, אף לאחר שהיא עזבה את הבית. על פי הראיות ביצע האב מאות מעשי התעללות. השאלה היתה אם שני המקרים מהווים עבירות שרשרת, הן לעניין הענישה והן לעניין התיישנות. בית המשפט קבע כי העבירות בשני המקרים אינן עבירות שרשרת. בתוך כך נבחנו כל היבטיה של התורה בדבר עבירת השרשרת (ראה GSSt, 3.5.1994, BGHSt 40, 138 ff. ). נמתחה עליה ביקורת נוקבת. בפסק הדין נקבע כי עבירת השרשרת תצומצם ותחול אך ורק באותם מקרים בהם בלתי נמנע הוא להתייחס אל החוליות השונות כחלק משרשרת אחת. מאז אותו פסק דין לא מצאתי אף לא מקרה אחד - לא בפסיקה של בית המשפט העליון ולא בפסיקה של בתי משפט נמוכים - בו הופעלה דוקטרינה זו במשפט הפלילי הגרמני. הנה כי כן, בסרובנו לאמץ דוקטרינה זו בישראל, אנו צועדים על קרקע מוצקה של משפט ושיפוט, אם כי יש להכיר בכך כי דוקטרינה זו עדיין מקובלת במספר ניכר של מדינות קונטיננטליות (כגון צרפת ואיטליה). 17. בטרם נסיים הדיון בתורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת, ברצוננו להדגיש כי תורה זו לא מצאה בעבר אחיזה במשפט הישראלי. אף שהשופט שמגר נזקק למינוח של "עבירת שרשרת" בפרשת קטורזה , אין בפסק דינו כדי לבסס את תחולתה של הדוקטרינה הקונטיננטלית, על כל השלכותיה, בישראל. גם חברי, השופטים קדמי וחשין - אף שנזקקו למונח "עבירת שרשרת" - לא אימצו בכך את הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. כך, למשל, כותב השופט קדמי: "כל אחד ממעשי הסחיטה באיומים מהווה, איפוא, בנוסף להיותו, כשלעצמו, עבירה עצמאית של סחיטה באיומים - חוליה מן החוליות המרכיבות 'עבירת שרשרת'... המושג 'עבירת שרשרת' - בהקשר הנדון כאן - אינו מבטא 'עבירה' לצרכי אישום והרשעה; אלא - 'אשכול של עבירות' המקובצות עיונית ל'עבירה' אחת, לצרכי קביעת סמכותו של בית המשפט לדון בעבירות המרכיבות את ה'אשכול', גם אם אלו נעברו בחו"ל" (פסקה 3). גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הקונטיננטלית של "עבירת שרשרת" על פיה מאבדות החוליות של עבירת השרשרת את אופיין כעבירה עצמאית. ה"שרשרת" הקונטיננטלית שונה מהותית מה"אשכול" עליו עמד חברי, השופט קדמי. גם חברי השופט חשין - אשר נזקק אף הוא למינוח של "עבירת שרשרת" - לא ראה לנגד עיניו את הדוקטרינה הקונטיננטלית, ולא ביסס עליה את הכרעת דינו. אכן, כחוט השני עוברת בפסק דינו של חברי, השופט חשין, התפיסה כי כל חוליה בעבירת השרשרת שומרת על אופיה כעבירה עצמאית. כותב חברי: "עבירת-שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו'". אכן, חברי, השופט חשין, לא ראה לנגד עיניו דוקטרינה כוללת, החלה בכל תחומי המשפט הפלילי, והמטביעה את חותמה שלה בלא להתחשב במדיניות העונשית מזה או בתכלית המונחת ביסוד חקיקה לבר-פלילית מזה. הוא ראה לנגד עיניו דוקטרינה צרה, החלה לעניין הסמכות הטריטוריאלית בלבד. שני חברי הדגישו בפסקי דינם כי החוליות בעבירת השרשרת ממשיכות לשמור על איפיונן כעבירות עצמאיות, ובכך הבהירו כי אין הם נותנים ידם לאימוץ כולל של הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת. "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט" 18. הגענו למסקנה, כי משפטה של מדינת ישראל אינו מכיר בתורה הקונטיננטלית של עבירת השרשרת. מהו, איפוא, הפתרון הישראלי לאותם מצבים אשר המציאות העבריינית מציגה מדי פעם, ואשר בהם קיים תכנון עברייני כולל ומלא ורצף צעדים להגשמתה של התכנית הכוללת? ודוק: איננו עוסקים בשאלת ניסוח כתב האישום; איננו עוסקים בשאלת שיקול הדעת לחבר אירועים שונים לכתב אישום אחד לצרכי הרשעה וענישה בדרך כלל (ראה י' קדמי, סדר הדין בפלילים 417 (חלק שני, 1993), וכן ע"פ 289/58 הרשקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יד 627). אנו עוסקים בשאלת התכנון העברייני הכולל ורצף העבירות לצורך שאלת הסמכות, ולעניין "מקצתה" של העבירה שצריכה להתבצע בישראל. אכן, אין לתת פתרון כולל לכל בעיות ריבוי העבירות. יש להתמקד בכל סוגיה וסוגיה בנפרד. הפתרון אותו אנו מחפשים מחייב התייחסות לסוגיות השונות - כגון התיישנות, סיכון כפול, חנינה, סמכות אקסטרה-טריטוריאלית וכיוצא בהן סוגיות - בהן איפיון זה עשוי להיות בעל חשיבות. נקודת המוצא שלנו הינה, כי כל סוגיה משפטית צריכה לקבל את הפתרון התואם את המטרה המונחת ביסודה. עלינו להתרחק מתורת משפט של מושגים, לפיה המושג התיאורטי כופה עצמו על האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי. עלינו לשאוף לתורת משפט של ערכים, לפיה המושג התיאורטי הוא פרי האיזון וההסדר של האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי. עמד על כך חברי, השופט מ' חשין, בציינו: "נזכור-נא-אל-נשכח - כי הבחינה המושגית אין בה תכלית לעצמה. אין היא אלא כלי לניתוח ולהבנה, ואת הכלי נעצב בדמותנו כצלמנו. גם לניתוח האנאליטי הושמו גבולות. האנאליזה אינה כופה עצמה עלינו, והרי אנו אדוניה אנו ולא משרתיה" (פסקה 6 לפסק דינו בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); להלן - פרשת פופר ). ההלכה צומחת מתוך המעשה. התיאוריה צריכה לשרת את הפרקטיקה. מושגי המשפט (כגון בעלות, זכות, עבירה) אינם מציאות שאנו חייבים לקבלה כנתון. מושגי המשפט הם קונסטרוקציה הבאה לשרת את האדם. מהי איפוא הקונסטרוקציה המשפטית אשר תשרת את הערכים והאינטרסים של המשפט הפלילי בסוגיה שלפנינו? נקודת המוצא שלנו תהיה תמיד לשון החוק הפלילי. כך דורש עקרון החוקיות בפלילים. נפנה איפוא להוראת החוק הרלבנטית, ונראה מה ניתן ללמוד ממנה. 19. הוראת סעיף 3 לחוק העונשין קובעת כי בית משפט בישראל מוסמך לדון ב"עבירה" אשר "נעשתה מקצתה בתחום השיפוט". לעניין הדרישה כי העבירה נעשתה "מקצתה" בתחום השיפוט, מוכנים אנו לצאת מתוך ההנחה "'שמקצת העבירה' צריך להוות חלק מן היסוד העובדתי של אותה עבירה" (ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 260 (כרך א', התשמ"ד)). נותרה השאלה מה מובנו של הדיבור "עבירה" בהוראת סעיף 3 לחוק העונשין. לענייננו די לקבוע כי "עבירה" היא התנהגות פלילית לפי אחד מחוקי העונשין של ישראל. התנהגות פלילית כזו כוללת, בדרך כלל, יסוד עובדתי (מעשה או מחדל, נסיבה, תוצאה) ויסוד נפשי (מחשבה פלילית, רשלנות). המעשה או המחדל עשויים להיות "רגעיים", ועשויים להיות מותנים במשך זמן (ראה ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(2) 187, 190 וכן ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין 170 (כרך ג', 1992)). מעשה או מחדל הם רגעיים, כאשר מבנה העבירה אינו דורש שיעור של זמן להתרחשותם. לעומת זאת, מעשה או מחדל מותנים בזמן, כאשר מעצם הגדרת העבירה, משך הזמן להתגבשות המעשה או המחדל הוא מרכיב קונסטיטוטיבי בהגדרת העבירה. על כן, גניבה היא עבירה "רגעית". לעומת זאת, עבירה נמשכת (כגון עיסוק ללא רשיון בעסק טעון רשיון (סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-)) היא עבירה המותנית בזמן. בעתירה שלפנינו, העבירה בה הורשע העותר היא עבירה רגעית (סחיטה באיומים). נדון, איפוא, במשמעות היסוד העובדתי לעניין בעיית הסמכות, בעבירה הרגעית. 20. ניתן לטעון, כי חלוקת היסוד העובדתי בעבירה לחלק המתבצע בישראל ולחלק המתבצע מחוץ לישראל אפשרית רק בעבירה נמשכת. על פי טענה זו, עבירה רגעית מתבצעת כהרף עין, ועל כן אינה ניתנת לפיצול. טענה זו בטעות יסודה. כל עבירה מתבצעת במשך זמן, ודורשת זמן לביצועה. המייחד את העבירה הרגעית - כגון רצח, הריגה, אונס, שוד או גניבה - הוא שלמשך הזמן אין משמעות קונסטיטוטיבית להתגבשותה. עם זאת, כל עבירה רגעית דורשת זמן לעשייתה, ועל כן ניתנת לחלוקה בין חלק המתבצע בישראל לבין חלק המתבצע מחוץ לישראל. טול את עבירת הגניבה. המעשה נשוא היסוד העובדתי הוא נטילה ונשיאה ("נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב" - סעיף 383(א) לחוק העונשין). יסוד זה דורש זמן לביצועו. הוא עשוי להתחלק בין חלק המתבצע בתחום השיפוט (העשוי לכלול גם את הנסיון לעבור את העבירה: ראה ע"פ 50/65 וויידנפלד נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(1) 7, 13; ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל , פ"ד מד(2) 133, 142), לבין חלק המתבצע מחוץ לתחום השיפוט. 21. כיצד אנו מגדירים את המעשה או המחדל בעבירה רגעית, כאשר מעשה או מחדל זה מורכב ממספר פריטים, שכל אחד מהם בנפרד עשוי להוות עבירה עצמאית? ראובן נכנס לבית, נוטל עימו ונושא ספר מהספריה. אין לנו כל קושי בקביעה כי ראובן ביצע מעשה גניבה אחד. הספר - ולא כל עמוד שבו - נראה לנו כאובייקט הראוי לתחולתה של עבירת הגניבה. אך נניח כי ראובן נטל ונשא שני ספרים. האם הוא ביצע שני מעשי גניבה, או מעשה גניבה אחד בעל שני פריטים? דומה, שתשובתנו האינטואיטיבית הינה, כי גם בנטילת שני הספרים ניתן לראות מעשה גניבה אחד. ניתן, איפוא, לצרף ספר לספר ולראות במעשה כהתנהגות שעניינה גניבת שני ספרים. הטעם המונח ביסוד תשובה אינטואיטיבית זו הינו כי מבחינת התכנית העבריינית, אובייקט הגניבה היה שני ספרים. האינטרס המוגן הוא חזקתו כדין של המחזיק בשני ספרים. אין, איפוא, כל טעם ענייני להבחין בין שני הספרים, כשם שאין טעם להבחין בין התכשיטים השונים שנגנבו מכספת אחת. נמשיך עתה בדוגמא, ונניח כי ראובן החליט לגנוב שני ספרים. בשל קשיי הביצוע הוא גנב ספר אחד ביום אחד וספר שני ביום אחר. האם ניתן לצרף גם כאן את שני הספרים לידי מעשה אחד, באופן שנראה את ראובן כמי שביצע עבירה אחת, או שמא צירוף זה אינו אפשרי ויש לראות את ראובן כמי שביצע שתי עבירות של גניבה? האם יש חשיבות, לעניין זה, למשך הזמן שעבר בין שתי הנטילות? התשובה על שאלות אלה אינה פשוטה כלל ועיקר. ניתן לגרוס כי נדרשת בו-זמניות. אכן, לעניין סוגיות מסויימות יתכן וזו אף התשובה הראויה. לא הרי תשובה לשאלה זו אם היא מתעוררת לעניין ענישה, כהרי תשובה לשאלה זו אם היא מתעוררת לעניין התיישנות. זאת ועוד: התשובה עשויה להשתנות על פי האינטרסים והערכים הראויים להגנה. לא הרי גניבה של שני ספרים, כרציחת שני אנשים. מרכזיות האדם תראה תמיד בכל אדם עולם בפני עצמו. נטילת חייהם של שני אנשים תהווה תמיד שתי עבירות רגעיות נפרדות (ראה פרשת פופר ). לא כן נטילה של ספרים, שלעתים ניתן לראות בנטילת כל ספר עבירת גניבה נפרדת, ולעתים ניתן לראות בהצטברות מספר ספרים - אפילו עבר זמן בין נטילה לנטילה - כמעשה גניבה אחד. 22. מתי ניתן, איפוא, להתייחס אל מעשה או מחדל ביחס למספר פריטים - אשר כל אחד מהמעשים ביחס לאחד הפריטים מהווה מעשה או מחדל בגדריה של עבירה רגעית עצמאית - כחוברים יחד לעבירה רגעית עצמאית בעלת מספר פריטים? מתי נאמר כי כמספר הפריטים כן מספר העבירות, ומתי נאמר כי מספר הפריטים אינו קובע את מספר העבירות, שכן ניתן לקבץ את ריבוי הפריטים לאחדות עבריינית? התשובה לשאלה זו היא לדעתנו זו: כאשר הפריטים השונים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת, ניתן להשקיף עליהם לא רק כעל עבירות רגעיות ונפרדות אלא גם כעל עבירה רגעית אחת, המתבצעת ברצף של זמן, בעלת ריבוי של פריטים. עמד על כך פרופ' פלר, בציינו: "באלטרנטיבה בין עבירה אחת רבת-פריטים ובין ריבוי עבירות כמספר הפריטים, מבחן הבחירה של החלופה הראשונה הוא בהצטיירות הפריטים כרצף גלובאלי אחד מתכונת אירוע עבריני מלוכד מבחינה נפשית ועובדתית " ( שם , עמ' 287). ודוק: האופי ה"רגעי" של העבירה אינו מחייב בו-זמניות. עבירה עשויה להיות "רגעית" גם אם היא משתרעת על רצף של זמן, ובלבד שהזמן אינו מרכיב קונסטיטוטיבי. במצב דברים זה - כאשר משקיפים על המכלול כיחידה אחת - תשתכלל העבירה הרגעית עם סיום הפריט האחרון (ראה, פלר, "לעיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה", משפטים י 121 (התש"ם)). על כן, עשויות מספר נטילות של מספר פריטים, הנעשות בפרקי זמן שונים, להוות עבירה עצמאית אחת של נטילת הפריטים כולם (ראה פרשת קטורזה ). בדומה, מספר איומים, הנעשים כלפי קרבן מסויים, בזמנים שונים, עשויים להוות עבירה עצמאית אחת של איומים; מספר מסירות של ידיעות לאוייב, הנעשות בזמנים שונים, עשויות להוות עבירה עצמאית אחת של בגידה. אכן, המאפיין את העבירה רבת הפריטים הוא במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד, המקיף את הרצף כולו, וסוגר עליו. כן מתאפיינת עבירה זו בסידרת מעשים, המהווים ביטוי לדחף עברייני אחד. פרקי הזמן שבין פריט לפריט צריכים, מטבע הדברים, שלא להיות ארוכים מדי. אף שהסימולטניות אינה תנאי הכרחי, הרי הפרשי זמן ארוכים מנתקים את הקשר בין הפריטים. תחת עבירה רבת פריטים יבואו מספר עבירות כמספר הפריטים. המבחן הוא בסופו של דבר מבחן של שכל ישר. העבירה רבת הפריטים תחול בכל אותם מצבים בהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על מספר פריטים. זאת ועוד: תנאי להכרה בעבירה רבת פריטים הוא כי האינטרס החברתי המוגן בעבירה מאפשר את קיבוצם של מספר פריטים המצויים על רצף אחד לכדי עבירה אחת, רבת פריטים. על כן, ניתן לקבץ מספר גניבות לעבירה אחת רבת פריטים, תוך שהעונש בגין כל הפריטים יהיה כעונש בגין גניבה אחת. לעומת זאת, לא ניתן יהיה לקבץ מספר מעשי רצח או אונס לעבירה רבת פריטים של רצח או אונס. האינטרס החברתי המוגן הוא בעל עוצמה כה רבה, עד כי נדרשת הפרדה, תוך ראיית כל פריט כעבירה בפני עצמה, ותוך הטלת עונש נפרד על כל פריט ופריט (ראה ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 421). עמד על כך השופט חשין באחת הפרשות בציינו: "לא יהיה זה נכון, לדעתי, כי נלמד היקש מעבירות רכוש לעבירות הפוגעות בגוף האדם (ולהיפך), ואפשר ואף נתקשה (לעיתים) ללמוד היקש מעבירות הפוגעות בגוף האדם לעבירות המקפחות חיי אדם. הנה - הוא פלוני הגונב ספרים אחדים, ממדף בחנות ספרים, ניתן - אף ראוי - לראות במעשהו 'גניבה אחת רבת פריטים'...; ואולם קשה בעיני היקש מאותה גניבת ספרים לרוצח המקפח חייהם של כמה אנשים בהינף-יד" ( פרשת פופר , פסקה 6 לפסק הדין). אכן, השאלה היא בכל מקרה, אם בין הפריטים השונים קיימת קירבה, עד כי ניתן לראות בהם פעילות עבריינית אחת, בעלת תכנון אחד, הפוגעת באינטרס חברתי אחד, תוך תכנון עברייני אחיד וכולל. עמדה על כך השופטת דורנר, בציינה: "הקביעה אם רצף של התנהגויות מהווה עבירה אחת או מספר עבירות נעשית על יסוד שני שיקולים: השיקול האחד מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי. נבדק אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן למרות שבוצעו ברצף. השיקול האחר נוגע למהות האינטרס של קורבן העבירה. על פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להיות אינדיקציה לריבוי עבירות הנובעות ממעשים נפרדים אלא אם כן קיימת קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על ידי הפעולה העבריינית. או אז, המעשה הוא אחד" ( פרשת פופר , פסקה 15 לפסק הדין). לתיאוריה של העבירה רבת הפריטים, יפים הדברים שכתב השופט חשין, בפסק דינו נשוא עתירה זו לדיון נוסף, תוך שתחת הדיבור "עבירת שרשרת" יבוא הדיבור "עבירה רבת פריטים": "עבירת שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים מכוערות המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי' של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה צבירה של עבירות זו-ליד-זו" (פסקה 14 לפסק הדין). 23. בית המשפט העליון הכיר, הלכה למעשה - ובלא לעמוד על ההיבטים העיוניים - בעבירה רבת הפריטים. הוא עשה כן בכל אותם המקרים בהם הוגש כתב אישום על ביצוע עבירה באמצעות רצף של פעולות שכל אחת מהן יכולה היתה לשמש יסוד לאישום נפרד. טול נאשם שהועמד לדין בגין מסירת ידיעות לאוייב בין תאריך פלוני לאלמוני. כל מסירה שכזאת עשויה להיות עבירה בפני עצמה. רשאית היתה המדינה להגיש כנגד הנאשם מספר פרטי אישום כמספר הידיעות שמסר. אך רשאית היתה המדינה גם לקבץ את כל הידיעות לאישום אחד, המורכב ממספר פריטים. עמד על כך השופט זילברג, בציינו: "בעבירות מסוג זה - מסירת ידיעות העלולות להיות לתועלת האוייב, או מסירת ידיעות סודיות בלי להיות מוסמך לכך - אינך יכול לשרטט את רישומי איבריה של כל ידיעה וידיעה; הן, מטבע ברייתן, שלובות זו בזו ונעשות כולן חבילה אחת. לכן מספיק הוא בהחלט, כי גליון האישום יציין שתוך תקופה מסויימת מסר הנאשם ידיעות , ללא ציון אינדיבידואלי של כל ידיעה וידיעה" (ע"פ 45/61 סיטה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד טו 1373, 1377). בדומה, לא פעם הורשע עובד בביצוע רצף של גניבות ממעבידו. כל גניבה מהווה עבירה בפני עצמה. עם זאת, רשאית התביעה לצרף את הגניבות, ולהעמיד את העובד לדין בגין מעשה גניבה אחד בעל פריטים רבים, כאשר מבחינת העיתוי, העבירה משתכללת עם הגניבה האחרונה. היא רשאית לעשות כן, כאשר ניתן להשקיף על כל מעשי הגניבה - בלשונו של השופט זילברג - כעל "חבילה אחת" (ראה, למשל, ע"פ 25/62 רימוק נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד טז 313, 314); או - בלשונו של השופט ברנזון - "מעשה נמשך, מעשה גניבה אחת" (ע"פ 375/63 ענתבאווי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח 229, 232). 24. במה נבדלת העבירה רבת הפריטים מעבירת השרשרת? האם איננו מוציאים את עבירת השרשרת בדלת הראשית ומכניסים אותה בדלת האחורית (בדמות העבירה רבת הפריטים)? אכן, הרציונל המונח ביסוד שתי העבירות הוא דומה. הוא בא להביא תשובה למציאות העבריינית, לפיה לעתים קרובות יש מקום להשקיף על רצף של אירועים במישור הזמן, כחלק מתכנית כוללת ואחידה. הוא בא להתמודד עם "המצב בשטח", לפיו במצבים מסויימים, חלוקה לעבירות מספר לא נותנת ביטוי הולם לתופעה המהווה אירוע עברייני אחד. עם זאת, עבירת השרשרת הובילה רציונל זה לעבר תוצאות שלא ניתן היה לקבלן. לעומת זאת, המושגיות של העבירה רבת הפריטים, נותנת ביטוי הולם למציאות עבריינית זו, בלא שתסיק ממנה את מלוא המסקנות, העולות מתוך עבירת השרשרת. אכן, בין עבירת השרשרת לעבירה רבת הפריטים ישנו הבדל מהותי. הבדל זה מתבטא, בין השאר, בעניינים הבאים: ראשית , התורה בדבר עבירת השרשרת היא תורה נוקשה, הכופה עצמה על כל ענפי המשפט (הפלילי והלבר-פלילי) הרלבנטים לסוג זה של עבירה. לא כן העבירה רבת הפריטים. זהו מושג גמיש אשר תחולתו נקבעת על פי התכלית המונחת ביסוד הסוגיה המשפטית הנוגעת בדבר. הגישה אל העבירה רבת הפריטים הינה פרגמטית. בצדק ציינה השופטת דורנר, כי "הגישה בפסיקתנו, ואף במדינות רבות אחרות, היא פרגמטית. לפי גישה זו ישנן נסיבות שבהן מהוות רצף של התנהגויות מספר עבירות" ( פרשת פופר , פסקה 14). לא הרי ההתייחסות לעניין ניסוח כתב האישום כהרי ההתייחסות לעניין הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית, ולא הרי שני אלה כהרי סוגיות אחרות בהן עניין זה עולה. כך, למשל, נראה לנו - מבלי שנפסוק בדבר - כי אין להחילה לעניין דיני ההתיישנות או החנינה. המדיניות המשפטית בסוגיות אלה מובילה לכאורה למסקנה, כי פריט המהווה חלק מעבירה שהתיישנה או שניתנה לגביה חנינה, אינו יכול להצטרף לפריט שטרם התיישן או שטרם ניתנה לגביו חנינה, וליצור יחד עבירה רבת פריטים שעליה ההתיישנות והחנינה אינן חלות. לעומת זאת, כפי שנראה, מן הראוי להפעיל סוג זה של עבירה לעניין סמכות השיפוט. אכן, העבירה רבת הפריטים היא מכשיר אשר המשפט מעמיד לרשותנו, ואשר השימוש בו צריך להתיישב עם הסוגיה בה נעשה בו שימוש; שנית , על פי התורה של עבירת השרשרת, כל חוליה בה מאבדת מאופיה כעבירה עצמאית. לא כן בעבירה רבת פריטים. כל פריט עשוי לעמוד בפני עצמו. ניתן להעמיד לדין בגינו בלבד. כל הפריטים יחד עומדים בפני עצמם. ניתן להעמיד לדין בגין הפריטים בהצטרפם לאחדות אחת. עניין הוא לשיקול דעת אם לפצל את האירוע העברייני לפרטיו (כפי שנעשה בע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 843) או לראות בו אחדות של אירוע רב פריטים (כפי שנעשה בפרשת קטורזה ). למותר לציין, כי שיקול דעת זה אינו מוחלט ואינו שרירותי. משבחרה התביעה לצרף הפריטים לעבירה אחת בעלת מספר פריטים, מחוייבת היא להתמיד בצרוף זה, ואינה יכולה לעבור באופן חופשי באותו עניין לחלופה של מספר עבירות כמספר הפריטים. שלישית , עבירת השרשרת, על פי התורה הקונטיננטלית, עשויה להימשך שנים רבות. לא כן העבירה רבת הפריטים. במצב הדברים הרגיל יש אחדות של זמן ומקום. מצב "טבעי" זה נפרץ, תוך שניתן לכלול בגדרי העבירה רבת הפריטים גם פריטים המצויים על רצף של זמן ומקום. עם זאת, אין להתרחק יתר על המידה מנקודת המוצא. להתרחקות שכזו צריך שיהיו גבולות סבירים. כך, למשל, לא נראה לנו מתקבל על הדעת לכלול בגדריה של עבירה רבת פריטים, מספר פריטים אשר שנים או חודשים רבים מבדילים ביניהם. 25. אמת הדבר, גבולותיה של העבירה רבת הפריטים אינם מדוייקים. בשלב זה של התפתחות ההלכה רבות הן השאלות הפתוחות. עם זאת, אין בכך כדי לפגוע שלא כדין בעיקרון החוקיות, שכן המבחן הכללי של איפיון התופעה העבריינית ורצף הפעולות להגשמתה ידוע וברור. התפתחות ההלכה לא תנוע מהמושגיות התיאורטית לעבר המציאות הנורמטיבית בתחומים השונים, אלא דווקא בכיוון ההפוך: התפתחות הדרגתית בסוגיות השונות, תוך הליכה זהירה ומבוקרת. בכל מקרה שתחולתה של העבירה רבת הפריטים תהא פרובלמטית או לא תשקף מציאות בשטח, או לא תעלה בקנה אחד עם התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי, ניתן תמיד לחזור למספר עבירות כמספר הפריטים. המושגיות של העבירה רבת הפריטים תחול רק באותם מקרים בהם תחולתם היא ברורה וחד משמעית. 26. האם יש מקום להחיל את העבירה רבת הפריטים לעניין סמכות השיפוט של בתי המשפט (על פי סעיף 3 לחוק העונשין)? תשובתנו היא בחיוב. כאשר מספר פריטים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת, ראוי הוא להעניק סמכות לבתי המשפט בישראל, גם אם חלק מהפריטים בוצעו מחוץ לישראל. ובלשונו של חברי, השופט חשין: "האירוע העברייני... הוא בעיצומו, אירוע אחד, ואין זו אלא פיקציה לפצלו לחלקיו; משקלו האנטי-חברתי הוא כמשקלן המצטבר של חוליותיו; ואם אומרת המדינה, על דרך העיקרון, להטיל את דיני העונשין שלה על עבירה בשלמותה - הגם שרק מיקצתה של העבירה בוצעה בתחומה - ענייננו הוא עניין מעין זה. בראייתה הכוללת של העבירה, אף לא נביא לא לעיוות המציאות ולא לעיוות הדין... עיוותים שהיו נוצרים בפיצול העבירה אברים-אברים. המציאות המודרנית יש בה מעשי עבירה חוצים אוקיאנוסים, וגבולות מדינות אינם נחשבים כבימים עברו, יהא זה מלאכותי אם נראה לפצל עבירת שרשרת לחוליותיה" (פסקה 19 לפסק הדין). אכן, דומה שהסוגיה המתאימה במיוחד לעבירה רבת הפריטים היא דווקא זו של הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית. החוק עצמו מבחין כאן בין חלקים שונים של אותה עבירה. הבחנה זו אינה מוגבלת אך לעבירה המותנית במשך זמן (כגון העבירה הנמשכת). הבחנה זו חלה גם בעבירה הרגעית. דומה שעיקר תחולתה הוא דווקא לעניין עבירות אלה, שהן מרבית העבירות. הפעלתה של סמכות השיפוט בעבירות הרגעיות תעשה בעיקר - אם כי לא באופן בלעדי - באותן עבירות רגעיות המבוססות על מספר פריטים. מניעת תחולתה של הוראת הסמכות במצבים אלה, עשויה לרוקן את הוראת הסמכות מכל תוכן ממשי. הרציונל המונח ביסוד מתן סמכות לבתי משפט בישראל במקרים בהם "מקצת" העבירה בוצע בתחום השיפוט הוא, שהעבירה כולה מהווה רצף עברייני אחד, המונחה על ידי תכנית עבריינית אחת והמלוכד מבחינה נפשית ועובדתית. אף כאן, יש לנהוג בסבירות. אין זה ראוי להעניק סמכות לבית משפט ישראלי, אם רוב רובם של הפריטים הם מחוץ לישראל, ורק פריט זניח הוא בישראל. הזנב אינו צריך למשוך את הגוף כולו. כך למשל - אם נביא דוגמא שנידונה בעת הטיעונים בעל-פה - נניח נאשם המחליט לגנוב אופניים המצויים על אוניה. מטעמים "תכנוניים" הוא מפרק האופניים, וגונב בנפרד חלק חלק. כל חלק (כגון גלגל או כידון) מהווה פריט נפרד. אך הפריטים כולם מתחברים לעבירת גניבה אחת בעלת מספר פריטים. אם חלק מהפריטים נגנבו בעת שהאוניה היתה בלב ים, וחלק אחר בהיות האוניה בנמל ישראלי, ניתן לראות את העבירה רבת הפריטים, כאילו מקצתה בוצע בישראל. לא כן, אם כל החלקים, פרט לפעמון, נגנבו בלב ים. אין זה ראוי שהפעמון יגרור אחריו את האופניים כולם. סיכום ביניים 27. הגענו לכלל מסקנה כי התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה נוהגת בישראל. כמו כן הגענו למסקנה כי בנסיבות מתאימות, ניתן לחבר מספר פריטים - המהווים אובייקט לעבירה פלונית - לרצף עברייני המהווה אותה עבירה, ובלבד שרצף זה מתאפיין במחשבה פלילית כוללת, המשתרעת על הגשמתם של מספר פריטים תוך זמן סביר. דבר זה ייעשה רק כאשר ביצוע הפריטים השונים נעשה כחלק מתכנית עבריינית אחת, אשר ניתן להשקיף עליה כאירוע עברייני כולל ואחיד. קיומה של עבירה אחת רבת-פריטים לא שולל את קיומן של מספר עבירות כמספר הפריטים. עניין הוא לשיקול דעת. תחולתה של העבירה רבת הפריטים בסוגיות השונות תהא מותנית בטעמים המונחים ביסוד סוגיות אלה. אין זו תורה המשליטה עצמה כאדון על המשפט הפלילי. זו תורה שנועדה לשרת את צרכיו של המשפט הפלילי. במסגרת זו נראה לנו כי יש מקום להשתמש במושגיות זו לעניין דיני סמכות השיפוט הקבועים בסעיף 3 לחוק העונשין. על כן, אם מקצת הפריטים בעבירה רבת פריטים - בכמות שאינה זניחה - מבוצעים בישראל ומקצתם האחרת מחוץ לישראל, יש להכיר בסמכות השיפוט של בית המשפט בישראל על כל פריטי העבירה כולם. 28. בהפעילנו מסקנות אלה על המקרה שלפנינו, מתבקשת המסקנה הבאה: בהנחה שכתב האישום נגד העותר כלל את כל הפריטים - בין אלה שהתממשו בארצות-הברית ובין אלה שהתממשו בישראל - כי אז ניתן היה לראות בעבירת הסחיטה באיומים בה הואשם העותר עבירה רבת פריטים. הטעם לכך הוא שעניין לנו ברצף עברייני - "המשך אחד וכמעשה אחד", בלשונו של חברי, השופט חשין (פסקה 17 לפסק דינו), אשר חלקו בוצע בארצות-הברית וחלקו בארץ; רצף זה מורכב מאיומים שביניהם קשר הדוק, שכן כולם מהווים אמצעים להגשמת תכנית עבריינית אחת וכוללת. תכנית זו הינה להביא את המתלונן לידי ויתור על חוב העותר כלפיו. האינטרס הנפגע הוא אחיד. זהו האינטרס של המתלונן לשלמותו ולאוטונומיה של הרצון הפרטי שלו. הפגיעה נעשתה על ידי סידרה של פעולות, אשר כוונו להגשמת המטרה הכוללת הזו. החלק הישראלי של הפעולות הללו אינו זניח. בנסיבות אלה - ומכוח הוראת סעיף 3 לחוק העונשין - יש לראות באיומים שהתרחשו בישראל "מקצתה" של העבירה שבוצעה בתחום השיפוט. "מקצת" זה יש בכוחו לגרור אחריו את האיומים שבוצעו מחוץ לישראל, באופן שבית המשפט מוסמך לדון במכלול כולו. אמת, הסחיטה באיומים בארצות-הברית נעשתה בידי שלוחיו של העותר, ואילו הסחיטה באיומים בישראל נעשתה על ידי העותר עצמו. אין בכך כדי לשנות לענייננו. כן אין זה מעלה ואין זה מוריד כי היוזמה לפגישה בישראל באה מהמתלונן. חרף זאת, הסחיטה באיומים שהתרחשה בישראל מהווה חלק מרצף הסחיטות באיומים שנערכו בארצות-הברית, וכולן נועדו להגשים תכנית עבריינית כוללת, מגובשת ואחידה, שתוכננה מראש על ידי העותר ושמשך התמשכותה הוא יחסית קצר (כחודשיים וחצי). מצטרף אני, איפוא, לעמדתם של השופטים מ' חשין וי' קדמי לעניין זה בערעור הפלילי נשוא עתירה זו. השוני בין עמדתי שלי לעמדתם שלהם הוא בכך, שהם ראו בפעולותיו של העותר כחוליות בעבירת שרשרת, ואילו אני רואה אותם כפריטים בעבירה רבת פריטים. בעניין זה, מקובלים עלי דבריו של חברי, השופט חשין, הקובע: "רצונו של משולם היה כי מרזיוף יוותר לו על חובו, ורצון זה הוא הפתיל שקשר את כל מעשיו של משולם ואת מעשיהם של אחרים - אשר פעלו בשליחותו של משולם ומטעמו - כולם מעשים בלתי חוקיים. כל אחד מהם לעצמו. למתחילה ועד סוף: למן שיחות-הסחיטה הראשונות בארצות-הברית ועד לשיחות-הסחיטה האחרונות בישראל, היה זה רצונו של משולם אשר נפח רוח בשיחות-הסחיטה כולן... והמעשים קשורים אלה-אל-אלה בקשר בל יינתק. כל מעשיו של משולם - ומעשיהם של אחרים בשירותו - הינם כולם חרוזים מכוערים החרוזים על פני אותו פתיל. והפתיל הוא רצונו הבלתי נלאה של משולם כי מרזיוף יוותר לו על חובו. פיצול המערכת הנמשכת והולכת לשיחות-סחיטה העומדות כל אחת ברשות עצמה הינו אפשרי, כמובן, ואפשר כי במקרה זה או אחר יתעורר הצורך לעשות כן. ואולם קשה לכחד שפיצול כי ייעשה, יהיה הפיצול מלאכותי ואינו מתאר את המציאות נכוחה" (פסקה 15 לפסק הדין). 29. העותר לא הורשע בגין הפריטים "הישראליים" ("העבירות הנוספות"). האם יש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי למנוע תחולתו של סעיף 3 לחוק העונשין? בהקשר זה נניח לעת עתה, כי העבירות הנוספות המבוססות על הפריטים "הישראליים" הוזכרו בכתב האישום. האם בעצם העובדה שהעותר לא הורשע בהם, יש כדי לשלול תחולתה של הקביעה כי "מקצתה" של העבירה נעשתה בישראל? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. אין זה תנאי, לתחולת הסמכות על פי סעיף 3 לחוק העונשין, כי הנאשם יורשע באותו "מקצתה" של העבירה שבוצע בישראל. כך, למשל, נסיון או שידול לעבור העבירה הוא בגדר "מקצתה", חרף העובדה שמשהורשע הנאשם בעבירה המושלמת, אין עוד מקום להרשיעו בנסיון או בשידול (ראה ע"פ 121/56 ויידנפלד נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(1) 7; ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל , פ"ד מד(2) 133, 145). אכן, גם אם דורשים כי החלק "הישראלי" יהיה עניש - אין דורשים כי תהא בחלק זה הרשעה בפועל. די - בלשונו של השופט קדמי - ב"קביעת 'ממצא' בלבד בדבר ביצוען של עבירות אלו, אף מבלי להרשיע בהן" (פסקה 3 לפסק דינו). "הזדמנות סבירה להתגונן" 30. הגענו לפריט האחרון בפסק דין רב-פריטים זה. כפי שציינתי, לא בא זכרם של מעשי הסחיטה באלימות שבוצעו בישראל בכתב האישום. האם ניתן בנסיבות אלה לראות במעשי סחיטה באיומים שבוצעו בארצות-הברית כ"עבירה שנעשתה מקצתה בתוך התחום"? האם לא נפגעו זכויותיו הדיוניות של העותר? שאלה זו הטרידה אותנו לא מעט. נחלקו בה דעות חברי, בערעור הפלילי. הגעתי לכלל מסקנה כי בעניין זה אין בידי להצטרף לעמדתם של חברי השופטים י' קדמי ומ' חשין, וזאת משני טעמים. 31. הטעם הראשון הוא, שהנני סבור כי לא ניתן היה לקבוע "ממצא" - כשם שלא ניתן היה להרשיע - באשר לעבירות הנוספות שזכרן לא בא בכתב האישום. הטעם לכך הוא שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד קביעתו של ממצא זה. בעניין זה ניתן ללמוד מהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. הוראה זו עוסקת בהרשעה בעבירה שאשמת הנאשם בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית המשפט. ההגיון המונח ביסוד הוראה זו צריך לחול גם לעניין קביעת "ממצא" באשר לפריטים "הישראליים" של עבירה רבת פריטים. לגישה זו היו שותפים כל חברי ההרכב של הערעור הפלילי. נחה דעתי כי על פי מבחניו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, לא ניתן היה להרשיע את העותר בעבירות הנוספות, ובאותה מידה גם לא ניתן היה בעניין שלפנינו לקבוע לגביהן "ממצא" לעניין סמכות השיפוט, שכן לא ניתנה לעותר "הזדמנות סבירה להתגונן" (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי), לעניין העבירות או הממצאים שבפריטים הישראליים. בעניין זה ציין חברי, השופט מצא, בפסק דינו בערעור הפלילי נשוא עתירה זו: "אין לשלול את האפשרות, שאילו הואשם בעבירות אלו מעיקרא, או אף אילו העלתה התביעה את בקשתה להרשיעו בהן במהלך שמיעת הראיות לפני הערכאה הראשונה, היה בפי המערער הסבר שבכוחו לנקותו מן האשמה בעבירות הנוספות. כדי להיחלץ מהרשעה בעבירות הנוספות, יכול, למשל, לבקש לשכנע את בית המשפט, שאת דבריו בשיחות עם המתלונן ניתן לפרש רק כהודיה במעורבותו במעשים שבוצעו בארצות-הברית, ואין לפרשם כאיומי סחיטה חדשים" (פסקה 18 לפסק הדין). לגישה זו לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת. אכן, עיון בחומר הראיות מלמד, כי המקום שיוחד לעבירות הנוספות בחקירתו של המתלונן היה מצומצם ביותר. הוא לא נשאל כלל על ידי התביעה שאלות הנוגעות לאופי הפלילי של השיחות או על השפעתן עליו. גם הסניגוריה, בחקירתה הנגדית, לא עסקה בנסיון לשלול את פליליותן של השיחות. זאת ועוד: חקירתו של העותר על ידי התביעה וההגנה בעניין העבירות הנוספות התמקדה בשאלת האפשרות לגזור מהן את אחריותו לעבירות שבוצעו בארצות-הברית. החקירה לא עסקה באופי הפלילי של השיחות בתור שכאלו. בפני בית המשפט המחוזי הופיע עד שהיה שותף לשיחה הראשונה מבין שתי השיחות הישראליות. עד זה נטל חלק פעיל באותה שיחה. והנה חקירתו של עד זה התמקדה באחריות של העותר לסחיטות באיומים שבוצעו בארצות-הברית. הוא לא נשאל כלל על אופיים הפלילי של המעשים בישראל. לבסוף, מתוך חומר הראיות עולה שבעת השיחה השניה נכחו אנשים נוספים, ובהם מזכירותיו של העותר. אלה לא זומנו כלל להעיד. הדעת נותנת כי אילו נתפסו השיחות בישראל כעבירות נוספות או כממצאים נוספים - ולא כאמצעי הוכחה לעבירות שבוצעו בארצות-הברית - ניתן היה להזמין עדים אלה. לאור מסקנתנו זו, נשאיר בצריך עיון, אם הדין עם חברי, השופט מצא, כי אין לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, מקום שהעובדות המעידות על אשמת הנאשם היו ידועות לתביעה בעת הגשת כתב האישום, אלא שהתביעה, משיקוליה שלה, נמנעה מלהאשימו על פיהן. 32. הטעם השני הוא, שההגינות לנאשם מחייבת, ליתן לו אפשרות להתגונן כלפי הטענה הספציפית, כי ייעשה שימוש מיוחד בעבירות הנוספות, לצרכי הקניית סמכות שיפוט לבית משפט ישראלי, בהיותן "מקצתה" של עבירה. בפרשה שלפנינו, ביססה המדינה בבית המשפט המחוזי את סמכות השיפוט (לעניין סעיף 3 לחוק העונשין) על עבירות הקשר שבוצעו בישראל. לא נטען כלל בבית המשפט המחוזי כי מעשי הסחיטה באיומים בישראל הם ה"מקצתה" שמכוחם יש לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט על מעשי העבירה שבוצעו בארצות-הברית. מכיוון שכך, לא נתאפשר לעותר להתגונן בפני טענה זו. לא נתאפשר לו לטעון שהעבירות הנוספות אינן חלק מעבירה רבת פריטים, אלא עומדות על רגליהן הן, וכי ניתק החוט המקשר בינן לבין העבירות שבוצעו בארצות-הברית; לא נתאפשר לו לטעון שמשך הזמן שעבר הוא ארוך מדי מכדי להחיל את המושגיות של העבירה רבת הפריטים בענייננו; לא נתאפשר לו לטעון כי מרכז הכובד של האיומים הוא מחוץ לישראל, וכי האירוע בישראל הוא זניח. כל זאת יכול היה העותר לטעון. כל זאת נמנע ממנו. איננו סבורים כי בשלב מאוחר זה של הדיון הנוסף - בו אנו קובעים אמות מידה לעבירה רבת הפריטים - יש מקום לעשות לראשונה שימוש בסמכות המעוגנת בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי. על כל פנים, הטעם הראשון עליו עמדנו מונע אפשרות זו. סיכומו של דבר 33. על פי נסיבות העניין שלפנינו, העבירה של סחיטה באיומים שיוחסה לעותר היא עבירה רבת פריטים. אילו ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן בעניין הפריטים הישראליים (העבירות הנוספות), ניתן היה לקבוע ממצא בעניין הפריטים הישראליים, ומכוחו של ממצא זה לקבוע - כפי שקבע הרוב בערעור הפלילי נשוא עתירה זו - כי בית משפט בישראל מוסמך לדון במעשי הסחיטה באיומים שנעשו בארצות-הברית וזאת גם אם העותר לא היה מורשע בעבירות הנוספות שהתרחשו בישראל. דא עקא, שלעותר לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הממצא בעניין הפריטים הישראליים. מכיוון שכך, לא קנה לעצמו בית משפט בישראל סמכות בעבירה כולה. מכאן, שאילו דעתי היתה נשמעת היינו מקבלים את העתירה. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: 1. מסכימה אני לפסק דינו של הנשיא ולנתוחו המקיף בשאלת טיבה של עבירת השרשרת; אף מקובל עלי המודל המוצע על ידו - הכרה בקיומה של עבירה רבת פריטים - כמתאים לשיטתנו. מבלי שאנמק, אציין רק, כי לדעתי, הלכה למעשה שיטה זו נוהגת אצלנו מזה שנים ביחס לעבירות המורכבות מסדרת מעשים עברייניים, אשר בגינם מוגש אישום אחד. הניתוח המשפטי והמסגרת הנורמטיבית המבססת פרקטיקה זו הועמדו על מכונם בצורה שיטתית בפסק דינו של הנשיא. שותפה אני למסקנה, כי בענייננו ניתן לראות במעשיו של העותר עבירה רבת פריטים אשר בוצעה כסדרה של פעולות עברייניות, שהחלק ה"ישראלי" שבהן אינו זניח. לפיכך, מכוח הוראות סעיף 3 לחוק העונשין, יש לראות בשיחות האיומים והסחיטה שהתקיימו בישראל, "מקצתה" של העבירה שבוצעה בתחום השיפוט. גם אני סבורה כי העובדה שהעותר לא הורשע בפריטים ה"ישראליים" שבסדרת מעשיו העברייניים אינה שוללת מסמכותו של בית המשפט להרשיעו בגין המעשים שבוצעו בארצות הברית, סמכות שקמה לו עקב ביצוע "מקצת" המעשים בישראל. בסופה של הדרך הגיע הנשיא למסקנה, לפיה אין להרשיע את העותר במעשי הסחיטה באיומים שיוחסו לו, כיוון שבהליך שהתקיים לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן ובכך נפגעו זכויותיו הדיוניות. למסקנה סופית זו אינני שותפה ואלה נימוקי. 2. ייאמר תחילה, כי הדיון בערעור בשאלת מתן הזדמנות סבירה למערער להתגונן, והמחלוקת בין חברי, התפתחו כתוצאה מבקשתה החלופית של התביעה, בשלב הערעור, להרשיע את המערער רק בגין השיחות שהתנהלו בארץ כפי שהוכחו בבית משפט קמא, על אף שלא נכללו בכתב האישום. בעקבות בקשה זו, ניתח השופט מצא בפסק דינו בערעור את שאלת ההרשעה המבוקשת, ומטעמים שאותם פירט, הגיע למסקנה כי אין להרשיע את המערער בעבירות נוספות, אשר דבר ביצוען היה ידוע לתביעה בטרם הוגש כתב האישום והיא בחרה שלא להאשים את המערער בגינן. למסקנה שאין מקום להרשיע כמבוקש הצטרף גם השופט חשין מטעמיו, ואוסיף משלי, כי לו עמדה בפני השאלה האמורה, לא הייתי רואה כראוי, בנסיבות הענין, לזכות את העותר מהעבירות המקוריות שהוכחו ולהרשיעו בשלב הערעור בעבירות שונות מאלה שהואשם בהן. דא עקא, שהשאלה שהועמדה בפנינו בעקבות הדיון בערעור היא שאלה שונה. השאלה היא אם ניתן להשתית ממצא לחובת העותר על יסוד השיחות שהתקיימו בישראל. שופטי הרוב בערעור, השופטים חשין וקדמי, סברו שניתן לקבוע ממצא כזה, וכי די בממצא זה כדי לבסס את סמכותו של בית המשפט לדון בסדרת המעשים העבריניים שבוצעו בארצות הברית. הנשיא בפסק דינו אינו רואה להבחין בין הרשעה נוספת לבין קביעת ממצא נוסף. לשיטתו, לפי העקרון הנלמד מסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - החוק), לא ניתן היה לקבוע ממצא נגד העותר בשאלת טיבן ה"מאיים" של שיחותיו עם המתלונן בארץ. הנשיא סבור כי אם לא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הרשעתו בעבירה שונה, הרי שגם לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כנגד הממצא שיש בו כדי לבסס את הרשעתו בגין המעשים בהם הואשם מלכתחילה; ומסקנתו לעניינו, הואיל ולא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הרשעתו בעבירה שונה, ממילא לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כנגד ממצא לחובתו באותו ענין. מסקנה זו קשה עלי משני טעמים. ראשית, סבורה אני כי בענין שלפנינו ניתנה לעותר הזדמנות להתגונן גם מפני הרשעה בעבירה נוספת, וגם מפני ממצא נגדו. לפיכך, אין מתעוררת השאלה העקרונית אם אכן קיים שוני בטיבה של ההזדמנות להתגונן בין שני הנושאים. אוסיף רק כי לדעתי לא היה מקום להרשיע את העותר - בשלב הערעור - בעבירה שונה מהעבירה המקורית שבה הואשם והורשע, מנימוקים שיסודם בשיקול הדעת המסור לבית המשפט לענין הרשעה בעבירה שונה. שנית, במישור העקרוני, עמדתי היא ששני נושאים אלה שונים הם. אפשר שלא יהיה מקום להרשיע נאשם בשל כך שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני אותה הרשעה, אך יהיה מקום לקבוע ממצא לחובתו על יסוד חומר הראיות. אשר על כן, איני שותפה לתוצאה אליה הגיע הנשיא בפסק דינו. 3. בטרם נכנס לדיון לגופו של ענין, נזכיר, כי כל החלטה בשאלה אם מתחייבת בעניינו של העותר הרשעה לפי העובדות שהוכחו, או שיש לזכותו בשל האופן בו התנהל ההליך, תהיה מונחית על פי עקרונות היסוד של שיטתנו: עקרונות המחייבים הקפדה על איזון הולם בין תכליתו של ההליך הפלילי, לבין הכללים שנועדו להבטיח את זכותו של הנאשם להתגונן בו, והכל במגמה למנוע עיוות דין. על העקרונות שהיו לאבן הפינה שביסוד ההליך הפלילי, עמד בית משפט זה מראשית הקמתו ועד לימים אלה פעמים רבות. עוד בע"פ 1/48 באו עקרונות אלה לידי ביטוי בדבריו הנכוחים של הנשיא זמורה: "...הפרוצדורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט". (ההדגשות שלי - ד.ב.) (פ"ד א 5, 18). תכליתו של ההליך הפלילי היא גילוי האמת ועשיית צדק, תוך הקפדה על זכויות הנאשם על מנת שלא ייגרם לו עיוות דין. כך בלשונו של השופט ברק (כתוארו אז): "נסיון החיים אשר גיבש את כללי הדיון, קבע איזון עדין בין צרכי הנאשם מזה לבין צרכי החברה מזה. צרכי הנאשם, אלה צרכיו האמיתיים למשפט הוגן, אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט. צורכי החברה, אלה צרכיה האמיתיים להרשעת האשמים ולזיכוי החפים מפשע. איזון עדין זה מתערער, כאשר כללי הדיון מופעלים, באופן שפגמים וכישלונות טכניים של התביעה או של ההגנה חורצים את גורל המשפט. אמון הציבור בתבונת המערכת הפלילית מתערער, שכן אין הוא רואה - בלשונו של הנשיא זמורה - ששופטיו נכנסים לטרקלין, שבו דנים על חטא ועונשו, אלא רואה הוא את שופטיו עומדים בפרוזדור ודנים על עניינים טכניים גרידא. כיצד ניתן יהיה להסביר את זיכויו של המערער בעניין שלפנינו, אם זיכוי זה מתבסס אך על טעות טכנית גרידא של התביעה ? וכיצד ניתן יהיה להסביר הרשעת אדם בשל טעות טכנית של סניגורו? אכן, החשש הוא שהדיון הפלילי - במקום להיות מערכת מאוזנת ומבוקרת, שנועדה לחשוף את האמת - יהפוך לכר נרחב לטכסיסים והשהיות בעלי אופי פורמלי גרידא". (ההדגשות שלי - ד.ב.). (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 505 516-517). אין חולק כי המשפט מתנהל בגבולות המסגרת שמתווה כתב האישום, וכולו מכוון לבירור האישומים שמייחסת התביעה לנאשם בכתב האישום. נוכח משימת בירור האמת, העומדת ביסוד תכליתו של ההליך הפלילי, קבע המחוקק חריגים לכלל האמור. מטעם זה ניתנה לבית המשפט בערכאה הראשונה סמכות להרשיע נאשם גם בעבירה שלא הואשם בה מלכתחילה. לבית המשפט שלערעור ניתנה הסמכות: "להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת, ואף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן;..." (ההדגשות שלי - ד.ב.) (סעיף 216 לחוק). הסמכות האמורה נועדה למקרים חריגים ויוצאי דופן והיא נשענת על עקרונות היסוד האמורים. 4. סדרי הדין נועדו להבטיח כי הצורך החברתי לברר את האמת במסגרת ההליך הפלילי לא יבוא על סיפוקו תוך קיפוח זכותו של נאשם להתגונן. הליך המתברר תוך פגיעה בזכותו של הנאשם להתגונן פוגע לא רק בזכות היסוד של נאשם להליך הוגן, אלא סופו שהוא מכשיל גם את התכלית של בירור האמת. (ראו: דברי השופטת דורנר בע"פ 4977/92, 5371 חליל ג'וברן נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 650, 700). הכל יסכימו, כי עקרון העל לפיו אין להרשיע נאשם אם לא ניתנת לו "הזדמנות סבירה להתגונן", יחול לא רק על ההרשעה בעבירה אשר לא הואשם בה מלכתחילה בכתב האישום, אלא על כל ענין המתעורר בהליך הפלילי וסופו להוביל למסקנה לחובת הנאשם. עם זאת, השאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן תבחן על פי אמות מידה שונות בהתאם לענין העומד לבחינה. לא הרי ההחלטה להרשיע בעבירה שלא יוחסה לנאשם מלכתחילה בכתב האישום כהחלטה בשאלה אם היתה לנאשם הזדמנות להתגונן מפני קביעת ממצא על פי חומר הראיות. הן מבחינת ההזדמנות הסבירה שניתנה לנאשם להתגונן, והן מבחינת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי ובחינת ההגינות המתחייבת כלפי נאשם, יש לבחון כל אחת מהשאלות בנפרד על רקע נסיבותיו של כל מקרה. כמו כן, אין דומה שאלת ההזדמנות הסבירה להתגונן מפני מסקנה משפטית, להזדמנות הניתנת לנאשם כדי להתגונן מפני קביעת ממצאים עובדתיים העולים מחומר הראיות. בקביעת אמות המידה בדבר קיומה של זכות להתגונן בכל ענין, יוצאים אנו מנקודת המוצא כי המבחן הוא מבחן מהותי ולא מבחן פורמלי, וכי ההליך הפלילי אינו בגדר משחק או תחרות בין שני צדדים הנמצאים על מגרש המשחקים. 5. בית המשפט שבפניו מתקיים ההליך הפלילי, מוסמך וחייב לקבוע ממצאים על פי חומר הראיות הרלוונטי שהובא בפניו. ההזדמנות הסבירה של הנאשם להתגונן מפני קביעת ממצא על יסוד חומר הראיות ניתנת לו בכך שחומר הראיות שיש בדעת התביעה להציג בבית המשפט וכל חומר חקירה אחר נמסר לו. הנאשם עורך את ראיותיו, חקירותיו וטענותיו בהתאם לכך, כשאלה עומדים אל מול האישום המיוחס לו. קו ההגנה שהנאשם וסניגורו נוקטים קשור קשר בל יינתק עם העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום. לפיכך, מתבקשת זהירות מיוחדת בבחינת השאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות להתגונן, כאשר נדונה האפשרות להרשיע בעבירה שלא יוחסה לנאשם בכתב האישום. הממצאים שיקבע בית המשפט, נלמדים מתוך ניתוח חומר הראיות שהובא בפניו, תוך בדיקת השאלה אם ניתנה לצדדים הזדמנות מלאה לליבונן ולבירורן. כאשר הנאשם מודע לקיומן של הראיות כנגדו, וניתנת לו הזדמנות סבירה ונאותה להגיב עליהן בהתייחס לאישומים, הרי שהגנתו לא נתקפחה. ההזדמנות הסבירה והנאותה ניתנת לנאשם כאשר פתוחה בפניו כל דרך חוקית לכרסם במסכת ראיות התביעה ולערער אותה או למנוע קביעת ממצאים מפלילים לפיה. הזדמנות זו באה לידי מיצוי כאשר כל הראיות וכל חומר החקירה גלויים בפני הנאשם ומצויים בידו; כאשר הוא מיוצג כראוי ויש לו הזדמנות מלאה לתכנן את הגנתו לפי כתב האישום ובהתחשב בכלל החומר שנאסף בחקירה; וכאשר ניתנת לו הזדמנות לקיים הליך של הבאת ראיות מצידו, ולחקור חקירה מלאה את עדי התביעה במשפטו. כפי שיפורט להלן, הזדמנות כזו ניתנה לעותר שלפנינו. 6. בטרם אפרט את טעמי לקביעה כי לעותר אכן ניתנה הזדמנות להתגונן, רואה אני להתייחס בקצרה לשאלת פירושו של סעיף 184 לחוק, שאלה שהועמדה בפנינו בדיון הנוסף. סעיף 184 לחוק קובע לאמור: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום." לדעת חברי השופט מצא, אין לעשות שימוש בסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 184 לחוק, כאשר חומר הראיות בגינו מבקשת התביעה להרשיע את הנאשם היה ידוע לתביעה בעת הגשת כתב האישום, והיא בחרה שלא להאשים בגינו. לדעתו, מוגבלת הסמכות של בית המשפט למקרים בהם העובדות הנוגעות לאשמתו של הנאשם נתגלו לראשונה בשלב הראיות. לא ארחיב דברים בשאלה זו, שכן על פי דרכי השאלה אינה מתעוררת בענייננו, כיוון שאין אנו שוקלים הרשעה בעבירה נוספת, אלא דנים בהסקת מסקנות - קביעתו של ממצא עובדתי - מהראיות. ואולם, בהתחשב בדעה כי יש לבחון את שאלת האפשרות לקבוע ממצא מהראיות על פי אותן אמות מידה של בחינת בקשה להרשעה בעבירה נוספת, ראיתי להוסיף בענין זה. אינני סבורה כי בהוראת סעיף 184 הגביל המחוקק את סמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם רק בעבירות אשר התשתית העובדתית לקיומן לא היתה ידועה לתביעה עם הגשת האישום. הסמכות המסורה לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, לקבוע ממצאים ולהרשיע נאשם, היא סמכות לעצמה, ונפרדת ומנותקת היא משיקול דעתה של התביעה ומהראיות שהיו בידיה לפני ההליך השיפוטי. הסעיף דן במצב שנוצר בתום ההליך השיפוטי בפני הערכאה המבררת את המשפט והוא מתייחס לשלב פסק הדין. לפיכך, הביטוי "שאשמתו בה נתגלתה" בסעיף 184 לחוק, מתייחס לגילוי האשמה מתוך הראיות שהוכחו בפני בית המשפט, לאחר שנפרשה בפניו היריעה במלואה על ידי הצדדים. בהליך המתברר בפני בית המשפט מתבררות העובדות מתוך הראיות, ואילו ה"אשמה" במובן סעיף 184 היא קביעה נורמטיבית המובילה להרשעה, והיא מתגלית רק בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט. הפירוש לפיו הוראת סעיף 184 מתייחסת לאשמות המתגלות לבית המשפט במהלך המשפט, עולה בקנה אחד גם עם הוראת סעיף 216 לחוק - ההוראה המסמיכה את בית המשפט שלערעור להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בערכאה הקודמת , אף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת. לענין התשתית המספיקה להרשעה, נגזרת הוראת סעיף 216 מכך שמערכת בתי המשפט הדנה בהליך הפלילי ובערעור היא מערכת העומדת לעצמה. הממצאים והמסקנות נקבעים במערכת זו על פי המסכת העובדתית שהוכחה בערכאה הראשונה. המידע וחומר החקירה שהיו בידי המשטרה או התביעה בשלב שקדם להגשת האישום, אינם יכולים לכבול את ידי בית המשפט בבואו לקבוע את אשמתו או חפותו של הנאשם. הסמכות שניתנה לבית המשפט בסעיף 184 ובסעיף 216 לחוק נועדה למקרים חריגים ויוצאי דופן. תכליתה היא לתת בידי בית המשפט כלים למלא את חובתו - לברר את האמת ולעשות צדק. זאת יעשה בית המשפט על פי כל החומר שנמצא בפניו ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות נאותה וראויה להתגונן. לא למותר להוסיף, כי יש בעובדה שהיה בידי התביעה חומר ראיות שניתן היה להרשיע על פיו והיא נמנעה מלהאשים בגינו, נימוק כבד משקל שבית המשפט יביאו בגדר שיקוליו לענין ההרשעה. שיקול זה יש בו טעם כפול: ראשית, משום שמלכתחילה לא ראתה התביעה ענין ציבורי בהשגת הרשעה על יסוד אותן עובדות; ושנית, משום ההגינות כלפי הנאשם המחייבת זהירות וריסון בנסיבות כאלה. 7. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו - האפשרות כי ייקבע ממצא שהעותר סחט את המתלונן באיומים גם בפגישות שהתקיימו ביניהם בארץ - היתה צפויה וגלויה, והסניגוריה עשתה כל שביכולתה כדי למנוע קביעת ממצא כזה. הוכחת הממצא האמור, היתה חלק ממסכת ראיות התביעה, והשאלה אם היו אלה שיחות איום היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. מטרת הבאת הראיות היתה להוכיח כי העותר הוא שביצע את עבירות הסחיטה באיומים בארצות הברית. הוכחה זו היתה מושתתת על כך שמן השיחות שהתקיימו בישראל ניתן ללמוד הן על תכניתו הכללית של העותר לסחוט את המתלונן באיומים עד להשגת מטרתו; הן על הודייתו המשתמעת מאותן שיחות והן על המסקנות שניתן להסיק מהשיחות, כי העותר המשיך לסחוט את המתלונן באיומים גם במפגשים הישראליים בכוונה להשלים את מטרתו - ויתור על חובו. העותר היה מודע לגירסה זו ולחשיבותן של השיחות המאיימות, במיוחד השיחה שהתקיימה בבורסה. הוא הכחיש כי בשיחות אלה סחט את המתלונן באיומים ואף נחקר על גירסתו. השיחות המוקלטות היו ראיות מרכזיות שנבחנו ביסודיות במהלך הדיון. בעדותו הצביע העותר על קטעים מתמליל השיחות, נתן את הסבריו ונחקר על כך. אין לקבל איפוא, את טענת הסנגוריה כיום, כי לא ייחסה חשיבות לאופיין המאיים והסחטני של השיחות. סניגוריו של העותר נמנעו מלהעלות את טענת העדר הסמכות במהלך הדיונים בבית המשפט. הם העלו אותה לראשונה בסיכומי ההגנה, ובית המשפט המחוזי מציין בפסק דינו כי "הטענה הפתיעה לא במעט את בית המשפט", אך מוסיף כי התביעה לא נתבקשה כלל להתייחס לטענה זו ואף לא נכחה בבית המשפט שעה שהועלתה הטענה. לפיכך, ברור ש"השיחות הישראליות" לא נדונו במהלך המשפט במישרין בקשר לסמכות. אולם, לשיטתי, המבחן להזדמנות להתגונן איננו בשאלה אם סניגוריו של העותר התייחסו לכך שעל פי המצב המשפטי "איומים" ו"סחיטה" שבוצעו בידי העותר בישראל, הם "מקצת" העבירה המקנה לבית המשפט סמכות לדון בעבירה אקסטרה-טריטוריאלית. השאלה אם שיחות אלה היו חלק ממערך האיומים הכולל נלקחה ללא ספק בחשבון. השאלה הטעונה הכרעה היא אם ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן מפני הממצא, כי בשיחותיו עם המתלונן בארץ הוא סחט אותו באיומים בקשר למעשי הסחיטה בארצות הברית. משנידונה השאלה אם המעשים שבוצעו בארצות הברית היו מטעם העותר, ונעשו במטרה להשיג את ויתור המתלונן על החוב, קשה שלא לראות את החשיבות של בירור תוכן השיחות בישראל. תוכן שיחות אלה אינו אלא המשך רצוף ובלתי פוסק של דרישתו של העותר לוותר על החוב, תוך איום שללא ויתור יימשכו מעשי האיומים בארצות הברית. שאלת תוכנן ואופיין של השיחות, היתה איפוא, בעלת חשיבות רבה במשפט. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, בטענות הצדדים, בסיכומים ובממצאי פסק הדין המחוזי, מלמד ששאלה זו היתה שנויה במחלוקת עובדתית, נבחנה והוכרעה כממצא בפסק הדין המחוזי. העותר בעדותו טען, כי לא איים ולא ביצע באותן שיחות בישראל את המעשים האסורים שהתביעה מייחסת לו. כדי לתמוך בגירסה זו העיד, כי "הכל היה משחק", וכי ידע שהשיחה מוקלטת מטעם המשטרה. עוד טען בעדותו כי לא יתכן לייחס לדבריו משמעות מאיימת. הוא התייחס בפירוט לתמליל ההקלטה, וכדי לחזק את גירסתו הוסיף, כי השיחה שהתקיימה בבורסה אינה שיחה מאיימת כיוון שהתנהלה בנוכחות "הפקידות" (עדותו בעמ' 153 לפרוטוקול). על פי עדות המתלונן, השיחה התקיימה מאחורי דלת סגורה ולא בנוכחות המזכירות. כך או כך, שיחה זו הוקלטה בידי שני הדוברים והושמעה בבית המשפט. בהתחשב בכך שהאווירה, הטון והתוכן של השיחה הונצחו, הרי גם אם נכח במקום אדם נוסף אין הוא יכול לזרות אור ולתת לשיחה פרשנות מוסמכת יותר מהדברים עצמם. קשה להעלות על הדעת כיצד יכול היה העותר להפריך את משמעות השיחות שהוקלטו והושמעו בבית המשפט, כאשר שני הדוברים נחקרו ביחס לאמור בהן ולפרשנותן. הסניגור ציין בטיעוניו לפנינו, כי יכול היה להעיד את המזכירות שנכחו בשיחת הבורסה. כשלעצמי סבורה אני, כי גם אם נכחו המזכירות בחדר, לא היה בידן להוסיף לשאלה שעמדה להכרעה. מקובלת עלי האמירה שהוטבעה בבית משפט זה, כי "אין חקר לתבונת סניגור", אך תבונתו המשוערת של הסניגור אינה יכולה לשמש תחליף לדברים המדברים בעד עצמם. בל נשכח כי כל ספק המועלה על ידי סניגור צריך להיות גם ספק סביר. התביעה בסיכומיה ביקשה לקבוע שחילופי הדברים שהתקיימו באותו מעמד הם: "דיבורים של סחיטה ברורה שהנאשם אומר לו תחתום והכל יסתדר, אם תחתום הכל יסתדר". (עמ' 224 לפרוטוקול) וכן: "הנאשם נקט באיזה שהיא פעולה של איומים ובא למתלונן אם התעייפת מהמשא הזה תחתום על ויתור החוב... הכוונה שהתעייפת... מהאיומים האלה". (עמ' 226 לפרוטוקול) הסניגוריה מצידה טענה במפורש תוך ניתוח העדויות והתמליל, כי לא ניתן לראות בשיחה זו סחיטה באיומים, וזאת ביקשה היא לבסס על סמך ההקשבה: "לשיחה ולטון של הדברים ולמעורבות של השניים בשיחה". (עמ' 245 לפרוטוקול) הנה כי כן, שאלת טיבה של השיחה כשיחת סחיטה באיומים, עלתה מתוך הראיות; התלבנה בחקירת המעורבים בה, נדונה והוכרעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. השופט המחוזי דחה את גירסת הנאשם והסבריו ביחס לאופי השיחה וקבע: "אני סבור שדבריו של הנאשם בשיחה זו מהווים לא רק הודאה במעשים, אלא ממש רכיבים בביצוע העבירה עצמה". (עמ' 35 לפסק הדין) עוד קבע השופט על סמך החומר שהיה בפניו, כי הסחיטה בשיחת הבורסה "בולטת לעין" (עמ' 46 לפסק הדין). בסופו של דבר הוסיף: "יש לראות את כל מסכת העבירות במקרה דנא כפרשה אחת שנרקמה עפ"י תכנית הקשר של הנאשם, להביא את המתלונן לוותר על החוב" הוא כלל בכך גם את השיחות בישראל כמסכת אחת". (עמ' 51 לפסק הדין) אף כי השופט קמא התבסס על מבנה משפטי שונה להרשעה, הרי הלכה למעשה, קבע תשתית מובהקת של עבירה רבת פריטים שרכיביה מצויים גם בישראל וגם מחוצה לה, והגיע למסקנה שיש להשקיף על כל מערכת הנסיבות כמקשה אחת. על רקע כל האמור, אין בידי לקבל את נימוקו הראשון של הנשיא, כי לא ניתנה לעותר הזדמנות להתגונן מפני הטענה ששיחותיו עם המתלונן ב"רמדה" ובבורסה, היו חלק ממעשי הסחיטה באיומים שביצע כלפי המתלונן ואת קביעתו של הנשיא, כי לו היה העותר מודע לממצא הצפוי, יכול היה להביא ראיות לסתירתו. 8. גם הנימוק השני שהביא הנשיא, שעניינו היבט ההגינות המחייבת לתת לנאשם להתגונן מפני הטענה הספציפית, אינו מקובל עלי. העותר היה מיוצג בידי סניגוריה אשר עשתה מלאכה יסודית. ההליך התנהל באופן ששאלת הסמכות לא הועלתה ולא נתבררה בו. הסניגוריה נמנעה מלהעלות את הטענה כטענה מקדמית, אף שטענת סמכות היא טענה מקדמית מובהקת. היא לא עשתה כן בשלב אחר של הדיון, אלא שמרה את הטענה כהפתעה לשלב הסיכומים. הסניגוריה היתה רשאית לעשות כן, אולם גורל ההרשעה אינו צריך להיחתך רק על פי מהלך טקטי של התביעה או של הסניגוריה. בנסיבות אלה, אינני סבורה כי הסקת המסקנות המשפטיות מהעובדות שהוכחו, אשר חשיבותן היתה גלויה לעין, עולה כדי פגיעה בהגינות. השאלה מהי הגינות קשה להגדרה מבחינה עיונית, אך ניתנת לזיהוי מבחינה מעשית. תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה יש בהם כדי להנחות בקביעת הגבולות הראויים. אם אכן, כפי שקבעתי, היתה לעותר הזדמנות מלאה להתגונן בפני הטענה העובדתית כי בהיותו בישראל סחט את המתלונן באיומים; ובהנחה ששאלה זו לא היתה שאלה שולית וזניחה, אלא שאלה מרכזית ורלוונטית למעשים ששימשו נושא לאישום; ממילא אין לומר כי אין זה מן ההגינות להשתית על ממצא זה את ההרשעה בעבירה המקורית. השאלה אם העלאת טענה משפטית בשלב מאוחר של ההליך פוגעת בזכותו של נאשם להתגונן, נידונה בפסיקתנו ביחס להרשעה בעבירה אחרת מזו שיוחסה לנאשם בכתב האישום. בע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(3) 606, בעמ' 615, דן השופט ברק (כתוארו אז) בשאלה זו. בפסק דינו עמד על כך שיש להבחין בין היסוד הטכני הדיוני הנוגע להבאת הראיות לענין עובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לבין הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם לפתח קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום, אך עולה מן העובדות שהוכחו. "לענין יסוד שני זה השאלה היא אם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום בו הורשע, אף שזכרו לא בא בכתב האישום, על כן מקובל הוא לשאול נאשם, הטוען להעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן, 'במה היית מתגונן, ואיזה קו הגנה נמנע ממך' (ע"פ 152/56...) עולה מהאמור, כי אם קו ההגנה שבנה לעצמו הנאשם כלפי האישום שהופיע בכתב האישום כולל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב הנאשם לאישום בו הורשע אין לומר כי הנאשם הופתע, וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן (ע"פ 154/52...; ע"פ 65/71...). לעומת זאת, אם הנאשם נמנע מלהציב קו הגנה - כגון 'סיכון כפול או תחולתו של חריג לאחריות - משום שקו הגנה זה לא נתבקש על-פי העובדות המקוריות, אך עלה מתוך העובדות החדשות על-פיהן הורשע, אומרים כי לנאשם לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן (ע"פ 242/63...; ע"פ 428/74...)". (ההדגשות שלי - ד.ב.). גישה זו נתקבלה בהסכמה בפסיקה מאוחרת (ראו למשל: ע"פ 294/93 חדד נ' מדינת ישראל, (לא פורסם), פיסקה 3; ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 52, 58). בענין שלפנינו, שאלת הקשר האינטגרטיבי בין המעשים בישראל למעשים בארצות הברית וכן שאלת אופיים של מעשים אלה, היו שאלות רלוונטיות מתחילת בירור המשפט, ואותן שאלות עצמן הן השאלות הרלוונטיות לענין הסמכות. מטעם זה, אין לומר כי הטענה שמעשיו של העותר בישראל מהווים "מקצת" העבירות ששימשו נושא לאישום, הינה מסוג הטענות המפתיעות שאילו נטענה מלכתחילה, ניתן היה להציב קו הגנה חדש שלא ניתנה לעותר הזדמנות לבססו בטיעון או בעובדות. הניתוח המשפטי המתבקש מהעובדות שהוכחו, כאשר עניין לנו בעותר המיוצג כהלכה, אינו בגדר פגיעה בהזדמנות הסבירה והנאותה להתגונן. קו ההגנה של העותר שלפנינו היה מבוסס, בין היתר, על כך שבשיחות שהתנהלו בישראל לא היה כל איום או סחיטה, ולענין זה אין נפקא מינה אם טיבו של המעשה הוא חלק מהקשר הפלילי או מפריט של התנהגות עבריינית. בכל מקרה השאלה היא כיצד הוא משתלב במעשים שבוצעו בארצות הברית. 9. אשר על כן, אם דעתי תישמע, נקבע כי בית המשפט דן באישומים שיוחסו לעותר בגדר סמכותו; העבירה אשר הוכח כי בוצעה, נעברה בידי אזרח ותושב ישראלי; עבירה זו היתה מורכבת מפעילות עבריינית בחו"ל, שנשזרה בפעילות פלילית בישראל. סמכותו של בית המשפט מעוגנת בעובדות שהוכחו ומבוססת מבחינה מהותית בנסיבות הכרוכות בסדרת המעשים הפליליים שיוחסה לעותר. במסגרת מערכת העקרונות אליהם התיחסתי בתחילת דברי, ובקביעת האיזון הראוי בין הצורך לקיים את התכלית החברתית של ההליך הפלילי, לבין הצורך למנוע עיוות דין בשל פגיעה בהגנת הנאשם, שוכנעתי ללא כל צל של חשש כי הגנתו של העותר לא קופחה, ודין ההרשעה כפי שנקבעה בערעור, לעמוד בעינה. 10. משהחלטתי להשאיר את הרשעת העותר בעבירה של סחיטה באיומים על כנה, הנני בדעה כי אף העונש אשר נגזר על העותר בבית המשפט המחוזי ואושר בערעור על ידי בית משפט זה, יישאר על כנו. אציע, איפוא, לחבריי כי העונש שנגזר על העותר, שלוש שנות מאסר - מחצית התקופה לריצוי בפועל ומחציתה על תנאי ותשלום קנס בסך 30,000 ש"ח או ריצוי שישה חודשי מאסר תחתיו - יעמוד בעינו. ש ו פ ט ת השופט ת' אור: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, הנשיא, לפיה יש לקבל את העתירה ולבטל את הרשעתו של העותר בעבירות של סחיטה באיומים ואת העונש שהוטל עליו בגין עבירות אלה. זאת, מהטעם שבפסק דינו של חברי, דהיינו שלא ניתנה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן ביחס לעבירות שנטען כי בוצעו בתוך שטח ישראל (פיסקה 31 לפסק דינו של חברי). משכך, גם לפי הגישה הגורסת כי יש להחיל את הדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" בענייננו, לא חלים דיני העונשין של ישראל על המקרה ודין ההרשעה והעונש להתבטל. מעבר לדברים אלה, אבקש להעיר הערות אחדות הנוגעות, בעיקרן, להיבטים העקרוניים של הענין שבפנינו. 2. הערה אחת נוגעת לכוחו של בית המשפט לקלוט, על דרך ההלכה הפסוקה, לתוך דיני העונשין את הדוקטרינה של "עבירת שרשרת". נראה לי, כי קביעתה של דוקטרינה כזו אינו עולה בקנה אחד עם מה שמכונה על ידי חברי, הנשיא, כ"פן הפורמלי" של עיקרון החוקיות. על פי עקרון יסודי זה, "אין עבירה ואין עונש אלא על - פי חוק שעמד בתקפו בעת עשיית העבירה ושחל עליה גם מבחינת מקום עשייתה" (פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א') (התשמ"ד1984-), בעמוד 4). עיקרון מלכותי זה הועלה, לפני שנים אחדות למדרגת הוראת חוק. סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ), קובע כי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו". דומה, כי אין להרבות מילים על חשיבות עיקרון זה לשמירה על זכויות הפרט. כפי שמציין פלר, עיקרון זה הוא: "... פועל יוצא מחומרת האיסור הפלילי לעומת סוגי איסורים אחרים, ממשמעותו האנטי חברתית המיוחדת של האיסור ומהשלכותיה של אחריות פלילית על חירותו, רכושו, שמו הטוב ואף חייו של הנושא בה. כל אלה מחייבים שרק המחוקק הראשי יהיה מוסמך להחליט מה מהווה עבירה פלילית ומה היא דרך הטיפול העונשי בכל עבירה ועבירה" (בעמוד 4 לספרו הנ"ל). עיקרון זה זכה כיום לעיגון חוקתי, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה קובע איסור על פגיעה בכבודו של אדם (סעיף 2). הוא קובע את זכותו של כל אדם לכבוד (סעיף 4). הוא קובע איסור על נטילה או הגבלת חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת (סעיף 5). זכויות אלה כולן רלוונטיות במישרין להליך הפלילי. הנאשם בהליך פלילי צפוי לפגיעה קשה בכבודו (ראו דברי הנשיא ברק בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 769, בפיסקה 3 לפסק הדין; ראו גם דברי השופט לוין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל , דינים עליון מב 857, בפיסקה 169 לפסק דינו). מטבעם של הליכים פליליים, חשוף הנאשם בגדרם, במקרים רבים, לפגיעות שונות גם בחירותו. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתיר פגיעה כזו, בין השאר, רק אם היא נעשית בחוק או "לפי חוק, מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8, היא פיסקת ההגבלה). דומה, כי ניתן לעגן את עיקרון החוקיות הן בזכות המהותית של כל אדם לכבוד ולחירות, והן ביסודותיה של פיסקת ההגבלה. כפי שמציינת קרפ במאמרה "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב 64, "עקרון החוקיות והעקרון לפיו הענישה היא עניינו הבלעדי של הריבון הם ביטוי שווה ערך לתנאי שבסעיף 8 לחוק היסוד, לפיו אין פגיעה בזכות אדם אלא על פי חוק. עקרון החוקיות ועקרון האשמה ... מבטאים במהותם את ערך חירות הפרט וכבוד האדם שלו, והם מושתתים על ההנחה הבסיסית, המכירה באדם הפרט כאישיות רציונלית ובעלת אוטונומיה אישית..." (בעמוד 85). (ראו גם ברק, "הקונסטיטונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט יג' 5, בעמוד 17). 3. בהוראות הרבות שבחוק העונשין - או בחוק אחר - אין כל אחיזה לדוקטרינה של עבירת שרשרת. אכן, בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992- (הצעות חוק 2098 א' בשבט התשנ"ב, 6.1.92), נכללה הוראה מפורשת המגדירה עבירת שרשרת (סעיף 56 להצעת החוק). מדברי ההסבר להוראה זו עולה, כי חשיבותה בכך שהיא מבהירה כי המבצע מעשים העונים להגדרה נחשב כמי שמבצע עבירה אחת. בדברי ההסבר צויין, כי הגדרה זו חיונית, "...גם לענין הגדרת הנסיון לביצוע העבירה ... ולעניינים רבים אחרים, כגון: החלת התיישנות, תחולת הנורמה הפלילית לפי זמן עשיית העבירה ומקום עשייתה, הפעלת מאסר על תנאי כאשר העבירה הנוספת היא עבירה נמשכת, נפקות מעשה בית דין לגבי עבירה נמשכת וכו'". אך בסופו של דבר, הוראה זו לא שולבה בחלק הכללי של חוק העונשין. לא שולבה הוראה דומה גם בהקשרים ספציפיים (השוו, לענין זה, להוראת סעיף 25(ב) להצעת החוק, הקובעת הסדר מפורש לענין הנסיון הפלילי בעבירות שרשרת). לגבי דידי, לעובדה זו יש משקל רב כנגד התיזה המבקשת לקלוט דוקטרינה זו לתוך המשפט הפלילי המקומי. בהעדר אחיזה בחוק החרות לדוקטרינה זו, עומד, לדעתי, לכאורה, עיקרון החוקיות כמחסום בפני קליטתה בדין המקומי בדרך של הלכה פסוקה. 4. דברי עד עתה סבו על דוקטרינה של "עבירת שרשרת". מינוח זה שאוב מפסקי הדין שבע"פ 1377/94, נשוא הדיון הנוסף שבפנינו. ער אני לכך, שחברי, הנשיא, דוחה דוקטרינה קונטיננטלית אשר זהו שמה ומאמץ דוקטרינה אחרת, של "עבירה רבת פריטים". דברי לעיל, ולהלן, יפים במידה רבה גם לגבי דוקטרינה זו. אכן, הדמיון בין שני מושגים אלה רב. תנאי היסוד לתחולתה של כל אחת מן הדוקטרינות הנזכרות דומים. כך, עבירת שרשרת מתאפיינת ב"מערך של עשייה עבריינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (פיסקה 8 לפסק דינו של חברי). באופן דומה, עבירה רבת פריטים מתאפיינת בכך, ש"הפריטים השונים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תכנית עבריינית אחת" (שם, בפיסקה 22). אשר ליסוד הנפשי, עבירת שרשרת מתאפיינת בקיומה של "מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה" (שם, בפיסקה 9). באופן דומה, מתאפיינת העבירה רבת הפריטים "...במחשבה פלילית אחת ובתכנון אחד" (בפיסקה 22). מדובר, אם כן, בתורות אשר הבסיס להן דומה עד מאד. ער אני לכך, שיש הבדל בין הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת שרשרת לבין הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. בעיקרו, מתבטא הבדל זה בכך שלגבי הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים לא נקבע מראש מערך קשיח של תוצאות. זאת, לעומת הדוקטרינה של עבירת שרשרת, אשר נושאת בחובה שורה של תוצאות נורמטיביות נוקשות. אך איני סבור כי הבדל זה הוא משמעותי מנקודת המבט של עיקרון החוקיות. כל תכליתה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים הוא לחולל שינוי נורמטיבי בגזרות שונות של הדין הפלילי. גם אם גזרות אלה מצומצמות בהשוואה לאלה בהן פועלת הדוקטרינה של עבירת שרשרת, אין בכך כדי לשנות מן העובדה, שבפנינו דוקטרינה המשפיעה במישרין על הדין הפלילי המהותי, ואשר לא עוגנה בדין החרות. 5. גישתי, כי עיקרון החוקיות מחייב כי הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים תיקבע בחקיקה, תקפה במלוא עצמתה גם בהקשר בו עלתה דוקטרינה זו בענייננו. שאלת תחולתם של דיני העונשין של ישראל על מעשים שבוצעו מחוץ לישראל מצויה בגרעין הקשה של עיקרון החוקיות. כפי שמציין פלר בספרו הנ"ל, "עקרון החוקיות בפלילים קובע אפוא את התנאים בהם מותנית הפליליות in abstracto של כל מעשה עבירה. תנאים אלה מתבטאים בממדי פליליות המעשה שהם מימד 'הגדרת העבירה', מימד 'עיתוי העבירה' ומימד 'מיקום העבירה' " (בעמוד 5; ההדגשה הוספה). ובהמשך מציין פלר, כי: "על מנת שמעשה פלוני יהווה עבירה פלילית ויצמיח אחריות פלילית בגינה, צריכים שני הנתונים - זמן עשיית המעשה ומקום עשייתו - להלום את תנאי התחולה בזמן ובמקום של ההוראה החקוקה, המגדירה את המעשה כעבירה פלילית. בכך הופכים נתונים אלה לפריטים מפרטי היסוד העובדתי שבאותה עבירה, כלומר לפריטים רלוואנטיים להתהוותה " (בעמוד 211; ההדגשה הוספה). הנורמות הקובעות את תחולת דיני העונשין, מבחינת המקום, אומר פלר, הן "...מטבע ברייתן, נורמות מהותיות ... מיקום התופעה ועיתויה הם בין היסודות הקובעים את מהותה - עבירה, או מעשה שאינו בתחום הפלילי. לכן, כל הנורמות אשר מסדירות את מהות התופעה, הן מבחינת עיתויה והן מבחינת מיקומה, הן נורמות שמשלימות את עצם הגדרת העבירה, ובכך הן נורמות מהותיות , תהיה האכסניה הפורמאלית של נורמות אלה אשר תהיה" (בעמודים 211 - 212; ההדגשה במקור). 6. במקרה שבפנינו נעשה שימוש בדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" על מנת לקבוע, במצב בו מקצת ה"פריטים" בוצעו בתוך שטח ישראל ומקצתם מחוץ לשטח ישראל, כי כל פריטי העבירה הם בבחינת "עבירת פנים" במובן חוק העונשין. האפקט של אימוץ הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים במקרה שבפנינו הוא להרחיב את הקטגוריה של עבירת פנים. לכך עשויה להיות חשיבות, שכן על "עבירת פנים", בניגוד לעבירה שאינה כזו, חלים דיני העונשין של ישראל ללא סייג (סעיף 12 לחוק העונשין). לענין זה עוד אדרש. כאן המקום לעמוד על כך, שקשה למצוא בהגדרה של "עבירת פנים" אחיזה כלשהי לדוקטרינה של עבירת שרשרת (או עבירה רבת פריטים). עבירת פנים מוגדרת (סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין), כעבירה אשר "נעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל". המלה היחידה בהגדרה זו, אשר הדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" יכולה למצוא בה את עיגונה, היא המלה "עבירה". ככל שנמתח את משמעותה של מלה זו, קשה עד מאד בעיני לתלות בה את הדוקטרינה של עבירת שרשרת (או עבירה רבת פריטים). איני סבור כי יש בהוראה זו אחיזה להרחבת הקטגוריה של "עבירות פנים" שבחוק העונשין, בדרך של קליטת הדוקטרינה האמורה. אכן, על רקע זה יש לראות לדעתי בהכרה בדוקטרינה של "עבירה רבת פריטים" על ידי ההלכה הפסוקה, משום פעולה של "פיתוח המשפט". פעולה זו חורגת מפעולה פרשנית רגילה. להשקפתי, הפן הפורמלי של עיקרון החוקיות אינו עולה בקנה אחד עם פעולה שיפוטית של פיתוח המשפט, בכל הנוגע לרכיביה המהותיים של העבירה הפלילית. 7. זאת ועוד, לדעתי טמון קושי בהכרה בדוקטרינה של עבירות רבות פריטים גם מנקודת מבטו של הפן המהותי של עקרון החוקיות. חברי, הנשיא, עמד על קושי הנוגע לעבירות שרשרת, הנובע מאי הבהירות בהפעלתה של דוקטרינה זו, וחוסר הוודאות באשר להיקף תחולתה (פיסקה 13 לפסק דינו). נראה לי, כי קושי דומה טמון גם בעיקרון, בו נכון חברי להכיר, של "עבירה רבת פריטים". קושי זה מבצבץ מדברי חברי (בפיסקה 25 לפסק דינו), כי "גבולותיה של העבירה רבת הפריטים אינם מדוייקים. בשלב זה של התפתחות ההלכה רבות הן השאלות הפתוחות". אמת, חברי עומד על כך, שביחס לעבירה רבת הפריטים, "המבחן הכללי של איפיון התופעה העבריינית ורצף הפעולות להגשמתה ידוע וברור". על רקע זה הוא סבור כי בהכרה בדוקטרינה זו אין "כדי לפגוע שלא כדין בעיקרון החוקיות". ואולם, גם ביחס לעבירת השרשרת קיים מבחן כללי ממיין. בכך אין כדי להסיר את הקושי הטמון בהכרה בדוקטרינה זו, מן ההיבט המהותי של עיקרון החוקיות. קושי זה נובע מאי הבהירות הרבה האופפת דוקטרינה זו. ספק בלבי, אם מבחן השכל הישר עליו מצביע חברי, או אם ההבחנה בין "גישה מלאכותית" לתופעה עבריינית נתונה לבין "הסתכלות נכונה עליה" (בפיסקה 22 לפסק דינו של חברי), מספקים אמת מידה של ממש לאיתורה של "עבירה רבת פריטים". 8. אכן, ערפל סמיך מרחף גם מעל יישומה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. כך, למשל, מתעוררות שאלת תחולתה של דוקטרינה זו על עבירות שונות. האם, למשל, חלה דוקטרינה זו על עבירות סמים, אשר עונשן המירבי אינו פחות מעבירת האונס (ראו, לענין זה, סעיפים 6, 7(ג), 9(ד), 10, 19א, 21(א), לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג1973-)? האם דוקטרינה זו, כפי שנרמז בפסק דינו של חברי, השופט חשין, תחול על העבירות המפורטות בסעיף 329 לחוק העונשין, אשר עניינן במעשים שונים הנעשים בכוונה להטיל באדם נכות או מום, ואשר דינן עשרים שנות מאסר? והרי האינטרס החברתי המגולם בעונש שלצד עבירה זו אינו פחות מזה שבעבירות ההריגה או האונס, למשל, עליהן לא אמורה תורה זו לחול. האם תחול הדוקטרינה על עבירות של בגידה או ריגול אשר עונשן מאסר עולם (ראו סעיפים 97 ואילך לחוק העונשין)? בקיצור, על אלו עבירות תחול הדוקטרינה ועל אלו לאו? האם צריך הדבר להיות חסוי בפני הציבור, עד שיאמר בית המשפט את דברו בעניין כשיגיע בפניו? שאלות אלה מדגימות מקצת מאי הבהירות הניכרת האופפת את הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. אכן, אני תמים דעים עם חברי, השופט מצא, כי דווקא בגמישותה של התורה המוצעת טמון חסרונה, מנקודת מבטו של עיקרון החוקיות. מסקנתי היא כי לא ניתן ליישב בין אימוץ הדוקטרינה לבין עיקרון החוקיות. 9. א. לא למותר לציין קושי נוסף הטמון בגישה המרחיבה את התפיסה של "עבירת פנים", באופן שזו כוללת גם עבירה רבת פריטים. בחלק ניכר של המקרים בהם תחולתם של דיני העונשין על עבירה היא מכוח ההוראות החלות על עבירת חוץ, מותנית תחולה זו בשורה של סייגים (ראו, לענין זה, סעיפים 14, 15 ו16- לחוק העונשין). בגדר זה נדרש, כי יהיה מדובר בעבירה גם לפי דיני מדינת החוץ; כי לא יחול לגבי העבירה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה; כי האדם לו מיוחסת העבירה לא זוכה כבר ממנה באותה מדינה או, אם הורשע בה, לא נשא את העונש שהוטל עליו בגללה (ראו סעיף 14(ב) לחוק העונשין). כן נקבע, כי לא יוטל בשל עבירת חוץ עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה (סעיף 14(ג)). והנה, באה התורה של עבירה רבת פריטים, ומסייגת את תחולתם של התנאים האמורים. מכוח התורה של עבירה רבת פריטים, גם מקום בו מתבצעת "חוליה" עבריינית שלמה, מתחילתה ועד סופה, במדינת החוץ, לא יחולו עליה ההוראות הנזכרות. היא תיחשב לחלק מן "השרשרת" (או "הפריטים"), שתחילתה בעבירה או בעבירות שבוצעו בישראל. היא תיחשב לכזו, גם מקום בו ה"חוליה" או ה"פריט" הזר, כלל אינם מגבשים עבירה לפי הדין הזר. תוצאה זו היא קשה. אכן, כלל לא פשוטה בעיני הקביעה, כי ביצוע כמה מן ה"חוליות" העברייניות שבשרשרת בתוך גבולות המדינה, מצדיק את ענישתן של "חוליות" אשר על פי מקום ביצוען כלל אינן עברייניות. ספק בעיני, אם ביצוע אותן "חוליות" מחוץ לגבולות המדינה, פוגע באינטרס חברתי מקומי מוגן במידה המצדיקה תחולה בלתי מסוייגת של דיני העונשין המקומיים. באופן דומה, קשה בעיני התוצאה לפיה יחולו דיני העונשין המקומיים על ה"חוליות" או ה"פריטים" הזרים, אף שעל פי הדין הזר של מקום ביצועם קיים סייג לאחריות. קשה בעיני גם שלילתו הגורפת, במצב דברים זה, של מעשה בית דין זר, באופן שלא תהיה תחולה לעיקרון הסיכון הכפול. תוצאות נורמטיביות אלה נובעות באורח בלתי נמנע מן הדוקטרינה, הרואה באותם "פריטים" חלק בלתי נפרד מעבירת פנים. ספק רב בעיני, אם יש לתוצאות אלה צידוק ענייני כאשר היסוד העובדתי של "חוליה" כאמור בשרשרת התרחש כל כולו מחוץ לגבולות המדינה. הקושי מתעצם, נוכח העובדה שהמחולל של תוצאות נורמטיביות אלה היא דוקטרינה אשר לא זכתה לעיגון בחוק החרות, ואשר היא פרי פיתוח של ההלכה הפסוקה. אכן, גם על רקע זה אני סבור, כי בדוקטרינה של עבירה רבות פריטים טמון יסוד של הרחבת תחולתם של דיני העונשין. יסוד זה מתנגש עם עקרון החוקיות. לעניין זה יפים דברים שנאמרו על הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) הנ"ל, לפיהם: "ההצעה שוללת מבתי המשפט את הסמכות ליצור בדרך פסיקתית תנאים כלליים לאחריות. עמדה זו היא מובנת וחשובה כשמדובר בהסדרים המרחיבים את האחריות הפלילית, שאז יש תחולה לשיקולים המצויים ביסוד עיקרון החוקיות: גם כשמדובר בתנאים הכלליים לאחריות, הרחבת האחריות הפלילית כמוה כהצרת החירות ..." (מ' גור אריה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992-)", משפטים כד' 9, 12; ההדגשה הוספה). ההוראה שבהצעת החוק, אליה מתייחסים הדברים, היא הוראת סעיף 1 לחוק העונשין כיום, אשר לשונה הובאה לעיל. יש בדברים האמורים כדי לספק תמיכה נוספת לגישתי, כי קיים קושי ליישב את קליטת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים עם עיקרון החוקיות. ב. חברי, השופט חשין, מתייחס לדברי אלה, ומעלה את האפשרות כי יתכן כי בנסיבות האמורות יקום סייג לדוקטרינה של עבירה רבת פרטים. אפשרות זו קשה בעיני: אכן, אם רואים את שורת המעשים העברייניים כעבירה לכידה אחת, אשר דיני העונשין של ישראל חלים עליה כעבירת פנים, מחייבות הוראות חוק העונשין כי יחולו עליה האפיונים של עבירת פנים. בין אפיונים אלה מצוי העדר כל סייג לתחולת דיני העונשין המקומיים. על רקע זה נראה, כי יש באפשרות עליה מצביע חברי כדי ליצור, הלכה למעשה, קטגוריה חדשה במסגרת דיני העונשין, של "עבירת פנים", אשר חלות עליה הנורמות הנוגעות של עבירת חוץ. קטגוריה כזו אינה מעוגנת בחוק העונשין. היא אף עומדת בסתירה לאפיונים של עבירת פנים בחוק העונשין. קשה ליישב תוצאה זו עם עיקרון החוקיות. בעיני, אין בכך אלא דוגמא נוספת לקושי, אותו מעוררת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, מנקודת מבטו של עיקרון החוקיות. 10. אוסיף עוד, כי לא ניתן לדעתי ליישב את הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים עם עיקרון החוקיות, על ידי תיוגה כ"כלי עזר" ביישום החוק הפלילי המהותי. כפי שרואה זאת חברי, השופט חשין. תיוג זה אין בו כדי לשנות את מהותה האמיתית של הדוקטרינה. מהות זו היא של עיקרון משפטי מחייב, אשר יש בו, במקרים מתאימים, כדי להרחיב את תחולת דיני העונשין. ככזה, קביעתו של עיקרון זה, כמו גם קביעת התנאים והסייגים לתחולתו, מצויים בדלת אמותיה של הרשות המחוקקת, ולא של בית המשפט. 11. לא למותר להוסיף, כי איני סבור כי הדוקטרינה של "עבירת שרשרת" או "עבירה רבת פריטים" היא בבחינת כורח השעה, אשר נדרש על מנת למנוע סכנה קשה לאכיפת החוק הפלילי. איני סבור כי צפוי נזק כלשהו לאפקטיביות של אכיפת החוק הפלילי אם לא נקלוט לתוך דיני העונשין את הדוקטרינה האמורה. אכן, פרישתם של דיני העונשין על עבירות חוץ היא רחבה ועמוקה. חוק העונשין מכיר בשורה ארוכה של מצבים בהם חל הדין המקומי על עבירות שאינן עבירות פנים. כך, חלים דיני העונשין של ישראל (ללא סייג) על עבירות שונות נגד המדינה או העם היהודי (סעיף 13 לחוק העונשין). הם חלים על עבירות חוץ נגד חיי אזרח ישראלי או תושב ישראל, גופו, בריאותו או חירותו, שהעונש המרבי עליהן הוא מאסר שנה או יותר (סעיף 14(א) לחוק). הם חלים על עבירת-חוץ מסוג פשע או עוון, שנעברה בידי אדם שהיה, בשעת עשיית העבירה או לאחר מכן, אזרח ישראלי או תושב ישראל (סעיף 15(א) לחוק). דיני העונשין של ישראל חלים גם על עבירות-חוץ אשר מדינת ישראל התחייבה, באמנות בינלאומיות רב צדדיות ופתוחות להצטרפות, להעניש עליהן, וזאת גם אם עבירות אלה נעברו בידי מי שאינו אזרח ישראלי או תושב ישראל (סעיף 16(א) לחוק העונשין). אכן, תחולת דיני העונשין ביחס לחלק ניכר מעבירות החוץ היא מסוייגת, כמוזכר לעיל. העדר פליליות על פי הדין הזר, או מעשה בית דין זר, ימנעו את תחולת דיני העונשין של ישראל על המקרה. הגשת כתב אישום ביחס לעבירות חוץ צריכה להיעשות על ידי היועץ המשפטי לממשלה או - לחילופין - טעונה הסכמתו בכתב, והכל אם יש בהגשת כתב האישום ענין ציבורי (סעיף 9(ב) לחוק העונשין). ואולם, בדרך כלל אין בכל אלה כדי לשלול את תחולתם של דיני העונשין של ישראל במקרים של עבירות שהן בבחינת mala per se . אין בסייגים ותנאים אלה כדי לשמוט מידי רשויות אכיפת החוק את הסמכות למצות את הדין הפלילי המקומי. טלו לענין זה את המקרה שבפנינו. הטעם לכך שבענייננו התעורר הצורך בפיתוחה של הדוקטרינה של "עבירת שרשרת" נעוץ בכך, שלא קויימה הדרישה להגשת כתב אישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב (כיום סעיף 9(ב) לחוק העונשין). כתב האישום בענייננו לא הוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה. לא ניתנה הסכמתו בכתב להגשת כתב האישום. בשל כך, אם לא נקבע כי המעשים המיוחסים לעותר, אשר בוצעו לפי הטענה בארצות הברית, הם בבחינת עבירת פנים, משמעות הדבר היא כי לא התקיימו הדרישות לכך שדיני העונשין המקומיים יחולו על המעשים. אך האם כדי לתקן שגגה, אם כזו נפלה, ברשויות התביעה, עלינו לשנות סדרי בראשית ולהביא שינוי בדין על ידי יצירה, פרי הפסיקה, של עבירת שרשרת או עבירה רבת פריטים? לדעתי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בסופו של חשבון, נראה לי, כי עיקרון החוקיות ייצא נשכר מכך שלא נתפתה להרחיב את תחולת דיני העונשין בדרך של הלכה פסוקה, אפילו אם התוצאה במקרה הנוכחי היא של זיכוי העותר שבפנינו מן העבירות המיוחסות לו. 12. בשולי הדברים אציין, כי דחיית העיקרון של עבירה רבת פריטים אינה משפיעה על הכוח המסור לרשויות התביעה להחליט, בעת שהן מנסחות כתבי אישום, כמה עבירות ואילו לייחס לנאשם במצב של סדרת עבירות שבוצעה על ידו. כוח זה אינו יונק מן הדוקטרינה של עבירת שרשרת או עבירה רבת פריטים. הוא יונק משיקול הדעת המסור לרשות המאשימה - בגבולות ידועים - בהתווית האופן המדוייק בו יוגשם האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין. באופן דומה, רשאי בית המשפט, עת הוא בא לגזור את עונשו של נאשם שהורשע בסדרה של עבירות, לקבוע עונש כולל בגינן, כשם שרשאי הוא לקבוע כי העונשים בגין העבירות השונות יהיו מצטברים, ויתווספו האחד לשני. גם סמכות זו אינה מושפעת מקיומו או אי קיומו בדין של מכשיר העבירה רבת הפריטים, כי אם יונקת מהוראות חוק העונשין על הצטברות וחפיפת עונשים, ומהוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-, בדבר סמכות הענישה על "מעשה אחד" (ראו, לענין זה, ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל , דינים עליון נג', 110). נראה לי, כי יש להבחין בין מקרים אלה, המשקפים את כוחן של הרשויות המופקדות על אכיפת החוק הפלילי להתאים את איפיון העבירות המיוחסות לנאשם לתכליות אשר ההליך הפלילי נועד להשגתן, לבין הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. אין להשוות בין פעולתו של בית המשפט הבא לגזור עונש על שורת עבירות אשר יש ביניהן זיקה עובדתית או עניינית, או בין פעולת התובע המנסח כתב אישום בגין עבירות כאלה, לבין קביעת דוקטרינה, בעלת תוקף משפטי מחייב, אשר האפקט הנורמטיבי שלה הוא הרחבת פרישתם של דיני העונשין. 13. דוגמא לפעולת הרשות המאשימה ובית המשפט בהקשר כזה ניתן למצוא בע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 843, הנזכר בפסק דינו של חברי, הנשיא. באותה פרשה, הוגש נגד הנאשמים כתב אישום, בו יוחסו להם יותר מ120- פרטי אישום נפרדים של גניבה מכספות של לקוחות בבנק. מדובר במעשים אשר נעשו בלילה אחד, בו פרצו הנאשמים לבנק, ורוקנו את תכולתן של הכספות האמורות, אשר היו בחדר הכספות. המדינה ייחסה לנאשמים בכתב האישום עבירה נפרדת של גניבה בגין כל אחת מן הכספות אשר ממנו גנבו. הנאשמים הורשעו ב127- עבירות שונות של גניבה. על הנאשמים נגזרו, בגין מעשיהם, עונשי מאסר לריצוי בפועל לתקופות של שתים עשרה שנים, תשע שנים ושש שנים בהתאמה. עונשים אלה שיקפו את מהותם הכוללת של המעשים, ולא חישוב אריתמטי של העונש בגין כל אחת ואחת מן הפריצות. בכך לא היה כדי לגרוע מכוחה של הרשות המאשימה להאשים את המעורבים, ומכוחו של בית המשפט להרשיעם, במספר רב של אישומים, ובכך לתת ביטוי הולם לחומרת המעשים. אכן, על רקע פרשה זו, בה נדונה ואושרה לגופה עמדת הרשות המאשימה אשר בחרה לייחס לנאשמים מספר עבירות רב, ספק רב בעיני אם ניתן לדבר על קיומה של פרקטיקה המאמצת את התורה של עבירה רבת פריטים, כפי שהיא מותווית בפסק דינו של חברי הנשיא. אחד מטיפוסי המקרים השכיח ביותר, לצערנו, בו עולה תרחיש עובדתי של מספר עבירות רב אשר יש ביניהן זיקה עניינית הדוקה, הוא המקרה של עבירות מין בתוך המשפחה. אך חברי, הנשיא, קובע בפסק דינו כי לגבי עבירות אונס לא תחול הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים. לדעה זו שותף חברי, השופט חשין (ראה פיסקה 25 לפסק דינו). גם על רקע זה ברור, כי לא ניתן לעגן בפרקטיקה קיימת את הדוקטרינה העומדת על הפרק במקרה שבפנינו. 14. בשולי הדברים הערה נוספת, הנוגעת לשאלה האם יהיה זה הוגן לקבוע ממצא ביחס לביצוע עבירות על ידי העותר בשטח ישראל, אשר יאפשר את החלתה של הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים על המקרה שבפנינו. מפסק דינה של חברתי, השופטת ביניש, עולה כי יש להבחין, לענין "ההגינות המתחייבת כלפי נאשם", בין קביעת ממצא כאמור, לבין הרשעה באותן עבירות "מקומיות". חברתי סבורה, אל נכון, כי ההרשעה באותן עבירות לא תהיה הוגנת, בעוד שקביעת ממצא כי בוצעו, לצורך הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, כן תהיה הוגנת. ברוח זו פסק גם חברי, השופט חשין, בפסק דינו בערעור. בעיני, מעוררת הבחנה זו קושי. קביעת ה"ממצא" בדבר ביצוע העבירות בתוך שטח המדינה אינה חמורה פחות עבור הנאשם מהרשעתו באותן עבירות. אכן, קביעת הממצא האמור לא נועדה, אמנם, לצורך הרשעתו באותן עבירות, אלא להיות טריגר להשתת אחריות על הנאשם, ביחס לעבירות אשר מיוחס לו כי ביצע מחוץ לגבולות המדינה. בלא ממצא זה, לא ניתן להרשיעו בעבירות האמורות. אך אינני סבור, כי קביעת ממצא כאמור הוגנת יותר כלפי הנאשם מאשר הרשעתו בעבירות אשר נטען כי בוצעו בשטח המדינה. בשני המקרים ההסתמכות היא על אותן עובדות. בשני המקרים מביאה קביעת העובדות להרשעה בדין. 15. סוף דבר: על אף כי אין הכרח, לשיטתי, כי אכריע בדבר במסגרת דיון נוסף זה, הנני סבור כי אין מקום לאימוץ הדוקטרינה של עבירת שרשרת או הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים על ידי ההלכה הפסוקה. כאמור בפיסקה 1 לעיל, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא, בקבלו את העתירה ובהחלטתו לבטל את הרשעתו של העותר ואת העונש שהוטל עליו בגין העבירות של סחיטה באיומים. ש ו פ ט השופט א' מצא: בפסק-דיני בשלב הערעור חלקתי על דעת חבריי, השופטים חשין וקדמי, כי הנוסחה של "עבירת שרשרת" היא ישימה בפרשתנו, כמקור לקניית סמכות שיפוט בעבירות שבוצעו בשליחות העותר כלפי המתלונן בארצות הברית. אך לא חלקתי על הנחתם - שניצבה גם ביסוד גישתי שלי - כי "עבירת שרשרת" מהווה מושג קיים ומוכר בדין. עתה, משעיינתי בנימוקיו המשכנעים של חברי הנשיא, אין לי אלא להצטרף למסקנתו, "כי עבירת השרשרת במובנה הקונטיננטלי היא דוקטרינה שאין לה מקום בישראל". חברי הנשיא סבור, כי קניית סמכות שיפוט במסכת מעשים פליליים, שחלקם נעשו מחוץ לתחום השיפוט, עשויה להתבסס על הדוקטרינה התחליפית של "עבירה רבת פריטים". מפסק-דינו עולה, שאילו כתב האישום שהוגש נגד העותר כלל גם את המעשים שהתרחשו בישראל, כי אז ניתן היה לראות בעבירות הסחיטה באיומים בהן הואשם עבירה רבת פריטים, ואפשר היה להרשיעו בשל חלקו בעבירות הסחיטה באיומים שבוצעו בארצות הברית, גם מבלי להאשימו או להרשיעו בגין מעשיו בישראל, כשביחס לאלה האחרונים די היה בקביעת "מימצא" לחובתו כי המעשים אכן נעשו. אלא שבכתב האישום שהוגש נגד העותר לא היה זכר למעשים שנעשו בישראל, וקביעת מימצא לחובתו בגין מעשים אלה היתה מותנית (על-פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי) בכך, שלעותר ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני קביעת המימצא האמור. כיון שנוכח, שלעותר לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני קביעת מימצא כאמור, בא הנשיא למסקנה שדין הרשעתו של העותר להתבטל. אינני רואה כל קושי להסכים לביטול הרשעתו של העותר מן הטעם האמור, שהיווה אחד מן הטעמים שעל יסודם הגעתי, בפסק-דיני בשלב הערעור, אל המסקנה כי מן הדין לזכות את העותר. עם זאת אבקש להעיר, כי ליתר חלקי הנמקתו של הנשיא אין בידי, בכל הכבוד, להצטרף. ראשית, לבי אינו שלם עם קביעת הנשיא, כי נוסחת העבירה רבת הפריטים מהווה חלק מן הדין ובסיס לקניית סמכות שיפוט במסכת מעשים פליליים שחלקם נעשו מחוץ לתחום השיפוט. ושנית, גם בהנחה כי העבירה רבת הפריטים מהווה בסיס אפשרי לקניית סמכות שיפוט בעבירה שמקצת פריטיה בוצעו בישראל, אני חולק על קביעת הנשיא כי החלת הדוקטרינה הזאת על פרשתנו היתה מקימה לבית המשפט בישראל סמכות להרשיע את העותר בגין המעשים שנעשו מחוץ לתחום השיפוט מבלי שיהיה בידו להרשיעו גם במעשים שנעשו בישראל. בדבר עצם ההכרה בדוקטרינה האמורה הנני שותף לעמדתו של חברי השופט אור. אף לי נראה, כי רוב השיקולים שעל יסודם הגיע הנשיא למסקנה, כי לנוסחה של "עבירת שרשרת" אין מקום בדין, כוחם יפה להביא גם לאי-קבלתה (ללא עיגון חקיקתי מפורש) של נוסחת העבירה רבת הפריטים. כך הוא, בעיקרו של דבר, בכל הנוגע לעמידתה של נוסחה זו במבחנו של עקרון החוקיות. ומן הבחינה הזאת רואה אני חיסרון (ולא יתרון) בהיותה של העבירה רבת הפריטים "מושג גמיש", שגבולותיה אינן מדויקים, הכללים להחלתה אינם מוגדרים ומידת השפעתה על המציאות הנורמאטיווית עשויה להיגזר מנסיבות עובדתיות משתנות. בדבר התנאים לקניית סמכות שיפוט בגין חלקו של העותר בעבירות שבוצעו בארצות הברית, אינני רואה כל הבדל בין נוסחת העבירה רבת הפריטים לבין "עבירת השרשרת". בפסק-דיני בשלב הערעור נימקתי בהרחבה על שום מה אין בידי לקבל את עמדת חבריי, השופטים חשין וקדמי, שהעמידו את קיום הסמכות על הדוקטרינה של עבירת שרשרת. בחוות-דעתי נאמר, כי "גם אם אקבל כי במעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית התקיימו סימני ייחוד שבכוחם לכרוך סדרת עבירות לכלל אירוע עברייני אחד, הריני מתקשה לקבל כי גם פגישות (העותר) עם המתלונן בישראל היוו חוליות נוספות באותה שרשרת" (בפיסקה 22). ולאחר תיאור הנסיבות הוספתי, כי "ההסתמכות על דוקטרינת ה'שרשרת', בנסיבות אלו, עולה בעיניי כדי יצירת סמכות יש מאין", וכי "אפילו הדין עם חבריי, שהתבטאויות (העותר) בשיחותיו עם המתלונן בישראל אמנם ראויות להיחשב כאיומי סחיטה המהווים חוליות נוספות באותה עבירת שרשרת שחוליותיה הקודמות נחרזו במעשי הסחיטה שבוצעו כלפי המתלונן בארצות הברית, האפשרות להיבנות מהן, לעניין קניית הסמכות, כלל אינה פתוחה בפנינו" (שם). בהתייחסי לעמדת השופט חשין, לפיה אין זה ראוי להרשיע את העותר "בעבירות הנוספות" (בשל מעשיו בישראל), הוספתי, "שלדידי, אישור הרשעתו של (העותר) בעבירות בהן הואשם - על יסוד התפיסה שהמדובר ב'עבירת שרשרת' - מותנה ותלוי בכך שיהיה זה כדין, ואף ראוי, להרשיעו גם בעבירות הנוספות" (שם). בנמקי עמדה זו כתבתי: "תנאי לסמכות בית המשפט לדון בעבירה (ולענייננו, ב'עבירת שרשרת'), שבוצעה מחוץ לתחום השיפוט, הוא ש'מקצת העבירה' בוצעה בישראל. אילו הואשם המערער (העותר - א' מ') בכל המעשים - הן אלה שנעשו בארצות הברית והן אלה שנעשו בישראל - היה בקבלת העמדה, שכל המעשים מהווים עבירת שרשרת, כדי להוביל למסקנה שלבית המשפט נתונה סמכות לדון את המערער, לא רק בשל המעשים שנעשו בישראל אלא גם בגין המעשים שנעשו בארצות הברית. אך בענייננו, המערער הואשם רק בשל המעשים שנעשו בארצות הברית. ככל שאכן מדובר בעבירת שרשרת, יוחסה לו אשמה רק בגין אותן חוליות בשרשרת שהתרחשו מחוץ לתחום השיפוט. החוליות המהוות את מקצת העבירה שנעברה בישראל נקטעו מן השרשרת, קודם שזו הונחה על שולחנו של בית המשפט. בגין החוליות החסרות מן האישום לא היה בית המשפט רשאי להרשיע את המערער (לשיטתי, אף לא בהסתמך על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי); ובהיעדר אפשרות חוקית להרשיע את המערער במקצת 'עבירת השרשרת' שנעברה בישראל, לא קמה לבית המשפט סמכות להרשיעו גם בעיקריה שנעברו מחוץ לישראל" (בפיסקה 23 לפסק-דיני). ולהלן הוספתי: "הגישה שלפיה יכול בית המשפט לקנות סמכות שיפוט בגין עבירה שבוצעה (רובה ועיקרה) מחוץ לתחום השיפוט, מבלי להרשיע את העבריין בגין מקצת העבירה שבוצעה בישראל, ושבה עצמה טמונה העילה לקיום סמכותו, היא בבחינת חידוש; וחידוש זה אינו נראה לי. בנתון ליוצאים-מן-הכלל שאין עניינם לכאן, אמת המידה היחידה המוכרת לי, להכרעת בית המשפט שפלוני ביצע מעשה-עבירה, היא בהחלטת בית המשפט להרשיעו בדין. כך גם מתחייב מחזקת החפות, שאינה נסתרת ואינה נגרעת אלא בכוחה הסותר של הרשעה בדין. מכאן שהרשעת נאשם ב'מקצת העבירה' שנעברה בישראל מהווה תנאי-בלעדיו-אין לכוחו של בית המשפט לדונו גם על חלקי-עבירתו שנעברו מחוץ לתחום השיפוט. בקביעת בית המשפט, כי אשמת הנאשם ב'מקצת העבירה' הוכחה, תוך מתן טעמים להימנעות מהרשעתו, אין כדי למלא את התנאי" (שם). טעמים אלה, שאינני רואה מקום לסגת מאיזה מהם, כוחם יפה לשלילת קיומה של סמכות שיפוט בענייננו גם על-פי נוסחת העבירה רבת הפריטים. לעניין זה, לפחות, אינני רואה כל הבדל בין ההכרה בעבירת שרשרת לבין ההכרה בעבירה רבת הפריטים. ברוח הסתייגותי מגישת השופט חשין בשלב הערעור, אבקש להסתייג מן ההבחנה שעושה חברתי השופטת ביניש, בין הרשעת העותר גם בגין מעשיו בישראל לבין קביעת מימצא לחובתו שמעשיו האמורים היוו פריטים נוספים במסכת עבירות שרובן ועיקרן בוצעו בארצות הברית. אף שחברתי אינה רואה את הרשעתו בגין המעשים הנוספים, בהם לא הואשם, כדבר ראוי, אין היא רואה קושי לקבוע מימצא לחובתו, שמעשיו הנוספים היוו עבירה, לצורך קניית סמכות להרשיעו בגין חלקו בעבירות בהן הואשם ואשר בוצעו בארצות הברית. כחברי השופט אור, אין בידי לקבל הבחנה זו. כשם שאין זה ראוי להרשיע את העותר במה שלא הואשם, כך אין זה ראוי לקבוע לחובתו מימצא שאין עמו הרשעה ושכל מטרתו היא לקנות סמכות לדונו בעבירות בהן הואשם אך לבית המשפט אין סמכות לדונו עליהן. בנתון להערות אלו הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא. ש ו פ ט השופט א' גולדברג: 1. אני מסכים עם חברי הנשיא ברק כי המקרה שלפנינו נופל בגדר עבירה רבת פריטים. אולם ברצוני להעלות מובן אחר למושג "עבירת שרשרת", מזה העולה מדברי חברי, שגם אם יאומץ אין הוא חל בענייננו. דרך הילוכו של מובן זה הוא, כי הן בעבירת שרשרת והן בעבירה רבת הפריטים נעברות מספר עבירות עצמאיות, וההבדל ביניהן הוא בכך שבעבירת שרשרת מדובר במבנה אנכי מדורג של העבירות העצמאיות, כשחיוני הוא כי כל אחת מהן תצטרף לקודמתה עד להשגת התכלית שלשמה בוצעו כולן, ואילו בעבירה רבת הפריטים מדובר במבנה אופקי של העבירות העצמאיות, בו כל אחת מהן מוסיפה נופך עצמאי ובלתי תלוי להשגת התכלית שלשמה בוצעו כולן. 2. טול, לדוגמא, אדם הפורץ בשעת לילה לבנק וגונב כספים מכספת שבה. כספת זו ניתן לפתוח רק בעזרת שני מפתחות. כל אחד מהמפתחות מצוי אחר שעות העבודה בידי עובד אחר של הבנק. כדי שיוכל לפתוח את הכספת, פורץ הפורץ קודם לכן לביתו של כל אחד משני העובדים וגונב מכל בית את המפתח המוחזק בו. בהיותו מצוייד בשני המפתחות, פורץ הוא לבנק, ופותח את הכספת. במסכת עובדתית זו ביצע הפורץ מספר עבירות של התפרצות וגניבה, ביניהן ההתפרצויות והגניבות משתי הדירות. רק בביצוע עבירות אלה כולן, היה בידו להגשים את מטרתו הסופית. "תנאי חיוני" להשגת המטרה שעמדה לנגד עיניו (גניבת הכסף מהכספת), היה כי שני המפתחות יהיו בידו. הפריצה לאחד הבתים וגניבת מפתח אחד בלבד היתה מקדמת אותו לקראת מטרתו, אולם לא היה בה די. אל יעדו הסופי לא יכול היה להגיע אלא אם יפרוץ ויגנוב את המפתח השני, ולשם כך ביצע גם עבירה זו. דוגמא נוספת, המובאת בספרו של ש"ז פלר ( יסודות בדיני העונשין , כרך ג', בעמ' 227), בה "א' ביצע סידרה של זיופים במסמכים שונים כדי להשיג באמצעותם דרכון בעל נתונים שרצה בהם, ובסוף שינה אף בדרכון שהשיגו נתון מסויים. א' עבר עבירת זיוף במתכונת של עבירת שרשרת". שכן, זיוף כל אחד מהמסמכים היה חסר תכלית כשלעצמו ורק קידם את המזייף לקראת מטרתו הסופית. 3. בדוגמאות אלה ניתן לומר כי הרכיב ההתנהגותי "מורכב מסידרת מעשים מאותו סוג, שנעשו בשלבים שונים, כשבכל אחד מן המעשים מצויים נתונים שעשויים להצמיח רכיב התנהגותי של עבירה בפני עצמה, מאותו סוג, אלמלא היווה הוא חוליה בלבד בתוך מערך אחד של עשייה עברינית, עקב תכנון, שיטה ויעד, המלכדים את כל השלבים, כחוליות מאוחדות באותה שרשרת" (פלר, שם, בעמ' 171). "השרשרת כולה, על החוליות שבה ועל החיבורים שביניהן, נמצאת תחת מטרייה נפשית קונקרטית, משותפת ואחידה , שמלווה את העשייה כולה, מתחילתה, על כל חוליותיה, עד לסיומה או הסתיימותה. זהו הייחוד של היסוד הנפשי שבעבירת השרשרת" (פלר, שם, בעמ' 234). 4. לא כן בעבירה רבת הפריטים. אף בה עומדת מטרה סופית ששם לו הנאשם לנגד עיניו, וכל עבירה מקדמת את הנאשם לקראת המטרה הסופית. אולם לביצוע כל עבירה בנפרד ישנה גם תועלת עצמאית מבחינתו. כל עבירה נוספת רק מוסיפה משקל להשגת המטרה הסופית אליה חתר. הגישה אל העבירה רבת הפריטים תהא, כדברי חברי הנשיא ברק, פרגמטית, והשאלה מתי יש להשקיף על מכלול העבירות כעבירה אחת רבת פריטים, או שיש לראות כל עבירה ועבירה כעומדת בפני עצמה, תחתך בסופו של דבר על פי מבחן השכל הישר. 5. בענייננו אין מדובר בעבירת שרשרת אף במובן שביקשתי להעלות, ויש לראות בעבירת הסחיטה באיומים בה הואשם העותר עבירה רבת פריטים. לכל איום ואיום היה תועלת עצמאית להשגת יעדו של העותר כלפי המתלונן, אולם כל איום נוסף הגדיל את המשקל הכולל של האיומים שהיה בהם להביא להגשמת מטרתו. מדובר (כדברי הנשיא) "ברצף עברייני... אשר חלקו בוצע בארצות-הברית וחלקו בארץ; רצף זה מורכב מאיומים שביניהם קשר הדוק, שכן כולם מהווים אמצעים להגשמת תכנית עבריינית אחת וכוללת". 6. אשר לשאלה אם היתה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן כנגד הממצא העובדתי כי הוא סחט את המתלונן באיומים בישראל, ואם הוא ניצל הזדמנות זו - שוכנעתי מפסק דינה של חברתי השופטת ביניש, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. 7. מכאן מסקנתי כי דין ההרשעה, כפי שנקבע בערעור, להשאר על כנה, וכן דינו של העונש. ש ו פ ט השופט מ' חשין: בפרשה זו מצאנו עצמנו, כמעט מבלי-משים, במערבולת ובסיחרור של קלסיפיקציות ושל דוקטרינות בדין העונשין. בסוגיה זו של דרכי קלסיפיקציה ומירוץ דוקטרינות אומר עתה מלים אחדות. אדבר, כמובן, בדין העונשין - בו ענייננו עתה - וממנו נלמד ונדע לתחומי-משפט אחרים אף-הם. על קלסיפיקציות ודוקטרינות 2. שני מחנות הם הניצבים זה אל-מול זה: מכאן מציאות-החיים על גוֹניה וגוני-גוֹניה, ובענייננו-שלנו: תופעת העבריינות ופעילותם של עבריינים - למן הפעילות העבריינית החד-תאית, כפריצה או גניבה חד-פעמיות בידי עבריין בודד, ועד לפעילות העבריינית המורכבת והמתוחכמת. מורכבותה ותיחכומה של הפעילות העבריינית עשויות ללבוש פנים הרבה: הן במידת התיחכום המושקעת בה, הן בתעוזת המבצעים, הן במספר השותפים לה, הן במישכה, הן במספר הפעמים בהן היא מתבצעת והן בגורמים נוספים כיוצא באלה, המוציאים פעילות זו מתחום הפעילות העבריינית החד-תאית והמכניסים אותה אל תחום הפעילות העבריינית המורכבת. עד כאן - המחנה האחד, מחנה הפעילות העבריינית לסוגיה ולמיניה. אל-מול מחנה הפעילות העבריינית ניצב מחנה דין העונשין. תכליתו של מחנה זה היא להדביר את הפעילות העבריינית - או, למיצער, לצמצם את ממדיה - ומאכלסות אותו, בעיקר, נורמות מדין העונשין. הנורמה המגדירה גניבה תכליתה להילחם בגנבים; הנורמה המגדירה מעשה-שוד תכליתה להילחם בשודדים, וכו'. פעילותו של בית-המשפט - וקודמים לו: המשטרה והפרקליטות - היא, לשלב בין האמורים-להשתלב ולשדך בין האמורים-להשתדך. כף-יד תיבלע בכפפה כמידתה ורגל תיכנס לנעל תואמת-לה. 3. מציאות-החיים - פעילותם של העבריינים - היא המאכלסת את המחנה האחד. העבריינים במעשיהם הם הקובעים את סידרי המחנה, הם המחליטים, בעיקרם של דברים - ובאילוצים שהם מצויים בהם - מה יעשו ומה לא יעשו. המחנה האחר, יוצרת אותו החברה המאורגנת באמצעות שליחיה; ולענייננו: המחוקק ובתי-המשפט. ואולם, שלא כפעילות העבריינית שעל-פי עצם טיבה, למעט יוצאים, הינה פעילות פרטיזנית - זה פורץ בלילה וזה גונב ביום, זה אונס אשה וזה שודד זקן, זה רוצח וזה הורג, זה מוכר סם וזה מתעלל בקטין - מחנה הנורמות מארגן ומסדיר עצמו מראש לקראת הבאות. ראשית לכל, מחלק הוא את אוכלוסיית הנורמות בו - בחלוקה אופקית - לבתי-אב: ל"קניין", ל"נזיקין", ל"חוזים", ל"דיני עונשין" וכו'. הנה היא קלסיפיקציה ראשונה במשפט. שנית, ובהמשך לכך, מחלק הוא כל בית-אב לרבדיו, הן בחלוקה אופקית (למשל: סוגי העבירות בדין העונשין, סוגי החוזים במשפט החוזים וכו') והן בחלוקה אנכית. בחלוקה האנכית יימצאו לנו בכל אחד מבתי-האב, מן הכלל אל הפרט: עיקרי-יסוד, דוקטרינות וכללים "פרטיקולריים". הנה היא קלסיפיקציה שניה (ושלישית). 4. קלסיפיקציה בכלל - ולענייננו: קלסיפיקציה במשפט - אמורה להשליט סדר בנורמות הנתונות לדיון, ומייסדת היא עצמה על צדדים שווים ושונים בין הנורמות הנתונות למיון. נורמות שהשווה ביניהן רב על השונה - בהשוואה לנורמות אחרות - תבאנה בסמוך אלו-אל-אלו, וכך ייווצרו תאים-תאים בכל "תחום" ו"תחום" במשפט. סיבה ומסובב בקלסיפיקציה יהיו גם עיקרי-יסוד ודוקטרינות החלים על כללים "פרטיקולריים" המאוגדים באגודה אחת. בחוזים, למשל, ידובר בנושא הכושר, בריחוק הנזק, בתמורה וכו'. בדיני עונשין ידובר בעיקרים של היסוד נפשי והיסוד עובדתי שבעבירה, ובדוקטרינות: ההגנה העצמית, הצורך, אי-השפיות ועוד כיוצא-באלו דוקטרינות. בנקודת זמן פלונית תיעשה קלסיפיקציה על-יסוד דמיון בכללים, בעיקרים ובדוקטרינות; ולאחר עשיית הקלסיפיקציה, יוחלו עיקרים ודוקטרינות חדשים על הכללים המאוגדים בחטיבת-דין פלונית בשל היותם באותה חטיבה. למותר לומר, כי תחנות-המוצא שונות לקלסיפיקציה עשויות להביא לשוני בהלכה המשפטית, וידענו זאת מתוך עיון במשפט הבינלאומי הפרטי. ראו עוד: מ' חשין מיטלטלין בדיני הנזיקין (ירושלים, תשל"א1971-), סעיף 161. ראו עוד: שם, סעיף 152 ואילך. 5. ואחרי אומרנו כל דברים שאמרנו, נישמר לנפשותינו. ייעודה של קלסיפיקציה הוא - מראשיתה ומעיקרה - להקל על יישומו של הדין וליתן בידי בית-המשפט כלי-עזר במלאכת הפרשנות: פרשנות במובנה המצומצם ופרשנות במובנה הרחב. חשוב עם זאת שנזכור ונדע, כי אין ענייננו אלא בכלי-עזר גרידא. אכן, אם מצאה הקלסיפיקציה ביטוי בחוק החרות, פשיטא שנחיל את דברו של החוק ככתבו וכרוחו. ואולם קלסיפיקציה שלא מצאה בית-אחיזה מפורש בחוק, אין כל כורח אפריורי כי נעשה בה שימוש. יתר-על-כן: נשמור עצמנו מפניה ונהלך בעקבותיה זהיר-זהיר. אמרנו במקום אחר ונחזור על הדברים: "נישמר מהפחת הטמונה לרגלי המשפטן, מאותה כמיהה נסתרת לדחוס את אירועי החיים כולם בצורות שצר ובדפוסים שטבע, תופעה השכיחה בהתפתחות המשפט המקובל..." (חשין, שם, סעיף 37 ה"ש 13). ראו עוד: ע"פ 4912/91, 5434, 5513 תלמי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 581, 624-623. אנו הננו המטרונה. הקלסיפיקציה אין היא אלא כוח-עזר בידנו. 6. לא אמרנו כל דברים שאמרנו אלא לכבודן של "עבירת-השרשרת" והעבירה "רבת-הפריטים". "עבירת-השרשרת" - כמותה העבירה "רבת-הפריטים", העבירה ה"נמשכת" ועוד - הינן דוקטרינות משפטיות שהורתן היא, אמנם, בשיטת המשפט, ואולם יצירתן לא היתה יש-מאין. בעיקרן אין הן אלא זיקוק ומיצוי נורמטיבי של פעילות עבריינית "אמיתית", אם תרצו: בבואות נורמטיביות הן למעשי-עבריינות מן-החיים. למותר לומר, כי יכולתנו לזקק מעשי-עבריינות עד היותם נורמה מופשטת, ויכולתנו הנוספת ליצוק אותה נורמה אל-תוך מיסגרתה של דוקטרינה, עדיין אין בהן כדי להצדיק יצירתה של דוקטרינה. במעבדת-הכימיה ניתן לייצר תרכובות מתרכובות כימיות שונות ומשונות; ואולם עובדה זו, כשהיא לעצמה, לא תביאנו ליצירתה של תרכובת פלונית, אם אותה תרכובת לא תוכל להיות לנו לעזר ולשימוש כלשהו. קלסיפיקציה לשם קלסיפיקציה אין בה כל ערך (חוץ מערך דיאלקטי או דידאקטי), וכמותה היא אותה דוקטרינה שאף-היא לא נוצרה אלא לכבודה-שלה בלבד. בוודאי כך, אם אותה קלסיפיקציה או אותה דוקטרינה אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות, עם דוקטרינות ועם כללים אחרים במשפט. השאלה הנשאלת בענייננו היא, איפוא, זו: האם דוקטרינת "עבירת-השרשרת" - או דוקטרינת העבירה "רבת-הפריטים" - עשויות הן השתיים, או אחת מהן, להצדיק את קיומן בשיטת המשפט, או אולי אין הן יפות אלא לשיעורים של דיני עונשין באוניברסיטה? "עבירת-השרשרת" 7. בחוות-דעתי בערעור - וממנה אין אני חוזר בי - נדרשתי לדוקטרינה של עבירת-השרשרת שנולדה והתפתחה בקונטיננט, והחלתי אותה על ענייננו. על דרך זה נמצא לי כי העותר לפנינו (המערער בערעור) עבר את מיקצת העבירה בישראל. כך נתפש העותר ברשת דיני העונשין הישראלית, וכך אף הורשע - בראשית בבית-המשפט המחוזי ולאחר מכן לפנינו בערעור. באומרי את שאמרתי על עבירת-השרשרת, סמכתי עצמי על כתביו של פרופסור שניאור זלמן פלר - ציטטתי מדבריו באריכות - וממנו למדתי למשפט ישראל. בעקבות פסק-הדין בערעור פירסם פרופסור פלר מאמר בשם "'עבירת-השרשרת', מהותה" ( משפטים כט (תשנ"ח1998-) 529, ובו הביע שביעות-רצון מאימוצה של הדוקטרינה במשפט ישראל. 8. יחד-עם-זאת, ומתוך שפטור בלא כלום אי-אפשר, מצאנו במאמרו של פרופסור פלר כמה דברי-ביקורת על כי במקומות אחדים בחוות-דעתי סטיתי מדרך-הישר של הדוקטרינה. כך, למשל, מצביע פרופסור פלר על אמירה שאמרתי (בפיסקה 14 לחוות-דעתי), ולפיה: "עבירת-שרשרת נדמית היא למחרוזת אבנים המושחלות זו-ליד-זו על פתיל אחד. הפתיל הוא 'הצד המנטאלי' של עושה המעשים, ועליו מושחלים המעשים הרעים, הן האבנים המכוערות. השחלתן של אותן אבנים על הפתיל, זו-ליד-זו, היא היוצרת את המחרוזת - את העבירה הכוללת - בצד היותה עבירה של עבירות זו-ליד-זו ." (ההדגשה אינה במקור - מ' ח') פרופסור פלר מסתייג מהמלים האחרונות (אותן הדגשתי עתה), הואיל ובהתאם לדוקטרינה: "עבירת-שרשרת אינה צבירה של עבירות ולא הקבצה של עבירות וגם לא אוסף או כלי קיבול של עבירות; היא סתם עבירה בלשון יחיד " (שם, 577; ההדגשה במקור - מ' ח'). במקום אחר בחוות-דעתי (בפיסקה 18) כתבתי כי "עבירת-שרשרת, הגם שמורכבת היא מעבירות הקיימות כל אחת מהן לעצמה , רואים אותה כעבירה אחת" (ההדגשה אינה במקור - מ' ח'). פרופסור פלר מתרעם על התבטאות זו וכך הוא שואל: "כלום אין כאן משום דבר והיפוכו, ריבוי עבירות בתוך עבירה בלשון יחיד?" (שם, 557). עוד כתבתי בחוות-דעתי, באותו הלוך-חשיבה, כי: "פיצול המערכת הנמשכת והולכת לשיחות-סחיטה העומדות כל אחת ברשות עצמה, הינו אפשרי, כמובן, ואפשר כי במקום זה או אחר יתעורר הצורך לעשות כן." גם בקוראו דברים אלה, כך אני משער, וכ"נציגה" של הדוקטרינה מן הקונטיננט, עלו אותות של אי-שביעות רצון על פניו של פרופסור פלר. 9. פרופסור פלר הוא, כדרכו, אבן-צור של טהרנות (פּוּרִיזְם): על עומדו יעמוד לא-ימוש. וממקומו ינזוף בכל הסוטים מן-השורה. "עבירת-שרשרת" הינה - על-פי הדוקטרינה הקונטיננטלית - עבירה אחת, מעשה-מיקשה, ואין היא "קובץ" של עבירות. על-פי הדוקטרינה, מדמה עצמה עבירת-שרשרת למעין מושבה סימביוטית של אורגניזמים אשר אפשר יכולים היו לחיות, כל אחד מהם, לעצמו, אך מרגע שהתאחדו למושבה שוב אין קיום לאחד מהם בלא הזולת. אם אמנם עבירת-השרשרת, כהגדרתה, היא מעשה מיקשה - שואל פרופסור פלר בתמיהה וברטינה - כיצד זה שמדברים אנו ב"צבירה של עבירות זו-ליד-זו", שעה שאין ענייננו כלל ב"עבירות" אלא בעבירה אחת? כיצד זה שתיארנו את עבירת-השרשרת כעבירה "[]מורכבת... מעבירות הקיימות כל אחת מהן לעצמה"? תהא-אשר-תהא דרך היווצרותה של עבירת-השרשרת - מרעים פרופסור פלר בקולו - מרגע היוולדה שוב אין קיום עצמאי לכל אחד ממרכיביה. עבירת-השרשרת הינה "תרכובת" - "תרכובת", להבדילה מ"תערובת" של עבירות - לאמור: צירוף של מעשים או מחדלים אשר היו, כל אחד מהם לעצמו, עבירות לולא נבלעו ב"תרכובת", אך מרגע היבלעם בתרכובת איבדו את זהותם העצמית. וידענו, כהסברו של אבן-שושן, כי "לתוצר [התרכובת] תכונות חדשות ושונות מאלו של המרכיבים". מים הינם תרכובת של שתי יחידות מימן ויחידת חמצן אחת. ואולם מים הינם מים. אין הם מימן וחמצן. כיוצא במים היא עבירת-השרשרת, שלאחר היותה שוב אין קיום עצמאי לכל אחד מיחידותיה. 10. יסוד מהותי הוא, איפוא, בדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת-השרשרת - ועליו מתופף פרופסור פלר בכל-עוז - כי אובד ייחודן של החוליות בשרשרת, מִיטַשטשת עצמיותם של המעשים הבודדים, נמחקת זהותן ואישיותן של העבירות היחידות. בקונטיננט, כמסתבר, שוכן יסוד זה של מיקשה-אחת בליבה של הדוקטרינה, ובלעדיו הדוקטרינה היתה-כלא-היתה. והנה, בניגוד לעקרון זה השורר בקונטיננט, היתרתי אני לעצמי לראות את דוקטרינת עבירת-השרשרת כדוקטרינה בת פני-יאנוס: מעבר מזה דוקטרינה נוקשה כבקונטיננט, ומעבר מזה - בה-בעת, ועל-פי הצורך והעניין - כבת-פיצול לחוליותיה. על-כך נוזף בנו פרופסור פלר תוך שהוא מביע תקווה כי קולמוסנו פלט שגגה. 11. אני מודה בעובדות ובה-בעת אני כופר באשמה. אמרתי דברים שאמרתי, אך לא סטיתי מן השורה. אכן, אם הדוקטרינה של עבירת-השרשרת, היא גופה, מעשה-מיקשה היא - ממש כשם ש עבירת-השרשרת אף-היא, על-פי אותה דוקטרינה, מעשה-מיקשה היא; ואם בה-בעת כופה היא עצמה עלינו; פשיטא שאין אנו רשאים, אף לא נוכל, לפרקה לגורמים. זו היא אמנם דעתו של פרופסור פלר. בקבלו על עצמו את הגדרתה הנוקשה של הדוקטרינה, מחזיק הוא בה בחוזקה לניתוח ולתקיפה, ומוסיף הוא ומחיל אותה על ענייננו. ואולם אני, שלא כפרופסור פלר, לא הייתי נכון לעת כתיבת פסק-הדין בערעור - ואינני נכון אף כיום - לקבל על עצמי ללא-תנאי ולהחיל על ענייננו את הדוקטרינה הקונטיננטלית, כמות-שהיא ובנוקשותה הפורמלית, משל נכפתה עלינו הר-כגיגית. ראשית לכל, החוק לא כפה עלינו דוקטרינה זו, ולא ידעתי מה טעם נחייב עצמנו מרצוננו בדבר שלא חוייבנו בו. שנית, הדוקטרינה - ככל דוקטרינה - אין היא אמורה לשמש בידינו אלא כלי-עזר לאנליזה, לפירוש, להבנה, לעשיית משפט צדק. ואולם בו-ברגע שהדוקטרינה תבקש להתגדל עלינו, נעמידנה על מקומה. "היתפאר הגרזן על החוצב בו, אם יתגדל המשור על מניפו?" (ישעיהו י טו). אם כך תתגדל הדוקטרינה עלינו, תידמה היא בעינינו לעבד כי ימלוך ולשפחה כי תירש גבירתה. ואולם אנו הננו המלך והגבירה, ואילו הדוקטרינה היא העבד והשפחה. כך היה וכך יהיה. 12. אותה לשון-כפל שנקטתי בחוות-דעתי בערעור - על עבירה מעשה-מיקשה ובה-בעת על פירוק העבירה לגורמיה, עבירות-עבירות - מצביעה על אי-נחת שחשתי באימוצה של דוקטרינת עבירת-השרשרת בנוקשותה הקונטיננטלית המקובלת. אכן, דעתי היתה - ונותרה - כי דוקטרינה זו יכולה, וראוי לה, כי תהא לנו לעזר, אך לא חייבנו עצמנו - ואף לא יהא זה ראוי - כי נאמצה לנו מעשה-מוכני, על כל תגיה ובנוקשות שזכתה לה. אינני רואה כל טעם טוב - לא טעם-שבדוקטרינה ולא כל טעם אחר - לכוף ראשי לפני דוקטרינה-מִנֵּכָר, ולבולעה על קירבה ועל כרעיה. אנו הם יוצרי הדוקטרינה במשפט ישראל, ואנו הם אלה שיקבעו את גדריה ואת תוכנה. 13. כללם של דברים: בחוות-דעתי בערעור סמכתי עצמי על עבירת-שרשרת קונטיננטלית, אך עשיתיה והפכתיה עבירת-שרשרת-נוסח-ישראל: גם כעבירה מעשה-מיקשה וגם כעבירה הניתנת לפירוק לחוליותיה. פרופסור פלר רוגז על-כך, ואילו אני אדחה את הביקורת. לא נמצאה לי כל מניעה להתאמתה של הדוקטרינה למקומנו, לפי הצורך והעניין. על דוקטרינות ועל כללי-משפט המתנגשים אלה-באלה - "עבירת שרשרת" וה"עבירה רבת-הפריטים" 14. חברי הנשיא ברק מטיח ביקורת במיבנה המשפטי של עבירת-השרשרת במתכונתה הנוקשה. לא עוד, אלא שמצביע הוא על ביקורת שנמתחה על הדוקטרינה בקונטיננט עצמו, מקום הולדתה. לדעתו, לאור "אופייה המונוליטי" של עבירת-השרשרת, ספק אם ניתן להכיר בה בגדר דיני העונשין שלנו בלא הוראת-חוק מפורשת. עוד אומר הוא, כי "היבטים שונים של התורה הקונטיננטלית בדבר עבירת-השרשרת" נוגדים מטרות ותכליות שונות של המשפט הפלילי. בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כי הביקורת מכַוונת עצמה אל אותו יסוד שאף אותנו לא השביע נחת, לאמור, אל אותו יסוד נוקשה העושה את עבירת-השרשרת - אחת ולתמיד - עבירה אחת, תוך האבדת עצמיותן של כל אחת מיחידותיה כמעשי-עבירה לעצמם. אכן, גם אני סברתי - כפי שעולה מחוות-דעתי בערעור, ושלא לרצונו של פרופסור פלר - כי בהיבטים מסויימים בה, ובהחלתה הכפויה על סוגי-אירועים אלה ואחרים, עשויה הדוקטרינה בנוקשותה לגרום לנו אי-נחת. מטעם זה אף אמרתי בחוות-דעתי בערעור דברים שאמרתי, ולא אחזור על הדברים. שבענו וכמעט לא הותרנו. 15. מוסיף חברי הנשיא ואומר, כי הדוקטרינה הקונטיננטלית של עבירת-השרשרת בנוקשותה "אינה עולה בקנה אחת עם דינים לבר-פליליים שיש להם השלכה על המשפט הפלילי". לדוגמה מביא הוא התנגשות אפשרית בין הדוקטרינה לבין דיני ההתיישנות. דוגמה נוספת: התנגשות אפשרית בין הדוקטרינה לבין חנינה כללית. מסקנתו הסופית היא, שעלינו לדחות את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת (בגירסתה הנוקשה), אך באשר אין ביכולתה לשלב עצמה במשפט ישראל. בלא שאני כופר במסקנה הסופית - בנושא זה אדבר בהמשך דבריי - ברצוני להעיר כמה הערות מן הבחינה היוריספרודנטית. דומני כי שומה עלינו לְשַכֵּן את הביקורת במקומה הראוי, שאם-לא-כן ייטשטשו המושגים ועלולים אנו לאבד את דרכנו. אסביר ואפרש. 16. עלינו להבחין הבחן-היטב בין קביעתה של דוקטרינה - באשר היא - לבין יישומה של דוקטרינה על מערכת עובדות זו או אחרת. כפי שאמרנו בדברינו למעלה, לא ניצור דוקטרינה אך לשם מעשה היצירה בלבד. יחד-עם-זאת, נשמור שלושה אלה בליבנו, נשמור ונזכור היטב: ראשית לכל, אין כל רע בנוקשותה של דוקטרינה פלונית, כל-עוד אין היא כפויה עלינו, וכל עוד ההחלטה היא בידינו אם נחיל - או אם לא נחיל - אותה על מערכת מסויימת המונחת לפנינו להכרעה בה. משכך הוא דין, שוב אין כל רע בקיומם של יסודות נוקשים בגופה של דוקטרינה. שנית, כפי שנראה עוד להלן, אין כל כורח אפריורי לפרש דוקטרינה פלונית כדוקטרינה נוקשה דווקא. יהא אשר יהא הדין בקונטיננט - או בארצות אלו ואחרות בו - דרכו של המשפט המקובל היתה מאז-ומעולם הדרך הפרגמטית. וכאימרתו העל-זמנית של אוליבר וונדל הולמס: “The life of the law has not been logic; it has been experience”: Oliver Wendell Holmes, The Common Law , 1 (Boston, 1881) . ראוי לנו, איפוא - כאזרחים של המשפט-המקובל-נוסח-ישראל - כי נעשה ככל-הניתן לפירושן של דוקטרינות כדוקטרינות גמישות המתאימות עצמן לזולתן והנכונות לוותר במקום שניתן וראוי לוותר. דבר שלישי: שימוש נדיר בדוקטרינה אך באשר שימוש נדיר הוא, לא יצדיק מחיקתה או אי-הכרה בה מכל-וכל. גם אם נידרש לדוקטרינה - יהא שמה אשר-יהא - לא לעיתים תכופות, ראוי שנשמור אותה לעת-מצוא. נגר יחזיק בבית מלאכתו - תלוי על וו - כלי-עבודה פלוני, גם אם יעשה שימוש באותו כלי לעיתים רחוקות. אפשר, אמנם, שהנגר ישתמש בכלי אך לעתים רחוקות, אך באותן פעמים רק אותו כלי יצלח. מטעם זה אף תולה הכלי על מקומו, ממתין לשעתו. 17. יתר-על-כן: מעשה-שבכל-יום הוא, שכללי משפט מתנגשים או נדמים בעינינו כמתנגשים אלה באלה, משל היו ניצוצות המתרוצצים אנה-ואנה בחלל נתון. בכל מקום של התנגשות נתייצב אנו השופטים, ונעשה ליישוב המחלוקות: לצימצום תחום פרישתם של כללים, להכרעה ידו של מי תהא על העליונה וידו של מי תהא על התחתונה, למציאת "מודוס ויוונדי" להמשך קיום. במקום זה יתפשו מקום-כבוד כללי-הפרשנות של "חוק מיוחד" ו"חוק כללי", "חוק מאוחר" ו"חוק מוקדם", חוק-על וחוק מן-המניין, ועוד כיוצא באלה כללי-פרשנות שנועדו לגישור ולפישור. במעשה מורכב זה בביקעות-מריבה, אפשר נורה גם על ביטול כללים - או על אי-הכרה בהם מתחילה - ואולם כך נעשה רק אם יימצא לנו כי כלל פלוני (כגון הדוקטרינה של עבירת-השרשרת) הינו איש-ריב ואיש-מדון לכללים רבים יתר-על-המידה, עד שייקל להרחיקו מעלינו - כשכן רע המציק לכל שכניו - מאשר להשלים עם קיומו בידיעה כי יוסיף ויטרידנו חדשות-לבקרים. 18. בענייננו-שלנו, עדים אנו להתנגשות. דוקטרינת עבירת-השרשרת במקורה, בקונטיננט, מכילה יסוד של מעשה-מיקשה, ואילו אנו, מוצאים אנו קושי ומיכשול דווקא באותו יסוד. האומנם קיומו של אותו יסוד נוקשה חייב להוליכנו אל-מסקנה כי נפסול את הדוקטרינה מכל-וכל? 19. אם יאמרו לנו כי חייבים אנו לקבל את הדוקטרינה (הנוקשה) כמות-שהיא - כי שומה עלינו להרכיב את הדוקטרינה עטרה לראשנו ולהלך עימה, בנוקשותה, כל העת - כי-אז נדחה אותה מעל פנינו. חברי הנשיא עמד על קשיים אפשריים שהדוקטרינה תעמיד על דרכנו, ואני אוסיף כי נדמית היא כך בעיניי לאותו שכן רע שדיברנו בו. נקל לצפות קשיים לא-מעטים בשיכונה של הדוקטרינה בביתנו. בורכנו בקשיים משלנו, ומה לנו שנביא עלינו קשיים מנֵכָר? אכן, עבירת-השרשרת בנוקשותה הקונטיננטלית לא תסכון לנו - בחלקים בה - מטעמי דוקטרינה אפריוריים. החלתה ללא-פשרה של אותה מושבה סימביוטית - תוך מחיקת יחידיה - אינה שווה בנזק המלך. שכרה של הדוקטרינה - אם נאמצה לנו - ייצא בהפסדה. ואולם אין זו הדרך היחידה הפתוחה לפנינו. 20. כפי שאמרנו, אין כל כורח אפריורי כי נאמץ לנו את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת כהגדרתה האחת והנוקשה דווקא, כמקובל בקונטיננט. רשאים אנו להתייחס לעבירת-השרשרת - על-פי הצורך והעניין - גם כהגדרתה הנוקשה גם כהגדרתה (נוסח ישראל) הלא-נוקשה; קְרָא: גם כעבירה מעשה-מיקשה גם כמיקבץ של עבירות בודדות הקשורות ביניהם קשר אינטימי. אם זו תהא עבירת-השרשרת במקומנו - לאמור: עבירת-שרשרת (נוסח קונטיננט) חסר יסוד הנוקשות - שוב לא תימצא מניעה להכרה בה. כך, אמנם, עשיתי בחוות-דעתי בערעור, ועל דעתי אעמוד. כעולה מחוות-דעתי בערעור - אף שהדברים אינם מפורטים - ומטעמים שחברי הנשיא מוסיף ומפרט בחוות-דעתו עתה, אין ספק בדעתי כי הדוקטרינה בלבושה הגמיש מצדיקה את קיומה במשפט ישראל. לא זו בלבד שמתארת ומתמצתת היא תופעות שכיחות של עבריינות, אלא שמקלה היא עלינו ניתוח ומוליכה היא אותנו אל הבנה מעמיקה יותר של אותן תופעות. 21. ואחרי אומרנו כל דברים שאמרנו, דומני שראוי לנו כי נשמור בגנזינו - לעת-מצוא - את עבירת-השרשרת בגירסתה הנוקשה, כאותו כלי-מלאכה של נגר הממתין לשעתו. נמחיש דברינו בדוגמה. הנה הוא "אוצר-הצאר" - כך ידוע הוא בפי-כל - ובו כתרים, עדיים, אבנים טובות, טבעות זהב ושאר שכיות-חמדה. פלוני תיחבל תחבולות וגנב את האוצר בכמה מעשי-משיכה עד שהעביר אותו כולו לרשותו. כך אירע אף לאוסף כתבי-גלילאו, שאלמוני שם ידו עליו והעלימו. ניתן להאשים את פלוני ואת אלמוני בעבירה רבת-פריטים או בעבירות רבות ("ריבוי עבירות"), בעניינם של כל אחד ואחד מפריטי "אוצר-הצאר" ומאוסף כתבי גלילאו. ואולם האשמה זו לא תתאר את עוצמת העבירה במובנה המהותי. שכן פלוני לא גנב אך כתר ועוד כתר, עדי ועוד עדי מאוצר-הצאר; ואלמוני לא גנב כתב-יד ועוד כתב-יד מכתבי גלילאו. פלוני גנב את "אוצר-הצאר" ואלמוני גנב את אוסף-כתבי-גלילאו . "אוצר-הצאר" הוא אחד, יחיד ומיוחד, וכן הוא אוסף-כתבי-גלילאו. מדוע לא נתאר את המעשה העברייני כצלמו וכדמותו, קְרָא: כעבירת-שרשרת מעשה-מיקשה? מדוע לא ילך הדין אחר המעשים ויקרא להם בשם-ובתואר כראוי להם? והרי רק כך ניתן לתאר את "הערך המוסף" - שמא נאמר: את הערך הסִינֶרְגֶטִי - של מהות מעשה הגניבה. וגם אם רק למקרים מעין-אלה נשמור את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת - דיינו. אמרנו, ונחזור: הדוקטרינה אינה כופה עצמה עלינו. בה-בעת, לא ידעתי טעם ראוי שלא נשמור אותה בגנזינו לעת-מצוא. 22. נחזור לעבירת-שרשרת-נוסח-ישראל. כפי שראינו וקראנו, נוקשותה של דוקטרינת עבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט טרדה את מנוחתו של חברי הנשיא עד שהחליט כי לא נביאה אל קהלנו. ומשדחה את הדוקטרינה מעל פנינו, העלה תחתיה את העבירה "רבת-הפריטים". מעלתה העיקרית של דוקטרינה זו היא בהיעדר יסוד הנוקשות בה, לאמור, אותו יסוד המאפיין את עבירת- השרשרת-נוסח-הקונטיננט ואשר בגינו לא היתרנו לדוקטרינה (הנוקשה) להיכנס למשפט ארצנו. ואולם מה הם מאפייניה החיוביים של דוקטרינה זו, ומה מבדיל אותה מדוקטרינת-השרשרת-נוסח-ישראל? 23. בנושא זה של "עבירת-שרשרת" ו"עבירה רבת-פריטים" - הוא הדין בכל מושגים אחרים במשפט - שומה עלינו להישמר שלא נלך שבי אחרי מלים ומושגים, והרי אלה אין להם משל-עצמם ולא-כלום. מושגים כ"עבירת-שרשרת", "עבירה רבת-פריטים", "ריבוי עבירות" - ככל מושגים אחרים במשפט - אין הם נושאים בגופם אלא אותן משמעויות שאנו מזריקים בהם. אומר אני דברים אלה, דווקא בשל אותו מעבר שאנו מתבקשים עתה לעבור, מ"עבירת-שרשרת" ל"עבירה רבת-הפריטים". בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כך דומה עלי - אפשר להפתעתנו - כי העבירה רבת-הפריטים זהה, בעיקריה, לעבירת-השרשרת-נוסח-ישראל, לאמור: לעבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט לאחר שסילקנו מהגדרתה של זו האחרונה את יסוד מעשה המיקשה. עברנו מחדר אל חדר ומצאנו עצמנו באותו חדר עצמו. וגם אם אין זו אותה דוקטרינה ממש, כי-אז דוקטרינה-אחות היא, בת לאותם אם ואב. אכן, דעתי היא כי למעט בנושאים שוליים ומישניים, הדוקטרינה (הגמישה) של העבירה רבת-הפריטים, הינה - בעיקרה - דוקטרינת-השרשרת (הנוקשה), למעט היבטה הנוקשה (במובן זה אני מסכים לדעתו של חברי, השופט אור - כמותו חברי השופט מצא - באומרו על דוקטרינת-השרשרת ועל העבירה-רבת-הפריטים כי "הדמיון בין שני מושגים אלה רב" וכי "מדובר... בתורות אשר הבסיס להן דומה עד מאוד"). יהיו מי שיאמרו - אני מכַוון מבטי אל עבר הטַהֲרָנִים (פוריסטים) - כי על דרך זה של שלילת עבירת-השרשרת, והכרה - בה-בעת - בעבירה רבת-הפריטים, עיקרנו את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת והפכנוה להיותה דוקטרינה סטרילית נעדרת כל-משמעות משפטית. כי תחת דוקטרינה טהורה ונקיה הבאנו אל המחנה דוקטרינה היברידית חסרת כל אישיות משל-עצמה. אפשר כך. ואולם מצב זה עדיף, דומה עלינו, על כניעה ללא-תנאי לדוקטרינה הנוקשה, כמו המחוקק כפה אותה עלינו. ועל דרכנו ייאמר: תוכו אכל - קליפתו זרק. 24. משהיגענו לכאן, יימצא לנו כי דברי ביקורת המוטחים בדוקטרינה של עבירת-השרשרת - למעט יסוד הנוקשות - ניתן להטיח גם בדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים; אלא שזו הפעם, ובשל אופייה הגמיש והנוח של העבירה רבת-הפריטים, להבדילה מאופייה הנוקשה והמקשה של עבירת-השרשרת, תהא מלאכתנו קלה. 25. לסיום ולהשלמה נאמר, כי יש להגדיר במדוייק את גדריה של העבירה רבת-הפריטים. כך, למשל, ספק אם רצח של בני-אדם נוכל לראות בו עבירה "רבת-פריטים". אדם אינו "פריט", ורצח בני-אדם אינו עבירה רבת-פריטים. בפרשת פופר נ' מדינת ישראל (ע"פ 1742/91; טרם פורסם) עמדתי על-כך ולא אוסיף. הוא הדין, כמשל נוסף, בעבירת גניבה רבת-פריטים (עבירת-שרשרת- נוסח-ישראל?) הפורשת עצמה על-פני תקופה ממושכת, להבדילה מסידרת-עבירות של אב המתעלל בביתו הקטינה - עושה בגופה מעשי-מין - במשך שנים. אכן, הדרך עוד ארוכה לפנינו. ואולם עובדה זו, כשהיא לעצמה, לא תרתיע אותנו - לא יהיה זה ראוי כי תרתיע אותנו - מאימוצה של הדוקטרינה. אני מקבל עלי את הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים, אם תרצה: את הדוקטרינה של עבירת-השרשרת-נוסח-ישראל, קְרָא: עבירת-השרשרת-נוסח-הקונטיננט לאחר שעשינו בה ניתוח לשינוי המין והשם, ניתוח שסילק מגופה אותו יסוד העושה את יחידיה למעשה-מיקשה. הדוקטרינה ראויה לנו ואנו ראויים לה. ולענייננו-שלנו: הקשר האינטימי בין הפריטים - אותו פתיל עליו חרוזים החרוזים המכוערים - יביא את העותר אל-תחת סמכותו של בית-המשפט. כך ראוי כי נעשה. זו דעתי. 26. לסיכום: הדוקטרינה של עבירת-השרשרת למעט היסוד הנוקשה בה (עבירת-השרשרת-נוסח-ישראל) - בין בשמה זה בין בשמה האחר: עבירה רבת-פריטים - הינה דוקטרינה ראויה, ונכון כי נאמצנה לנו. הדבר אף אינו צורך תיקון בחקיקה. כל אחד מפריטיה של העבירה רבת-הפריטים, ניתן לראות בו, בנסיבות מסויימות, עבירה לעצמה, אך לא נמצא לי כי אסורים אנו לקשר בין פריטיה של העבירה רבת-הפריטים. כל פריטיה של העבירה רבת-הפריטים שרוכים הם על שרוך אחד, ונדמית היא העבירה בעינינו למיסדר עורפי של זחלי-טַוָואי-התהלוכה ("תולעי-דוב"). לא נמצאה לי כל מניעה משפטית להכיר בדוקטרינה זו, לא מבחינת שלטון החוק ולא מכל בחינה אחת. הדוקטרינה תשמש לנו כלי-עזר ראוי, ובענייננו תביא את העותר אל סמכות שיפוטו של בית-משפט בישראל. 27. אשר לחשש מלחמה כי תפרוץ בין דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים לבין דוקטרינות או כללים אחרים במשפט: אל יֵירך לבבנו. כפי שאמרנו, התנגשויות בין כללים ודוקטרינות הינו מחזה תדיר בשדה המשפט. הורגלנו בשכמותן והיכשרנו עצמנו לטפל בהן. מלחמת דל"ת בדל"ת כי תפרוץ - מלחמת דוקטרינה בדוקטרינה - נדע להשכין שלום בה כשם שידענו להשכין שלום במלחמת-כללים במשפט. 28. בחיבורנו המשותף על דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין; ג' טדסקי - עורך, מהדורה שניה, ירושלים, תשל"ז1976- 74 ואילך), העליתי סברה כי הדוקטרינות המנויות בפקודת הנזיקין - והחלות על העוולות המנויות בפקודה - תחולנה גם על כללי-משפט לבר-הפקודה, אם כללי-משפט הם שניתן לתארם כ"עוולה" מבחינה פונקציונאלית. האם פירוש הדברים הוא שהדוקטרינות המנויות בפקודת הנזיקין תחלנה עצמן - לעולם ובכל מקרה - על כל "עוולה" לבר הפקודה? שאלתי, והשבתי בשלילה. וכך כתבתי (שם, 82-81): "אם תתקבל הסברה הגורסת שהדיבור 'עוולות' בפקודה משמש קונצפציה בדיני מדינת ישראל, אין ללמוד מכאן שכל עילת תובענה שיסודה בדבר חקיקה פלוני, ושניתן לתארה כ'עוולה', תישלט מעשה-מוכני ע"י הדוקטרינות שיצרה הפקודה. נראה לנו, כי בכל ענין וענין יהא עלינו לבדוק היטב אם החלתה של דוקטרינה פלונית מהפקודה מתיישבת עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת. נפרש את הדברים כך: אם בחוק היוצר את עילת התובענה שבה מדובר, תימצא הוראה מפורשת, המוציאה אפשרות החלתה של דוקטרינה פלונית - פשיטא שאותה דוקטרינה לא תתפוש לענין אותו מעשה. כל שבאנו לומר הוא, שרשאים אנו ללמוד כוונה זו אף מכללא. כמובן שהדברים אמורים הן בדין מאוחר לפקודה והן בדין קודם לה. מכאן, באותם מקרים שבהם יהא חשש לעירוב תחומים, לא תחול דוקטרינה פלונית שבה מדובר." ראו עוד: ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ , פ"ד לט(1) 393, 442-440 (מפי השופט ברק) ו445- (מפי הנשיא שמגר). דרך אגב: סברה שהעלינו באשר לדין הנזיקין היתה לחוק חרות בדין העונשין מאז תוקנה פקודת החוק הפלילי, 1936, בשנת תשכ"ה1965-, והוסף לה סעיף 3א. כיום מצאה ההוראה מישכנה בסעיף 34כג לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ולפיו "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המיקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה." מאותה סוגיה של הדוקטרינה בנזיקין נביא לחם לביתנו: בכל התנגשות של דל"ת בדל"ת - כך אף בהתנגשות העבירה רבת-הפריטים בדוקטרינה אחרת במשפט - נבדוק את הדברים לגופם, תוך שנבחן את עוצמתן היחסית של הדוקטרינות ביחסן זו-אל-זו. כך בהתיישנות, כך בחנינה, כך בסיכון כפול, כך בסמכות אקסטרה-טריטוריאלית, כך בשינוי חוק וכך בכל דוקטרינה ודוקטרינה. וגם אם נתקשה לעיתים, לא ירחק הדבר מאיתנו. העבירה רבת הפריטים ועקרון החוקיות 29. חברי השופט אור - וכמותו חברי השופט מצא - מטריד אותם עקרון החוקיות. לסברתם, "יצירתה" של דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים בהלכה נוגדת את עקרון החוקיות. חברי השופט אור אף מרחיק-לכת ואומר, כי קביעתה של הדוקטרינה בהלכה נוגדת את הוראות חוק יסוד: חופש האדם וחירותו. ומסקנתו: מטעם זה בלבד של פגימה בעקרון החוקיות, לא נוכל לאמץ אל משפטנו - על דרך ההלכה - את הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים. לו סברתי, כחברי, כי בהילכת העבירה רבת-הפריטים נפגם עקרון החוקיות, כי-אז הסכמתי למסקנתו. אך מתוך שאינני סובר כמותו, ממילא לא אהיה שותף למסקנתו. 30. שלא כחברי, אין אני סבור כי דוקטרינת העבירה רבת-הפריטים משנה, במישרין - או אף בעקיפין - מן הדין הפלילי המהותי. דוקטרינה זו, לדעתי, בת היא להגיון הפשוט ולשכל הישר, ובהיותה מה שהיא, אין היא אלא כלי-עזר להחלתו של הדין הפלילי המהותי. טול לדוגמה אדם החובט ומכה בזולתו חזור וחבוט חזור והכה: בראשו, בידיו, ברגליו, בחזהו ובגבו. כל חבטה וכל מכה מאלו החבטות והמכות - כל אחת מהן - הינה עבירה לעצמה. ניתן - באורח תיאורטי - להגיש בגין כל אחת ואחת מאלו המכות והחבטות כתב אישום לעצמו, או, לחלופין, כתב אישום אחד בן מספר אישומים, כמספר החבטות והמכות. ואולם, תובע שכך יעשה יישלח לביתו אחר-כבוד, תוך שיתבקש לחזור ולשְנות שיעור בדין העונשין ובניסוחם של כתבי אישום. כל החבטות והמכות אשר הונחתו על הקורבן - ללא-הרף, בזו-אחר-זו - יראו אותן כעבירה אחת של פגיעה בגוף הקורבן (סוג העבירה אינו לענייננו עתה), ועל דרך זה אף ינוסח כתב האישום. הנה-היא עבירה רבת-פריטים, ואיש לא יאמר - אף לא יעלה בדעתו לומר - כי נוגדת היא את עקרון החוקיות. הוא הדין במקום בו כולא פלוני את זולתו, שלא כדין, מספר ימים, ובאותו פרק זמן מתעלל הוא בו בדרכים מדרכים שונות. גם כאן תסווג העבירה כעבירה רבת-פריטים, ופלוני יואשם בעבירה ("נמשכת") של כליאת-שווא ובעבירה ("רבת-פריטים") של פגיעה בגוף האדם. גם כאן לא יעלה איש בדעתו כי הדוקטרינה - דוקטרינת העבירה רבת-פריטים - נוגדת את עקרון החוקיות. 31. נניח עתה כי אותה כליאת-שווא ואותה התעללות, תחילתן היתה מחוץ לתחומי השיפוט; כי סופן היה בתחומי השיפוט; וכי משכו עצמן על-פני תקופה ממושכת. יגעתי ולא מצאתי מה בין מקרה זה לבין המקרים שציינתי בתחילת דברינו, ולא ידעתי במה ייפגע עקרון החוקיות אם יועמד העבריין לדין בגין מעשהו הרע כולו - למתחילתו ועד סופו - כמעשה עבירה ש"מיקצתו" בוצע בתחומי השיפוט של ישראל. 32. שלוש הדוגמאות שהבאנו מציגות לפנינו - כל אחת מהן לעצמה - אותו סוג מקרים של עבירות רבות-פריטים. ההבדל ביניהן אינו אלא במשך הזמן שעבר בין מעשי-העבירה: במקרה הראשון משך הזמן היה של שניות, אולי דקות; במקרה השני משך הזמן אפשר היה ימים; במקרה השלישי משך הזמן יכול שהיה שבועות. יחד-עם-זאת, היותם של כל המעשים בני תוכנית אחת, ובואם ברצף בזה-אחר-זה, יכולים שיעשו אותם; ראויים שיעשו אותם; ואף עשו אותם, עבירה אחת. ובלשונו של פרופסור פלר על מקרה בו מקבל אדם בטענות-שווא, מידי חודש בחודשו, קיצבה מן הרשות המוסמכת, דוגמה שחברי הנשיא ברק אף הוא נדרש לה (ש' ז' פלר, יסודות בדיני העונשין , פיסקה 229, עמ' 224 (כרך ג', תשנ"ב 1992-): "[]שרשרת [המעשים] היא ביטוי מאוחד של כל החוליות המצמיחות עבירת מירמה אחת, מבחינת משמעותה המעשית, מעמדה המשפטי, חומרתה ומישקלה האנטי-חברתי וכבסיס לגיבוש התגובה הראויה של החברה לביצועה, על כל המיבנה שלה". כך יבין זאת אדם מן הישוב. כך אבין זאת אנוכי. אכן, בהתאם לצורך ולענין - ובמקרה המתאים - ניתן לפרק את המעשים הרעים חוליות חוליות, ולהגיש אישומים נפרדים בגין חוליות בודדות או הֶצְבֵּר של חוליות. ואולם אין הכרח שייעשה, לא כך ולא כך. עניין עניין וההכרעה שתיפול בו על-פי נסיבותיו. כך מורים אותנו ההגיון והשכל הישר, ובעקבותיהם נלך. 33. על כל אלה נוסיף ונאמר עוד זאת: כפי שראינו בדברינו למעלה, לא אחת תתחוללנה מלחמות של דל"ת בדל"ת - קְרָא: מלחמה בין שתי דוקטרינות מחייבות, כל אחת מהן, בשיטת המשפט - ולעת שפיטה איזו מן הדוקטרינות ידה תהא על העליונה, שומה עלינו ליתן דעתנו בין השאר, לעוצמתן היחסית של הדוקטרינות, ביניהן לבין עצמן. זאת ועוד: יש שדוקטרינה פלונית תסיג עצמה אחור מפני דוקטרינה אחרת - או מפני כלל פרטיקולרי אחר - לא משום שהדוקטרינה האחרת או הכלל הפרטיקולרי האחר עוצמתם רבה מעוצמתה של אותה דוקטרינה פלונית, אלא משום שדוקטרינה זו - מעיקרה, ועל פי עצם הגדרתה - אמורה להיסוג מפני דוקטרינות או מפני כללים הסותרים אותה (דוקטרינה "דיספוזיטיבית"). הדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים - ככל דוקטרינה אחרת - משייכת עצמה לאחד משני סוגי דוקטרינות אלה (אין הכרח שנחליט עתה גם בשאלה זו), והחלת העקרונות החלים על אחד משני סוגי המקרים תפתור בעיות של התנגשות המטרידות את חברי השופט אור. כך, למשל, שעה שהעבירה רבת-הפריטים בוצעה בחלקה במדינת-חוץ, ולפי הדין החל באותה מדינה קיים סייג לאחריות הפלילית בגין אותו מעשה עבירה. במקרה זה, אפשר שהדוקטרינה של העבירה רבת-הפריטים תסיג עצמה מפני הכלל האחר, ואפשר לא תסיג עצמה מפניו. שאלה זו תוכרע לעצמה - לאחר בחינת הדין והאינטרסים שלענין - ותהא אשר תהא ההכרעה בשאלה, עקרון החוקיות לא ייפגע אף לא בקצהו. לא נדון, כמובן, בכל הדוגמאות שמביא חברי השופט אור, ונספק עצמנו בחשיבה העקרונית שהעלינו. כשאני לעצמי, די לי בכך. מן הכלל אל הפרט 34. אשר לעובדות המקרה: בנושא זה לא אוכל להוסיף הרבה על דברים שאמרתי בחוות-דעתי בערעור. כן מסכים אני לכל דבריה של חברתי, השופטת ביניש, לרבות לפירושיה להוראות הסעיפים 184 ו216- לחוק סדר הדין הפלילי. לדעתי היתה לו לעותר הזדמנות סבירה ונאותה להתגונן מפני האישומים שהורשע בהם. כולנו היסכמנו כי העותר עשה בארצות-הברית מעשים העולים כדי עבירה. מעשיו בישראל יש לראותם ולפרשם על רקע אותם מעשי-חוץ, ואותם מעשי-חוץ צובעים את מעשי-ישראל בצבע שחור. העותר עבר את העבירות בהן הורשע, ובית-משפט בישראל קנה סמכות על מעשיו הרעים, הן אלה שעשה בארצות-הברית הן אלה שעשה בישראל. אם דעתי תישמע כי-אז נדחה את העתירה ונקיים את פסק-הדין שנתנו בערעור, הן לענין ההרשעה הן לענין גזר-הדין. ש ו פ ט השופט י' קדמי: 1. במסגרת הדיון בערעור, הצטרפתי, בסופו של דבר, לפסק דינו של חברי הנכבד השופט חשין וכך הנני עושה גם עתה. כמו השופט חשין גם אני סבור: כי לבית המשפט בישראל סמכות לדון בעבירות שבצע העותר בארצות הברית; וכי היתה לעותר הזדמנות סבירה להתגונן, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-. 2. עם זאת רואה אני להעיר הערות הבאות: א. סדרת מעשי האיום - "עבירה אחת" לענין סמכותו של בית המשפט (1) הנשיא נקט בפסק דינו במושג "עבירה-רבת-פריטים" במקום המושג "עבירת שרשרת" שננקט על ידי בערעור. מושג זה נראה לי בהיר יותר, באשר יש בו כדי להדגיש שהמדובר בשורה של מעשים שכל אחד מהם מהווה, כשלעצמו, עבירה "עצמאית", במובן זה, שפורמלית ניתן להביא לדין בגינה בנפרד. (2) מקובלים עלי דבריו של חברי השופט א. גולדברג לפיהם: השאלה מתי יש להשקיף על מכלול של עבירות כ"עבירה אחת רבת פריטים" ומתי יש לראות כל עבירה ועבירה כעומדת בפני עצמה, "תיחתך בסופו של דבר על פי מבחן השכל הישר"; וזאת, על פי שיטתו של הנשיא לפיה - כדברי חברי השופט א' גולדברג - "הגישה אל העבירה רבת הפריטים תהא... פרגמטית", בהתאם לענין שבו היא נדרשת. ההכרעה, בהקשר מסוים, לפיה יש להתיחס אל מכלול של מעשים כאל "עבירה-אחת-רבת-פריטים", אינה אומרת שכך יש להתייחס אל אותו מכלול גם בהקשר אחר. במקרה דנא, מתבקשת ההתיחסות בקשר למשמעותה של "עבירה", לענין סמכותו של בית המשפט לדון בעבירת פנים; הא ותו לאו. (3) כפי שקבעו גם חברי, המדובר במקרה שבפנינו ב"מסכת אחת" של מעשי איום רצופים, הנעוצים בעילה אחת והמכוונים להשגת תכלית אחת ; והפרדה ביניהם לענין סמכותו של בית המשפט כאמור, הינה על פניה מלאכותית ומעוותת את המציאות. אכן, מעשי האיום שמדובר בהם הינם מעשים "נפרדים" מן ההיבט של הזמן והמקום. ברם, למעשה, מהווה כל אחד מהם חלק אינטגרלי של האיום הבסיסי, שהיה מכוון לסחיטת המתלונן; והתמונה הכוללת שמציגים מעשי האיום האמורים, היא תמונה של איום "אחד", המשתקף בסידרת "גילויים" נפרדים. (4) לתכלית האמורה - קרי: סמכותו של בית המשפט לדון במכלול האיומים - מחייבים, לטעמי, ה"שכל הישר" ו"הגישה הפרגמטית" כאמור לעיל, להתייחס אל ה"גילויים" האמורים כאל "עבירה אחת"; ומשאין מחלוקת ששניים מאותם "גילויים" התרחשו בישראל - יש לראות את בית המשפט בישראל כמוסמך לדון בכל "הגילויים", מכוח הוראותיו של סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין. ב. "הזדמנות סבירה להתגונן" - לענין האיומים שנעשו בישראל סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) מתנה הרשעה של נאשם "בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו" (ההדגשה שלי - י.ק.) בכך: "שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". "סבירה" נאמר ולא אחרת; והמדובר אך ב"מתן הזדמנות" ולאו דוקא בניצולה. במקרה דנא, התמלא התנאי האמור במלואו: לא זו בלבד ש"גילויי" האיום שהתרחשו בישראל עמדו על סדר יומה של הערכאה הדיונית; אלא ששימשו בסיס לחקירה ולדרישה בפועל בדבר אופיים, טיבם והשלכתם של "גילויים" אלה לעניין המחלוקת שבית המשפט התבקש להכריע בה. פרוטוקול הדיון אינו מותיר מקום לספק, כי למערער לא רק "ניתנה הזדמנות סבירה" להתגונן כנגד התרחשותם של שני ה"גילויים" האמורים, אלא שהוא ניצל "הזדמנות" זו, הלכה למעשה, עד תום; כאשר הפירות שהניב ניצול ההזדמנות היו לנגד עיניו - ולנגד עיני הכל - שעה שהעלה את טענתו כנגד סמכותו של בית המשפט. ולא למיותר יהיה להזכיר, כי ה"הזדמנות להתגונן" מדברת בקביעת העובדות; כאשר למערער היתה הזדמנות להתגונן כאמור לא רק לענין העובדות אלא גם לענין הדין. 3. כפי שהצעתי בחוות דעתי בערעור, הנני חוזר ומציע לדחות את העתירה; ובכך הנני מצטרף לעמדתם של חברי, השופט חשין, השופט גולדברג והשופטת ביניש, הן לענין הכרעת הדין והן לענין גזר הדין. עמדתו של הנשיא בדבר מהותה של "עבירה-רבת-פריטים" במשפט ארצנו מקובלת עלי; והמחלוקת בינינו מצומצמת, כאמור לעיל, לענין ההזדמנות "הסבירה" שניתנה למערער להתגונן. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות לדחות את העתירה ולקיים את פסק-הדין שניתן בערעור. ניתן היום, ה' תמוז התשנ"ח (29.6.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה העותר יתייצב לריצוי עונשו ביום א', 26 ביולי 1998, במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עד השעה 10:00 בבוקר. הערבויות לשיחרורו של העותר בערובה תישארנה בעינן עד למאסרו. ניתן היום, ה' תמוז התשנ"ח (29.6.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046030. A13 /דז/

[ "חוק העונשין, התשל\"ז1977", "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982", "חוק רישוי עסקים, התשכ\"ח1968", "חוק שעמד בתקפו בעת עשיית העבירה ושחל עליה גם מבחינת מקום עשייתה\" (פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א') (התשמ\"ד1984", "חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ\"ב1992", "חוק 2098", "פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל\"ג1973", "חוק סדר הדין הפלילי, התשמ\"ב1982", "חוק חרות בדין העונשין מאז תוקנה פקודת החוק הפלילי, 1936" ]

752

25,429

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5062/97 - ו' בפני: כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. איגוד שמאי ביטוח בישראל 2. עמיקם-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית הע"מ 3. גבעת נילי-כפר שיתופי חקלאי להתיישבות חקלאית בע"מ 4. ארבסמן יוסף 5. סלע אריה 6. נוי יואב 7. דקל דני 8. בלאט אהרון 9. גורן יצחק 10. עמית צבי 11. גל שמואל 12. אלקיים אמנון 13. עוזרי אמנון נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. שר האוצר 3. שר החקלאות בקשה למתן צו ביניים החלטה הבקשה לצו ביניים נדחית. אף שבית המשפט נענה למתן צו על תנאי בעתירה בבג"ץ 5062/97, לא נענה לבקשה למתן צו ביניים באשר לתשלומי הפיצויים שהם נושא לעתירה. מהטעמים אשר בגינם סורב צו הביניים מלכתחילה, אינני רואה כי יש יסוד לבקשה למתן צו ביניים בשלב זה. על אחת כמה וכמה שאין יסוד למתן הצו המבוקש המתייחס לתשלום פיצוי נוסף שאינו נכלל בעתירה הנ"ל. ניתנה היום, י"ט באב התשנ"ח (11.8.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97050620. N11 חכ/

[ "צו על תנאי בעתירה בבג\"ץ 5062" ]

761

42,141

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5062/97 בג"ץ 7046/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל בג"צ 5062/97 : העותרים: 1. איגוד שמאי ביטוח בישראל 2. עמיקם, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ 3. גבעת נילי, כפר שיתופי חקלאי להתיישבות חקלאית בע"מ 4. ארבסמן יוסף 5. סלע אריה 6. נוי יואב 7. דקל דני 8. בלאט אהרון 9. גורן יצחק 10. עמית צבי 11. גל שמואל 12. אלקיים אמנון 13. עוזרי אמנון נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. שר האוצר 3. שר החקלאות בג"צ 7046/97 : העותר: יהודה יערי נ ג ד המשיבה: ממשלת ישראל צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים בבג"צ 5062/97, והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא יבטלו את החלטתם מיום 10.8.97 ליתן תמיכה בסך 40 מיליון ש"ח בגין ארועי טבע אשר התרחשו בחורף 1996/97, שלא על פי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט1989- ( להלן: החוק ); ב. מדוע לא יפעלו בתשלום פיצויים בעבור ארועי הטבע האמורים על פי החוק ובהתאם לו. ואל המשיבים בבג"צ 7046/97 מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי, המורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע המשיבה 1 לא תדון בשאלה האם להכריז על ארועי הטבע שהתרחשו בחורף 1996/97 כעל אסון טבע ותכריז על אסון טבע על פי החוק; ב. מדוע המשיב 2 לא ישלם פיצויים לחקלאים שניזוקו עקב אסון הטבע בהתאם לסעיף 2 לחוק; ג. מדוע משיב 3 לא יחזור וימליץ לממשלה על ארועי הטבע שהתרחשו בחורף 1996/97 כעל אסון טבע על פי סעיף 1 א לחוק; ד. מדוע לא יפעלו בהכרזת אסון טבע ובתשלום פיצויים על פי החוק ובהתאם לו. המשיבים יגישו תשובתם - אם רצונם בכך - בתוך 45 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. ניתן היום, כב' בסיון התשנ"ח (16.6.98). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור עכב/ 97050620. E10

[ "צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים בבג\"צ 5062", "חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ\"ט1989" ]

765

59,644

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5062/97 בג"ץ 7046/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט מ' אילן העותרים בבג"ץ 5062/97: 1. איגוד שמאי ביטוח בישראל 2. עמיקם, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ 3. גבעת נילי, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ 4. ארבסמן יוסף 5. סלע אריה 6. נוי יואב 7. דקל דני 8. בלאט אהרון 9. יצחק גורן 10. עמית צבי 11. גל שמואלי 12. אלקיים אמנון 13. עוזרי אמנון העותרים בבג"ץ 7146/97: 1. יערי יהודה 2. שלום בוינג'ו 3. יוסף גרוס 4. שמעוני יעקב (עמוס) 5. ניסן דוידי 6. יצחק אישח 7. מוגל כהנא 8. אליהו לולו 9. שמשון סלמנפור 10. שוסטרמן יצחק 11. הוועדה החקלאית של המועצה האזורית מטה אשר 12. המועצה האזורית מטה אשר נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. שר האוצר 3. שר החקלאות עתירות למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים בבג"ץ 5062/97: עו"ד אילן אנצויג ועו"ד אמנון מ' יצחקניא בשם העותרים בבג"ץ 7046/97: עו"ד איתן מימוני ועו"ד שרון ניר בשם המשיבים: עו"ד אורית קורן פסק דין השופט ת' אור : העתירות 1. קיץ 1996 התארך עד מחצית ינואר 1997. בעקבות התקופה החמה הנ"ל חל מפל טרמלי תלול, שהתאפיין בקרה עזה וחריגה שנמשכה עד ליום 14.2.97. בתקופה שבין 20.2.97 ועד 22.2.97 התרחשו אירועי גשם חריגים, שגרמו לשטפונות ולנזקים בתשתיות הגליל המערבי. על פי נתוני השירות המטאורולוגי, המעבר מחורף חם בינואר 1997 לקרה עזה ומתמשכת בפברואר 1997 הינה תופעה חריגה ( להלן: האירוע או אירוע הטבע ). חורף 1997-1996 התאפיין בתופעות טבע חריגות, אשר גרמו נזק לענף החקלאות כולל למטעי בננות, אבוקדו, מנגו וליצ'י בגליל המערבי. עניינן של עתירות אלו, אשר הדיון בהן אוחד, הוא בהחלטת הממשלה מיום 3.8.97, למתן תמיכה בסכום של 40 מליון ש"ח למגדלי הפירות בגין נזקי טבע אשר התרחשו בחורף 1997-1996. החלטה זו היתה שלא במסגרת חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, תשמ"ט1989- ( להלן: חוק אסון טבע או החוק ). לגישתם של העותרים כולם, אין הממשלה מוסמכת ליתן תמיכה לחקלאים בגין נזקי טבע אלא על פי חוק פיצוי לנפגעי אסון טבע ותקנותיו. טענתם היא, שבנסיבות המקרה היה על הממשלה להחליט כי יש להפעיל את הוראות חוק אסון טבע. אך אפילו סברה הממשלה שאין להפעילן, היא לא היתה רשאית, לטענתם, להחליט על מתן תמיכה שלא על פי החוק, כפי שעשתה. 2. על פי האמור, בעתירותיהם מבקשים העותרים, אם כן, מבית משפט זה לקבוע כי על המשיבים לדון בהכרזת אירועי הטבע בשנת 1997-1996 כעל אסון טבע, להכריז על אסון טבע, לשלם פיצויים לניזוקים עקב אירועי הטבע על פי האמור בחוק פיצוי נפגעי אסון טבע ובתקנותיו, וכן להמנע מלפעול בדרך אחרת מלבד זו הקבועה בחוק. דא עקא, שבמהלך הדיון הודיעו העותרים כי עתירתם איננה מכוונת עוד להשבת הכספים אשר הוחלט על חלוקתם על ידי המשיבים. חלק מהם אף קיבלו כספים במסגרת זו. ברור גם, שאין כוונתם לכך שבנוסף לתשלום כספים אלה יוחלט על מתן פיצויים לפי החוק. אכן, העותרים אינם מבקשים עוד סעד כלשהו הנוגע לנזקי הטבע שנגרמו בחורף 1997-1996. כפי שהודגש בעיקרי טיעון מטעמם ובטיעון בעל פה בפנינו, עניינם עתה הוא בשאלה העקרונית המועלית בעתירות אלה. עתירתם מופנית כלפי העתיד. הם מבקשים שייקבע, כי בנסיבות דומות בעתיד יהיה מקום להחליט על מתן פיצויים על פי החוק; ומכל מקום, אין להעניק פיצויים בגין נזקי טבע בחקלאות אלא על פי הוראות החוק. לטענתם, החלטת הממשלה להעניק פיצויים במקרי נזקי טבע שלא לפי החוק, יש עמה עקיפה שלא כחוק של הוראות החוק, וריקונן של האחרונות מתוכן. 3. רואים אנו, שעתירותיהן של העותרים אינן עוד לסעד אופרטיבי כלשהו הנוגע לנזקי טבע. עתירותיהם הינם, למעשה, עתירות תיאורטיות להבהרת הדין שראוי לחול בנסיבות דומות לאלה שבענייננו. ככלל, אין בית משפט זה נזקק לעתירות תיאורטית (ראה, לדוגמה, בג"ץ 73/85 סיעת כך נ' שלמה הלל, יושב ראש הכנסת , פ"ד לט(3) 141, 145-6). יתכנו מקרים חריגים בהם מועלות שאלות בעלות חשיבות חוקתית או עקרונית שבית המשפט יאמר דברו בהן, גם כשאין מונחת בפניו שאלה הדורשת פיתרון אקטואלי (ראה בג"ץ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים , פ"ד יט(2) 485, 495; וכן בג"ץ 2320/98 עבד אל פתאח מחמאד אלמעמלה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון , תק-על 98(2) 571, פיסקה 4). המקרה שבפנינו אינו נמנה על המקרים החריגים. נזכיר בהקשר זה, שאם או כאשר, בעתיד, תבחר הממשלה לפצות חקלאים בגין אירועי טבע שלא על פי החוק, אלא במסגרת סמכותה השיורית, הדרך תהיה פתוחה לנפגעים עקב כך לפנות בעתירה לבית משפט זה, אשר יידרש אז להחליט בנושאים המועלים בעתירה זו. התוצאה היא, על כן, שדין העתירות להידחות, בהיותן עתירות תיאורטיות. 4. נוכח התוצאה, לא נרחיב בטענות שהועלו על ידי העותרים ובתשובה להן. עם זאת, מתבקשות מספר הערות. ההערות תבאנה בהמשך, לאחר שתונח התשתית הנורמטיבית למחלוקת בין הצדדים ויתוארו ההליכים הנוגעים לאירועי הטבע בשנת 1997-1996. ההערות תתייחסנה לשתי שאלות אשר במוקד המחלוקת בין בעלי הדין: א. דרך הפעלת הממשלה את שיקול דעתה בבואה לבחון אם יש מקום להכריז על אסון טבע לפי חוק אסון טבע; ב. האם יש לממשלה סמכות לפצות את החקלאים בעקבות אירועי טבע, שלא במסגרת החוק, כפי שנהגה הממשלה בענייננו. הוראות החוק הצריכות לענייננו 5. חוק אסון טבע עוסק במתן פיצוי לחקלאים עבור נזקים אשר נגרמו להם בעטיו של אסון טבע. סעיף 1 לחוק מגדיר מהו "נזק עקב אסון טבע": "'נזק עקב אסון טבע' - נזק לנכס, שכתוצאה ממנו נגרם אבדן הכנסה, ובגידול רב-שנתי - אבדן הכנסה בתקופה ארוכה מעונת גידול אחת, והכל עקב תופעת טבע בעלת היקף חריג או עצמה חריגה או משך חריג, או עקב הצטברות חריגה של תופעות טבע, אשר האמצעים המקובלים בחקלאות למניעתה ולטיפול בה נתגלו כבלתי יעילים, ואשר הממשלה הכריזה כאמור בסעיף 1א שהוא אסון טבע". מהגדרה זו ניתן ללמוד, כי אסון טבע הוא "תופעת טבע בעלת היקף חריג או עצמה חריגה או משך חריג" או - "הצטברות חריגה של תופעות טבע". כל זאת, בכפוף לתנאי שהממשלה הכריזה על אירוע שכזה כעל אסון טבע. על פי סעיף 2 לחוק: "מי שנגרם לו נזק עקב אסון טבע זכאי לפיצויים מאוצר המדינה לפי חוק זה". על פי סעיף 1 א' לחוק: "הממשלה תכריז על אסון טבע לפי המלצת שר החקלאות ופיתוח הכפר, שניתנה לאחר התייעצות עם השר הממונה על השירות המטאורולוגי או על המכון הגיאולוגי". ההליכים אשר קדמו להגשת העתירות ביום 10.3.97 פנה שר החקלאות דאז, מר רפאל איתן ( להלן: שר החקלאות ), לשר התחבורה דאז, יצחק לוי ( להלן: שר התחבורה ), הממונה על השירות המטאורולוגי, בבקשה שהלה יחווה דעתו אם יש מקום להמליץ לממשלה להכריז על אסון טבע בגין תופעות הטבע שהתרחשו בשנת 1997-1996, על בסיס הנתונים וחוות דעת של מומחים בשירות המטאורולוגי. שר התחבורה שלח ביום 18.5.97 מכתב לשר החקלאות, ובו הוא קובע כי אירועי הטבע היו חריגים. שר החקלאות קיבל את המלצת שר התחבורה, ובין השאר, על יסוד המלצה זו, הניח על שולחן הממשלה המלצתו להכריז על אירועי טבע אלה כאסון טבע לפי חוק אסון טבע. עלות הפיצוי הוערכה על ידו בסכום של 80 עד 100 מליוני ש"ח. בהתאם לנוהלי העבודה בממשלה, הועבר העתק ההצעה להתייחסותם של ראש הממשלה ושל שר האוצר דאז, יעקב נאמן ( להלן: שר האוצר ). לצורך מתן חוות דעתו, נועץ שר האוצר עם אגף התקציבים במשרדו. הנחת המוצא בהקשר זה היתה, כי מקום בו מכריזה הממשלה על אסון טבע, אין אפשרות להגביל את סך הפיצויים המשולמים בגין ההכרזה, לפי מידת היקפה. הנחת מוצא זו נגזרת מהוראות החוק והתקנות, הקובעות שיעור פיצוי מוגדר ותחום לחקלאי מקום בו הכריזה הממשלה על אסון טבע. להלן עיקרי מסקנותיו של אגף התקציבים, כפי שהובאו בתגובת המדינה: א. ארועי שנת 1997 אינם "אסון טבע" כמשמעותו בחוק. חלק מהותי מהנזקים (באזור חוף הכרמל) אינם עומדים ברף המינימום להכרזה. חלק אחר הוא תוצאה של שילוב בין תופעות אקלימיות. שילוב כזה מתרחש כמעט כל שנה, ולא זאת היתה כוונת המחוקק. ב. הנזקים מפוזרים על ענפים רבים, וברובם, שיעור הנזק מהפעילות הענפית הוא זניח. די בכך כדי לא להכריז על "אסון טבע", שכן, אין הנזקים עומדים במבחן כלכלי סביר של נזק רחב לענף ולא במבחן הנורמטיבי של תופעה רחבה המקיפה חלקים גדולים בחקלאות. ג. עלות הפיצוי איננה מתוקצבת בתקציב המדינה. סכום זה יטיל מעמסה קשה על מסגרת התקציב. על יסוד המלצה זו הודיע שר האוצר למזכיר הממשלה על התנגדותו להמלצת שר החקלאות. וכך נימק שר האוצר את התנגדותו (במכתבו אל מזכיר הממשלה - נספח מש3/ בבג"צ 5062/97): "א. מאז הותקנו תקנות החוק לפיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט1989-, משלמת המדינה בתדירות שנתית פיצוי למגדלים בגין תופעות טבע. מחוק שמטרתו מתן פיצוי למגדל אשר נפגע מפגעי טבע חריגים והשבתו המהירה למעגל הייצור, הפך השמוש בחוק למכשיר למתן תשלומי העברה לחקלאים. ב. מרגע הכרזת 'אסון טבע' מחוייבת המדינה לשלם כל סכום פיצוי הנובע המחוק ותקנותיו ללא יכולת להגביל מראש את היקף הפיצוי המשולם. הכרזת 'אסון טבע' תגרום להוצאה כספית ניכרת, אשר איננה מתוקצבת בתקציב המדינה. סכום הפיצוי נאמד בכ100- מלש"ח, יחייב מציאת מקור תקציבי שאיננו בנמצא. ג. על פי חוות דעת משפטית של היועצת המשפטית של משרד האוצר, החוק נותן בידי הממשלה שיקול דעת רחב להחליט אם להכריז על 'אסון טבע', אם לאו. וזאת אף אם התקיימו כל התנאים הדרושים לפי החוק להכרזה כזאת. הממשלה רשאית ואף מחוייבת לשקול שיקולים ציבוריים כללים, ובהם - שאלת הנטל הכספי שהכרזה כזו מטילה על קופת המדינה. היות והנזקים שקרו בשנת 1997 אינם משקפים לדעתנו מצב של 'אסון טבע', גוברים במקרה זה שיקולי התקציב, ויש לדחות את הבקשה לפצות את המגדלים מתקציב המדינה". ביום 20.7.97 היה אמור להתקיים דיון בממשלה בנושא הכרזה על אסון טבע לפי המלצת שר החקלאות, ואולם דיון זה נדחה לתאריך לא ידוע, ועד ליום זה לא התקיים. ביום 21.7.97 התקיים דיון בכנסת, במסגרת הצעת החלטה שהגיש חבר הכנסת שלום, יושב ראש ועדת המשנה לחקלאות דאז, בדבר הכרזת אירועי הטבע בחורף 1997-1996 כאסון טבע ופיצוי החקלאים הניזוקים בהקדם. שר האוצר השיב להצעה ואמר, כי לדעתו, הנזקים שקרו בשנת 1997 לא שיקפו מצב של אסון טבע, וכי שיקולי התקציב גוברים ועל כן יש לדחות את הבקשה להכריז על אסון טבע. בסופה של הישיבה הוחלט להעביר את המשך הדיון לוועדת הכספים של הכנסת. לאחר דיון זה בכנסת לא התקיים, כאמור, כל דיון בממשלה. בעקבות התייחסותו של שר האוצר כפי שהובאה ממכתבו המסומן מש3/, התקיימו דיונים בין משרדי האוצר והחקלאות, אשר בסיומם חזר בו שר החקלאות מן ההמלצה לממשלה כי תכריז על תופעות הטבע של שנת 1997 כעל "אסון טבע". בנסיבות אלו הוסכם בין השרים כי תינתן לחקלאים תמיכה בשיעור של 40 מיליון ש"ח, כאשר כללי חלוקת התמיכה יסוכמו בין שני המשרדים. ביום 3.8.97 אישרה ממשלת ישראל (החלטה 2415 - להלן: ההחלטה ) מתן תמיכה בסך 40 מיליון ש"ח למגדלי הפירות בגין נזקי טבע בחורף 1997-1996. כן הוחלט, כי סכום זה יחולק למגדלים על פי קריטריונים שוויוניים שייקבעו בהסכמה בין שר האוצר לשר החקלאות. 7. מהחלטת הממשלה עולה, שהיא לא דנה ישירות בשאלה אם ראוי להכריז על אסון טבע בגין אירועי הטבע בחורף 1997-1996. יתכן ומהחלטתה ניתן להסיק, שדעתה היתה שאין מקום להכרזה כזו. נוכח חזרתו של שר החקלאות מהמלצתו כי יש להכריז על אסון טבע, יתכן ולא היה עוד מקום להכרזה על אסון טבע, או לדיון הממשלה במתן הכרזה כזו. אך ראוי לציין, שנוצר הרושם, כי הממשלה לא נתנה דעתה לנושא, נוכח ה"פשרה" שהושגה במגעים בין שר החקלאות למשרד האוצר, אשר הביאו להחלטה. נוכח קיומו של חוק הדן מפורשות בנושא פיצויים בגין אסון טבע, ראוי היה שהממשלה תדון ותכריע בשאלה אם עסקינן באסון טבע לפי החוק אם לאו, ותתקבל החלטה ברורה בעניין זה (על הדרך המותווית בחוק אסון טבע עד להכרזת הממשלה על אסון טבע, ראו בפסק דינו של השופט מצא בבג"ץ 3627/92 ארגון מגדלי הפירות בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מז(3) 387). כך בפרט כששר החקלאות, לאחר התייעצות עם שר התחבורה, המליץ - עד שלב מסויים - על הכרזה על אסון טבע לפי החוק. ההחלטה בעניין זה נתונה לממשלה, ואין זה ראוי שמבלי דיון כאמור, וכנגד פשרה עם משרד האוצר בה מובטחים כ50%- מהפיצוי לפי החוק, יחזור בו שר החקלאות מהמלצתו ועל ידי כך יימנע דיון של הממשלה בנושא. אכן, נכונותו של שר החקלאות לחזור בו מהמלצתו, רק לאחר שהובטח מתן פיצוי לחקלאים שלא באמצעות החוק, משאירה ערפל סמיך על עמדת השר בשאלת קיומו של אסון טבע אילולא הבטחה זו. ברי, שעניין הפיצוי לחקלאים על פי החוק צריך להיקבע במסגרת הליך לפי החוק בו מתמודדים השר הנוגע בדבר, והממשלה, בעקבות המלצתו, לגופם של דברים, עם השאלה אם יש מקום להכריז על אסון טבע אם לאו, ולא על ידי פשרה אשר ספק אם להוראות החוק היה המשקל המתבקש במסגרת ההחלטה עליה. הפעלת הממשלה את סמכותה השיורית 8. המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין היא, בשאלה אם יש לממשלה סמכות - כפי שהחליטה על כך בהחלטה - לפצות חקלאים על נזקי טבע שנגרמו להם שלא במסגרת חוק אסון טבע. האם החוק כולל הסדר בלעדי יחיד להענקת פיצויים על ידי הממשלה במקרה של נזק טבע, או שמא עומדת לממשלה סמכות להענקת פיצויים כאלה כשאין תחולה לחוק אסון טבע. החוק מעניק לשר החקלאות ולממשלה שיקול דעת בנוגע להפעלתו. השאלה היא, באיזו מידה, משהחליט השר שלא להמליץ בפני הממשלה להכריז על אסון טבע, או משהחליטה הממשלה שלא להכריז על אסון טבע, ניתן ליתן פיצויים על פי החלטה שלא במסגרת חוק אסון טבע, כשזו שומרת על עקרונות השוויון, המידתיות והסבירות. האם קיים מקור סמכות להחלטה כזו של הממשלה? למספר הערות בשאלה זו אעבור עתה. 9. מקור הסמכות להחלטה כזו של הממשלה אינו יכול להיות מעוגן אלא בסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה. הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה. הממשלה היא האמונה על ניהול ענייני המדינה (ראה: ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל , פ"ד כב(2) 85, 97). הממשלה ושריה שואבים סמכויותיהם מחיקוקים שונים. עם זאת, אין אפשרות לפרט בחוק את כלל התחומים וכלל הסמכויות הנדרשות לממשלה כרשות המבצעת על מנת לעמוד בתפקידה כמנהלת המדינה. חובותיה וסמכויותיה של הממשלה חובקות הרבה תחומי פעולה בהם נדרשת פעולתה. חלק מסמכויותיה וחובותיה אלה אינן מוענקות לה בדבר חקיקה (ראה: בג"צ 5128/94 נועם פדרמן נ' שר המשטרה ואח' , תק-על, 95(1), סעיף 6 לפסק הדין). "לשון אחרת, הרשות המופקדת על ביצוע תפקידיה של המדינה במישורים אין ספור, מפעילה לצורך קיום תפקידיה ומטלותיה סמכויות שלא פורטו בחוק" (שם). סמכות הממשלה לפעול שלא על פי הסמכה מפורשת בחוק, כאשר פעולתה נדרש בתחום זה או אחר, מעוגנת בסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה הקובע: " סמכויות הממשלה הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת". סמכותה זו של הממשלה הינה סמכות שיורית. על סמכות רחבה זו של הממשלה מוטלות שתי מגבלות; ראשית, הסמכות לפעול היא "בכפוף לכל דין". שנית, הסמכות מוגבלת לפעולות אשר עשייתן "אינה מוטלת בדין על רשות אחרת" (ראה בג"צ 2918/93 עירית קרית גת נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד מז(5) 832, 842). 10. השאלה הראשונה הנשאלת היא, אם ההסדר הקיים בחוק אסון טבע מחייב את שר החקלאות, או את הממשלה, לבחון האם יש מקום להכריז על אסון טבע, במקרה בו נגרמו לחקלאים נזקים אשר יכולים היו להתגבש לכדי הכרזה על אסון טבע, בשל היותם תופעות טבע בעלות היקף חריג או עצמה חריגה או משך חריג, או הצטברות חריגה של תופעות טבע? לגישתי, והדברים כבר נרמזו לעיל, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. במקרה שכזה חל הסייג של "בכפוף לכל דין". הסמכות להעניק פיצויים לנפגעי אסון טבע הוקנתה לממשלה בחוק אסון טבע. החוק ותקנותיו מכתיבים לממשלה את דרך פעולתה כאשר עליה לפצות את מי שנפגע מאסון טבע, כמובנו בחוק. הממשלה מחוייבת לבחון את המסלול אשר נקבע בחוק, ואין היא רשאית ליצור לעצמה בחירה ב"מסלול מקביל", וכדברי השופט א' גולדברג בבג"צ 2918 הנ"ל: "הדואליות האמורה של חוק והחלטת ממשלה, אינה יכולה להתיישב עם לשונו ומטרתו התחיקתית של סעיף 29 (כיום סעיף 40 - הערה שלי - ת"א). הרחבת סמכותה של הממשלה שתאפשר מצב כזה, מטשטשת את הגבולות בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, ופוגעת בעצם מהותו של המשטר החוקתי במדינה, המבוסס על חלוקת הסמכויות בין הרשויות. הסייג שבסעיף 29 כי הממשלה מוסמכת לפעול 'בכפוף לכל דין', אינו מורה כי אסור למעשי הממשלה כי יסתרו או יפרו כל דין, אלא גם זאת כי משקיים דין אשר יוצר הסדר, נסוגה מפניו סמכות הממשלה, ואין בידה ליצור הסדר אלטרנטיבי. אם היה חלל ריק משפטי הרי שהוא היה קיים עד לחקיקת החוק שיצר את ההסדר. מכאן ואילך התמלא החלל בחוק ולא נותרה עוד סמכות שיורית לממשלה באותו עניין עצמו" (בג"צ 2918/93 הנ"ל, סעיף 14 לפסק הדין). משמעות האמור לעיל היא, כי בכל מקרה בו מדובר בנסיבות שיש בהן כדי להתגבש לכדי הכרזה על אסון טבע, מחוייב שר החקלאות לבחון את האפשרות להפעיל את סמכותו על פי סעיף 1 א' לחוק אסון טבע, להמליץ בפני הממשלה להכריז על אסון טבע. משהפעיל השר את סמכותו, והחליט להמליץ בפני הממשלה להכריז על אסון טבע, על הממשלה לדון בהצעה. הממשלה אינה רשאית לעבור למסלול מקביל לפי סמכותה השיורית, לפני שבחנה את האפשרות להכריז על אסון טבע. ברי שאין לעשות את חוק אסון טבע אות מתה. על כן, יש חובה לבחון האם בנסיבותיו של המקרה יש להחילו. אכן, אם יתברר כי הממשלה נמנעת, דרך קבע, מלעשות שימוש בחוק, על אף נזקי טבע כבדים הנגרמים בחקלאות, עלול הדבר לחזק את המסקנה כי שאלת הפעלת החוק לא נבחנה או לא נשקלה כראוי. 11. שאלה אחרת היא, מהו הדין כאשר מתרחשים אירועי טבע, והממשלה, לאחר דיון ענייני וראוי, מחליטה, משיקולים ענייניים וסבירים, שלא להכריז על אירועים אלו כ"אסון טבע"? האם בכך נסתם הגולל על סמכותה של הממשלה להעניק פיצויים? כלומר, האם עולה מחוק פיצוי נפגעי אסון טבע הסדר שלילי לפיו לממשלה סמכות לפצות את החקלאים רק כאשר מדובר באסון טבע, וכל אימת שנזק מאירועי טבע אינו מתגבש לכדי הכרזה על אסון טבע, אין לממשלה סמכות לפצות את החקלאים מכוח סמכותה השיורית, שכן חל הסייג של "בכפוף לכל דין"? על מנת לענות על שאלה זו, יש להקדים ולבחון את תכליתו ומטרתו של חוק פיצוי נפגעי אסונות טבע. האם מטרתו היתה כי רק במקרה של הכרזה על אסון טבע על פיו יקבלו החקלאים פיצוי, או שמא כוונתו היתה כי במצב דברים בו התרחש אסון טבע על פיו, תהיה הממשלה מחוייבת לפעול על פי כללים מסוימים, הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, אך מבלי לפגוע באפשרות מתן פיצוי על נזקי חקלאות במקרים מתאימים אחרים. מקרים אחרים כאלה הם מקרים בהם נגרמו לחקלאים נזקים כתוצאה מאירועי טבע אך הממשלה החליטה, לאחר דיון ענייני החליטה, מנימוקים אשר אין להתערב בהם, שלא להכריז על אסון טבע. הנני סבור, כי במקרה כזה תוכל הממשלה להפעיל שיקול דעת האם לפצות את הניזוקים מכוח סמכותה השיורית, פיצוי אשר מטבע הדברים יהיה בשיעור נמוך יותר, שכן מדובר בנזקים עקב אירועים אשר לא הגיעו לכדי אסון טבע. מההיסטוריה החקיקתית, לא עולה כי מטרת המחוקק היתה שכאשר אין המדובר באירועים המתגבשים לכדי הכרזה על אסון טבע, לא תהיה לממשלה כל סמכות לשקול ולהעניק תמיכה כלכלית לחקלאים. מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי מטרת המחוקק היתה ליצור מסלול מיוחד, אשר נועד לטפל במקרים חריגים בהם התרחשו אירועי טבע נדירים, במסגרתו יתאפשר לממשלה לנקוט בצעדים מיידיים לעזרת הנפגעים, כך שלא יווצר מצב בו תהיה צפויה סכנה להמשך קיומו של ענף חקלאי זה או אחר. אך מהעובדה כי החוק נועד לטפל במקרים חריגים, אין ללמוד כוונה ליצירת הסדר שלילי. קביעה לפיה לממשלה אין כל סמכות שיורית, במקרה בו לא החליטה על הכרזה על אסון טבע, הינה קביעה קיצונית, אשר אינה עולה מתכלית החוק. 12. לסיכום נקודה זו: מטרת חוק אסון טבע היא לסייע לענף חקלאי להתאושש מאסון הטבע שפקד אותו. חוק אסון טבע קובע הסדר נורמטיבי, וקובע את המנגנון ליישומו. האפשרות שהממשלה תהיה רשאית לבחור במסלול מקביל לחוק פיצוי נפגעי אסון טבע לפני שבחנה את אפשרות הפעלתו, איננה מתיישבת עם קיומו של חוק אסון טבע והתכלית שביסודו, ואינה מתיישבת עם המדיניות הרצויה, לצמצם ככל האפשר את היקפו של סעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה כמקור סמכות עצמאי (בג"צ 2918/93 הנ"ל, בעמוד 844). רק לאחר שנבחנה שאלת יישומו של החוק, נבחנו ונשקלו כל השיקולים והנימוקים הרלוונטיים בצורה עניינית וסבירה, ולאחר הליך זה נמצא כי אין להכריז על אסון טבע - אז, ורק אז, לא יהווה הסייג של "בכפוף לכל דין", בסעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה, מכשול לממשלה לפנות, מכוח סמכותה השיורית, למסלול אחר, על מנת לבחון אם לפצות את הנפגעים עקב פגעי טבע במסלול זה. 13. לסיום נזכיר, כי בתגובתם מיום 14.6.98, הביאו המשיבים לידיעת בית משפט זה כי כלפי העתיד פועלת המדינה יחד עם הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות בע"מ להכנסת מכלול הנזקים לחקלאות בגין תופעות טבע תחת מטריית הביטוח (בין היתר בדרך של הגדלת השתתפותה של המדינה בפרמיות הביטוח של החקלאים), כך שלא יווצר עוד צורך בפיצוי הנזקים על ידי מתן תמיכות מקופת המדינה. בהודעתם המשלימה של המשיבים צוין כי הסדר בין הממשלה לקרן ייחתם בקרוב. על פי הסדר זה, יחדל חוק אסון טבע מלחול על ענפי הפירות וההדרים, ותמיכת המדינה בענפים אלו, בהקשר של נזקי טבע, תיעשה מכוח השתתפותה בתשלום פרמית הביטוח כמפורט בצו. ייתכן ובכך יימצא פיתרון לקושי לאזן בין השיקולים התקציביים לבין האינטרס של החקלאים, שהוא לב ליבה של המחלוקת נשוא עתירה זו. 14. התוצאה היא, שהעתירות נדחות. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' אילן : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, יד' בטבת התש"ס (23.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97050620. E15 /עכב

[ "צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים בבג\"ץ 5062", "חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, תשמ\"ט1989", "תקנות החוק לפיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ\"ט1989", "חוק ולא נותרה עוד סמכות שיורית לממשלה באותו עניין עצמו\" (בג\"צ 2918" ]

767

186

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 291 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. קיינובסקי נטליה (גרסצ'נקו) 2. קיינובסקי איגור נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד סמדר וינברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בתי הדין הנוגעים בדבר והם: בית הדין הרבני הגדול ובית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. המבקשים ימציאו תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו, תרגום מאושר לאנגלית של הבקשה על נספחיה. המסמכים יומצאו במקורם לבית משפט זה ובשלושה עותקים לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ניתנה היום, י"ד באייר התשנ"ז (21.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002910. A01 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

773

4,719

ב בית המשפט העליון בה"נ 291/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. קיינובסקי נטליה (גרסצ'נקו) 2. קיינובסקי איגור נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד סמדר וינברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעתם של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג קיינובסקי. ניתנה היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002910. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

774

187

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1331/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : אלי בן דוד אוסעדון נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.10.96 בתיק ת.פ. 152/96 שניתן על ידי כבוד השופט גרוס תאריך הישיבה: ו' באלול התשנ"ז (8.9.97) בשם המערער: אין הופעה בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא גב' כהנא : אנוסים לפי מצוות סעיף 45(ג) לחוק העונשין, תשל"ז1977- אנו מודיעים - וכך ננחה את שלטונות בית הסוהר - שעונש המאסר שבתיק זה יהיה חופף את עונש המאסר לתקופה של 18 חדשים שהושת על המערער בת.פ. 338/93 (ת"א). המערער : לאור הצהרתה של גב' כהנא אני חוזר בי מהערעור. פסק - דין הערעור נמחק, רשמנו לפנינו את הצהרת גב' כהנא אותה אנו עושים חלק מפסק-דיננו. ניתן היום, ו' באלול התשנ"ז (8.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013310. B02

[ "חוק העונשין, תשל\"ז1977" ]

775

189

ב בית המשפט העליון רע"א 5176/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : יוסף ג'רבי נגד המשיב ה : בידרמן, חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 7.7.97 בתיק 381/93 שניתנה על ידי כבוד השופטת א' קובו פסק דין 1. בבית המשפט מתנהל דיון בתביעתו של המבקש לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפגע. לאחר תום שמיעת הראיות, החליט בית המשפט המחוזי על מינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי, תוך מתן הוראות אילו מסמכים יומצאו למומחה. על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפני למתן רשות ערעור. 2. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי. לאור נסיבות המקרה המיוחדות, רשאי היה בית המשפט להחליט על מינוי מומחה נוסף אם סבר שיהיה בכך לסייע לו להגיע לחקר האמת. לפיכך, הבקשה לרשות ערעור, ככל שהיא נוגעת למינויו של פרופסור עמיחי לוי כמומחה נוסף, נדחית, מבלי שנתבקשה לכך תגובת המשיבה. 3. חלקה השני של הבקשה מתייחס לחלק מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בו החליט כי: "יש להביא בפני המומחה את פרוטוקול הדיון, החלטתי זו וכל הראיות, להוציא את חוות הדעת של המומחה ד"ר קריגל". 4. יאמר מיד, שהחלטת בית המשפ ט לוקה על פניה בסתירה פנימית, ולו במובן אחד: בית המשפט סבור היה שאין זה ראוי שהמומחה הנוסף יהיה מושפע מדעתו של ד"ר קריגל, ועל כן הורה שחוות דעתו לא תובא בפניו. הלך מחשבה זה צריך היה להביא לכך שגם דבריו של ד"ר קריגל בעדותו, המהווים חלק מפרוטוקול הדיון, לא יובאו בפני המומחה הנוסף. והנה מתברר, שאת פרוטוקול הדיון (כולו) הורה להמציא למומחה הנוסף. עיון בהחלטת בית המשפט גם אינו מצביע על כל הנמקה מדוע יומצאו למומחה הנוסף אותם מסמכים או ראיות שברגיל אין להמציאם למומחה רפואי המתמנה על ידי בית המשפט, כעולה מתקנות 8 ו9- לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז1976- ( להלן: התקנות ). אשר על כן, הנני סבור שהיה מקום להורות שיומצאו למומחה הנוסף רק אותם מסמכים רפואיים אשר על פי התקנות ניתן להמציאם למומחה רפואי המתמנה על ידי בית המשפט. מסמכים אלה מתייחסים לטיפול רפואי או בדיקות שנבדק המבקש לצורך אותו טיפול והנוגעים למחלוקת בין הצדדים, אך אין לכלול בהם חוות דעת, לרבות כאלה של המוסד לביטוח לאומי. במסגרת זו רשאי היה בית המשפט להחליט על המצאה למומחה הנוסף גם חלקים של פרוטוקול הדיון המתייחסים לטיפול רפואי ולבדיקות שנעשו במבקש. 5. פרוטוקול הדיון אינו נמצא בפני, ואף לא המסמכים הרפואיים אשר הומצאו לתיק בית המשפט. בנסיבות אלה, יהיה על בית המשפט המחוזי לבחון, למיין ולקבוע מהם אותם מסמכים וחלקי פרוטוקול אשר יש מקום להעבירם לעיונו של המומחה הנוסף על פי ההנחיות דלעיל. 6. על סמך כל האמור לעיל, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל במובן זה שהדיון מוחזר לבית המשפט, אשר יחליט מה ימסר לעיונו של המומחה הנוסף על פי ההנחיות דלעיל. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כא' בחשון התשנ"ח (21.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97051760. E03

[ "תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ\"ז1976" ]

781

2,791

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5176/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: יוסף ג'רבי ע"י ב"כ עו"ד ע. קליין נגד המשיב ה: בידרמן חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד א. שטיין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.7.97 בתיק אזרחי 381/93 שניתנה על ידי כבוד השופטת אסתר קובו החלטה הצדדים מתבקשים להוסיף ולהתייחס לשאלה האם יחול האמור בתקנה 8 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (מומחים) התשמ"ז1986-, לעניין המצאת מסמכים למומחה, גם כאשר המומחה מתמנה מיוזמת בית המשפט. אם התשובה היא בחיוב, כיצד ניתן להכליל את החומר שבית משפט קמא קבע כי יועבר למומחה בגדר "מסמכים בדבר הטיפול הרפואי... והבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לעניין שבמחלוקת". אם אין האמור בתקנה 8 חל, מה הם הכללים לעניין סוג החומר שניתן להעביר למומחה שמתמנה כאמור. ניתנה היום, כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97051760. J02

[ "תקנות פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (מומחים) התשמ\"ז1986" ]

782

6,118

ב בית המשפט העליון רע"א 5176/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המבקש : יוסף ג'רבי נגד המשיב ה : בידרמן, חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 7.7.97 בת"א 381/93 שניתנה על ידי כבוד השופטת קובו בשם המבקש: עו"ד עוזר קליין החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבה תגיש תשובתה לבקשה תוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן - במישרין - למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה, אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. בתשובתה תתייחס המשיבה לבקשה לרשות ערעור, רק ככל שהיא מתייחסת לטענות המבקש ל"עניין הפרוטוקול", וכן "לעניין המוצגים", כמפורט בעמודים 11-9 של הבקשה. לא מתבקשת תשובה לעניין עצם מינויו של מומחה נוסף בשטח הפסיכיאטריה. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ו' בתשרי התשנ"ח (7.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97051760. E01

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

783

4,215

בבית המשפט העליון בה"נ 4570/97 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקש בדבר חוסר יכולתו לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקש מתשלום האגרה. ניתנה היום, י"ט בתמוז תשנ"ז (24.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

804

5,300

ב בית המשפט העליון בה"נ 4570/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשם המבקש: עו"ד ע' ח'טיב החלטה 1. בתוקף סמכותי לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984-, הנני מתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט כמבוקש. 2. כתובת המסירה, כאמור בבקשה, היינו: ורה מירצקי קאגן אוקריאנה; העיר קייב; רחוב מילוטנקו מס' 40/16, דירה 170. 3. המסירה תיעשה בדואר רשום עם אישור מסירה. 4. המועד למסירה - עשרים יום מיום קבלת החלטה זו. 5. המועד לתשובה - שלושים יום מיום קבלת הבקשה על נספחיה. ניתנה היום, ט"ז בכסלו התשנ"ח (15.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. A08 /דז/

[ "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

806

6,611

ב בית המשפט העליון בה"נ 4570/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה הודעה מטעם היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד עמראן ח'טיב בשם משיב מס' 2: עו"ד זיוה שמחה החלטה 1. המבקש הגיש בקשה להתרת נישואין, על פי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן: "החוק"). המבקש, על פי האמור בבקשה, הינו יהודי ואילו המשיבה הינה נוצרית פרובסלבית. בבקשה צויין, כי הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים קונסולריים בפני קונסול רוסיה בישראל. בעקבות הגשת הבקשה, הודיעה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי מבדיקת הבקשה עולה, כי הנישואין הקונסולריים נערכו שעה ששני הצדדים היו אזרחי ישראל, ואף אחד מהם אינו אזרח מדינתו של הקונסול. על כן נטען, כי מעיקרא לא היתה כל סמכות לקנסול ליתן תעודת נישואין. על כן טענה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי בשל מתן תעודת הנישואין בחוסר סמכות, הרי שההליך המתאים הינו פניה לערכאה השיפוטית המתאימה למתן פסק דין הצהרתי על היות המבקש ומשיבה מס' 1 פנויים ולא בהליך על פי החוק. המבקש בתגובתו, טען כי בעת עריכת הנישואין לא היתה המשיבה אזרחית ישראלית - אם כי הוא לא פירט בהודעתו, אם היתה המשיבה אזרחית מדינתו של הקונסול. 2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, נחה דעתי כי למרות הודעת באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, ניתן להמשיך בהליכים על פי החוק. כך הדבר, משעה שעל פי סעיף 6 לחוק, מוגדר המונח "התרת נישואין" - "לרבות גירושין, ביטול נישואין, הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם". אכן, עיון בהודעת באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, משמיעה לנו, שבשל עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כי הנישואין בטלים מעיקרם, אין מקום להמשך הטיפול בבקשה במסגרת החוק. דא עקא, כי סעיף 6 האמור מבסס סמכות על פי סעיף 1(א) לחוק, גם כאשר הנישואין בטלים לכאורה מעיקרם (ובלבד שמתקיימים, כמובן, שאר התנאים שבחוק, לרבות סעיף 1(ב) לחוק). על כן, למרות הספק באשר לתוקפם של הנישואין הקונסולריים, ניתן להמשיך בהליכים על פי החוק. למותר לציין, כי אין בהחלטתי זו משום נקיטת עמדה לעניין תוקף הנישואין עצמם. ניתנה היום, כ"ב בכסלו התשנ"ח (21.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. A09 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

807

21,075

ב בית המשפט העליון בה"נ 4570/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד עמראן ח'טיב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעתם של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג קאגן. ניתנה היום, כ"ד באלול התשנ"ח (15.9.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. A11 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

809

22,136

ב בית המשפט העליון בה"נ 4570/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : נאום קאגן נגד המשיבים : 1. ורה מירצקי קאגן 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד עמראן ח'טיב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעתם של בתי הדין הנוגעים בדבר והם: בית הדין הרבני הגדול ובית הדין האקלזיאסטי לערעורים של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. המבקש ימציא תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטה זו, תרגום מאושר לאנגלית של הבקשה על נספחיה. המסמכים יומצאו במקורם לבית משפט זה ובשלושה עותקים לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ניתנה היום, כ"ג באייר התשנ"ח (19.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045700. A10 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

810

196

בית המשפט העליון בה"נ 4797/95 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : סטשקביץ לריסה נגד המשיבים : 1. סטשקביץ סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד א. טרכין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג סטשקביץ. ניתנה היום, י"א בתמוז התשנ"ז (16.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047970. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

811

197

בית המשפט העליון בה"נ 5438/90 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: מוזס רבקה נגד המשיבים : 1. סינג מוהן 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מאיר סרגובי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, כ"ו בתמוז התשנ"ז (31.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 90054380. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

812

15,695

בית המשפט העליון בה"נ 90 / 5438 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: רבקה מוזס נגד המשיבים: 1. מוהן סינג 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד מאיר סרגובי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א באדר ב' התשנ"ז (20.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 90054380. A02 דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

813

199

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 1431 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. חיימובה אליסה 2. חיימוב ליאון(קטין)ע"י אמו נגד המשיבים : 1. חיימוב מיכאל 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשים בדבר חוסר יכולתם לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתם של המבקשים לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשים מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ו באדר א' תשנ"ז (5.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014310. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

816

34,862

ב בית המשפט העליון בה"נ 1431/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת : חיימובה אליסה נגד המשיבים : 1. חיימוב מיכאל 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד איליה וייסברג בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, ו' בכסלו התשנ"ט (25.11.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014310. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

817

8,113

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בש"א 1864/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה עותרים : 1. עזבון המנוח אנור מקוסי ואח' 2. עזבון המנוח אחמד אבו בטחאן ואח' 3. עזבון המנוח נאהד עודה ואח' 4. עזבון המנוח גמאל אבד אלנבי ואח' 5. עזבון המנוח עבד אלחכים שמאלי ואח' 6. עזבון המנוח מגדי עביד ואח' נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. אלוף מתן וילנאי 3. לאון לזרוביץ 4. 4 חיילים פלונים עתירה לגילוי ראיות חסויות במסגרת ת.א. 921/95 בבית-המשפט המחוזי בירושלים תאריך הישיבה: כ"ח באב התשנ"ז (31.8.97) בשם העותרים: עו"ד ע' גבעון בשם המשיבים: עו"ד מ' בלס החלטה לאחר שעיינתי בדו"ח שירות הבטחון הכללי (להלן: הדו"ח) שגילויו נושא עתירה זו, הגעתי לכלל דעה שלגבי חלקים ניכרים שבו, גילויים אכן יפגע בבטחון המדינה, והנזק שיכול להיגרם עקב גילויים עולה במידה רבה מאוד על התועלת, אם בכלל קיימת כזו, שיוכלו העותרים להפיק מאותם חלקים לניהול תביעתם. ואולם, הדו"ח כולל גם עובדות שמובאות אף בחקירה שנערכה על-ידי משטרה צבאית חוקרת. השאלה היא האם סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א1971-, מאפשר גם לא לגלות חלק זה של הדו"ח. הצדדים מתבקשים לעניין זה, להגיש טיעונים בכתב. בא-כוח המדינה יגיש טיעוניו בתוך 30 יום מהיום. ובא-כוח המשיב ישיב לטיעון זה תוך 15 יום מיום קבלתו. והיה והצדדים יגיעו להסדר בעניין זה, תימסר הודעה לבית-המשפט. ניתנה היום, כח באב תשנ"ז (31.8.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018640. L07

[ "פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל\"א1971" ]

821

10,297

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בש"א 1864/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה עותרים : 1. עזבון המנוח אנור מקוסי ואח' 2. עזבון המנוח אחמד אבו בטחאן ואח' 3. עזבון המנוח נאהד עודה ואח' 4. עזבון המנוח גמאל אבד אלנבי 5. עזבון המנוח עבד אלחכים שמאלי ואח' 6. עזבון המנוח מגדי עביד ואח' נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. אלוף מתן וילנאי 3. לאון לזרוביץ 4. 4 חילים פלונים עתירה לגילוי ראיות חסויות במסגרת ת.א 921/95 בבית-המשפט המחוזי בירושלים בשם העותרים: עורך-דין עמוס גבעון בשם המשיבים: עורך-דין מלכיאל בלס החלטה 1. השאלה המתעוררת בעתירה זו היא האם סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן: הפקודה), המאפשר ליצור חיסיון לטובת המדינה, חל על כל מידע שנאסף על-ידי שירות הביטחון הכללי (השב"כ). 2. בגדר תובענה שהגישו העותרים - עזבונות של שישה תושבי עזה שנהרגו מירי של חיילי צה"ל - בבית-המשפט המחוזי בירושלים נגד המדינה, הם ביקשו גילוי של דו"ח איסוף מידע שהוכן על-ידי השב"כ (להלן: דו"ח האיסוף). אך על דו"ח האיסוף הוחל חיסיון מכוח תעודה שהוצאה על-ידי שר הביטחון על-פי סעיף 44 לפקודה. העותרים הגישו איפוא עתירה להסרת החיסיון. 3. במהלך הדיון בעתירה עיינתי בדו"ח האיסוף בישיבה סגורה ושמעתי הסברים מפי בא-כוח המדינה, עורך-הדין בלס. בהחלטה מיום 31.8.1997 דחיתי את הבקשה להסרת החיסיון מחלקים מסוימים של דו"ח האיסוף, ואילו לגבי חלק אחר של הדו"ח מצאתי כי הוא מכיל מידע שנמסר מפי ארבעה קצינים אף בהודעותיהם במשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) שנמסרו לעותרים. הצדדים התבקשו להשיב לשאלה האם סעיף 44 לפקודה מאפשר להוציא תעודת חיסיון גם על מידע זה. המדינה התנגדה להסרת החיסיון גם מחלק זה של הדו"ח בטענה כי גילוי דו"ח איסוף של השב"כ כשלעצמו, ללא קשר לתוכנו ולדרך השגת המידע הכלול בו, פוגע בבטחון המדינה. שכן, הגילוי עלול להרתיע מפני מסירת מידע לשב"כ, וכי לעניין זה יש להתייחס לדו"ח כאל דיונים פנימיים של רשויות מינהליות, שמן הדין להותירם חסויים כדי לאפשר לעובדי הציבור להביע דעתם באופן חופשי. 4. עמדה גורפת זאת, המבקשת ליצור חיסיון על כל מסמכי השב"כ בשל כך בלבד שנוצרו על-ידיו, אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 44 לפקודה, והיא אינה יכולה להתקבל. יש להבחין בין החיסיון הקבוע בסעיף 44, המוענק לראיות ספציפיות שגילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה, לבין חיסיון הניתן לחומר המתקבל בחקירה מסוג מסוים, חיסיון שמטרתו להקל על החוקרים לחשוף את האמת. כך, למשל, בסעיף 539א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-, שהוסף בחוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 33), תשנ"ח1997-, ניתן חיסיון לדברים שהושמעו בתחקירים שנערכו בצבא בעקבות אירוע במהלך אימון או פעולה מבצעית. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשנ"ז 363) נכתב כי יש ומעורבים באירוע נרתעים מלמסור את הידוע להם במסגרת החקירה וכי תכלית החוק היא למנוע תופעה זו ולאפשר לרשויות הצבא להגיע לחקר האמת. מאותו טעם נקבע בסעיף 538 לחוק השיפוט הצבאי ובסעיף 22 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט1968-, כי דברים שהושמעו בוועדות חקירה לא יתקבלו כראיה במשפט. לעומת זאת, סעיף 44 לפקודה אינו מתייחס לסוג החקירה או למהות הגוף החוקר בתור שכאלה, אלא מסמיך את הרשות להטיל חיסיון על ראיה מסוימת, לרבות על דרך השגתה. אומנם, ניתן לטעון כי גילוי שתוצאתו האפשרית היא הרתעה ממסירת מידע בטחוני בעתיד פוגע בבטחון המדינה. ברם, האפשרות הערטילאית לפגיעה מסוג זה אינה מכוסה על-ידי סעיף 44 לפקודה, שלהטלת חיסיון על-פיו נדרש כי גילוי הראיה המסוימת יפגע באופן משמעותי בבטחון המדינה. עמד על-כך השופט בך בב"ש 64/87 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 533, בע' 537: אין זה מספיק, לצורך דחיית הבקשה לביטול או למיתון צו החיסיון, שבית המשפט יהיה בדעה, כי מבחינת השיקולים של ביטחון המדינה עדיף אולי שלא יינתן פרסום למידע המפורט בצו. אלא שצריך בית המשפט להשתכנע לשם כך, כי גילוי החומר כרוך בסיכון משמעותי לביטחון המדינה. 5. בחוק לא הוטל חיסיון על דו"חות איסוף של השב"כ בתור שכאלה. לדעתי, חיסיון גורף כזה גם אינו דרוש. שכן, דו"חות איסוף של השב"כ מכילים פרטי מידע הנידלים מגורמים שונים בדרגים שונים, ולא כל מוסרי המידע לשב"כ נמנים עם קבוצת האנשים שגילוי דבריהם עלול להרתיע מקורות פוטנציאליים ממסירת מידע לשב"כ בעתיד. 6. במקרה שלפנינו לא מדובר בחוות-דעת פנימיות, אלא במידע שנמסר על-ידי קציני צה"ל הן לשב"כ והן למצ"ח. אשר-על-כן, אני מקבלת את העתירה ומורה על גילוי החלק בדו"ח האיסוף שהמידע הכלול בו נמסר בחקירת מצ"ח. יתר חלקי הדו"ח יישארו חסויים כאמור בהחלטה מיום 31.8.97. ניתנה היום, כ בחשון תשנ"ח (20.11.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018640. L10

[ "פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל\"א1971", "חוק השיפוט הצבאי, תשט\"ו1955", "חוק ועדות חקירה, תשכ\"ט1968" ]

822

7,626

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 8985 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. מושב שיתופי מולדת 2. קיבוץ בית השיטה נגד המשיבים : 1. ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י 2. לשכת המס של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בת.א. 367/96 שניתנה ביום 14.11.96 על ידי כבוד השופט אמינוף בשם המבקשים: עו"ד צור, עו"ד אבבי החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. ניתן היום כג באדר א' תשנ"ז (2.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089850. B01

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד - 1984" ]

830

202

בית המשפט העליון בה"נ 2021/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: כץ אולגה נגד המשיבים : 1. כץ מקסים 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג כץ. ניתנה היום, ט"ו בתמוז התשנ"ז (20.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020210. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

831

352

ב בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2021 בפני: כב' הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשת : כץ אולגה נגד המשיבים : 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. כץ מקסים ה ח ל ט ה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כא' באדר ב' תשנ"ז (30.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020210. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

832

9,838

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2021 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: כץ אולגה נגד המשיבים : 1. כץ מקסים 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ח בניסן התשנ"ז (5.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020210. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

833

13,836

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5229/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל העותרת: נוהא גבארין נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז ירושלים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד אלגרה פצ'קו בשם המשיבים: עו"ד ענר הלמן פ ס ק - ד י ן השופט י' טירקל: 1. ביום 1.9.97 הגישה העותרת עתירה נגד המשיבים, לבטל צו הריסה מינהלי שהוצא נגדה, להעניק לביתה היתר בניה ולתכנן תכנית מתאר למחנה פליטים שועפאט ולאזור שמסביבו. מתוך תגובתם הראשונית של המשיבים עולה כי מדובר בצו הריסה מינהלי שהוצא על ידי יו"ר המשיבה מס' 2 במסגרת סמכויותיו, לפי הוראות חוק התכנון והבניה התשכ"ה1965- (להלן - "החוק") וכי בקשתה של העותרת לבטלו נדחתה בהסכמתה על ידי בית המשפט לענינים מקומיים בירושלים שנתן לה ארכה לביצוע הצו עד 1.9.97, היום שבו הגישה את עתירתה. 2. העותרת לא ערערה על החלטתו של בית המשפט לענינים מקומיים לפני בית המשפט המחוזי, כמצוות סעיף 250 לחוק, וכן לא עתרה אליו במסגרת סעיף 255א לחוק, אם היתה בידיה עילה לעתירה כזאת. משלא נקטה העותרת בדרך שפתח לה החוק, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה. 3. העתירה נדחית ועמה מתבטל הצו הארעי לעיכוב הביצוע שניתן ביום 1.9.97. להסרת ספיקות נאמר כי התקופה בה עוכב ביצועו של צו ההריסה המינהלי - מיום 1.9.97 עד היום - לא תבוא במניין שלושים הימים האמורים בסעיף 238א (ט) לחוק (בג"ץ 5130/91 סלימאן מחמד נעאמנה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המרכזי עכו (לא פורסם). תקדין עליון, כרך 92(2) עמ' 129). ניתן היום, י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור 97052290. M03 - /מפ

[ "הוראות חוק התכנון והבניה התשכ\"ה1965", "חוק (בג\"ץ 5130" ]

842

9,434

ב בית המשפט העליון בש"א 6082/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : אריה גורן נגד המשיב : בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ערעור על החלטת הרשמת, השו פטת א' אפעל-גבאי, בע"א 4610/97, מיום 23.9.97 בשם המערער: עו"ד א' שחר בשם המשיב: עו"ד ע' דולב החלטה ערעור על החלטת הרשמת, כב' השופטת אפעל-גבאי מיום 23.9.97, שדחתה את בקשת המערער לקבלת פטור מתשלום אגרה על ערעור פסלות שופט שהגיש. החלטת הרשמת התבססה בעיקרה על דברים שאמר המבקש בהליך אחר, ביום 24.10.96, ולפיהם הוא מייעץ למשרדי עורכי דין רבים באשר לבדיקת תיקי ניירות ערך והכנות חוות דעת, וזאת לאחר עבר קורס בשנת 1994. בערעור שבפני טוען המערער, כי שגתה הרשמת בכך שהתעלמה ממצבו הבריאותי הקשה, מהעובדה שהוכרה לו נכות בשיעור 100% ומכך שהוא מתפרנס מקיצבת הביטוח הלאומי. עוד טוען המערער, כי בהיותו נכה ודל אמצעים המנהל מאבק איתנים במשיב, שהוא בנק מסחרי, היה על הרשמת לגלות כלפיו יתר התחשבות. המשיב מתנגד לערעור. לטענתו לא עמדה בקשת הפטור שהגיש המערער בתנאים הקבועים בתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-, כפי שגבשו בפסיקה. המשיב מוסיף וטוען, כי טענת המערער, לפיה אין מקום להסיק מכך שהוא מייעץ למשרדי עורכי דין, כי הייעוץ האמור נעשה בשכר היא טענה תמוהה. בשולי טיעונו טוען המשיב, כי גם סיכויי ערעור הפסלות שמבקש המערער להגיש הם קלושים. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשמת. אף אני סבור, כי האמור בבקשה לפטור מאגרה, בצד דבריו של המערער שנאמרו בהליך אחר, אינו יוצר עילה למתן הפטור המבוקש. הערעור נדחה. ניתנה היום, ח' בכסלו התשנ"ח (7.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060820. A04 /דז/

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

845

15,611

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 1856 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: דלויה אברהם נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע מאסר במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.3.97 בע"פ 68/96, שניתן על- ידי כבוד השופטים: ח. פיזם, ש. ברלינר, י. גריל בשם המבקש: עו"ד תמר אולמן בשם המשיבה: עו"ד אביה אלף החלטה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהוטל על המבקש. המבקש נתפס על ידי המשטרה, לאחר מרדף, כשברשותו 920.9 גר' קאנאביס. הוא הורשע, לפי הודאתו, בבית משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א. קיטאי) בהחזקת סם מסוכן ללא היתר חוקי ושלא לצריכה עצמית בלבד (עבירה לפי סעיף 7 (א) (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נ"ח), התשל"ג1973-). בית משפט השלום גזר על המבקש שנתיים מאסר, מתוכם חצי שנת מאסר בפועל, וקנס של 12,000 ש"ח. בית המשפט הורה לנכות מתקופת המאסר את תקופת מעצרו של המבקש (חדשיים) וקבע, כי יתרת התקופה תרוצה בעבודות שירות. המשיבה ערערה על קולת העונש. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ח' פיזם, ש' ברלינר וי' גריל) קיבל את הערעור ברוב דעות והטיל על המבקש עונש של 15 חדשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה בה שהה המבקש במעצר ובניכוי התקופה אותה ריצה המבקש בעבודות שירות. עונש המאסר על תנאי והקנס נותרו בעינם. המבקש מבקש לערער על פסק דין זה וכן הוא מבקש, כי יעוכב ביצוע עונשו עד לדיון בבקשת רשות הערעור. לטענתו, טובים סיכוייו לזכות בבקשת רשות הערעור ובערעור, נותרה לו, לאחר קיזוז תקופת המעצר ועבודות השרות, תקופה קצרה לריצוי, ואי-השהיית המאסר תשלול ממנו למעשה את האפשרות לערער. ביום 20.3.97 הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי עד לקבלת תגובת המשיבה לבקשה. המשיבה מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, סיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים, העבירה בה הורשע המבקש חמורה, למבקש עבר פלילי, לרבות בעבירות סמים, והוא אף הורשע בעבר בהחזקת 3.5 ק"ג חשיש, שירות המבחן למבוגרים נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו ולפיכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא שקול ומבוסס. עוד מציינת המשיבה, כי תקופת המאסר שעל המבקש לרצות, אף לאחר הניכויים האמורים, ובהפחתת שליש, עומדת על כששה חודשים. לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי, שדין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. ככלל, אין הגשת ערעור, כשלעצמה, מהווה עילה מספקת לעיכוב ביצוע. מקל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר מדובר בבקשה לרשות ערעור. על פני הדברים, מועטים סיכוייה של בקשת רשות ערעור שכל עניינה בחומרת העונש שנגזר על המבקש (וראה: בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל לא פורסם, רע"פ 142/88 צור נ' מדינת ישראל , לא פורסם, רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל , לא פורסם ורע"פ 7175/96 שטרית נ' מדינת ישראל , לא פורסם). גם חומרת העבירה ועברו של המבקש אינם מקלים עליו בבקשתו. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום א' 13.4.97, לא יאוחר מן השעה 10:00, בבית המעצר "קישון". יש לזרז הטיפול בבקשת רשות הערעור. ניתנה היום, כ"ח אדר ב' התשנ"ז (6.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018560. A05 /דז/

[ "פקודת הסמים המסוכנים (נ\"ח), התשל\"ג1973" ]

852

210

בית המשפט העליון בה"נ 4179/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. זברזסקי אנטולי 2. ברגר דורה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד בוכמן סבטלנה בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ב באב התשנ"ז (25.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97041790. A01 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

855

12,120

ב בית המשפט העליון בה"נ 4179/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשים: 1. זברזסקי אנטולי 2. ברגר דורה נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשים: עו"ד סבטלנה בוכמן בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, כ"ט בתשרי התשנ"ח (30.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97041790. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

856

214

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5060/97 בפני: כבוד השופט י. קדמי העותר : צ'אלח יוסף נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועד המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים החלטה 1. מבין הטענות שמעלה ב"כ העותרים, שתיים בלבד מחייבות בירור לפני ההחלטה אם ליתן צו על תנאי וצו ביניים כמבוקש. ואלה הטענות: א. כי תכנית המתאר -5 R J , אינה יכולה להוות בסיס לאי מתן אישור בניה למבנים. ב. כי הריסת הבית מנוגדת לחוק המקומי, בדבר תכנון ערים, כפרים ובניינים משנת 1966. 2. ב"כ המשיבים מתבקש להגיש תגובה בכתב לשתי הטענות הנ"ל בהקדם האפשרי ולא יאוחר מיום 1.9.97. 3. עד להחלטה אחרת, ניתן בזה צו ביניים למשיבים להימנע מלהרוס את המבנים נושא העתירה. ג. המזכירות תביא התיק בפני ביום 3.9.97 להמשך הטיפול. ניתנה היום, י"ח באב תשנ"ז (21.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97050600. H02

[ "חוק המקומי, בדבר תכנון ערים, כפרים ובניינים משנת 1966" ]

861

218

ב בית המשפט העליון בה"נ 5871/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש: אבא זבלנוב נגד המשיבים : 1. לודמילה בלוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, י"א בחשון התשנ"ח (11.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058710. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

873

9,913

ב בית המשפט העליון בה"נ 5871/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : אבא זבלנוב נגד המשיבים : 1. לודמילה בלוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקש בדבר חוסר יכולתו לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקש מתשלום האגרה. ניתנה היום, ז' בתשרי תשנ"ח (8.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058710. O01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

874

38,050

ב בית המשפט העליון בה"נ 5871/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : אבא זבלנוב נגד המשיבים : 1. לודמילה בלוב 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד אריה ביילין בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, כ"ד בטבת התשנ"ח (22.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058710. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

875

44,898

בבית המשפט העליון בג"ץ 4405/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד העותר ת : עמותת המדרשה לתרבות הגוף אמריקה ישראל נגד המשיבים : 1. שר החינוך, התרבות והספורט 2. משרד החינוך, התרבות והספורט 3. רשות הספורט והחינוך הגופני 4. בית הספר למדריכים ולמאמנים במכון וינגייט בקשה לתיקון עתירה ולמתן צו ביניים החלטה זאת החלטתנו בבקשה לתיקון העתירה ולמתן צו ביניים שהוגשה על ידי העותרת ביום 6.11.97: 1. אנחנו מקבלים את הבקשה לתיקון העתירה, כמבוקש, בנוגע לקביעת הוראת מעבר בתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), התשנ"ז1997-. המשיבים יגישו תגובתם לתיקון זה לקראת הדיון שיערך בעתירה בפני הרכב. 2. במהלך הדיון בפנינו לא ראינו הצדקה למתן צו ביניים, ולא חל שינוי בשיקולים שיצדיק מתן צו ביניים כעת, במיוחד נוכח הדיון הצפוי בעתירה במועד קרוב. מכל מקום, התקנות כבר נכנסו לתוקף, ובמצב זה בוודאי שאין מקום לצו ביניים. לפיכך הבקשה לצו ביניים נדחית. ניתנה היום, כ"ד בחשון תשנ"ח (24.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044050. I11

[ "תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), התשנ\"ז1997" ]

891

209,831

בבית המשפט העליון בג"ץ 4405/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט בע"מ העותרת: עמותת המדרשה לתרבות הגוף אמריקה ישראל נ ג ד המשיבים: 1. שר החינוך והתרבות 2. משרד החינוך והתרבות 3. רשות הספורט והחינוך הגופני שבמשרד החינוך 4. בית הספר למדריכים ולמאמינים במכון וינגייט בקשה לעיון וצילום תיק בית המשפט בשם המבקשת: עו"ד אורן שדמי בשם העותרת: עו"ד יעל בן פורת-ניב בשם המשיבים 3-1: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיב 4: עו"ד ניר גלעד (גלינסקי) החלטה לפני בקשת המבקשת לעיון וצילום תיק בית המשפט. לדבריה, בימים אלה היא מצויה בהידברות עם משרד החינוך, בנושא הזהה לעניינים נשוא העתירה. משכך, היא מבקשת לבחון את המסמכים שהוגשו במסגרת העתירה, שכן לדעתה יש באלה כדי לתרום לאותה הידברות. משיבים 1-3 אינם מתנגדים לבקשת העיון. העותרת מסרה על התנגדותה לבקשה, מבלי לנמק אודות סיבותיה לכך. המשיב 4 אף הוא מתנגד לבקשה. לטענתו, הנימוק שבפי המבקשת אינו מהווה נימוק מספק המצדיק היענות לבקשת עיון. כן הוא מפרט אודות סכסוך משפטי שבו נתונים המשיב 4 והמבקשת, אף שסכסוך זה הסתיים זה מכבר במחיקת התביעה שהגיש. לדבריו, נימוקי המבקשת מסווים את הטעם האמיתי לבקשתה, שהוא שימוש כנגדו בחומר המצוי בתיק בית המשפט בסכסוכים עתידיים. דין בקשת העיון להתקבל. תקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 קובעת, בין היתר, כי: "(א) כל אדם רשאי לבקש מבית משפט לעיין בתיק בית משפט (להלן - בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין. (ד) בבואו לשקול בקשת עיון, ייתן בית המשפט את דעתו, בין השאר, לענינו בתיק של המבקש, לענינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה. (ה) בית המשפט רשאי להורות על העברת בקשת העיון לתגובת בעלי הדין בתיק שמבוקש בו העיון או לתגובת צד שלישי, אם הוא סבור כי העיון עלול לפגוע במי מהם, וכן רשאי בית המשפט לבקש את תגובת היועץ המשפטי לממשלה, אם הוא סבור כי העיון עלול לפגוע באינטרס ציבורי..." בעלי הדין שהתנגדו לבקשת העיון לא הצביעו על כל טעם ענייני מדוע אין לאפשר למבקשת לעיין בתיק בית המשפט. העותרת התנגדה באופן כללי בלבד, מבלי לספק נימוק כלשהו המבסס פגיעה אפשרית בה. אכן, "בהיעדר הסבר קונקרטי באשר לפגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מחשיפתם של מסמכים ספציפיים, יש לאפשר את העיון", שכן נקודת המוצא הינה כי "מעקרון פומביות הדיון וחופש המידע נובע שבהיעדר טעם מיוחד המונע זאת רשאי כל אדם לעיין בתיקי בית-המשפט" (בג"ץ 9747/00 גל נ' ראש עיריית חיפה (החלטה מיום 13.12.04)). אין די באמירה סתמית על התנגדות לבקשה (ע"א 6576/01 החברה לייזום מיסודה של סי.פי.אם. בע"מ נ' לירן , פ"ד נו(5) 817, 823). גם טענתו של המשיב 4, לפיה המבקשת לא נימקה את בקשתה כראוי, אינה טענה המצדיקה דחיית בקשה לעיון בתיק בית המשפט (בג"ץ 9271/02 פלדשטיין נ' רשם האגודות השיתופיות (החלטה מיום 16.3.05)). לא כל שכן, כאשר המגמה שביסוד תקנה 4 הינה לאפשר לכל אדם לעיין בתיק בית המשפט (ראו ע"א 8849/01 סבוב נ' פקיד השומה למפעלים גדולים (החלטה מיום 15.2.05)). לא מצאתי ממש גם בטענתו אודות שימוש אפשרי שייעשה כנגדו על-ידי המבקשת במסמכי העתירה. אמנם, המשיב 4 הגיש בשעתו תביעה כנגד המבקשת, אך זו נמחקה זה מכבר והצדדים אינם מצויים בסכסוך לעת הזו. אכן, זכות העיון הינה יחסית, וניתן להגבילה בשל אינטרסים לגיטימיים של יתר בעלי הדין או הציבור בכללותו. כך, למשל, לו עדיין הייתה תביעת המשיב 4 כנגד המבקשת תלויה ועומדת, הרי שהייתי נכון לשקול להגביל את זכות העיון בתיק. אך, כאמור, אין זה המקרה שבפני. יתר על כן, אף מעיון בתיק לא מצאתי כי יש בגילוי תוכנו כלפי המבקשת כדי לפגוע באינטרסים של מי מהצדדים. אשר על כן, הבקשה מתקבלת. המבקשת רשאית לעיין ולצלם את תיק בית המשפט בבג"ץ 4405/97. ניתנה היום‏, ט"ז ניסן, תשס"ה (25.4.2005). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97044050_A40.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס\"ג-2003" ]

901

221

בית המשפט העליון רע"א 611/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין ה מבקשת: ישראלי אורה נגד המשיבים : 1. מזעקי ציון 2. מזעקי משה 3. מזרחי מאירה 4. שלמה מזל 5. חדד צביה 6. ניני דוד 7. ניני תמר 8. עזריאלי נחום 9. מנהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 26.12.97 בתיק המ' 16469/96 שניתנה על ידי כבוד השופט קלינג בשם המבקשת: עו"ד עודד אונגר החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים (וימי הפגרה בכלל) מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה. העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. ניתן היום יב באב תשנ"ז (15.8.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006110. B01

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד - 1984" ]

903

5,698

ב בית המשפט העליון רע"א 3311/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : סגל [גל] חנה נגד המשיב ה : בנק המזרחי המאוחד בע"מ בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקשת: בעצמה החלטה בתגובת המבקשת על החלטתי מיום 18.9.97, אשר הוגשה לבית המשפט ביום 5.10.97, אין משום הסבר מדוע לא הופקד הערבון על אף הארכות הרבות שניתנו למבקשת בענין זה (ראה החלטותי מיום 3.6.97, 8.7.97, 29.7.97, 27.8.97, ו4.9.97-). בנסיבות אלה אין מנוס מדחיית הבקשה לרשות ערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- מחמת אי הפקדת ערבון, וכך אני מורה. ניתנה היום, ו' בתשרי תשנ"ח (7.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033110. O07

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

907

14,251

ב בית המשפט העליון רע"א 3311/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : סגל [גל] חנה נגד המשיב : בנק המזרחי המאוחד בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשת: בעצמה החלטה הבקשה לארכה נוספת נדחית. יש להכין לחתימתי התראה על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, ב' באלול תשנ"ז (4.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033110. O06

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

909

224

בית המשפט העליון בה"נ 876/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש: חחיאשוילי טמזי נגד המשיבים : 1. חחיאשוילי נדז'דה 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד אירינה פסטון בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ב באב התשנ"ז (25.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008760. A01 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

912

16,606

ב בית המשפט העליון בה"נ 876/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש: חחיאשוילי טמזי נגד המשיבים : 1. חחיאשוילי נדז'דה 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד גבריאל בן-יוסף בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג חחיאשוילי. ניתנה היום, כ"ה בחשון התשנ"ח (25.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008760. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

913

225

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4542 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. זרבל ניסים (ויקטור) 2. סלע טומי נגד המשיבים : 1. יעקב רויכמן 2. יוסף רויכמן 3. פרץ רויכמן 4. אליהו רויכמן סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96045420. A01 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

914

1,032

בבית המשפט העליון בש"א 96 / 8512 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. אביב בן יקיר 2. זרם תקשורת והפקות בע"מ 3. פאגו פאגו אילת בע"מ נגד המשיב : עדי בן יקיר מחיקת ערעור בשם המבקש: בעצמו החלטה המבקש לא שילם את אגרת הערעור ולכן אני מוחקת אותו (תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-). ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ז (8.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96085120. Q03

[ "תקנות בית משפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

917

229

בבית המשפט העליון רע"א 752/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. ב.ד.א. תעשיות בשר דרום אמריקאי בע"מ 2. אביעד יעקב - עו"ד 3. בית און ישי - עו"ד נגד המשיב ה : ג'י.טי.סי. חברה כללית למסחר בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: המבקשים 2 ו3- החלטה ההודעה על קביעת גובה הערבון נשלחה בתאריך 21.2.97 לעו"ד יעקב אביעד על פי הכתובת שנרשמה בבקשה לרשות ערעור (שהוגשה ביום 2.2.97). ההודעה נמסרה לנמען בתאריך 25.2.97 (קיים אישור מסירה בתיק). בנסיבות אלה, אין לאמור בבקשה להארכת מועד כל אחיזה במציאות. אני מאפשרת לבאי כוח המבקשים ליתן טעם, תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה, מדוע לא תידחה הבקשה לרשות ערעור על פי תקנות 404(ב) ו431- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ימי הפגרה יבואו במנין הימים לצורך חישוב המועדים על פי החלטה זו. לא תוגש הודעה במועד, תידחה הבקשה לרשות ערעור מבלי שיתקיים בה דיון נוסף. ניתנה היום, כ"ו בתמוז תשנ"ז (31.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007520. Q04

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

928

9,410

ב בית המשפט העליון רע"א 752/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. ב.ד.א. תעשיות בשר דרום אמריקאי בע"מ 2. אביעד יעקב - עו"ד 3. בית און ישי - עו"ד נגד המשיב ה : ג'י.טי.סי. חברה כללית למסחר בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: עו"ד ישי בית-און, עו"ד יעקב אביעד בשם המשיבה: עו"ד בן-עמי בלבן החלטה ההודעה על קביעת גובה הערבון נמסרה במשרדו של המבקש השני ביום 25.2.97. המבקש השני העתיק את משרדו לכתובת חדשה לקראת התאריך 1.3.97. הטענה היא, כי ההודעה האמורה לא הגיעה לידי המבקש השני, ולכן הופקד הערבון במועד. לבקשה שבפני להארכת המועד להפקדת הערבון לא צורף תצהיר אשר יבאר נסיבותיה המדוייקות של התקלה שארעה; שהרי אף אם העתיק משרדו של המבקש השני כתובת במועדים הרלבנטיים אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוות סיבה לאבדן דבר דואר שנמסר ליעדו. אין די בהעלאת הטענה בדבר העתקת כתובת כדי לזכות אוטומטית בהארכת המועד שהוחמץ. אכן, העברת משרד כרוכה באריזה והתארגנות, אך אין עימה הנחה עובדתית בדבר חוסר סדר ואובדן מסמכים. לכך יש להוסיף את העובדה, שבהחלטת כב' השופט אור מיום 13.3.97 ניתנה הנחייה מפורשת למבקשים לדאוג להשלמת הליכי הפקדת הערבון בהקדם. למרות זאת, נעשתה הפנייה הראשונה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד להפקדת הערבון רק ביום 27.7.97. בנסיבות אלה אין בפני הסבר מתקבל על הדעת לאחור בהפקדת הערבון, ולכן הבקשה להארכת מועד נדחית. הבקשה לרשות ערעור נדחית על פי תקנות 404(ב) ו431- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.9.997). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007520. O06

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

931

235

ב בית המשפט העליון בה"נ 5798/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבק ש : אלכסנדר מורדוחוביץ' נגד המשיב ים : 1. סבטלנה פלסיוק 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר בקשת חוות דעת של בית דין דתי מאחר והתקיימו התנאים האמורים בסעיף 2(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- (להלן - החוק), הריני מורה, בתוקף סמכותי לפי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל ותקנה 10 לתקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- (להלן - התקנות), כי תתבקש חוות דעת של בית הדין הנוגע בדבר והוא: בית הדין הרבני הגדול, בדרך הקבועה בסעיף 2(ב) לחוק ובתקנה 11(א) לתקנות. ניתנה היום, כ"ג בחשון התשנ"ח (23.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057980. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "תקנות סדר הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ\"ה1984" ]

962

7,982

ב בית המשפט העליון בה"נ 5798/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. אלכסנדר מורדוחוביץ' 2. היועץ המשפטי לממשלה נגד המשיב ה : סבטלנה פלסיוק בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשים בדבר חוסר יכולתם לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתם של המבקשים לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשים מתשלום האגרה. ניתנה היום, ד' בתשרי תשנ"ח (5.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057980. O01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

963

31,941

ב בית המשפט העליון בה"נ 5798/97 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקש : אלכסנדר מורדוחוביץ' נגד המשיב ים : 1. סבטלנה פלסיוק 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקש: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג הנ"ל. ניתנה היום, י"ב בשבט התשנ"ח (8.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057980. A03 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

964

37,115

ב בית המשפט העליון ע"א 3880/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער : ענבי רוני נגד המשיבים : 1. חוגלה מושב עובדים בע"מ 2. ענבי בלפור 3. ענבי עמרם 4. ענבי יאיר 5. מנהל מקרקעי ישראל סיכומים בכתב בשם המערער: עו"ד י. הרכבי צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא. 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער. 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתנה היום, ז' בחשון תשנ"ט (28.10.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038800. P03

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

971

239

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 9061/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת : בן יוסף יעל נגד המשיב ה : מדינת ישראל החלטה בדבר קביעת בית המשפט לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד1984- בשם המ בקשת: בעצמה החלטה הבקשה כבר אינה אקטואלית ולכן אני מוחק אותה. ניתנה היום, כ"ג באלול התשנ"ז (25.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96090610. B01

[ "חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ\"ד1984" ]

980

12,119

בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 3384/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העוררים: 1. זוהר מגרילשווילי 2. ארתור אוכברג נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.5.97 בתיק ב"ש 1216/97 שניתנה על ידי כבוד השופט ד"ר צבי כהן בשם העוררים: עו"ד ראובן בר-חיים ה ח ל ט ה שני העוררים ומיכאל בריקשווילי (להלן "מיכאל") הואשמו יחדיו בעבירות חטיפה, תקיפה וסחיטה באיומים, שלפי הנטען בוצעו על-ידי שלושתם כלפי המתלונן. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של השלושה עד לתום בירור משפטם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ביחס לשני העוררים, בעוד שאת מיכאל הורה לשחרר בערובה. אף שבית המשפט נענה לבקשתה, ועיכב את שחרורו של מיכאל, נמנעה המאשימה מלערור על ההחלטה לשחררו. בעררו על ההחלטה לעצור את העוררים טען הסניגור, כי מששוחרר מיכאל בערובה חייבה שורת השוויון לשחרר בערובה גם את שני העוררים; שהלוא, לפי הנטען בכתב האישום, חברו השלושה לאותם מעשים ונושאים באחריות שווה לביצועם. עוד טען הסניגור, כי גם לגופו של עניין אין בפרשת העבירות שיוחסו לעוררים כדי להצדיק את מעצרם. 2. באת-כוח המשיבה ביקשה לתמוך בצדקת הבחנתו של בית המשפט המחוזי. בכך, ללא ספק, חזרה בה מן העמדה שנקטה המאשימה בפני בית המשפט המחוזי, עת טענה שחרף ההבדלים בין חלקיהם של הנאשמים בביצוע העבירות, יאה דין אחד ושווה לשלושתם. עדיין ניצבת השאלה, אם ההבחנה בין מיכאל לבין העוררים היתה, כשלעצמה, מוצדקת? הראיות מצביעות על כך שהמתלונן נדרש באיומים ליתן לנאשמים סכומי כסף. כתב האישום מתאר שלושה אירועים, ולכולם מצויה תשתית ראייתית: מן הראיות עולה, שבעקבות האירוע הראשון, בו נחטף והוכה, פנה המתלונן למשטרה. את קורות האירוע השני (מיפגש בבית-קפה) תיעד, כפי שהונחה לעשות, במכשיר הקלטה סמוי. ואילו את האירוע השלישי (מיפגש במשרדו) - שבמהלכו מסר לעוררים שטרי כסף מסומנים שסופקו לו למטרה זאת על-ידי המשטרה - תיעד במסרטה נסתרת. במעשי החטיפה והתקיפה של המתלונן נטל מיכאל חלק פעיל. אך בשני מיפגשי הסחיטה עם המתלונן, שבאו בעקבות אירוע החטיפה והתקיפה, שיחקו העוררים את התפקידים הראשיים, בעוד מיכאל "נכנס ויוצא" ובחילופי הדברים כמעט שאינו נוטל חלק. מכאן הסיק השופט המלומד, כי מיכאל לא "הוביל" את מהלכי הסחיטה, שבאו בעקבות האירוע הראשון, ולפיכך "לא נמצא יסוד סביר שהוא יסכן את ביטחונו של המתלונן". אני מפקפק אם מבחינת דרגת החשש לסיכון שלומו של המתלונן, יש בטעמו האמור של השופט משום אמת-מידה להבחנה בין העוררים לבין מיכאל. בנסיבות אלו, ובהעדר טעם ממשי אחר להבחנה ביניהם, קמה לכאורה חובה לנהוג בנאשמים דין שווה. ומששוחרר אחד השותפים לעבירה מן הדין לשחרר גם את שותפיו; ואפילו אם האינטרס הציבורי חייב לכאורה את החזקת כל המעורבים במעצר (בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 89, בעמ' 91). 3. אף בכך שלגופו של עניין אמנם קם הכרח להורות על מעצרם של העוררים, אני מתקשה לאמץ את טעמיו של השופט המלומד. השופט אמנם קיבל את טענת הסניגור, כי משלא נטען נגד העוררים שאיזו מעבירותיהם "נעשתה באלימות חמורה או באכזריות" (במשמעות סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-), לא קמה לחובתם חזקה שבדין בדבר קיום יסוד סביר לחשש שמי מהם יסכן את ביטחונו של אדם. אך, מאידך, קיבל השופט את טענת המדינה, כי "היפוך הנטל שבסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק אינו מונע בעד (המדינה) ללמוד מתוך דבריו של אדם על חשש שיסכן את בטחונם של האחרים, אם חשש כזה עולה מהם". בדברים שהשמיעו העוררים באוזני המתלונן בשתי פגישותיהם האחרונות עמו גילה השופט שמתקיים חשש לסיכון שלומו של המתלונן. לכך הצטרפה העובדה, שמעת שנפתחה החקירה הגלויה, חזר בו המתלונן מתלונותיו; ואף שהדברים התרחשו לאחר מעצרם של העוררים מצא השופט יסוד לחשוד שלעוררים יש יד בדבר. על כל פנים, קבע השופט, "מי שכך איים כדי לקבל דבר לא יתקשה לאיים, במישרין ובעקיפין, כדי לשבש את משפטו או כדי להיפרע ממי שפנה למשטרה". ובהתייחסו לעוררים הוסיף, שאם בהיותם במעצר חזר בו המתלונן מגירסתו, "על אחת כמה וכמה עלול שחרורם לסכל את עצם התייצבותו למשפט". 4. הסניגור טען, כי בהנמקת השופט יש משום הרחבת גדרה של חזקת המסוכנות שהיתווה המחוקק. כיון שאינני סמוך ובטוח שלכך אמנם כיוון השופט, אסתפק בהערה שהרחבה כזאת אכן אינה מותרת. הטעם לכך נעוץ בשינוי שהכניס דין המעצרים החדש: לפי הדין הקודם, די היה באיום לעבור עבירה באלימות או באכזריות כדי להקים (למצער) חזקה למסוכנות, שבהעדר ראיה לסתור העמידה עילת מעצר משום חומרת העבירה גרידא (ראו סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). ואילו בהוראת סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) שוב לא נכלל יסוד האיום באלימות ברשימת העבירות המקימות על הנאשם חזקת מסוכנות. אין משמעות הדבר שדברי איום אינם יכולים, בנסיבותיו של מקרה נתון, להוות ראיה לכאורה למסוכנותו של המשמיע. ומנימוקי השופט עולה, כי בדברי האיום שהשמיעו העוררים באוזני המתלונן יש, לדעתו, משום ראיה למסוכנותם. מכאן הסיק שהעוררים עלולים, לא רק להשפיע על המתלונן בדבר מתן ותוכן עדותו, אלא אף לבוא עמו חשבון על הגשת התלונה ואף לסכל את עצם התייצבותו במשפט. אני, בכל הכבוד, סבור, כי האיומים שיוחסו לעוררים בכתב האישום אינם מקימים בסיס לחששות כה מרחיקי לכת. העוררים הם צעירים (האחד כבן 21 והשני כבן 20), שהשלימו את חוק לימודיהם ברוסיה ועלו לישראל זה לא מכבר. רקעיהם המשפחתיים תקינים ולחובת איש מהם אין כל מעורבות פלילית ידועה קודמת. איומיהם העיקריים, שבעטיים הובאו לדין, אינם כוללים איום לפגוע בחייו או בגופו של המתלונן, אלא מתייחסים ליכולתם לגרום, בדרכי תחבולה, למעצרו או למאסרו של המתלונן; כגון, שבבית המתלונן "יתגלו" סמים או נשק שהיה מעורב בביצוע פשע. מבלי להקל ראש בחומרת מעשיהם ודבריהם של העוררים, נראה לי כי בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ועל רקע גילם הצעיר ועברם הנקי, אין פרשתם מחייבת - וממילא אין היא מצדיקה - את מעצרם. 5. הערר מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת. כל אחד מהעוררים יוכל להשתחרר ממעצרו בהפקדת ערבות עצמית וצד שלישי בסך 30,000 ש"ח ובהפקדת ערבון או ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח. מעת שחרורו ממעצר יימנע כל אחד מהעוררים מכל מגע או קשר, ישיר או עקיף, עם מי מהנאשמים האחרים המואשמים ביחד עמו, עם מי מעדי התביעה במשפטו או עם מי מבני משפחתו של המתלונן יבגני קורולב. מובהר בזה, כי הפרת תנאי מן התנאים הללו תעמיד למדינה עילה לבקש את מעצרו של המפר ואת חילוט הערובות שניתנו לשחרורו. ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ז (8/6/97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033840. F03

[ "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ\"ו1996", "חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ\"ב1982" ]

995

250

בית המשפט העליון בה"נ 97 / 2582 בפני נשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבק שת : ברינדין גרה נגד המשיבים : 1. ברינדין דמיטרי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד סוניה טראוב בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג ברינדין. ניתנה היום, כ"ט באייר התשנ"ז (5.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025820. A02 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,029

4,613

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2582 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : ברינדין גרה נגד המשיבים : 1. ברינדין דמיטרי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ג בניסן תשנ"ז (30.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025820. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,030

16,234

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4624 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים והמשיבים 1. איוון בלגין (חסוי) בערעור שכנגד: 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערים והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערערים ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים - המשיבים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעור שכנגד, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיבים בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. A01 /דז/

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,035

26,651

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למחיקת הודעת ערעור בשם המערערים: עו"ד דלילה יאור בשם המשיבה: עו"ד עמליה ליאור החלטה מכיוון שהבקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת הוגשה על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, יש להעביר את הדיון בה לידי כב' השופט התורן. ניתנה היום, ט' בניסן תשנ"ח (5.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O07

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,036

40,532

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט י' זמיר המערערים : 1. חנה בלגין 2. סימון לוגסי 3. תרינה לוגסי 4. נטליה בלגין 5. אורי בלגין נגד המשיב ים : " קרנית" קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למ חיקת הודעת הערעור המתוקנת החלטה המשיבה בערעור העיקרי ("קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) מבקשת מבית המשפט "להפעיל סמכותו, הקבועה בתקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, ולהורות על מחיקת הערעור". הבקשה הובאה בפני הרשמת של בית המשפט. לאחר שנתבקשה ונתקבלה תגובת המערערים לבקשה, נתנה הרשמת (ביום 5.4.98) החלטה זו: "מכיוון שהבקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת הוגשה על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, יש להעביר את הדיון בה לידי כב' השופט התורן". על פי החלטה זו הועברה הבקשה להחלטתי כשופט תורן. לאחר עיון מתברר כי בידי הרשמת סמכות לדון בבקשה של משיב בערעור לפי תקנה 421 רישא. לפיכך אני מורה על החזרת הדיון בבקשה למחיקת הערעור אל הרשמת. ניתנה היום, י"ב בניסן תשנ"ח (8.4.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. I08

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,040

48,812

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב החלטה בתיק זה ניתנה ביום 14.4.99 החלטה, לפיה יוגשו סיכומי המשיבה עד ליום 1.9.99. עד היום לא הוגשו סיכומי המשיבה, ולא הוגשה גם כל בקשה להארכת מועד להגשתם. אני מאפשרת למשיבה ליתן טעם, תוך שבעה ימים, מדוע לא יועבר תיק הערעור להרכב לשם דיון בו, על פי תקנות 448(ג) ו450-(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק כאמור ללא צורך בהחלטה נוספת. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ט (7.9.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. V12

[ "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ\"ד1984" ]

1,042

252

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט רע"א 96 / 7934 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: גיל דפני, עו"ד הנאמן בפשיטת רגל של עין טל עירית נגד המשיבים: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. ישורון 2. כונס הנכסים הרשמי החלטה 1. המבקש הגיש במקביל ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא לפיה הורה להשלים ברישום, עסקת משכנתא מובטחת בהערת אזהרה לפי בקשת המשיב 1 לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ1980-. 2. החלטה כזו מעמידה זכות ערעור למי שנפגע ידה ואין מקום להגשת בקשת רשות ערעור (רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811). 3. המזכירות מתבקשת לקבוע את ע"א 8247/96 לדיון בהקדם האפשרי. ניתנה היום, כה' באדר ב' תשנ"ז (3.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז793496/ 96079340. J02

[ "פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש\"מ1980" ]

1,046

253

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2534/93 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל המערער : גד בן קברט מליסה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 20.4.93 בת.פ. 47/92 שניתן על ידי כבוד השופטים: גלעדי, סגל ודננברג תאריכי הישיבות: ח' בכסלו תשנ"ז (19.11.96) יב' באדר א' תשנ"ז (19.2.97) בשם המערער : עו"ד יורם סגי -זקס בשם המשיב ה: עו"ד נאוה בן-אור פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיו הורשע המערער בעבירת רצח, כמשמעה בסעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז 1977- , ונידון למאסר עולם. העובדות 2. המערער והמנוחה למלם אברה - שניהם עולים מאתיופיה - חיו יחדיו (ללא נישואין) ובאוגוסט 1990 נולדה להם בת. משנפרדו דרכיהם פסק בית הדין הרבני שהילדה תימצא במשמורת אימה. ביחס למערער נקבע, כי הוא זכאי לראות את בתו אחת לשבוע והמנוחה חויבה להביא את הבת אל המערער מדי בוקר יום שישי, בין השעות 10 ו 12- , כדי לאפשר לו לראותה. היחסים בין המערער למנוחה היו רצופים במריבות, בעיקר סביב עניינה של הבת. לא פעם סירבה המנוחה להביא את הילדה אל המערער, כמצוות בית הדין. הוא התלונן עליה במשטרה והיא גמלה לו בתלונות נגדיות. ביום שישי 10.1.92 , סמוך לאחר השעה 10:30 , באה המנוחה עם ילדתה למקום מגוריו של המערער (מעון לעולים באשקלון). קרוב לצוהרי היום, בעקבות התרחשות שלא כל נסיבותיה נתבררו לאשורן, דקר המערער את המנוחה באולר, שלושים ושתיים פעמים, בראשה, בצווארה, בגפיה ובאבריה הפנימיים. השומר במעון העולים (העד משה אוזן) ניסה להרחיק את המערער מעל המנוחה. משלא נענה המערער לקריאותיו לחדול, ירה השומר לעבר המערער ופצע אותו. אז הירפה המערער מן המנוחה, אך גורלה של המנוחה כבר נחרץ; הדקירות הרבות הסבו לה דימום פנימי וחיצוני קשה והיא נפטרה מפצעיה. חקירת המערער 3. המערער הובא לחקירה ארבע פעמים. בשתי הפעמים הראשונות סירב למסור דבר. משנחקר בשלישית (ביום 21.1.92 ) מסר הודעה. כיון שגירסתו הותירה אי-בהירויות בנקודות שונות, ובניסיון להבהיר את הדברים, נגבתה ממנו (ביום 31.1.92 ) הודעה נוספת. באימרתו העיקרית (מיום 21.1.92 ) סיפר המערער, כי בבואה למעון העולים בבוקר יום המעשה שחה לו המנוחה, כי אין בכוונתה להראות לו את הילדה, וכי לא לשם כך באה, אלא כדי לומר לו שהילדה כלל אינה בתו. אמירות מן הסוג הזה אמנם שמע מפי המנוחה גם בעבר; אלא שהפעם המנוחה לא הסתפקה בחזרה על אמירתה המרגיזה, אלא גם הראתה לו מסמך (בלשונו "מכתב") המעיד כי שם משפחתה של הילדה שונה, ממליסה לאברה; משמע שהילדה כבר אינה קרויה בשמו אלא בשם אימה. דבר זה העלה את חמתו. אז, לפתע, הבחין בגבר זר ממוצא אתיופי. איש זה והמנוחה דיברו ביניהם, והאיש גם פנה אליו ודרש ממנו להניח למנוחה ולבתה. מתוך כך הבין המערער, כדבריו, שאיש זה בא בלוויית המנוחה וכי הוא בן הזוג עימו היא חיה עכשיו. משהשיב לאיש, כי הילדה היא בתו, התקרב אליו הלה כמתכוון להכותו. לפתע הבחין כי האיש מחזיק בסכין. הוא נאבק עם האיש, גבר עליו וחילץ מידו את הסכין. בתוך כך התנפלה עליו גם המנוחה ומשכה אותו בשערו מאחור; והוא, שלא ידע את נפשו מרוב כעס וזעם, רק ביקש להינצל מידי תוקפיו. אך מכאן ואילך - טען המערער - כלל אינו זוכר מה וכיצד אירע. בהתייחסו לעובדה, כי המית את המנוחה בדקירות סכין, גרס המערער כי אינו זוכר זאת. עם זאת לא הכחיש שעשה את המעשה שיוחס לו, אך טען כי לא היתה לו כוונה להמית את המנוחה. כדבריו: "דקרתי אותה בגלל שהתעצבנתי ולא התכוונתי להרוג אותה חס וחלילה. ואני חושב כל הזמן מה שעשיתי ולמה עשיתי. ואני לא רציתי בכלל לפצוע אותה, רק מה שקרה, אני לא יודע מה היה לי בראש". להלן הסביר מדוע "התעצבן": "אני כל הזמן התעצבנתי, שהיא אומרת שהילדה לא שלי ואני אמרתי שהילדה שלי ובגלל זה קרה כל המקרה. ואני אמרתי שאני משלם מזונות לילדה שלי כל הזמן. והיא אמרה לי שאני סתם משלם לה מזונות, שהיא רוצה לקחת ממני, אבל זה לא הילדה שלך וזה הרגיז אותי". באימרתו הנוספת (מיום 31.1.92 ) חזר המערער על טענתו כי הותקף על-ידי בחור אלמוני וכי גם המנוחה השתתפה בתקיפתו. כלשונו: "היו שתיים מרביצים לי, תפסו אותי, ואז הוא הוציא סכין להרוג אותי, ובמקום הוא יהרוג אותי אני תפסתי סכין מהיד שלו, ובחורה קופצת עלי על הראש. ואחרי זה אני לא יודע מה עשיתי. אני לתת לבחור לתת לבחורה, אני השתגעתי, לא יודע את עצמי". מדבריו עלה, כי לאחר שחילץ את הסכין מידי הבחור (שנילווה אל המנוחה), ברח הבחור מן המקום. על רקע זה נשאל, מדוע המשיך לדקור את המנוחה גם לאחר שהבחור ברח. לכך השיב המערער: "אני השתגעתי. לא יודע מה עשיתי. בגלל שהיו מרביצים לי ואני השתגעתי". הבדיקה הפסיכיאטרית 4. לאחר הגשת כתב האישום, ועל-פי החלטת בית המשפט המחוזי, הועמד המערער לבדיקה פסיכיאטרית. למומחה שבדק אותו (הפסיכיאטר המחוזי למחוז הדרום) אמר המערער, כי קודם לאירוע, בו ניספתה המנוחה, הוא אוים והותקף על-ידי אדם עם סכין. הוא, כדבריו, הוציא את הסכין מידי התוקף, אך כל מה שהתרחש מכאן ואילך, ועד שחזר לעצמו בבית החולים ברזילי באשקלון (בו אושפז עקב פציעתו מיריות השומר), אין הוא זוכר דבר. בחוות-דעתו סקר המומחה את מימצאי הבדיקה: במהלכה דיבר המערער לעניין ושיתף פעולה, אך טען שאינו מאמין כי עשה את מה שמייחסים לו. המומחה קבע, כי התמצאותו בזמן של המערער היתה חלקית; אך המומחה ייחס זאת לחרדה בה היה המערער ולא להיותו במצב של בלבול. במערער, כקביעת המומחה, "לא נמצאו סימנים של פסיכוזה, לא הזיות, לא מחשבות שווא ולא הפרעה בחשיבה". על רקע כלל מימצאי הבדיקה קבע המומחה כי המערער אינו חולה נפש וכי גם בשעת המעשה היה אחראי למעשיו. עם זאת נרמז בחוות הדעת, כי בגיבוש המסקנה האמורה לא נדרש המומחה לאפשרות שבית המשפט יקבל את גירסת המערער ביחס לנסיבות שבהן המית את המנוחה. להלן דברי המומחה בסיכום חוות-דעתו שהוגשה לבית המשפט המחוזי: "מדובר באדם בן 32 הנאשם ברצח. בבדיקה פסיכיאטרית ולפי ההיסטוריה הוא אינו סובל ממחלת נפש ומסוגל לעמוד לדין. לגבי האחריות הפלילית, מפני שהוא אינו פסיכוטי באופן פורמלי הוא יכול להבדיל בין טוב ורע ולהבין את מעשיו ולכן הוא גם אחראי למעשיו. בכל זאת עלי להסביר לכבוד בית המשפט שאם בית המשפט יקבל את גירסתו של הנאשם שנתקף לפני האירוע ושרק אז הוא לקח את הסכין מהתוקף אולי על בסיס גירסה זו יהיה צורך שאתייחס לזה בחוות דעת נוספת". הראיות 5. בפתח הדיון לפני בית המשפט קמא הודיע הסניגור, כי המערער מודה בעובדות שפורטו בסעיף 1 לכתב האישום, לאמור, כי דקר את המנוחה שלושים ושתיים פעמים ובכך גרם למותה. את הגנתו של המערער מפני האישום בעבירת רצח מיקד הסניגור בטענה שרכיבי היסוד הנפשי שבעבירה אינם מתקיימים. 6. ביחס לקורות האירוע נמצאו בפני בית המשפט קמא שתי עדויות בלבד: עדותו הסדורה והמפורטת של השומר משה אוזן, שהעיד מטעם התביעה, מחד; וגירסתו המבולבלת וגדושת הסתירות של המערער, מאידך. אוזן הוא סטודנט (כבן 23 ) שבסופי שבוע עבד לפרנסתו כמאבטח. אודות האירוע, ועל אשר קדם לו וסבב אותו, מסר אוזן (בחקירת המשטרה ובעדותו במשפט) גירסה מפורטת: בתקופה הרלוואנטית הועסק במעון העולים בתפקיד שומר. מתוך כך הכיר את המערער אשר גר במעון. כן הכיר את המנוחה וידע מעט אודות סכסוכם של המערער והמנוחה סביב עניין בתם. בבוקר יום המעשה (לערך בשעה 10:20 ) שח לו המערער, כי המנוחה אמורה להגיע למקום עם בתו, וביקשו להודיע למנוחה בבואה כי תמתין לו ליד המשרד. כעבור כרבע שעה, משהגיעה המנוחה ועימה ילדתה, מסר לה את בקשת המערער, ובעצמו הלך לחדרו של המערער וקרא לו לבוא. בשלב זה יצא העד (כמתחייב מתפקידו) לסיור בסביבת המעון. כשחזר (מקץ כ 10- עד 15 דקות) ראה את המערער והמנוחה שישבו ליד המשרד עם הילדה. הוא הבחין, כי בכל פעם שהמערער נטל את בתו בזרועותיו, הגיבה הילדה בבכי, אך לא התרשם כי בין המערער והמנוחה שורר מתח מיוחד. לבסוף קמו השניים והלכו, עם הילדה, לכיוון הפרוזדור הסמוך למשרד. זמן קצר לאחר מכן שמע צעקות וכן בכי של ילדה. אותו זמן פנה אליו אלמוני (איש ממוצא אתיופי) שעמד בחוץ ואמר לו דבר-מה שלא הבין. משיצא מן המשרד ראה (ממרחק של כ 15- מטר) את המערער כשהוא דוקר את המנוחה, פעם אחר פעם, בעזרת חפץ שלפי התרשמותו היה סכין. הוא רץ לעבר המערער וקרא לו לחדול. המערער הירפה מן המנוחה, שלעת הזאת כבר היתה מוטלת מתבוססת בדמה, והתרחק לקצה הפרוזדור. לפיכך חזר למשרד, במטרה להזעיק עזרה, אך לשמע קריאותיו של האלמוני שעמד בחוץ יצא שוב החוצה וראה, כי המערער שב אל המנוחה וממשיך לדקור אותה. שוב קרא למערער לחדול, ואף הזהירו כי ייאלץ לירות בו. המערער המשיך עוד בשלו, עד שלפתע קם ופנה לעברו של העד; ידו האוחזת בסכין מונפת ועיניו מזרות אימה. מחשש שהמערער עומד לתקוף אותו, שלף העד את אקדחו וירה לעבר המערער כדור אחד; ומשהמשיך המערער לנוע לקראתו, ירה לעברו כדור נוסף. בשלב זה - משנפצע מן הירי - השליך המערער מידו את האולר. 7. במאמר מוסגר יצוין, כי אחד הכדורים שנורו על-ידי אוזן חדר לגופה של המנוחה. אך מימצאי הבדיקה הפתלוגית העידו (ועל כך, כאמור, לא היתה מחלוקת), כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מדימום פנימי וחיצוני קשה שהסבו לה הדקירות, ולא מן הכדור שנורה על-ידי אוזן. ולבסוף: זהות האלמוני שאודותיו סיפר אוזן לא נתבררה. כשאוזן הבחין בו, בשתי הפעמים בהן יצא מן המשרד אל הפרוזדור, עמד איש זה במרחק ניכר מן המקום בו תקף המערער את המנוחה. אך סמוך לאחר ההתרחשות הקטלנית שוב לא נראה עוד בסביבת מקום האירוע. איש זה לא נמנה עם דיירי המעון, ואוזן, אשר לא הכירו, לא יכול לסייע באיתורו. 8. המערער טען בעדותו, כי בבוקר יום המעשה כלל לא ראה את המנוחה ולא דיבר עימה; ואף לא ראה את בתו. בכך חזר בו המערער מן הגירסה אותה מסר בשלב החקירה. עתה סיפר, כי המנוחה, שבאותו הבוקר היתה אמורה להביא אליו את בתו, שלחה מישהו להודיעו כי אינה רוצה להראות לו את בתו. משעמד ללכת למשטרה, כדי להתלונן עליה, הופיע אלמוני (אותו איש זר ממוצא אתיופי), תפס אותו בצווארו ודרש ממנו להניח למנוחה. כן איים להרגו ושלף סכין. בשלב זה, טען המערער, אבדה הכרתו ושוב אינו יודע מה עוד אירע. משעומת עם גירסתו בשלב החקירה, כי המנוחה אמרה לו שהילדה אינה בתו והציגה בפניו מסמך על שינוי שמה, ניסה המערער ליישב בין הדברים: מה שסיפר בחקירה אירע בבוקר, ואולם, בעת שהותקף על-ידי האלמוני, המנוחה כבר לא נמצאה במקום. אגב כך הסתבך המערער בסתירות פנימיות כה רבות, בכל נושא שעליו נחקר, עד שבפועל נותר ללא כל גירסה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט קמא קיבל את עדותו של אוזן כמהימנה ללא סייג; ואת רוב ועיקר מימצאיו סמך על עדות זו. ביחס לעדותו של המערער קבע בית המשפט כי היא אינה ראויה לאמון. אלא שאוזן לא היה עד למה שאירע (אם אכן אירע), בין המערער לבין האלמוני והמנוחה, סמוך לפני שהמערער תקף את המנוחה ודקר אותה. העובדות הקשורות באותו אלמוני מעולם לא נתבררו. על דבר נוכחותו בזירת העבירה - בהנחה שהמדובר באותו איש - למד בית המשפט, כזכור, גם מעדותו המהימנה של אוזן. אותו אלמוני פנה אל אוזן לראשונה בעת שבפרוזדור התחיל להתרחש המאורע הנורא, והוא אשר שב וקרא לו לאחר שאוזן חזר למשרד כדי להזעיק עזרה. אך לאחר האירוע הקטלני הוברר כי האלמוני נעלם והמשטרה לא הצליחה לאתרו ולחקרו. השאלות הכרוכות באותו איש נותרו ללא תשובה: מיהו? האם הכיר את המנוחה? האם נילווה אליה, או שמא הזדמן למקום באקראי? וכלום היה לו חלק כלשהו בליבוי התקרית? אכן, לכך שבעת שהמערער דקר את המנוחה ניצב האלמוני בריחוק ניכר מהם, ולא נראה כמי שהיה מעורב, נמצאה לבית המשפט ראיה בעדותו של אוזן. אך היכן היה האלמוני, ומה (אם בכלל) עשה, לפני שהמערער החל לדקור את המנוחה? וכלום היה הוא מעורב במריבה או בתקרית אלימה עם המערער? אודות אירוע כזה לא היתה בפני בית המשפט כל ראיה זולת הגירסה אותה מסר המערער בחקירתו. ובית המשפט, חרף הסתייגותו מאמינותו של המערער ומן האפשרות לסמוך על דבר מכל דבריו, נכון היה להניח, כי לגבי אותה חוליה בשרשרת האירועים שאוזן לא היה עד לה, אפשר שגירסתו האמורה של המערער משקפת דבר שאכן התרחש. כדברי בית המשפט (מפי השופט צ' סגל) בפסק-דינו: "ככל שמדובר בממצאי אמון... אין עמדי, בהעדר גירסה סותרת, אלא לקבל את עמדת הנאשם כי הותקף. ער אני לעובדה שעדות הנאשם משמשת כעדות יחידה לאירוע ניסיון הדקירה והתקיפה על-ידי פלוני. עדות זו חרף מגרעותיה הקשורות בחוסר הגיונה בשל מידת העירפול האופפת את מניעי ההתקפה על-ידי פלוני והקשורה בהבהרת העיתוי המדויק בו הבחין לראשונה בסכין והאופן בו הצליח להוציאו מידי התוקף מבלי שייפגע, מקימה, ולו מחמת הספק, את האפשרות כי פלוני אכן היה במקום, וברשותו היתה סכין...". עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה, כי העובדות שהוכחו כנגד המערער מבססות כדבעי את כל יסודותיה של עבירת הרצח. לכך שבעת מעשה גמלה בלב המערער החלטה להמית את המנוחה נמצאה לבית המשפט ראיה בנסיבות העובדתיות אשר בגדרן ביצע המערער את המעשה הקטלני. בשימושו החוזר והנשנה של המערער בסכין נמצאה ראיה מספקת ליסוד ההכנה. ומסקירת העובדות העלה בית המשפט כי למעשהו של המערער לא קדם קינטור אף במובנו הסובייקטיווי. מדברי המערער העלה בית המשפט, כי ביסוד יחסיהם העכורים של המערער והמנוחה ניצב אך חיובו של המערער בתשלום מזונות, בעוד שאת מעשהו הנורא ייחס המערער עצמו, לא לאשר אמרה לו המנוחה והמסמך שהציגה בפניו, אלא לתקיפתו (בשלב יותר מאוחר) על-ידי האלמוני והמנוחה. כדברי בית המשפט: "מעדותו בבית המשפט והודעתו במשטרה לא עולה שבא לכלל מעשה בגלל קינטור שקדם למעשה הדקירות. השלב הקריטי באותו ארוע היה כאשר הנאשם הותקף על-ידי האלמוני והמנוחה. התנהגותם של השניים אין לראותה, אפילו סובייקטיבית, כקינטור. אפילו הייתי רואה באמירה כזו מטעם המנוחה קינטור סובייקטיבי, הרי היה זה במערכת היחסים העכורים שבין הנאשם לבינה. אך מה בין הדברים הללו שכל עניינם נסוב סביב מחלוקת כלכלית ולפיה שילם מזונות לבתו אשר נטען כי איננה שלו, לבין תגובה נסערת ואלימה כל כך כלפיה, שלא שלפה סכין וגם דבריה ...לעניין שינוי שם הילדה היו זמן משמעותי קודם לתגרה". הווי אומר: מה שאמרה המנוחה למערער, אודות שינוי שם הילדה, אינו מהווה קינטור; הן מפני שהדברים נאמרו על רקע מחלוקת כספית, והן מפני שנאמרו לא בתכוף לפני המעשה הקטלני. והעיקר: כעולה מדברי המערער עצמו, הרי שעשה את מעשהו בתגובה לתקיפתו על-ידי האלמוני והמנוחה, ולא בשל הדברים שאמרה לו המנוחה, והמסמך שהציגה בפניו, קודם לכן. 10. בסיכומי טענותיו לפני בית המשפט קמא לא טען הסניגור כי למערער עומדת טענת הגנה עצמית. ברם, לנוכח הגירסה שמסר המערער בשלב החקירה, כי עשה מה שעשה רק לשם התגוננות מפני התקיפה מצד האלמוני ("רק רציתי להציל את עצמי"; "ואז הוא הוציא לי סכין כדי להרוג אותי"), בחן בית המשפט - מיוזמתו שלו - אם, בנסיבות העניין, עומדת למערער טענת "צורך" או טענת "הגנה עצמית", ואף לשאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. כדברי בית המשפט בהכרעת-דינו: "ההחלטה להמית ברורה ומוחלטת. הנאשם לא דוקר את האתיופי בעל הסכין התוקף אותו, כי בסופו של דבר לא הוא שהדריך את מנוחתו אלא כנראה המנוחה שקבעה לבתה שם אחר ובכך נתנה ביטוי מוחשי לטענתה בפניו כי אינו אבי הילדה. - - - כשהמנוחה שרועה חסרת אונים לרגליו, הוא נסוג מן המקום לרגל איומי השומר, אך שב בסמוך לאחר מכן למקום וממשיך בדקירותיו. אין לפרש התנהגות זו אלא בדבקותו בהחלטה שנתגבשה בליבו, לגרום למותה של המנוחה". ולהלן הוסיף בית המשפט ואמר: "לאחר שמיעת פרשת ההגנה בכללותה לא הצליח הנאשם לשכנעני כי לאחר שהוציא את הסכין מידי התוקף עדיין היתה קיימת סבירות שהיה נתון במצב של סכנת חיים ממשית ומיידית אשר יכולה להצדיק דקירות בכלל, ודקירות המנוחה בפרט, ועוד בשני שלבים, בעוד זו כלל לא איימה עליו. זו אולי היתה תחושתו הסובייקטיבית אך אין בידי לאמץ תחושה כקביעה אובייקטיבית על-פי מבחן הסבירות שצריך להחיל בעניין זה, מה עוד שטענתו, הן במשטרה והן בבית המשפט, היתה, כי איננו זוכר דבר מן האירוע". השלמה לחוות הדעת הפסיכיאטרית 11. מחוות הדעת הפסיכיאטרית, שנמסרה לבית המשפט המחוזי בפתח הדיון, עלה, כי בגיבוש מסקנתו ביחס לשורת אחריותו הפלילית של המערער בשעת המעשה לא נדרש המומחה לאפשרות שבית המשפט המחוזי יקבל את גירסתו של המערער ביחס לנסיבות שבהן המית את המנוחה. נשוב ונזכיר את דברי המומחה בסיכום חוות-דעתו (אותו כבר הבאנו לעיל), לאמור, "שאם בית המשפט יקבל את גירסתו של הנאשם שנתקף לפני האירוע ושרק אז הוא לקח את הסכין מהתוקף אולי על בסיס גירסה זו יהיה צורך שאתייחס לזה בחוות דעת נוספת". משנמנה בית המשפט המחוזי וגמר, לבסס את הכרעתו על ההנחה שגירסת המערער משקפת את ההתרחשויות כהווייתן, קם לכאורה הצורך לפנות אל המומחה בשאלה, אם מבקש הוא להוסיף דבר-מה על האמור בחוות-דעתו. ברם, איש מן הצדדים לא ביקש מבית המשפט המחוזי ליזום פנייה כזאת, ואף בית המשפט, מיוזמתו, לא עשה כן. במסגרת טיעונו בערעור הזכיר הסניגור עניין זה. משעיינו בטענות הצדדים, ובטרם יושלם הדיון בערעור, ביקשנו מן הפסיכיאטר המחוזי לעיין בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע עמדה בשאלה אם בנסיבות העניין יש לו מה להוסיף על חוות-דעתו הראשונה. בחוות-דעתו המשלימה, שהתבססה על העיון בתיקו של המערער ובהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי, כתב המומחה: "במידה וגירסתו של המערער נכונה שהמנוחה אמרה לו שהוא אינו אביה של הילדה, ואם הוא באמת הותקף קודם, ניתן להבין שהוא הגיב ברגשות של פחד מלווה בכעס, זעם והתנהגות תגובתית להגן על עצמו. גם מפני הפחד לסכנת חיים וגם מהתגובה שהמנוחה אמרה לו שהבת איננה בתו. לדעתי, נסיבות כאלה עלולים לגרום למצב נפשי של מצוקה ולחץ והוא מגיב בצ ורה שהיכולת שלו להשתלט על התנהגותו היתה נמוכה מאדם שלא היה בלחץ נפשי בגלל נסיבות כאלה. כפי שציינתי בחוות דעתי מ24.5.92- המערער 'לא סבל ממחלת נפש'. למרות שבבדיקה לא היה חולה נפש אפשר להבין שבנסיבות כפי שתוארו שהיה לו הצורך להתגונן על חייו ומצב של תגובה ללחץ נפשי לא היה מסוגל להשתלט על התנהגותו כאדם בנסיבות אחרות. כפסיכיאטר ולא כמשפטן, בנסיבות הללו אני חושב בכיוון של נסיבות מקילות ובעונש מופחת כפי שמופיע בתיקון לחוק העונשין (תיקון מס' 44 תשנ"ה1995-". בישיבה נוספת, שהועדנו לאחר קבלתה של חוות-דעת זו, ניתנה לפרקליטי הצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם. נפנה עתה לגופן של טענות. "הגנה עצמית" 12. טענתו העיקרית של הסניגור, בערעור שלפנינו, הינה, כי על-פי שתי הנחותיו של בית המשפט קמא - הנחתו שהמערער אכן הותקף והנחתו שלפי "תחושתו הסובייקטיבית" של המערער הוסיפה הסכנה לרחף עליו גם לאחר שחילץ את הסכין מידי התוקף האלמוני - היה על בית המשפט לזכות את המערער מכל אשמה. הסניגור ביקש להראות, כי שילוב של טענת "צורך" וטענת "טעות במצב דברים" מעמיד למערער הגנה ראויה לשמה. פשיטא שההגנה אותה ביקש הסניגור להעמיד לשולחו אינה של "צורך", כמשמעו בסעיף 34 יא לחוק העונשין, אלא של "הגנה עצמית" כמשמעה בסעיף 34 י לחוק; שהלוא ההבחנה בין שתי ההגנות הללו נקבעה ועוגנה עוד במסגרתו של תיקון מס' 37 לחוק העונשין משנת תשנ"ב (ראה: א' אנקר ור' קנאי, "הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מס' 37 לחוק העונשין", פלילים ג 5). בצדק העירה באת-כוח המדינה, כי השילוב הרלוואנטי, שאליו יכול הסניגור להתכוון, הוא של "הגנה עצמית" ו"טעות במצב דברים". אשוב איפוא ואציג את טענת הסניגור, לא ככתבה וכלשונה, אלא במתכונתה המתוקנת. הסניגור אינו חולק, כי מעת שהמערער (בהנחה שאכן הותקף) חילץ את הסכין מידי תוקפו, שוב לא ניצב בפני "סכנה מוחשית" של פגיעה בחייו או בגופו, וכי המעשה שעשה (דקירת המנוחה בסכין) שוב לא היה "דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה" שנשקפה לו ממנה סכנה כאמור. ברם, טוען הסניגור, מדברי בית המשפט בהכרעת-דינו נובע, כי בית המשפט לא שלל את האפשרות שהמערער, לפי "תחושתו הסובייקטיבית", הוסיף לדמות בנפשו כי הסכנה עודנה קיימת. מהנחה זו עולה האפשרות, כי המערער עשה מה שעשה עקב טעות במצב דברים, היינו "בדמותו מצב דברים שאינו קיים", ולפיכך אין להטיל עליו אחריות פלילית למעשה "אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו" (כאמור בסעיף 34 יט לחוק העונשין). 13. אינני סבור, כי מה שנאמר בהנמקת בית המשפט קמא ביחס לתחושת המערער ("זו אולי היתה תחושתו הסובייקטיבית") מעמיד בסיס להנחה, שבית המשפט האמין למערער כי דקר את המנוחה מתוך שהאמין כי מעשה זה דרוש לשם התגוננות מפני סכנה מוחשית, שלפי המצב אותו דימה לעצמו, עדיין ריחפה מעל לראשו. הלוא בית המשפט מציין, כי המערער עצמו דבק בטענה "כי אינו זוכר דבר מן האירוע של הדקירות". כדי שאמירת בית המשפט, אודות "תחושתו הסובייקטיבית" של המערער, תוכל להקים הנחה היכולה לשמש בסיס לטענת טעות במצב דברים, צריך היה להיווכח שהמערער עצמו טען כי טעה במצב הדברים ופעל מתוך שדימה לעצמו מצב דברים שהוא שונה מן המצב העובדתי האמיתי. אלא שגירסת המערער, כאמור, היתה, כי מעת שגבר על האלמוני שתקף אותו וחילץ מידו את הסכין, שוב אינו זוכר דבר. מהנמקת בית המשפט קמא אמנם עולה, כי בית המשפט לא האמין לטענת המערער שחלק זה של האירוע נעלם מזיכרונו. אך אין בכך ולא כלום: משבחר המערער להיתלות בטענה כי אינו זוכר דבר, נסתתמה יכולתו לסמוך על טענת טעות. טענת טעות ראויה להיבחן רק מקום שהנאשם מעלה אותה וסומך עליה, או למצער כשהאפשרות שטעה מסתברת מגירסתו העובדתית. משמע, מקום בו אין "טועה" אף "טעות" אין. וכשהנאשם אינו טוען כי טעה, אלא מעיד כי אינו זוכר דבר, אין בית המשפט נוטל על עצמו להפך באפשרות היפותטית, שמא הנאשם טעה. בהעדר טענת טעות, ממילא אין מתעוררת שאלה בדבר כנותה של הטעות. ברם, מדברי בית המשפט קמא - שנאמרו, אל נכון, לשלילתה של טענת הגנה עצמית - ניתן בעקיפין להסיק, שאילו נדרש לפסוק בטענת טעות (שלא הועלתה בפניו), לאמור, כי המערער עשה מה שעשה על רקע תחושתו שהוא נתון בסכנה, היה דוחה אותה. המערער לא הראה כיצד מעשהו (דקירתה למוות של המנוחה) היווה אמצעי מיידי ודרוש להדיפת סכנה מצד תוקף אחר (ולא מצד המנוחה). משהוברר כי המעשה אינו מתיישב עם צורכי הגנתו העצמית הנטענת של המערער, אף להנחה שהמערער עלול היה לטעות בדבר זכותו לעשותו אין כל יסוד. בכך, ולפי אמת-מידה של העדר סבירות, נשללה גם טענה אפשרית של טעות. אכן, מבחנה של טעות שוב אינו בסבירותה, אלא בכנותו של הטועה. אך הסבירות מוסיפה להוות אבן בוחן לכנות (ראו: ע"פ 94 / 2598 דנינו נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, פיסקה 11 לפסק-דינו של השופט גולדברג; ומאמרו של ש"ז פלר, "טעות במצב הדברים", מחקרי משפט יב 5). כך הוא הדין בדרך כלל. לא כל שכן שזה הדין בענייננו, כשבפני בית המשפט קמא לא טען המערער טענת טעות ולא פרש נסיבות המאפשרות הכרעה בדבר כנות הטענה. כוונה תחילה 14. לחלופין חזר הסניגור וטען לפנינו, ככל שכבר טען לפני בית המשפט קמא, כי במעשהו של המערער לא התקיים אף לא אחד מרכיבי הכוונה תחילה - הכנה, החלטה להמית והעדר קינטור. המערער, טען הסניגור, פעל באורח ספונטאני. הוא הותקף על-ידי האלמוני, ובעת שנאבק בתוקפו, משכה המנוחה בשערו. הוא איבד את עשתונותיו ופעל מבלי לדעת ולהעריך את מהות התוצאה הצפויה. בנסיבות אלו, טוען הסניגור, אין לראות בנטילת הסכין משום הכנה. בהעדר מודעות למהות המעשה ולתוצאות, אין לומר שבמערער נתגבשה החלטה להמית את המנוחה. גם היסוד של העדר קינטור לא הוכח. אדרבה, מה שהוכח הוא, שהמערער קונטר על-ידי המנוחה, שהציגה בפניו מסמך שהעיד על שינוי שם בתו ובכך עוררה בו ספק בדבר אבהותו על הקטינה. גם התערבותו של האלמוני, שעל-פי מה שהובן למערער היה בן-זוגה החדש של המנוחה אשר בא בלווייתה, היוותה קינטור. 15. אני סבור, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי במעשהו של המערער התקיימו כל רכיבי המחשבה הפלילית הנדרשים לשיכלולה של עבירת רצח בכוונה תחילה. עד שאתייחס ליסוד העדר הקינטור, שבו מיקד הסניגור המלומד את עיקר טיעונו לפנינו, אקדים ואתייחס, בקצרה, לכל אחד משני היסודות האחרים: הכנה : בעצם נטילת הסכין מידי תוקפו (בהנחה שהמערער אכן הותקף) אין אמנם משום הכנה. אך בל נשכח כי מעת שהחזיק בסכין, היפנה אותו המערער לעברה של המנוחה ונעץ את הסכין בגופה שלושים ושתיים פעמים. דומה כי גם בהפניית הסכין לעבר המנוחה היה כדי למלא את יסוד ההכנה; ועל כל פנים, נעיצת הסכין בגופה, שוב ושוב, מעידה על הכנה. החלטה להמית : בהתנהגות המערער מצויה משום ראיה לכך, שבעת מעשה גמלה בלבו החלטה להמית את המנוחה. המערער הלוא טען, כי הותקף על-ידי אלמוני שהחזיק בסכין, אך משחילץ (כדבריו) את הסכין מידי התוקף, לא היפנה המערער את הסכין לעבר התוקף אלא לעבר המנוחה. ריבוי הדקירות, בכלל זה דקירות באברי הגוף הרגישים, מעמיד את המערער בחזקתו כי התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית. יתר על כן: ההנחה שמא תקף את המנוחה שלא בכוונה להמיתה, נשללת בהתנהגותו. כזכור, משהופרע המערער על-ידי אוזן, חדל לדקור את המנוחה ונסוג מן המקום, אך עד מהרה, משנוכח כי אוזן פנה ונכנס למשרד, שב אל המנוחה, ובעוד זו שרועה חסרת אונים לרגליו, המשיך לדקור אותה. סוף מעשהו של המערער מעיד, בעליל, על החלטתו להמית את המנוחה. אילו נכון היה כי פעל מתוך דחף בלתי-נשלט, די היה בהרחקתו מן המנוחה, לאחר מסכת הדקירות הראשונה, כדי להחזירו לעשתונותיו; ובעצם העובדה, שגם לאחר שהורחק שב ופגע במנוחה במסכת נוספת של דקירות, יש כדי ללמד כי ביקש להשלים את המלאכה בה הופרע, היינו שמעיקרא החליט לגרום למותה של המנוחה. העדר קינטור 16. בית המשפט המחוזי לא מצא אחיזה לקיומו של קינטור; אף לא במובנו הסובייקטיווי. על-פי הראיות יכול בית המשפט, לכאורה, להגיע למסקנה זו. הלוא המערער השליך את יהבו על מסמך שהוצג בפניו על-ידי המנוחה. והנה לעצם קיומו של מסמך כזה לא נמצא לבית המשפט גם שמץ ראיה. בזירת העבירה, בכליה של המנוחה וברשותו של המערער לא נמצא לו כל זכר, ומשנחקר המערער על כך, הסתבך בגירסאות סותרות לרוב. בסופו של דבר אף הוברר, מפי הסניגור המלומד, כי גם בלשכת מירשם התושבים לא נמצא זכר למסמך שעניינו שינוי שמה של הילדה, וכי בפועל לא נעשה כל שינוי ברישום שמה של הילדה. אך בית המשפט המחוזי, אף שלא האמין למערער, גם לא שלל את האפשרות שהמנוחה אכן הראתה למערער מסמך שגרם להתלקחות מריבה ביניהם. על רקע הנחה עובדתית זו, ולאור הערכתו של הפסיכיאטר המחוזי בחוות-דעתו המשלימה, לא הייתי שולל את האפשרות כי מה שהתרחש בינו לבין המנוחה אכן קינטר את המערער. בהקשר זה עליי להסתייג משניים מנימוקי בית המשפט הנוגעים לשאלת הקינטור. הנימוק הראשון נוגע לשאלת הקשר שבין הקינטור הנטען לבין האירוע הקטלני. מגירסת המערער (ככל שהודה בשלב החקירה) אמנם עלה, כי דקר את המנוחה, לא בתגובה לכך שהציגה בפניו מסמך המעיד על שינוי שמה של בתו, אלא במסגרת התגוננותו מפני התקיפה; ותקיפתו בידי האלמוני בוודאי אינה ראויה להיחשב כקינטור. אך מגירסה זו לא מתחייב - כפי שסבר בית המשפט המחוזי - כי המערער עצמו ניתק את המעשה הקטלני ממעשה ההתגרות אותו ייחס למנוחה. נימוקו השני של בית המשפט, ממנו אבקש להסתייג, נוגע למהות סכסוכם של המערער והמנוחה, שעל רקעו - לגירסת המערער - קונטר על-ידי המנוחה. בית המשפט המחוזי סבר, כי ביסוד ריבם של המערער והמנוחה, סביב עניינה של הילדה, ניצבה רק מחלוקת כספית. זאת, כמדומה, העלה בית המשפט מדברי המערער בחקירה, שאותם כבר הזכרתי לעיל, לאמור: "...ואני אמרתי שאני משלם מזונות לילדה שלי כל הזמן. והיא אמרה לי שאני סתם משלם לה מזונות, שהיא רוצה לקחת ממני, אבל זה לא הילדה שלך". ואולם מהתבטאות זו לא נובע, כי מה שקינטר את המערער היתה העובדה שהוא נושא בחיובי מזונות לילדה שלטענת המנוחה אינה בתו, ואף לא טענת המנוחה כי הילדה אינה בתו (שכמותה, כדבריו, השמיעה המנוחה באוזניו גם בהזדמנויות קודמות), אלא המסמך, שלדבריו הציגה המנוחה בפניו, ואשר העיד כי שמה של הילדה שונה. 17. ברם, המעשה שלפי הנחתנו אפשר שהיווה קינטור, מקיים, למירב, אך ורק את תנאי המבחן הסובייקטיווי, אך, כלל ועיקר, אינו ראוי להיחשב כקינטור במובנו האובייקטיווי. פרידתם של המערער והמנוחה היתה, זה מכבר, לעובדה מוגמרת. המערער היטיב לדעת שהמנוחה אינה רוצה בכל קשר עימו, ולפחות יכול להעלות בדעתו כי היא כרוכה אחר גבר אחר. גם אמירתה המקניטה שילדתה אינה בתו, שהמנוחה חזרה עליה באוזניו בהזדמנויות קודמות שונות, לא היתה חדשה עבורו. הדבר היחיד, שאם אכן התרחש היה בו חידוש כלשהו, היה המסמך אודותיו סיפר המערער. ושום אדם בעל מזג רגיל והכרה מוסרית בסיסית, שמסמך כזה היה מוצג בפניו, בנסיבות דומות לאלו בהן נעשה הדבר בפני המערער, לא היה עלול לצאת מגדרו ולהגיב תגובה קטלנית כדרך שעשה המערער. על-פי ההלכה המיוסדת היטב של בית-משפט זה די בשלילת קינטור במובנו האובייקטיווי כדי להוביל למסקנה כי גם יסוד העדר הקינטור הוכח כנגד המערער כדרוש לביסוס אשמתו בעבירת רצח בכוונה תחילה. ברם, באימרת אגב שנכללה בפסק-דינו של הנשיא ברק בע"פ 92 / 3071 אזואלוס נ' מדינת ישראל [טרם פורסם, בפיסקה 9 לפסק הדין], שניתן זה לא מכבר, העיר הנשיא שאילו התעורר צורך בדבר היה, כשלעצמו, מוכן "לעיין בהלכה הקיימת, תוך צמצום המבחן האובייקטיבי או אף ביטולו". בהקשר זה הזכיר הנשיא את הביקורת הידועה על צדקתו של המבחן האובייקטיווי והטעים: "שואלים וחוזרים ושואלים, כיצד זה ניתן להכניס, בדרך שיפוטית, מבחן אובייקטיבי לגדריה של המחשבה הפלילית, שכל כולה סובייקטיבית. מוסיפים ותוהים, אם אין זה ראוי - אפילו מכירים במבחן אובייקטיבי - להכיר במידה מסוימת של סובייקטיביזציה של המבחן תוך התחשבות בנתונים האישיים של הנאשם". אלא שמעשה הקינטור, שעליו סב הדיון בפרשת אזואלוס , עמד גם במבחן האובייקטיווי והצורך לחזור ולעיין בהלכה הקיימת לא התעורר. לא כן הדבר בענייננו: המעשה שעל-פי הנחתנו דלעיל אפשר שקינטר את המערער עומד, לכל היותר, במבחן הסובייקטיווי ואינו עומד במבחן האובייקטיווי. והנה השאלה, אשר בפרשת אזואלוס לא היתה טעונה הכרעה, חוזרת וניצבת בפנינו. 18. עיון בסוגיה הביאני לכלל מסקנה, כי במסגרת החקיקה הקיימת אין זה ראוי לסטות מן ההלכה המושרשת המחייבת את העמדתו של הקינטור גם במבחן האובייקטיווי. מאז נפסקה ההלכה (בע"פ 46/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' סגל , פ"ד ט 393) חלפו יותר מארבעה עשורים, ועוד לפני כעשרים שנה - עת נתבקש לפסוק כי די בקינטור במשמעותו הסובייקטיווית - אמר בית המשפט כי ההלכה הקובעת "שבנוסף על המבחן הסובייקטיבי יש צורך גם במבחן האובייקטיבי, הכתה שורשים כה עמוקים בפסיקתו של בית-משפט זה ובתודעה המשפטית והמוסרית שלנו, ששוב אין מחזירים את הגלגל אחורנית" (ע"פ 101/77 רינגלשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(1) 623, בעמ' 627, מפי השופט ח' כהן). ולא בכדי: המבחן האובייקטיווי אינו אמת-מידה ראייתית להערכת כנות הגירסה בדבר עוצמתו של הקינטור במשמעותו הסובייקטיווית, ואף לא מבחן כמותי המיועד לבחון מהי רמת ההתנהגות המקובלת בקרב רוב הציבור, או בקרב חלק זה או אחר ממנו, אלא מבחן ערכי המעוצב על-ידי בית המשפט ושמטרתו לאזן בין חולשתו האנושית של אדם שבהשפעתו של קינטור מגיב תגובה רצחנית לבין הכורח המוסרי, המתחייב מן הנורמה ההתנהגותית החיונית לקיומה של חברה בת תרבות, להציב סייג וגדר למידת ההתחשבות והחסד שבידי המשפט להעניק למי שבתגובה לקינטור גרם בכוונה למותו של אדם (ראו את דברי הנשיא שמגר בע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, בעמ' 265, ובע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, בעמ' 391, 393; ואת דברי השופט גולדברג בע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 718, בעמ' 724-723). הנה כי כן, המבחן האובייקטיווי, שהוא יציר הפסיקה, נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה. השאלה אם לבטלו, או לצמצמו, היא עניין למחוקק. אילו נדרש המחוקק לכך חזקה עליו שהיה עושה גם למילוי החסר. אלא שעד כה נמנע המחוקק ממהלך שמטרתו להביא לביטולה או לשינויה של ההלכה בעניין זה, ובחוקקו (בהתשנ"ה) את סעיף 300א לחוק העונשין גילה, במשתמע, כי אין בכוונתו להתערב בפרשנותו של בית המשפט ליסוד העדר הקינטור. 19. במה דברים אמורים? הצורך בקביעתו של המבחן האובייקטיווי נבע, לדעתי, מהגדרתה החד-ערכית של עבירת הרצח בחוק החרות שלנו. חוק העונשין - כפקודת החוק הפלילי, 1936, שקדמה לו - אינו מבחין (כמקובל בשיטות משפט אחרות) בין רצח המבוצע בקור-רוח, לאחר חשיבה צלולה ותכנון מוקדם, לבין רצח המבוצע בעקבות התרחשות מסעירה והחלטה רגעית בלתי-שקולה. בשני המקרים מותנית האחריות לעבירת רצח בקיומה של "כוונה תחילה", והעדר קינטור מהווה אחד התנאים להיווצרותה של כוונה תחילה. ברצח מן הסוג הראשון שאלת הקינטור כלל אינה מתעוררת. אך מעשי רצח מן הסוג הראשון הם מיעוט-שבמיעוט. הרוב המכריע של מעשי הרצח נמנים עם הסוג השני, וברבים מאלה עולה הטענה שהמעשה נעשה עקב קינטור. אכן, אף כאן המדובר במעשים של המתת אדם שנעשו בכוונה ותוך חפץ לגרום למות הקורבן. אך בכוונה גרידא לא סגי, שכן לשיכלולה של עבירת רצח דרושה כוונה תחילה. אילו הסתפקה הפסיקה, לשלילתה של כוונה תחילה, בקינטור במשמעותו הסובייקטיווית, קרוב להניח שברוב מעשי הרצח מן הסוג השני (ובעצם, ברוב מעשי הרצח) היה מבצע המעשה יוצא פטור בהרשעה בעבירת הריגה. זה, כשלעצמו, תהליך שיש להישמר מפניו. עבירת הריגה היא עבירה של מחשבה פלילית "רגילה". הגדרתה של מחשבה פלילית, שבסעיף 20 לחוק העונשין, אמנם כוללת גם עבירות שלעניין התוצאות יש עמן "כוונה", אלא שכאן המדובר בכוונה במשמעותה היותר רחבה; היינו, לא רק במובן "מטרה לגרום לאותן תוצאות" (כאמור בסעיף 20(א)(1)), אלא גם במובן "ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי" (כמבואר בסעיף 20(ב)). ואף בשל כך (הגם שלא רק בשל כך), עבירת הריגה אינה מתאפיינת באותו דופי מוסרי חמור המאפיין מעשה רצח. לסיווגו של מעשה המתה הנעשה בכוונה כרצח נודעת משמעות חברתית-ערכית. חברה המקדשת את חיי האדם כערך מוסרי עליון אינה יכולה להשלים עם הורדת הרף של האחריות המשפטית למעשים של המתת אדם בכוונה. והחיוב להעמיד את הקינטור במבחן אובייקטיווי נועד להציב אבן-בוחן מוסרית-ערכית להערכת התנהגותו של מי שגרם בכוונה למותו של אדם בתכוף להתגרות שהחלישה את מעצוריו המוסריים, אך לא שללה ממנו את היכולת המעשית לגבש החלטה להמית את יריבו ולהוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. 20. השימוש במבחן האובייקטיווי, לבחינת אשמה ששיכלולה מותנה בקיומה של כוונה סובייקטיווית מובהקת, אינו נקי מקושי. בפרשת דרור (ע"פ 322/87 הנ"ל) התייחס השופט גולדברג להגדרת "כוונה תחילה" שבסעיף 301 לחוק באמרו, כי "אם מושם הדגש על המלים 'בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו', המתייחסות ליסוד 'העדר ההתגרות', על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות התנהגות" (בעמ' 724). בדברים אלה ביקש, כמדומה, להראות לא רק על קיום הצורך במבחן האובייקטיווי אלא גם כי למבחן זה יש אחיזה בפרשנות מלותיו של החוק. אני מודה כי גם קבלתה של גישה זו אינה מתירה את הקושי המושגי הכרוך בשימוש במבחן אובייקטיווי לבחינת קיומה של כוונה תחילה. אך את התרתו של הקושי האמור הייתי מניח למחוקק. כשלעצמי, הייתי רואה בעין יפה הסדר חקיקתי המבחין בין רצח בכוונה תחילה (רצח "מדרגה ראשונה"), שעונשו מאסר עולם ועונש זה בלבד, לבין רצח בכוונה (רצח "מדרגה שניה") שעונשו מאסר עולם. סיווג כזה היה מייתר את המבחן האובייקטיווי. הרוצח בעטיו של קינטור יורשע ברצח בכוונה ועונשו ייקבע תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות חומרת ההתגרות שבתכוף למעשה, מיגבלותיו של הנאשם והגודל היחסי של כישלונו המוסרי בהשוואה למצופה מאדם שהינו בעל מזג רגיל והכרה מוסרית בסיסית בערך חיי אדם. הזדמנות נאותה ליתן את דעתו להסדר חקיקתי יסודי ומקיף של סוגייתנו נקרתה למחוקק עת עסק בחקיקת סעיף 300א, שהוסף לחוק העונשין בגדר תיקון מס' 44, ולפיו הוסמך בית המשפט להטיל על המורשע בעבירת רצח "עונש מופחת" בהתקיים אחת הנסיבות שפורטו בסעיף. אילו נדרש המחוקק להגדרה חדשה של עבירת הרצח, לסוגיה השונים, נראה שגם חלקים מסעיף 300א היו מתייתרים. אלא שהמחוקק בחר לקיים בעינו את סיווגה החד-ערכי של עבירת הרצח. בחוקקו את תיקון מס' 44 לחוק העונשין דחה המחוקק את הדוקטרינה של "אחריות מופחתת" עליה נתבססה הצעת החוק (ראו הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 41) (אחריות מופחתת), התשנ"ה1995-, ה"ח 2403, התשנ"ה, עמ' 475), ואימץ תחתיה את הדוקטרינה של עונש מופחת. בסוגיית הקינטור בחר שלא לעסוק כלל; ולדידי, יש להעמידו בחזקתו כי חיוביה של ההלכה הפסוקה בנושא, התכלית הערכית שהיא מיועדת לקדם והשאלות שהיא מעוררת, לא נעלמו מעיניו. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, את הצעת המומחים פרופ' פלר ופרופ' קרמניצר, שהיוותה בסיס לתיקוניו האחרונים של חוק העונשין (ראו ש"ז פלר ומ' קרמניצר, "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש", משפטים י"ד (תשמ"ד) 5). בסעיף 164 להצעה (שכמדומה היווה בסיס, בין היתר, לתיקון מס' 44 לחוק) נמנו "נסיבות מקלות חובה", שעל בית המשפט להתחשב בהן בעת קביעת העונש. ובין יתר הנסיבות הללו צוין המקרה של "ביצוע העבירה עקב התגרות תכופה בעושה שהביאתהו לאיבוד ניכר של השליטה העצמית ושל הבנת המשמעות של מעשהו ותוצאותיו השליליות" (ראו סעיף 164(3) להצעה ודברי ההסבר בעמ' 98-96). מתוך נאמנות לשיטתם, לעסוק רק בחלקיו המקדמי והכללי של החוק, נמנעו המומחים מהתייחסות לנושא הקינטור בהקשר המיוחד של יסודות עבירת הרצח. אך אין ספק כי ההצעה העמידה לדיון דרך אפשרית לטיפול המשפטי במקרים בהם מבצע הרצח ביצע את מעשהו עקב התגרות תכופה. ואולם המחוקק - שהרעיון הגלום בהצעת המומחים היה לנגד עיניו - בחר שלא להתערב במצב המשפטי שגיבשה הפסיקה, לעניין רכיב העדר קינטור כחלק מהגדרתה של עבירת הרצח, לא מצד הגדרת יסודותיה של העבירה ולא מצד דרכי הטיפול העונשי במבצעיה. כלום יש להחיל על המערער את סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין? 21. מכל האמור עולה כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. אך נותרה שאלה נוספת הטעונה הכרעה: בהסתמכו על האמור בחוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי טען הסניגור המלומד, כי בעת מעשה סבל המערער מהפרעה נפשית אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מן המעשה. לפיכך, טען הסניגור, כי אם יחליט בית המשפט לדחות את הערעור כנגד ההרשעה, מן הדין כי נגזור על המערער - או כי נורה לבית המשפט המחוזי לגזור עליו - עונש מופחת, על-פי סעיף 300א לחוק העונשין. בסעיף 300א(א)(2), שרק הוראתו דרושה לענייננו, נאמר: "300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1)..... (2) להימנע מעשיית המעשה". באת-כוחה המלומדת של המדינה, שחלקה גם על טענה זו, ביקשה לקבוע, כי חוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי אינה מחדשת מאומה בדבר מצבו הנפשי של המערער, וכי לאמור בה ולתנאי תחולתו של סעיף 300א(א)(2) אין ולא כלום. 22. אני סבור, כי האמור בחוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי אינו מאפשר הכרעה קלה בשתי השאלות הנחוצות: כלום המערער, בשעת המעשה, אמנם סבל מהפרעה נפשית חמורה? ובהנחה שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב, כלום בשל ההפרעה הנפשית האמורה, הוגבלה (לפחות) במידה ניכרת יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה? המומחה, כפי שראינו, אינו משתמש במושגיו של סעיף 300א לחוק, ועם זאת אומר הוא, כי בנסיבות הנתונות הריהו "חושב בכיוון של נסיבות מקילות ובעונש מופחת" במשמעות תיקון מס' 44 לחוק העונשין. בנסיבות אלו, ומשנחה דעתי כי בדין הורשע המערער בעבירת רצח, הייתי מחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לבירור השאלה אם במערער ובמעשהו התקיימו תנאי סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין. בית המשפט יאפשר לצדדים לחקור בשאלה זו את הפסיכיאטר המחוזי, ולפי שיקול דעתו יהיה רשאי להרשות לצדדים להביא גם ראיות אחרות לעניין השאלה האמורה. ואם יקבע בית המשפט, כי נתקיימו התנאים להטלת עונש מופחת כמשמעו בסעיף 300א, ישוב ויגזור את דינו של המערער. 23. אשר על כן יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה ולהחזיר את הדין לבית המשפט המחוזי להשלמה כמבואר בפיסקה 22. ש ו פ ט השופט י. קדמי 1. עמדתו של חברי, השופט מצא, והמסקנה אליה הגיע על פיה, מקובלת עלי; וכמותו הנני סבור, שאין מקום לדון מחדש בהלכה הפסוקה, לפיה נדרש "הקינטור" - שבו מדובר בסעיף 301 לחוק העונשין - לעמוד גם במבחן אוביקטיבי. 2. לאמור בפסק דינו של חברי - אליו אני מצטרף - אבקש להוסיף: א. אכן, כאשר מדובר ברכיביו של יסוד נפשי המבטא "מחשבה פלילית" - להבדיל מ"רשלנות" - אין מקום לדרישות אוביקטיביות; שהרי "מחשבה פלילית" משקפת, מעצם טיבה, את "מחשבתו" הסוביקטיבית של הנאשם, ואותה בלבד. ב. מן ההיבט העקרוני, איפוא, "הוספת" מבחן אוביקטיבי לקינטור - "הסוביקטיבי" - אינה במקומה. ברם, ניתן להתיחס אל דרישת העמידה ב"מבחן אוביקטיבי" כאל הצבת "אמת מידה" לעוצמתו של הקינטור, להבדיל מקביעת "מבחן עצמאי" נוסף המעניק לקינטור אופי "אוביקטיבי"; ובדרך זו, לשמור על אופיו הסוביקטיבי של הקינטור. ג. "אמת מידה" הקובעת רמה גבוהה של קינטור, מתחייבת בהקשר הנדון כאן, מן העובדה שקיומו של קינטור - ולו גם על דרך הספק - מביאה להפחתת חומרתו של מעשה המתה מרצח להריגה; כאשר סף הכניסה לתחומי האחרונה הינה ה"פזיזות", כנגד ה"החלטה להמית" המאפינת את הראשונה. הפחתה משמעותית כזו בחומרת העבירה, מחייבת קיומה של רמת קינטור גבוהה דיה כדי ליטול מן ה"החלטה להמית" את אופיה המחמיר; וקביעת אמת המידה של קינטור "המוציא מכליו אדם מן היישוב" עונה על דרישה זו. ד. קיומו של קינטור כאמור, אינו מקים פטור מאחריות פלילית לעבירה של כוונה מיוחדת, בשל כך שהלך הנפש הדרוש להרשעה לא עמד במבחן אוביקטיבי; ואין לומר, על כן, שהלך הנפש הדרוש להרשעה בעבירה כזו כולל רכיב אוביקטיבי. היסוד הנפשי של עבירת הרצח, נותר יסוד נפשי סוביקטיבי; כאשר אמת המידה האוביקטיבית - הדרושה לקביעת רמת הקינטור, כאמור לעיל - היא "חיצונית" לו ואינה משתלבת בו. ה. ולא למיותר יהיה לציין: המחוקק אצלנו מכיר ב"אמת מידה" אוביקטיבית גם כבסיס לפטור מלא מאחריות פלילית, מכח הסייגים של הגנה עצמית, צורך וכורח; וגם כאן, המדובר ב"אמת מידה" חיצונית, שאינה פוגעת בטיבו של היסוד הנפשי הסוביקטיבי של העבירה המיוחסת לנאשם. ש ו פ ט השופט י' טירקל : גם אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט א' מצא וכן להערותיו של חברי השופט י' קדמי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כב' באדר ב' תשנ"ז (31.3.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט 93025340. F01

[ "חוק העונשין, תשל\"ז 1977", "חוק העונשין - כפקודת החוק הפלילי, 1936" ]

1,048

3,602

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5273/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. דליה מוננזון 2. יעקב פלבניק 3. לאוניד מץ 4. עופר שי ספיבק 5. מיכאל גרינבוים 6. ולדימיר שטך 7. ולדימיר קוגן 8. אירינה אסובסקי 9. ילנה איוואנצ'נקו 10. רומן שבצוק 11. אינסה זלסקובר 12. דניאל גולובקין 13. אירנה חורגל 14. אנה פרידבורג 15. ויטלי פרנק 16. דימיטרי זמודזיאק 17. מופת קבוצה לקידום הוראה (ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני - אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד - אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' - אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשנ"ז ( 18.09.97 ) בשם העותרים : עו"ד ארז טיקולסקר בשם משיבים 2-1: עו"ד דפנה כהן בשם משיב 3: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס בשם משיב 4: עו"ד דן אלון ועו"ד יעקב אנוך פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: עתירה זו נועדה למנוע מן המשיבים להפסיק את לימודיהם של שישה-עשר העותרים הראשונים בבית הספר המקיף ח' באשדוד, במסגרת "תכנית מופת". 2. "מופת - קבוצה לקידום הוראה" (העותרת 17) היא עמותה רשומה. יזמיה, שלפחות רובם עלו לישראל מארצות חבר המדינות, שמו להם למטרה לעודד את החינוך המדעי בקרב בני הנוער. "תכנית מופת", שהוכנה והמופעלת על-ידי העמותה, עוסקת בהעשרה מדעית לתלמידים. התכנית מוכרת למשרד החינוך, מקובלת עליו ואף מופעלת בעידודו בשני בתי-ספר, בירושלים ובתל-אביב. לקראת שנת הלימודים הנוכחית החליטה עיריית אשדוד לפתוח, במסגרת בית הספר המקיף ח' בתחומה, שתי כיתות ז' בהן תופעל התכנית. כן החליטה העיריה, כי לכיתות אלו יתקבלו גם תלמידים, שיימצאו מתאימים ללימודים במסגרת התכנית, אף אם מקומות מגוריהם מצויים מחוץ לתחומי רובע הרישום של בית הספר. תלמידים שביקשו להירשם לכיתות החדשות רואיינו ונבחנו, ואלה מתוכם שעמדו בבחינה, ונתקבלו ללימודים במסגרת זו, השתתפו במהלך חופשת הקיץ, במימון עצמי, בכיתה מכינה. דא עקא שבהליכי הפעלתה של תכנית מופת נפלו שני פגמים. הפגם האחד היה בהחלטת העיריה להפעיל את התכנית מבלי לבקש ממשרד החינוך לאשר את הפעלתה כתכנית על-אזורית (כנדרש בתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט1959-). כך אירע שמנהל מחוז הדרום במשרד החינוך כלל לא היה מעורב בהליכי גיבושה של ההחלטה, ובראשית הדרך ספק אף אם ידע עליה. הפגם השני נפל בפרסום התכנית ובהליכי המיון והקליטה של המועמדים לכיתות החדשות. מסתבר כי הטיפול בפרסום התכנית, וכן במיון המועמדים, הופקד על-ידי העיריה בידי עמותת מופת לבדה; ובדיעבד הוברר, כי הפרסומים המוקדמים אודות הפעלת התכנית באשדוד נעשו, אך ורק, באמצעי התקשורת המיועדים לדוברי רוסית. ואכן הרוב המכריע של התלמידים, אשר הציגו את מועמדותם לכיתות בהן תופעל התכנית, היו מקרב בני העולים מארצות חבר המדינות. 3. על רקע ההחלטה להפעיל את תכנית מופת בבית הספר באשדוד, ובהסתמכו על שני הפגמים בהם לקו הליכי הפעלתה של התכנית, הכריז המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים) על סכסוך עבודה. ההכרזה על הסכסוך פורסמה סמוך למועד פתיחתה של שנת הלימודים החדשה ולוותה בהודעה על כוונת ארגון המורים להשבית את הלימודים בכל בתי הספר העל-יסודיים בעיר. עיריית אשדוד (המשיבה 1) פנתה לבית הדין האזורי לעבודה וביקשה צו-מניעה שיאסור על המורים לשבות. בית הדין אמנם נענה לבקשה ונתן צו-מניעה, אך עם זאת קבע, כי עד למתן החלטה אחרת על העיריה להימנע מהפעלת התכנית. בעקבות משא-ומתן ביניהם הגיעו העיריה וארגון המורים לכלל הסדר מוסכם. מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך, שהוזמן לקחת חלק בדבר, נתן את ברכתו לכך וההסדר שנתגבש נעשה גם על דעתו. בהסדר המוסכם נקבע, כי פתיחת הכיתות החדשות תידחה עד לאחר חופשת החנוכה; כי שיבוץ "תלמידי חוץ" בכיתות אלו ייפתח בפני כלל התלמידים תושבי אשדוד; וכי נוהלי הקבלה לכיתות ייקבעו במשותף על-ידי מחוז הדרום של משרד החינוך והעיריה. ביום 3/9/97 הגישו העיריה וארגון המורים לבית הדין האזורי לעבודה הודעה על ההסדר המוסכם, ולבקשתם המשותפת נתן בית הדין להסדר זה תוקף של פסק-דין. מנהל המחוז במשרד החינוך אישר את הפעלתה של תכנית מופת, בכיתות האמורות, כתכנית על-אזורית, ובכך תוקן הפגם שנבע ממחדלה של העיריה לבקש ממשרד החינוך, מבעוד מועד, לאשר את הפעלת התכנית. 4. שישה-עשר התלמידים העותרים הם תושבי אשדוד, אשר מקומות מגוריהם אינם בתחומי רובע הרישום של בית הספר המקיף ח'. העותרים נמנו עם התלמידים אשר ביקשו ללמוד, ונמצאו מתאימים ללימודים, בכיתות החדשות; וביחד עם ארבעים-ושלושה תלמידים אחרים השתתפו, בחופשת הקיץ, בכיתה המכינה. ביום 1/9/97 החלו העותרים את לימודיהם בכיתות ז' במסגרת תכנית מופת. אך ביום 4/9/97, בעקבות החלטת בית הדין האזורי לעבודה ליתן תוקף של פסק-דין להסדר הפשרה בין העיריה לבין ארגון המורים, הודיעה מנהלת בית הספר לעותרים כי לא יורשו להמשיך עוד בלימודיהם בבית הספר. בהודעת המנהלת נאמר, כי החל מיום ראשון הקרוב, 7/9/97, על העותרים לפנות לבתי-ספר אחרים בהתאם לאזורי הרישום החלים עליהם. 5. על רקע זה הוגשה העתירה, ועם הגשתה הוצאו בה צו-על-תנאי וצו-ביניים. יצוין כי זולת עמותת מופת (העותרת 17) הצטרף לעתירה, לשם הבעת תמיכה בעמדת העותרים, גם ועד ההורים העירוני באשדוד (העותר 18). מכוח צו הביניים המשיכו העותרים ללמוד בכיתות ז' של בית הספר המקיף ח' ונתחדשה הפעלתה, בכיתות אלו, של תכנית מופת. בתשובת משרד החינוך לעתירה נאמר, כי בנסיבות שנוצרו הגיע המשרד לכלל מסקנה, כי יש לאפשר לעותרים להמשיך את לימודיהם בכיתותיהם בשנת הלימודים הנוכחית. וכך נאמר, לעניין זה, בתצהירו של ד"ר יצחק תומר, מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך: "עלי להדגיש כי למרות שסברתי, עם פתיחת שנת הלימודים, כאמור לעיל, כי יש מקום לעכב את התכנית עד לאחר החנוכה, הרי שבנסיבות שנוצרו, לפיהן העותרים לומדים במסגרת התכנית כבר כשבועיים, ולאור העובדה כי לעותרים הובטח כי ילמדו במסגרת התכנית וכי הם הסתמכו על הבטחה זו, נראה לי כי יש לאפשר להם להמשיך את לימודיהם באותה מסגרת, זאת בכפוף לכך שתוך זמן קצר ייפתחו הכיתות לתלמידים ילידי הארץ". 6. בעת הדיון לפנינו (ביום 18/9/97) ביקשנו לברר אם עמדת משרד החינוך עשויה להיות מקובלת גם על יתר המשיבים. באת-כוח העיריה ובית הספר (המשיבים 1 ו2-) הניחה את דעתנו, כי שולחיה יתמכו בהסדר, או בהכרעה, שלא יהיו כרוכים בפגיעה בתלמידים העותרים. עמדת באי-כוחו של ארגון המורים היתה שונה. הם ביקשו שבית המשפט ימצה עם התלמידים העותרים, עד תום, את תוצאות הפגמים בהם לקתה הפעלתה של התכנית. ההסדר אליו הגיעו העיריה וארגון המורים, במסגרת ההליך לפני בית הדין האזורי לעבודה, נועד לתקן פגמים אלה. אך התיקון, לטענת פרקליטי ארגון המורים, אינו יכול להועיל לעותרים. כיון שנתקבלו ללימודים במסגרת התכנית קודם לאישורה כתכנית על-אזורית, אישורה בדיעבד כתכנית על-אזורית אינו יכול לתקן את אי החוקיות בה לקתה הפעלת התכנית בעת קבלתם ללימודים של העותרים. ועל כל פנים, הפגם השני - פרסום דבר התכנית בכלי תקשורת ברוסית בלבד - אינו יכול לתקון אלא בהחזרת גלגלם של העותרים לאחור. פרסומים אודות התכנית ברוסית, והעדר פרסומים בעברית, היפלו לטובה את בני העולים החדשים מארצות חבר המדינות מכלל יתר התלמידים. בכך, טוען ארגון המורים, הופר האיסור על הפליה מטעמים עדתיים, עליו מורה סעיף 3ב לחוק לימוד חובה, תש"ט1949-, ומטרות האינטגרציה בחינוך הועמדו בסכנה. העותרים, נטען, אינם רשאים ליהנות מפירות ההפליה הבלתי-מוצדקת. לכן יש להחזירם לכיתות הרגילות ברובעי הרישום של מקומות מגוריהם; ומשיפורסם דבר התכנית לידיעת כל התלמידים בבתי הספר באשדוד, יוכלו גם הם, במצב של שוויון סיכויים לכלל התלמידים המעוניינים האחרים, לבקש ללמוד במסגרת התכנית. 7. מקובלות עלי טענות ארגון המורים, כי מעיקרא לקתה הפעלתה של התכנית הן באי-חוקיות והן בהפליה פסולה של תלמידים שהפרסומים ברוסית אודות הפעלת התכנית היו בעבורם כספר החתום. אך אין בידי לקבל את עמדתו של הארגון, שתיקון הפגמים הללו אינו יכול להיעשות שלא על גבם של התלמידים העותרים וחייב, כביכול, לכלול גם את הוצאת העותרים מכיתותיהם. גם על-פי שורת הדין, מהלך כזה אינו נדרש ואינו ראוי; ובנסיבות העניין תהיה בנקיטתו אף משום חריגה משורת הצדק. 8. רשות מינהלית אשר עמדה, או הועמדה, על פגם שנפל בהחלטה שיצאה מתחת ידה, רשאית לעתים (ולעתים היא אף חייבת) לבטל או לשנות את החלטתה, ככל הדרוש לתיקון הפגם בו לקתה. אך בגדר שיקוליה לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, חייבת הרשות להביא בחשבון את השפעת ההחלטה המבטלת, או המתקנת, על המציאות אשר נוצרה בעקבות החלטתה המקורית. משנרכשו זכויות מכוח ההסתמכות על ההחלטה הראשונה, או אף נוצרו ציפיות לגיטימיות למימושן של זכויות כאלו, שוב אין הרשות - בגדר החלטתה המתקנת - רשאית להתעלם מהן. ככלל, "לא הרי ביטול רשיון שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש" (השופט ויתקון בבג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד ו 696, בעמ' 700). הרציונל שביסוד עיקרון זה חל, לא רק על החלטות הנוגעות להענקת וביטול רשיונות, אלא גם על החלטות מינהליות אחרות. כדברי פרופ' זמיר: "...אין ההבדל מוגבל לרשיונות, אלא הוא משתרע בדרך כלל על מקרים של שינוי או ביטול החלטות. המכנה המשותף, המייחד מקרים אלה, הוא הפגיעה בזכות מוקנית ובצפיה לגיטימית" (י' זמיר, הסמכות המינהלית (נבו, כרך ב', תשנ"ו) 1002). מכאן שעל רשות מינהלית מוטל, לא פעם, להכיר בזכות שנרכשה בהסתמך על החלטה שגויה, הגם שאלמלא ההחלטה רשאית היתה הרשות שלא להעניקה או להכיר בה (ראו, מתוך רבים אחרים: בג"צ 707/81 שוורץ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו , פ"ד לו(2) 665, דברי השופטת בן-פורת בעמ' 668; בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מה(5) 1, דברי השופט ברק בעמ' 11-10; ובג"צ 4492/92 שנקרנקו נ' מנכ"ל משרד הבריאות , פ"ד מז(4) 861, דברי השופטת דורנר בעמ' 864). השופט ברנזון החיל על עניין כזה את הכלל שלפיו "אין מתקנים עוול בעוול" (בג"צ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נ' שר החקלאות , פ"ד טז 20, בעמ' 31). אכן, מי שזכה בטובת הנאה מכוח החלטה מוטעית של הרשות, שהוא עצמו גרם לקבלתה במעשה מרמה או הטעיה, אינו זכאי לשמר בידו את אשר השיג במעשהו הפסול (ראה, לדוגמה, בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה , פ"ד לו(1) 317, בעמ' 331; בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות , פ"ד מב(4) 487; וכן דברי פרופ' זמיר, בספרו הנ"ל, בעמ' 1005). ובנסיבות מיוחדות, כשהדבר מתחייב לקיומו של אינטרס ציבורי חשוב, יהיה מקום להחיל החלטה מתקנת גם כלפי מי שלא נמצא כל פגם בהתנהגותו (השוו בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מח(5) 501, 534-533). אך מקום שתיקון הפגם, לפחות בעיקרו, יכול להיעשות תוך איזון ראוי בין עניינו של הציבור ולבין עניינו של הפרט, יש לפעול תוך התחשבות גם בזכותו או בעניינו של הפרט. 9. המקרה שלפנינו מהווה דוגמה מובהקת למקרים בהם מתחייב איזון, בין עניינם המוצדק של הרשויות והציבור בתיקון הפגם בהחלטה המינהלית לבין עניינם (שאף הוא מוצדק) של התלמידים העותרים לממש את הזכות שהוענקה להם מכוח ההחלטה האמורה. לתלמידים העותרים - אין צריך לומר - לא היה כל חלק בגרימת הפגמים שנפלו בהליכי אישורה, פרסומה והחלתה של תכנית "מופת". הם נענו לפרסום בדבר פתיחת הכיתות, בהן תופעל התכנית, בפני תלמידים מתאימים מכל תחומיה של אשדוד. הם רואיינו ונבחנו, ומשעמדו בבחינה השתתפו, כפי שנדרשו לעשות, בלימודי הכיתה המכינה. בהיפתח שנת הלימודים הלכו לבית הספר ונעשו לתלמידים מן המניין. בכך קמה להם זכות מכוח הבטחה שלטונית ברורה ומיוסדת היטב, כי יותן להם להמשיך את לימודיהם במסגרת התכנית החדשה עד לסוף שנת הלימודים (בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה , פ"ד מו(1) 447). הפגמים שנפלו בהליכי הפעלתה של התכנית אכן טעונים תיקון. אחד מאלה - העדר אישור של משרד החינוך להפעלתה של התכנית כתכנית על-אזורית - בינתים תוקן. את הפגם הכרוך בהפלייתם לטובה של תלמידים בעלי נגישות לפרסומים ברוסית יש לתקן, באופן שלתכנית יינתן פרסום בעברית, אשר יופנה לכלל התלמידים באשדוד (ואין בכך, כמובן, כדי למנוע פרסום התכנית גם בשפות אחרות). כמו-כן יש לתקן את הליכי מיון המועמדים, באופן שההחלטות בדבר קבלת תלמידים למסגרת התכנית תתקבלנה בדרך של שיתוף-פעולה בין נציגי כל הגורמים הנוגעים בדבר: העיריה, משרד החינוך, בית הספר ועמותת מופת. אך תיקונים אלה, שהמשיבים אינם חלוקים ביניהם בדבר הצורך בהם והדרכים להגשמתם, אינם מחייבים ואינם מצדיקים פגיעה בהמשך לימודיהם של התלמידים העותרים בכיתות האמורות עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית. 10. אשר על כן, ייעשה בעתירה צו מוחלט. המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים) ישלם לעותרים 16-1 שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. יתר הצדדים יישאו איש איש בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ג' בחשון תשנ"ח (3.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. F05

[ "תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי\"ט1959", "חוק לימוד חובה, תש\"ט1949" ]

1,050

386,682

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 5273/97 - א' בפני: כבוד הרשם גיא שני העותרים: 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובר אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אירנה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נ ג ד המשיבים: 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד בקשה לעיון בתיק בית המשפט החלטה המבקשת היא בעל דין בעתירה שבכותרת. לא מצאתי כי העיון בתיק אסור על פי דין. לפיכך, ובהתאם לתקנה 3 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ד-2003, רשאית היא לעיין בתיק. ניתנה היום, י"ג ניסן תש"ע (28.3.2010). גיא שני ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97052730_D07.doc כש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס\"ד-2003" ]

1,054

255

ב בית המשפט העליון רע"פ 5601/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: שרקייה פארס נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בי ת המשפט המחוזי בת"א-יפו בע"פ 966/97 מיום 27.7.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס, א' הומינר בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין החלטה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס וא' הומינר) שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת עונשו. 1. המבקש הורשע בבית משפט השלום בנתניה בביצוע סדרת עבירות הכוללות גניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: חוק העונשין), נהיגה ללא רשיון (עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], להלן: פקודת התעבורה), וללא ביטוח (עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל1970-), נהיגה בפזיזות וברשלנות (עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין), שהיה בלתי חוקית (עבירה לפי סעיף 12א' לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-), החזקת כלי פריצה (עבירה לפי סעיף 413ז' לחוק העונשין), חבלה במזיד (עבירה לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין), וגרימת נזק (עבירה לפי סעיף 62(2) ו38-(2) לפקודת התעבורה). הוא נדון לחמש וחצי שנות מאסר, מהן שלוש לריצוי בפועל, שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירות על סעיף 413א' עד 413יג' לחוק העונשין למשך שלוש שנים משחרורו, וחצי שנה נוספת על תנאי למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, בתנאי שלא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל. המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעורו טען כי בית המשפט לא התחשב די הצורך בנסיבותיו האישיות, וכי נאשם אחר שעבר עבירות דומות נדון על ידי בית משפט השלום בחדרה לעונש קל בהרבה. 2. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וקבע כי בית משפט השלום הקדיש מחשבה רבה לגזירת דינו של המבקש, והביא בחשבון את נסיבותיו האישיות ועל כן מדד לו עונש קל יחסית לנסיבות החמורות של המקרה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש הפך את הגניבה למקצוע, וזאת על סמך הרשעותיו הקודמות. 3. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מנמק את בקשתו במצב הקשה בו נמצאת משפחתו, שהוא המפרנס היחיד שלה. 4. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, הן משום שהבקשה אינה מעלה עילה הראויה לדיון בערעור שני והן משום שלדעתה, העונש שהושת על המבקש אינו חורג לחומרה מן העונשים המקובלים בעבירות מסוג זה, ביחוד לאור הנסיבות החמורות של המקרה. 5. לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה הראויה להידון בערכאה זו במסגרת ערעור שני, היינו שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). בית משפט זה קבע לא פעם, כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שכל ענינה חומרת העונש שנגזר על המבקש, אלא בנסיבות מיוחדות (וראו: רע"פ 2056/97 עשקי נ' מדינת ישראל , לא פורסם). הבקשה נדחית. ניתנה היום, ב' בכסלו התשנ"ח (1.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056010. A02 /דז/

[ "חוק העונשין, התשל\"ז1977", "פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש\"ל1970", "חוק הכניסה לישראל, התשי\"ב1952" ]

1,055

259

ב בית המשפט העליון בה"נ 2548/97 בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדיון לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- המבקשת: טריפונוב אולגה נגד המשיבים : 1. טריפונוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בשם המבקשת: עו"ד נטלי יורובסקי בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד זיוה שמחה החלטה בדבר קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין לאחר שעיינתי בחוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, הנני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, כי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה יהיה שיפוט בעניין התרת הנישואין של בני הזוג טריפונוב. ניתנה היום, ה' בתשרי התשנ"ח (6.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025480. B04 /דז/

[ "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969", "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ\"ט1969" ]

1,069

2,457

בבית המשפט העליון בה"נ 97 / 2548 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש ת : טריפונוב אולגה נגד המשיבים : 1. טריפונוב סרגיי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפטור מאגרה החלטה לבקשה להתרת הנישואין צורפה גם בקשה לפטור מתשלום האגרה. כמצוות התקנות, הוגש תצהיר מטעם המבקשת בדבר חוסר יכולתה לשלם את האגרה ותעודה של ראש לשכת הסיוע המשפטי שהוגשה בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-. מאחר ששוכנעתי שאין ביכולתה של המבקשת לשלם את האגרה ושההליך מגלה עילה, החלטתי לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. ניתנה היום, כ"ג בניסן תשנ"ז (30.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025480. Q01

[ "תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ\"ח1987" ]

1,070